בקטע שלפנינו מפרק י"ב ממשיך שלמה המלך לעסוק בדרכי הפרנסה ובדרכי המידות: מי הוא האדם הבונה את חייו בדרך של עמל ישר ובטוח, ומי הוא הרודף אחרי דרכים קלות וריקות. שלושה פסוקים נעמוד עליהם: "עובד אדמתו" ו"מרדף ריקים", "חמד רשע מצוד רעים ושורש צדיקים יתן", ו"בפשע שפתיים מוקש רע". בכל אחד מהם יש גם פשט בענייני העולם הזה וגם נמשל בענייני הנפש, כדרכם של הגאון מווילנה והמלבי"ם.
עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר לֵב׃ (יא)
יש אדם שחושב שכדאי לו לעזוב את השדה שלו וללכת לעבוד שדה אחרת. אומרים לו: אתה עוזב את השדה שלך, ואחר כך, כשלא תהיה לך השדה האחרת, ממה תאכל? אם אתה עובד שדה אחרת, תעבוד גם את השדה שלך. וכך אומר הגאון מווילנה: אם השדה ההיא לא תהיה במלאכה, לפחות יש לך לאן לחזור, יש לך שדה משלך.
בעניין הזה של תלות באחרים כדאי להיזכר במעשה שסיפרתי בעבר על רבה של פרדס חנה, הרב שלזינגר. באו והציעו לו לקבל משכורת מהמועצה הדתית, והוא בשום אופן לא היה מוכן. שאלו אותו למה, והוא אמר: כל עוד אינני מקבל משכורת, ההכרעות שלי הן הכרעות שקולות ומדודות על פי דעת תורה. ברגע שאתחיל לקבל משכורת, אתחיל לעשות מה שאתם רוצים. אמרו לו: אין לך מה לדאוג, לא נבקש ממך מאומה ולא נתערב בשיקוליך, אתה תחליט ואתה תקבע. אמר להם: מה אתם חושבים, שכשאקח משכורת אחכה שאתם תבואו להגיד לי מה לעשות? אני עוד אגש אליכם ואשאל אתכם מה אתם רוצים שאעשה. כשאדם מקבל ממישהו משהו, הוא הפך להיות עבד שלו, הוא כבר נעשה עושה דברו. כמה רבנים מטעם הכרנו, שלפי המשכורת הבינו לאן הרוח נושבת ומה דורשים מהם: כאן צריך להתיר ממזרים, ושם צריך לדאוג לגיורו של קצין, וכל אחד יודע מאיזה צד הפרוסה מרוחה ומבין את הכיוון.
מהו הנמשל בפסוק? אומר הגאון מווילנה: בתורה לבד אי אפשר להתקיים בעולם הזה. אדם שישאלו אותו מה אכל לארוחת בוקר ויענה שני דפי גמרא, ולארוחת ערב עוד שני דפים מספר מוסר, יפה מאוד, אבל בסופו של דבר האדם ימות. הוא חייב את ענייני העולם הזה: אכילה, שתייה, רחיצה וכל שאר הצרכים. החכם מה עושה? אוכל לשובע נפשו, כמה שהוא צריך, וכן בכל שאר ענייני העולם הזה: את ההכרחי הוא לוקח, ושאר הזמן הוא עוסק בתורה ובמצוות. זהו "עובד אדמתו": "אדמתו" היא הגוף שלו, הוא עובד ועוסק כדי קיום גופו, ואחר כך "ישבע לחם", והלחם כאן רמז לתורה, כמו שנאמר "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי".
אבל יש מי שאומר: תשמע, אי אפשר בלי ענייני העולם הזה, אדם אינו מלאך, חייבים את זה. ומה הוא עושה? עוזב לגמרי את העניינים הרוחניים, עוזב לגמרי את הלחם, ונשאר רק "עובד אדמתו" במובן של ענייני גופו בלבד. מתוך שצורכי הגוף הכרחיים לו הוא נמשך אחריהם ומניח חיי עולם, ורודף אחרי ההבל ואחרי הריק כדי למלא את תאוותיו. וזו בעצם אינה "אדמתו" כלל אלא אדמות אחרים, שהרי כל תאוות העולם הזה יישארו כאן ואינך לוקח אותן עמך למעלה. האדמה שלך היא החלק הרוחני שלך, ואתה משקיע את כל כולך בקרקעות של אחרים ועוזב את שלך. מה יישאר בסוף? הגוף בלה בקבר, והאדם נשאר "חסר לב", ריק מכל, כי לא דאג לצרכים שלו באמת.
