שני פסוקים שלפנינו בפרק י"ב במשלי עוסקים, לכאורה, בענייני בהמה ואדמה: "יודע צדיק נפש בהמתו" ו"עובד אדמתו ישבע לחם". אך כדרכו של ספר משלי, אין כאן הוראות האבסה לבעלי חיים ואף לא עצות חקלאיות, אלא משל למידות הנפש: כיצד נוהג הצדיק עם החלק הבהמי שבו ועם הבריות התלויות בו, ומה בין אדם העובד את אדמתו שלו לבין אדם המבזבז את כוחו על שדות אחרים. נלך בעקבות רש"י, רבנו יונה, הגאון מווילנה והמלבי"ם.
יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי׃ (י)
רבנו יונה מקשר את הפסוק למה שנאמר קודם: "טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם" - שאין ראוי לאדם לנהוג בגינוני כבוד כאלה המונעים אותו מן המלאכה. כאן הוא מוסיף: אף שצריך שיהיה לאדם נכבדות, הנכבדות הזאת אינה מונעת את הצדיק מלקיים שום מצווה בגופו, גם כשלכאורה יש בה פחיתות. כך מצאנו בדוד המלך, שאמר: בשעה שכל מלכי עולם ישנים על מיטותם, אני כבר בשעה מוקדמת ידיי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא, כדי לטהר אישה לבעלה - והיו מביאים לפניו מראות כדי שיראה ויפסוק. אדם היה אומר: מה לך, מלך ישראל, לגעת בדברים אלו ולהתלכלך? אלא שהצדיק, עם כל נכבדותו, אינו מונע עצמו משום מצווה ומשום דבר שהוא צריך לפקח עליו כראוי. אף אם יאמרו לו "אתה יורד למקומות נמוכים כאלה?" - תשובתו: זה תפקידי, ואני חייב לעשותו כראוי. אין הוא נוטש מצוות מפני כבודו.
ומכאן, אומר רבנו יונה, גם אל העניים: אדם כזה משגיח על העני, משכיל אל דל, דורש את כל צורכיהם, עורך לפניהם שולחן ומשגיח שיאכלו כהוגן. והרי הגמרא מספרת על אותו חכם שאמר "גירא בעיניה דשטנא", ובא אליו השטן כאורח וישב על שולחנו, וכולו מוכה שחין, והתחיל - במחילה מכבודכם - לגרד את שחיניו ולהוציא ליחה. אדם היה נרתע ואומר: אין לי מה להתעסק בזה. אבל הצדיק אינו עושה חשבונות של כבוד ושל נכבדות כשמדובר בקיום מעשה המצוות, לעזור לאביונים ולתת לנזקקים. וכן כאשר הוא בא לאכול - תחילה הוא דואג לאלה שאין להם, ואף לבהמתו, כדרך שדרשו חז"ל "ונתתי עשב בשדך" ואחר כך "ואכלת ושבעת": מאכיל את בהמתו לפני שהוא מאכיל את עצמו.
המלבי"ם מוסיף כהשלמה לדברי רבנו יונה: את המידה הזאת לומד הצדיק מחוקי השם יתברך, מן הצדיק האמיתי שהוא הקדוש ברוך הוא. הרי ראינו שהקדוש ברוך הוא נתן לכלב את מזונותיו, ולפי שהם מועטים עשה שיהיו מזונותיו שוהים במעיו שלושה ימים. יודע הקדוש ברוך הוא שהכלב הזה, בכל מקום שהוא מגיע רודפים אחריו במקלות, ומי יודע מתי יאכל את ארוחתו הבאה - ועל כן הוא משהה אכילתו במעיו. ואם הקדוש ברוך הוא מתעניין במיצי הקיבה של הכלב, ודואג שלא יהיה רעב - קל וחומר שהצדיק ילמד לדעת נפש בהמתו, לדאוג לבהמה שלו ולדאוג לחלכאים ולנדכאים.
הצד השני של הסקאלה הוא הרשע, שגם כשהוא עושה מעשה של רחמים - הוא מתנהג באכזריות. הוא נותן צדקה לעני, אך מדוע נתן? לא הייתה לו ברירה, לא היה נעים, היו שם אנשים, המצפון הציק לו. וגם כשהוא נותן, הוא נותן בדרך של אכזריות: מעשה הנראה כרחמנות, אבל צורת עשייתו אכזרית. הוא מאכיל את העני בביתו, אבל שומר ממנו מרחק כאילו לוקה בצרעת, אינו מדבר עמו, אומר לאחרים שיגישו לו. נתת לו לאכול - אבל איזו השפלה נתת לו. "אני אדם חשוב, אני שר, האם אדבר עמו כאחד האדם?" - ומושיב אותו במקום שפל ונוהג בו בביזיון.
וזה כמו שאומרים חז"ל: יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם - נותן לאביו לאכול עוף שמן, אבל מדבר אליו בדרך ביזיון עד שהוא טורדו מן העולם. ולהפך: יש מטחין לאביו בריחיים ומביאו לחיי העולם הבא - שהלך לעבוד במקום אביו בעבודת המלך, וביקש מאביו שרק יחליף אותו וישלים את מלאכתו הקלה, והקל עליו. אתה רואה שהרבה מן החשיבות של הדברים היא באיזו צורה אתה נותן, ובאיזה מאור פנים.
