פתיחה
אנו ממשיכים בפרק י"ב במשלי. הפרק בנוי ברובו על ההשוואה שבין הצדיק לרשע, ולא רק במישור המוסרי אלא בעיקר במישור של הקיום: מי מהם מחזיק מעמד לאורך זמן, ומי רק נראה מצליח. בשיעור זה נעסוק בשלושה פסוקים: "הפוך רשעים ואינם", "לפי שכלו יהולל איש", ו"טוב נקלה ועבד לו".
"הפוך רשעים ואינם" - ההצלחה של הרשע אינה מחזיקה
הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד׃ (ז)
רבנו יונה מעיר ששני הפסוקים הקודמים הם הקדמה לפסוק שלפנינו, וכבר ראינו זאת לעיל. "מחשבות צדיקים משפט, תחבולות רשעים מרמה" - כל תחבולותיהם אינן אלא מרמה; "דברי רשעים ארב דם, ופי ישרים יצילם". ועל כך בא הפסוק ואומר לך: אל תחשוב שהמצב הזה יימשך לנצח. אתה מביט ורואה שהרשע מצליח, הכול הולך לו, התחבולות עובדות - ואומרים לך: לא לאורך זמן. "הפוך רשעים ואינם". הרשע אחריתו עדי אובד, נפשו לקללה ונחרצה, מפני שהם מכעיסים את בוראם, ולכן תדע לך שהקדוש ברוך הוא יהפוך את הרשעים ואינם עוד, ויהיה להם כיליון חרוץ.
הגאון מווילנא מוסיף נדבך: כאשר הקדוש ברוך הוא מציל את הישרים מיד הרשעים, כמו שנאמר בפסוק הקודם "ופי ישרים יצילם", אין זה מסתיים בכך שהצדיק ניצל והרשע רק נכשל בזממו. הרעה שהרשע זמם לעשות לצדיק מתהפכת על ראשו. זו לא רק הגנה ושמירה על הצדיק, אלא הרעה עצמה חוזרת אל הרשע - "הפוך רשעים", הרעה תתהפך עליהם, "ואינם", לא יישאר מהם מאומה, יהיו בבחינת אין.
ומנגד, אפילו כשאתה רואה שהצדיק נופל - אל תתפעל. "ובית צדיקים יעמוד", בלשון עתיד. "שבע ייפול צדיק וקם". גם אם עכשיו זה נראה לך כנפילה, דע לך שזו נפילה זמנית ולא נפילה תמידית. אצל הרשע לעומת זאת "ואינם" - תוהו, אפס, נגמר. אבל לצדיק יש שורש, וכפי שהסברנו לעיל, גם אם העץ נופל, השורש חוזר ומצמיח ענפים חדשים.
המלבי"ם הולך באותו כיוון ומוסיף עומק. הרשע נראה לך מושרש היטב, "מתערה כאזרח רענן", ואתה אומר: האדם הזה קבוע כאן, אין לו נפילות, תראה כמה זמן הוא רוכב על הגל. אומרים לך: אל תדאג, כשתתמלא סאתם - "הפוך רשעים ואינם". הקדוש ברוך הוא הופך אותם, בין באיכות, בין בכמות, בין במצבם. ומהו "הופך אותם"? שהשורש למעלה והענפים למטה.
ומה פירוש הדבר? הסברנו שהצדיק יניקתו מן השורש, מן הראש. הראש הוא כמו גזע המושרש בעולמות העליונים, ודרכו יש לו יניקה אל הקדושה ויש לו חיות. הרשע הפוך: הוא מחובר למטה, לארציות, לגשמיות, לחומר ולקניינים. עצו של הרשע נטוע הפוך - הגזע מחובר לארץ, בעוד שאצל הצדיק הגזע, שהוא הראש, יונק מהעולמות העליונים. ומכיוון שהיניקה שלו הפוכה, זו יניקה שאין לה קיום, אין לה תמידות ואין לה חיות. וזהו "ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן" - אתה מתפעל, עץ שתול ורענן - "ויעבור והנה איננו", רוח עברה ונגוז ולא נותר ממנו מאומה. וזו מידה כנגד מידה: כשם שהוא יונק ביניקה הפוכה, כך השם יהפוך אותו ואינם, ולא יישאר לו שום קיום.
"לפי שכלו יהולל איש" - תובעים מהאדם לפי כליו
לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ וְנַעֲוֵה לֵב יִהְיֶה לָבוּז׃ (ח)
רבנו יונה מבאר: כפי מה שיש באדם מחלק השכל, כך ראוי לשבחו. לפעמים אדם מזלזל בחברו מפני קוצר שכלו, ואין זה נכון. אם ראית אדם שעשה דברים לא חכמים ולא פיקחיים, אין לגנותו על כך - אלא אם כן הוא חכם גדול והוא זה שעשה דברים בלתי נבונים. אבל אם מנת המשכל שלו נמוכה, ההבנה שהשם חנן אותו מצומצמת - מה יעשה? אלו הכלים שקיבל, ואין מקום למצוא בו גנאי.