הסבר נוסף אומר הגאון מווילנה: "עובד אדמתו" זה גן עדן. כמו שכתוב בזוהר על "לך לך מארצך", שהקדוש ברוך הוא כביכול אומר לנשמה לך לך מארצך, מגן עדן. הקדוש ברוך הוא ברא אותנו "לעובדה ולשומרה", ובעבר הייתה העבודה הזאת בגן עדן עצמו, שאדם הראשון היה עובד בגן עדן. ומהו "לעובדה ולשומרה"? חז"ל אומרים: "לעובדה" אלו מצוות עשה, "ולשומרה" הישמר פן ואל, אלו מצוות לא תעשה. אם כן "עובד אדמתו" הוא אדם שמקיים מצוות עשה ומצוות לא תעשה ועובד את האדמה האמיתית, את האדמה העליונה, ולכן "ישבע לחם", יקבל שכר, כמו שדורש הזוהר "מלחם אביה תאכל", מן השכר שהקדוש ברוך הוא נותן. אבל "מרדף ריקים" אינו הולך לעבוד את האדמה העליונה ואינו בונה לעצמו את הווילה שלו בגן עדן, אלא מחפש הנאות ותאוות, והוא "חסר לב", מחסר את לבו.
מהו "חסר לב" בפשט? אדם שאין לו כוח הכרעה. אין לו מה שמכונה היום אופי חזק, היכולת לקבל החלטות גם כשהן קשות. כל דבר הוא נמשך אחריו: פתאום בא לי, פתאום אין לי חשק, היום לא בא לי לקום לעבודה. כמה זמן בוס יחזיק עובד כזה? ומהר מאוד הוא מוצא את עצמו שוב "מרדף ריקים". האדם הזה חסר כוח הממשלה, אינו מסוגל לשלוט ולמשול בעצמו, ולכן אינו מחפש את פרנסתו בדרך של "עובד אדמתו" אלא בכל מיני דברים ריקים, דברים שאין בהם מאמץ. כמו אותו אחד שהגיע לעבודה ושאל מה המשכורת כאן. אמרו לו: חודש ראשון שלושה, אחרי חצי שנה מעלים לארבעה, אחרי עוד חצי שנה אתה מקבל שישה. אמר להם: אז אני אבוא בעוד שנה וחצי, אפשר להתחיל משישה. זהו "מרדף ריקים חסר לב", מי שאינו מסוגל למשול בעצמו.
אומר המלבי"ם: יש פסוק דומה מאוד בהמשך הספר, "עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים ישבע ריש", כלומר ישבע עוני, והוא רוצה לעמוד על ההבדל ביניהם. שם ההמשך הוא "איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה", ומכאן שהכתוב מדבר על עניין אחר. כי "מרדף ריקים" יכול להיות בשני אופנים. יש אדם שרוצה להשיג את פרנסתו בלי עבודת האדמה: מסחר, קונה כאן ומוכר שם, הולך בימים ובמדבריות ומחפש לו מציאות. גם זה נקרא מרדף ריקים, מדוע? כי הרווח כאן אינו בטוח. עבדת את האדמה, קיבלת, האדמה הצמיחה ויש לך מה לאכול. לעומת זאת כל אלה נקראים "לופט געשעפט", עסקי אוויר. או שתרוויח או שלא, או שישדדו אותך בדרך או שלא. כל ענייני המסחר בזמנם, שהיו הולכים אורחות ימים, לא היו רווח בטוח.