גם כשנותן לעני צדקה - "רחמי רשעים אכזרי": מוציא שטר ליד כולם ונותן לו, כדי שכולם יראו שזה נזקק ושהוא הפילנתרופ המחזיק אותו. רחם על האדם, אך אל תבזה אותו. ופעמים שנתן לו מתנה, ולאחר מכן מוציא לו את הנשמה: הרי קיבלת ממני - ועתה יש לו דרישות ממנו, בקשות והוראות, כאילו קנה לו עבד בעד מאה שקלים שנתן. ואינו אכפת לו שהוא מביישו, משתרר עליו ומלבין את פניו. או שנותן ואחר כך מתייהר: "אתה יודע כמה נתתי? אתה יודע את פלוני ואלמוני - אני החזקתי אותם". סופו של דבר, אין הוא מרחם באמת על אותו דל ואביון. וזה מה שאמרה הגמרא "חסד לאומים חטאת" - הצדקה שאומות העולם עושים נחשבת חטאת, לפי שאינם עושים אלא להתייהר, נותן צדקה כדי להתגאות ולהראות לכול כמה הוא נדיב.
הגאון מווילנה והמלבי"ם מסבירים שניהם בקו אחד: "יודע צדיק נפש בהמתו" - הצדיק יודע כמה בהמתו צריכה, ואינו נותן לה יותר; ומאידך אינו מכביד עליה במלאכה יותר מכוחה. הוא יודע את נפש בהמתו. והרשע, לעומתו, מתנהג כרחמן: "אתה נתת לבהמה חמישה קילו אספסת? אני נתתי לשלי עשרה". אלא שזו אכזריות ממש. מדוע? שהצדיק, לאחר שעבדה בהמתו ארבע שעות, נתן לה מנוחה; והרשע הלעיט אותה בעשרה קילו כדי שיוכל אחר כך לעבוד עמה עשר שעות ולא חמש. הרחמים שנדמים כחמלה - "רחמנות, תן לה עוד לאכול" - אינם אלא אכזריות, כדי לנצל אותה אחר כך ולהוציא ממנה עוד. על כן אל תתייחס לזה כאל רחמים.
ומה בא הפסוק להמשיל? הרי שלמה המלך אינו בא לתת לנו כאן הוראות האבסה לבעלי חיים. אלא בדרך מליצה בא לומר שהאדם מורכב משני חלקים: יש לו בהמה - הוא הגוף, ויש לו את החלק הרוחני - הנפש. הצדיק, הנוהג על פי הצדק, נותן לכל אחד את חלקו. כאשר התאווה מסיתה אותו לדבר עבירה - מי רוצה את העבירה? הבהמה שבו. והוא יודע את נפש בהמתו, ואומר: נכון, הבהמה שלי מאוד רוצה את זה, אבל האם הנפש של הבהמה שלי רוצה את זה? ודאי שלא. "בא לי" - מי מדבר כאן? הבהמה שלי מדברת, החמור שבי מדבר, הסוס שבי מדבר; אין זה החלק הרוחני שבי ולא הנשמה שבי.
נפש הבהמה הפוכה מדרישות הבהמה עצמה: הבהמה רוצה ענייני גשמיות ותאוות עולם הזה, והנפש שואפת לעניינים רוחניים. אבל הרשעים - "רחמי רשעים": "ראית כמה הבהמה הזאת רוצה? רחמנות, תן לה". וכך בכל פעם הוא מרחם על הבהמה: בא לו - לוקח; בא לו - מסתכל; בא לו - אוכל; בא לו - הולך. על מי הוא מרחם? על הבהמה שלו. אבל שכחת שלבהמה הזאת יש גם נפש. מי שמרחם על החלק הבהמי שבו - אכזרי הוא על החלק הרוחני שבו. "רחמי רשעים אכזרי": אתה נוהג באכזריות כלפי נפשך, שכן כשהבהמה שלך מקבלת את שלה, הנפש שלך מתייסרת, מצטמקת ורע לה, ומתחילה לחוות את הגיהינום כאן בעולם הזה. אל תהיה רחמן על הבהמה - רחמנות על הבהמה פירושה אכזריות על הנפש. אלא "יודע צדיק נפש בהמתו": הצדיק יודע את נפש הבהמה, ונותן לה לפי מה שמתאים לנפשה, ולא לפי הבהמיות שלה עצמה.
עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר לֵב׃ (יא)
רש"י מפרש את הפסוק כפשוטו, ומוסיף גם את המשל: מי שחוזר על תלמודו באופן תמידי, לא ישתכח ממנו הלימוד. "עובד אדמתו" - זה החוזר ומשנן את לימודו, והוא "ישבע לחם": תמיד יהיה לו שפע, כלומר ידיעות, היקף ולימוד תורה, והוא זוכר את הכול.