וראה מה הכתוב מעמיד מול זה: "איש אמונות רב ברכות". זה אדם שמאמין בהשם וזורע, שהרי הגמרא אומרת שאמונות זה סדר זרעים. האדם הזה יהיה לו רוב ברכות, מטל השמיים מעל ומתהום רובצת תחת. הוא מאמין ובוטח, וזהו "עובד אדמתו ישבע לחם". אבל "אץ להעשיר" אינו מוכן שהדברים יגדלו לאט לאט ובטוח, אלא רוצה להביא את המכה בבת אחת. מספרים לו: תשקיע חמישים אלף, לקחתי הלוואות, בתוך חצי שנה יש לך שלוש מאות אלף, הנה פלוני הראה לי ואלמוני אמר לי וההוא הראה לי צ'ק. כולנו מכירים את הסיפורים האלה, את כל הפירמידות למיניהן וכל ההמצאות שמבטיחות רווחים קלים. זה נקרא "אץ להעשיר", ועל זה אומר הכתוב "ישבע ריש", יהיה שבע מעניות.
צריך לדעת: אל תחפש דרכים קלות ומהירות להתעשר. כדי להתפרנס צריך לאט ובטוח. ואם יאמר לך אדם, הנה ראית את פלוני שהצליח? כן, ראיתי את פלוני, וכנגדו ראיתי עוד עשרת אלפים שהם הפוכים ממנו. למה אתה חושב שדווקא אתה תהיה כמו פלוני? גם בכל רולטה ובכל קזינו יש אחד שגורף את הכסף, אבל כמה מסכנים לפניו הוזילו את כספם והשאירו שם אפילו את מכנסיהם. כולם רואים רק את זה שהרוויח: לא ראית את התמונה שלו עם הקרטון על הפנים ממפעל הפיס? אבל כמה אנשים שפכו את כספם ולא ראו מזה כלום.
חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים יִתֵּן׃ (יב)
אומר המלבי"ם: אצלנו "מרדף ריקים" אינו אדם שמחפש להתפרנס בלי עבודת אדמה, אלא אדם שמחפש להתעשר על ידי גזל, חמס ועבירה. וסוף הפסוק יוכיח: "חמד רשע מצוד רעים". הרשע אינו רוצה לעמול ואינו רוצה לעבוד, הוא רוצה לחיות מכך שיצוד ציד כדרך שצדים הרעים והרשעים. מה עושה הרשע? עומד ברחוב ומחפש את מי לכייס, מחפש מאיפה לקחת ומאיפה לגנוב, וזה נקרא ציד של רעים. הוא חומד לעצמו "מצוד רעים", מחפש דרכים לעשות רווח קל אבל בגזל, ולא כמו במקום ההוא שדיברנו שהוא מחפש רווחים קלים בדרכים של היתר. והאדם הזה "חסר לב", אין לבו מושל עליו והוא אינו מתנהג כפי חוקי החכמה.
אבל מי שעובד אדמתו נוהג בצדק, אינו גוזל אף אחד ואינו עושק אף אחד. הוא זורע באדמה, מה שזרע משריש ונותן פרי, ואותו הוא לוקח, מוכר, אוכל ומתפרנס. זהו "ושורש צדיקים יתן": השורש שהשרישו באדמה, מה שזרעו, הוא זה שייתן להם אוכל ולחם. הרשע מחפש רווח קל על ידי גניבה וגזלה וקומבינות רמאיות, והצדיק יודע שצריך לזרוע, ושלוקח זמן עד שזה גדל וזמן עד שיש לך מה לאכול, אבל זו הדרך הבטוחה והנכונה, ולא כל מיני דרכים קלות שבסופן רק "ישבע ריש".
והמלבי"ם מוסיף שגם פסוק זה יתבאר על דרך הרוחניות: "מרדף ריקים" הוא הרשע, שאינו עובד אדמתו אלא חומד "מצוד רעים", מחפש את כל ענייני התאוות ואת כל ענייני הגשמיות של העולם הזה, ולא תישאר לו נפש, כיוון שהוא חסר לב, והנפש שמקומה בלב היצר הרע צד אותה בחיקו. לעומת זאת העובד אדמתו, שמסיר את הקוצים מעבודת האדמה, כלומר שאינו הולך אחר עצת היצר הרע אלא מטפח את נפשו הרוחנית, "שורש צדיקים יתן": שורש הצדיקים הוא החכמה, והוא יזכה לחכמה כדרגת הצדיקים.
אומר רבנו יונה: הרשע חומד את הרווח שיש לגזלנים ולרעים ולרשעים, הוא מקנא בעושי עוולה. ראית איזו מכה ההוא נתן? כל הכבוד לו, ראית איך הצליח לגנוב, איך כייס אותם. הוא שומע על אנשים שעושים רשע ומצליחים ואומר: חבל שגם אני לא עשיתי את זה, חבל שגם אני לא הצלחתי. אבל "שורש צדיקים יתן": הצדיק אינו חומד את מעשי הרעים, אדרבה, הוא מחפש את השורש של עצמו, שהוא יזרע והוא יוציא, ולא מאחרים. וכמו שרוחות אינן עוקרות אילן שיש לו שורשים מרובים, כך גם הצרות אינן הודפות את הצדיק ואינן מסירות אותו ממקומו. אבל לרעים ולרשעים אין תועלת בעושרם, כי אין להם שורש, וזהו "עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו". עשית עושר, יש כביכול פירות, אבל בלי שורש, ורוח קלה הופכתו על פניו ולא יישאר מזה מאומה. אבל הצדיק נותן שורש, השורש שלו עמוק באדמה, וכל רוחות שבעולם באות עליו ואינן עוקרות אותו.
מי נקרא "רשע"? אומר הגר"א: אדם שהוא עבריין בבין אדם למקום. וכאן הוא עומד על נקודה שראויה לתשומת לב. אותם רשעים בבין אדם למקום, אלה שהשורש שלהם רע, אלה שעושים להכעיס ומתנגדים לכל דבר שבקדושה, הם בטבעם נראים אנשים טובים. תראה אותו נימוסי, נחמד, מדבר יפה, כמה שיש לו משקפיים עגולות וכשהוא רואה חרדי או מתנחל הוא רוצה לזלול אותו לתיאבון, ובכל זאת לפי הטבעים שלו הוא נראה בן אדם. אתה לא אומר עליו שזה עבריין ושמסוכן להתקרב אליו כי יתקע בך סכין. להיפך, נופת צופים, נחמד, סימפטי, מדבר יפה. לכן גם רבים מהם מצליחים לכבוש את התקשורת, כי הכול משודר באינטליגנטיות, לא כמו אחד מן השוק, וגם את הדברים הקשים ביותר הוא אומר בשפה יפה ובטוב טעם.
על כן אומר לך הגר"א: תדע מה אומר שלמה, "חמד רשע מצוד רעים". אל תתפתה לצורה החיצונית שלו ואל תתפתה לרושם החיצוני שהוא עושה. דע לך שבלבו הוא חומד את כל מה שהרעים והרשעים עושים, את מה שהם גוזלים ואת מה שהם חומסים וכל מעשי הרשע שלהם. אפילו שכלפי חוץ הוא נראה לך נחמד, אל תקנה את זה. ואני חוזר תמיד על אותו משל: אלה שהיו כל כך רחמנים כלפי אחיהם הפלסטינים המתייסרים בעזה, ואמרו שצריך לעקור את כל היישובים, ואפילו על הכלבים ריחמו. הכלבים המסכנים שכעקרו את יישובי גוש קטיף, מה יהיה איתם? פתחו כל מיני מקומות לאימוץ כלבים, אמץ לך כלב וכל מיני דברים מן הסוג הזה, אנשים עזבו את ביתם ולא היה להם לאן לקחת את הכלב והכלבים משוטטים, איזו רחמנות. ובשיא האכזריות הם לא הניפו מבט לעבר אותם אנשים עצמם שעברו טראומה כה קשה: התנגדו לתת להם תקציבים, התנגדו לכך שיקבלו קרקעות, נלחמו בזה. קצת רחמים וחמלה עליהם, שום דבר. זה מה שהכתוב אומר לך: הגם שאתה רואה את האדם הזה כביכול מלא חמלה, אל תקנה את זה, דע שבקרבו ישים אורבו, שבתוכו יש רשע גדול והוא חומד את מצוד הרעים ולהתנהג כמו הרשעים.