רבנו יונה ממשיך כאן את הקו של "טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם": טוב לאדם להיות נקלה ולהיות עבד לעצמו, שיצא ויעבוד, ולא שיהיה מתכבד ויאמר "לא מתאים לי". מי שמתכבד ומונע את עצמו מן המלאכה בגלל השררה והמעמד שלו, ואין לו ממון או סחורה להתעסק בהם - מה הוא עושה? משוטט. ואדם משוטט, עם מי הוא נפגש? עם משוטטים כמותו. ומי הם המשוטטים הללו - אנשים קדושים או ריקים? ריקים מכל. שאם היה בך משהו, היית מוצא לעשות משהו עם עצמך. מי שאינו מוצא לעשות משהו עם עצמו - ריק הוא. צא וראה מי מסתובב ברחוב מבלי מעש: הריקים. האדם המלא עושה משהו עם עצמו: הולך לעבוד, חושב על רעיון, פותח עסק, מחפש עבודה; ואם אינו צריך לעבוד וברוך השם חי מקצבה ודי לו - בא לבית המדרש ובא ללמוד. אבל מי שמסתובב ברחוב שורף את ימיו ושנותיו.
"ומרדף ריקים חסר לב" - מי שמתבטל ומתחבר לאנשים ריקים, לא רק שיהיה חסר לחם, אלא גם חסר לב: הוא מחסיר את ליבו. שהבטלה מביאה לידי שיעמום, ופירש רש"י שיעמום - שיגעון. בסופו של דבר הדבר משפיע על נפש האדם. וזה נראה לעין: אנשים מובטלים, שאינם מוצאים עבודה מכל מיני סיבות - אם אינם עושים עם עצמם דבר, אתה רואה שלאט לאט האדם מתחיל להשתבש, כבר אינו מדבר בהיגיון ואינו חושב באופן רציונלי. מה קרה לו? הוא משועמם. לכן כל אדם חייב שיהיה לו עיסוק. אם לא עבודה - שישב וילמד; ואם אינו מסוגל ללמוד - ילך ויתנדב, ילך לעזר מציון ויאמר שהוא רוצה להתנדב. יעשה משהו. ואם לא - הרי הוא "מרדף ריקים", ולא די שאינו שבע לחם, אלא שהוא גם מאבד את ליבו, את בינת הלב.
הגאון מווילנה מסביר על פי משל לשני בני אדם שהייתה לכל אחד מהם קרקע. התחילו לעבד את קרקעם וראו שאין ממנה כדי פרנסה, ולא הייתה להם ברירה אלא להשכיר את עצמם ולעבוד בקרקעות של אחרים. ומכאן נהג כל אחד מהם הנהגה שונה. הראשון אמר: אלך לעבוד אצל אחרים - ועזב את קרקעו לגמרי, הוביר אותה, לא עיבד ולא דאג לה כלל. והנה בשלב מסוים לא נצרכו לו עוד: באו עובדים מחוץ לארץ לעבד את הקרקע, או שהייתה שנת בצורת, ופיטרו אותו - ונשאר האדם הזה ריק מכול. וחברו, לעומתו, היה עובד שלושה או ארבעה ימים בקרקעות אחרים כדי שיהיה לו כדי חיותו, אך את קרקעו שלו לא זנח ולא עזב: יומיים בשבוע היה מעבד אותה, משקה, דואג לה, זורע וקוצר. אדם זה, גם אם פוטר, גם אם היו קשיים בענף - יש לו את קרקעו, יש לו לאן לחזור ולהמשיך, ולא נשאר ריק מכול.
זהו "עובד אדמתו ישבע לחם" - אדמתו שלו, שאינו זונח אותה אלא מעבד גם אותה. אבל "מרדף ריקים" - מי שרודף תמיד אחרי קרקעות של אחרים - "חסר לב", חסר בינת הלב. שאם היית מתבונן קצת, היית מבין שייתכן שאין לזה קיום ולא יישאר מזה כלום; ואם כן, מה אתה משקיע את כולך בקרקעות של אחרים ועוזב את שלך?
שני הפסוקים מלמדים דעת: "יודע צדיק נפש בהמתו" - הצדיק אינו נמנע ממצווה מחמת כבודו, דואג לעניים ולבהמתו, ולומד את מידת החמלה מן הקדוש ברוך הוא עצמו הדואג אף לכלב; ובעיקר - הוא יודע להבחין בין רצונות הבהמה שבו לבין נפשה, ואינו מרחם על הגוף במקום שהרחמנות עליו היא אכזריות כלפי הנשמה. "ורחמי רשעים אכזרי" - הרשע אף בשעה שהוא נותן, נותן בביזיון, בהשתררות ובהתייהרות, ועל כן "חסד לאומים חטאת", ועל כן יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם. ו"עובד אדמתו ישבע לחם" - אדם צריך לעבוד את אדמתו שלו: לחזור על תלמודו, להחזיק בעיסוק, ולא לזנוח את שלו לטובת שדות אחרים; שהרודף ריקים סופו בטלה, שיעמום וחסרון בינת הלב.