לעומת זאת "ושורש צדיקים יתן". מי שהשורש שלו צדיק, כלומר צדיק בן צדיק, שבא משורש של צדיקים ומגזע של צדיקים, אצלו הטבע הוא טבע אמיתי לתת לכל אחד ולהעניק לכל אחד. ומדוע ההדגשה דווקא על שורש של צדיקים? אומר הגר"א: כי אם זה צדיק בן רשע, או צדיק שחזר בתשובה, יכול להיות שהוא צדיק אבל עדיין אין בו בהכרח מעלת הנתינה, עדיין אינו בהכרח בגדר "יתן". אבל מי שהוא משורש צדיקים, צדיק בן צדיק בן צדיק, ודאי שיש בלבו את המעלה הזאת של הנתינה וטוב הלב.
פעם באו לומר לרב מבריסק: הרב, הבן שלך, ילד קטן, מתעלל בחתולים באכזריות, כנראה זורק אבנים או לא יודע מה. אמר להם הרב מבריסק: לא, זה לא יכול להיות, זה לא הבן שלי. אמרו לו: מה זאת אומרת, ראינו בעינינו. אמר להם: זה לא יכול להיות. שאלו אותו מניין הוא יודע, מה, רוח הקודש? אמר להם: אם הייתם מכירים את אבא שלי, איזו מידת רחמנות הייתה בו, הייתם מבינים שלא יכול להיות שיהיה לו כזה נכד. הלכו ובדקו ובאמת הייתה זו טעות, היה זה ילד של מישהו אחר וחשבו שזה בנו של הרב.
וכדאי להתבונן בשורש הזה. מידת החסד של הרב מבריסק הייתה מדהימה. ביתו היה פתוח לרווחה, ולפעמים היה בא לישון ומגלה שמישהו ישן על מיטתו. לא היה מוציא אותו, אלא שם שמיכה על הרצפה וישן על הרצפה. בסלון שלו אנשים הכינו קפה ותה, אכלו ושתו, ואנשים שחיפשו עבודה או הציעו את מרכולתם היו תולים אצלו מודעות: דרוש טכנאי, מציע את עצמו לעבודה שרברב, מתקן סנדלים ברחוב זה וזה בגאולה. מי יכול לתאר מה זו הכנסת אורחים כזו. וגם על הבית הלוי, ראש השושלת של בריסק, ידוע ומפורסם המעשה עם אותו אדם שלא הכניסו לביתו והשכיבו אותו במסדרון, ואחר כך לא הסכים הבית הלוי למחול לעצמו עד שהביא אותו אליו הביתה ואמר לו: אתה תהיה אצלי בהכנסת אורחים. אותו אדם היה אצל הבית הלוי וראה מה זו הכנסת אורחים, חזר למקומו ונעשה בעל פונדק שמכניס אורחים של כל האזור, ויצא שמו לתהילה. וזה מה שאמר הרב מבריסק: טוב לב כזה היה לסבא שלי ולאבא שלי, לא יכול להיות שייצא ממני בן עם רוע כזה, שיהיה מסוגל לנקוף אצבע כנגד חתול. זהו "ושורש צדיקים יתן": אם זה צדיק מן השורש, טבעו לתת ולהעניק לאחרים, בלי שום מידה של רוע לב.
בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק׃ (יג)
הגאון מווילנה מסביר: אדם שרוצה לעשות רעה לחברו מסתיר את זה ודואג שאף אחד לא ידע, כדי לשמור על אלמנט ההפתעה, שהרי אם ידעו מלפני כן ידע הצדיק להישמר ולהיזהר. אבל הקדוש ברוך הוא אינו נותן לצדיק ליפול ביד הרשע, ודואג שהרשע ייכשל בשפתיו ויגלה באיזו צורה את תוכניותיו השליליות, ומחמת זה הצדיק יינצל. זהו "בפשע שפתיים מוקש רע": הרשע שרוצה להציק לצדיק ולהזיק לו, פושע בשפתיו מבלי משים, נתקל במוקש ומוציא את הדבר מפיו, ועל ידי זה מגונב הדבר לאוזני הצדיק, "ויצא מצרה צדיק", והצדיק יודע להישמר שלא ליפול באותה תוכנית.
המלבי"ם מבאר לפי הקו שהוא הולך בו בפסוקים רבים: יש הבדל בין שפה לבין לשון. הלשון היא הדיבור הפנימי, והשפה היא הדיבור החיצוני, אותו דיבור שאדם אינו מהרהר בו ואינו מעמיק בדברים, מה שקוראים היום "מן השפה ולחוץ". בלשון המלבי"ם: רק שפתיו נעות בלא תבונה והשכל. ולפעמים, כאשר אדם מדבר בצורה הזאת, השפתיים מביאות לו מוקשים. לא חשבת לפני שדיברת, ואמרת דברים שגוררים עליך צרות. משל למה הדבר דומה? לאדם שמדבר לפני מלך ומבלי משים אמר דיבור שאינו ראוי, כדוגמת אוריה החיתי שאמר "ואדוני יואב". לא שמת לב, ואם היית מתבונן לא היית אומר לשון "אדוני" על יואב בעומדך לפני המלך. או אדם שעומד למשפט, ותוך כדי הדברים נפלטה לו מילה והשופט קלט אותה ואומר לו: נו, מדבריך אני מבין שבאמת אתה האשם, מדבריך עליתי על כך שבך נמצא החיסרון.
אבל הצדיק אינו כן. הצדיק כל דבריו על פי צדק ועל פי יושר, ואינו מוציא בשפתיו שום דבר שאינו כהוגן, כמו שכתוב "שפתי צדיק ירעו רבים" ו"שפתי צדיק ידעון רצון". גם כאשר הצדיק מוציא דבר מן השפה ולחוץ, דע לך שיש בדברים חכמה והוא אינו נכשל במה שהוא אומר. והגמרא דורשת על הצדיקים "אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול": "פריו" זו התורה שהוא לומד, וזה נפלא מאוד, אבל גם "עלהו לא יבול", שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, צריך לימוד כדי להבין מה שהוא אומר. אלו העלים, שאינם הפרי עצמו. לכן לא רק לשון הצדיקים, הדברים שנאמרו מתוך מחשבה והתבוננות, אלא גם דבריהם החיצוניים "ירעו רבים", ינהיגו את הרבים, ו"ידעון רצון".
ומכאן מוסיף המלבי"ם בפסוקנו: גם כאשר הצדיק נמצא כבר בצרה, על ידי שפתיו הוא יוצא מאותה צרה, כי אפילו בדיבורו החיצוני "ויצא מצרה צדיק". מה שאצל אדם אחר יהיה רק בבחינת "פשע שפתיים" ומוקש, אצל הצדיק אדרבה, גם שפתיו החיצוניות יש בהן דברי חכמה ודברי תועלת שיכולים להוציאו מצרה.
שלושה פסוקים ושורה אחת מקשרת ביניהם: הדרך הבטוחה היא דרך העמל הישר. "עובד אדמתו" הוא מי שלוקח מן הגשמיות את ההכרחי בלבד ושב אל הלחם האמיתי, אל התורה ואל עבודת האדמה העליונה של מצוות עשה ולא תעשה, ולכן ישבע לחם ושכר. "מרדף ריקים" הוא מי שאין לבו מושל בו: פעם הוא רודף רווחים קלים ומסוכנים ואץ להעשיר ונשאר "ישבע ריש", ופעם הוא חומד "מצוד רעים" ומחפש להתעשר בגזל ובחמס, ובסוף נשאר חסר לב וריק מכל, כי אין לו שורש. "שורש צדיקים יתן": הצדיק זורע בסבלנות באדמתו, שורשיו עמוקים ואין רוח שבעולם עוקרת אותו, ומי שבא משורש של צדיקים טבעו לתת ולהעניק. ואל תיתפס לחזות החיצונית הנעימה של הרשע, שבלבו הוא חומד את מעשי הרעים. וכנגד זה, את הצדיק שומרים אפילו שפתיו: מה שאצל אחרים נעשה מוקש, אצלו יש חכמה גם בדיבור שמן השפה ולחוץ, והקדוש ברוך הוא מגלגל שדווקא פשע שפתיו של הרשע יהיה זה שיוציא את הצדיק מצרתו.