ומכאן גם הצד השני: אם אדם קיבל שכל גדול, ובמקום לעשות הרבה דברים טובים הוא עושה מעט - אל תשבח אותו, שהרי לפי השכל שקיבל היה צריך להתקדם הרבה יותר. אנו רואים זאת גם בכיתה: תלמיד אחד מקבל 80 והמלמד משבח אותו ונותן לו פרס, ותלמיד אחר מקבל 90 והמלמד עוד מעיר לו: מדוע לא השתדלת יותר? ומה ההבדל? הראשון הפוטנציאל שלו 60, והוא התאמץ והתעלה עד 80 - מגיע לו צל"ש. השני הפוטנציאל שלו 110, ובמקום זאת עשה 90 - סימן שהתעצל ולא ניצל את הפוטנציאל. זהו "לפי שכלו יהולל איש": מן האדם תובעים ומהללים רק כפי שכלו. אם שכלו מועט, אין לתבוע ממנו כפי שכל רב; ואם שכלו רב, אין להסתפק ממנו במועט.
"ונעווה לב יהיה לבוז". מהו "נעווה"? רש"י אומר כמו "נעוויתי משמוע", "בן נעוות המרדות", והוא מגזרת נע ונד - מי שסוטה מדרך האמת ואינו הולך בדרך הישר, עיוות של השכל. "נעווה לב" הוא אדם שדעותיו משובשות: כששומע את האמת אינו מודה בה, אלא עוד טוען טענות הפוכות, מפני ששכלו עקום. אדם כזה אין ראוי להללו ואף לא לכבדו, אלא רק לבוז לו. מדוע? מכיוון שהוא החליט מראש לבחור בדרך השקר, החליט שדרך הישר אינה מעניינת אותו, ולכן הוא מעוות את שכלו כדי למצוא צידוק למעשיו הרעים ולהמשיך בדרכו הנלוזה. אדם כזה ודאי אין מה להללו אלא רק לבזותו.
ביאור הגאון מווילנא: התורה מכריזה עליו בחוץ
הגאון מווילנא מסביר: אדם אפילו שהוא ירא שמיים בסתר, ואין מי ששמע על תורתו - אף על פי כן התורה מכריזה עליו בחוץ. "לפי שכלו יהולל איש" - תורתו מכרזת עליו. אנו רואים זאת אצל אנשים שלמדו בצניעות ובהסתר. הרב אלישיב, כפי שסיפרתי פעם, היה במשך שנים ארוכות צפון באיזה בית מדרש ואיש לא הכיר אותו, ופתאום נהיה גדול הדור. מי שלומד תורה בצניעות, בהשקט ובהסתר - פתאום תשמע עליו ותאמר: איפה הוא היה עד עכשיו? זהו כוחו של "לפי שכלו יהולל איש": השכל שהוא עוסק בו בתורה גורם שהתורה תכריז עליו מבחוץ, וכפי זה גם יכירו אותו.
"ונעווה לב יהיה לבוז" - לפי הגאון מווילנא, אפילו אדם שהעיוות שלו פנימי בלבד, וכלפי חוץ הוא נראה בסדר, אדם הגון וישר, ואילו בתוך תוכו מחשבות אוון, "בקרבו ישים אורבו" - תדע לך שעיוותו יכריז עליו. זה ההפך המדויק מן הצדיק: הצדיק צדקותו פנימית ולבסוף מתפרסמת לכול, וכך גם הרשע - אף שכלפי חוץ הוא מציג עצמו כהגון, בפנים הוא נעווה לב, ובסופו של דבר כולם יידעו מזה. "יהיה לבוז" - הקדוש ברוך הוא יפרסם ויגלה את קלונו.
ביאור המלבי"ם: שכל, בינה, ושכל שהפך לעורך דין
המלבי"ם מסביר שהשכל הוא הכוח שבאדם השולט בתחום שבו הבינה אינה שולטת: להבין את חוקי החוכמה על אמיתתם, להשיג השגות עליונות, להשיג כבוד השם. מהי בינה? להבין דבר מתוך דבר, לראות דבר אחד ולהסיק ממנו מסקנות - זה מה שעושה חוקר, התבוננות והיקש לוגי. אבל כשאדם בא להשיג השגות רוחניות עליונות, אין זה תחום שבו הכנסת משהו למעבדה והוצאת ממנו מסקנה. בלשון המלבי"ם: אין לו בהם הקדמות, אין לי בזה יסודות שמהם אוכל להבין. הסברנו פעם שזה כמו להסביר לעיוור מהו צבע לבן - עיוור מלידה לעולם לא יוכל להבין. אי אפשר על פי כוח הבינה להבין גדולת השם ולהשכיל בכל חוכמה; לשם כך צריך את כוח השכל, ועל ידי העמקה בכוח השכל הדבר אפשרי.
עוד אומר המלבי"ם, שסתם "שכל" הכתוב בנביא הכוונה בו לדבר טוב - "בשום שכל", שכל המשמש לדברים טובים. אבל לפעמים השכל מתעוות. כיצד? היצר שוקע בתוך התאוות, הגוף מושך כלפי מטה, ואז השכל, שאמור להיות הנווט, מוטעה על ידי כוחות הגוף. אמרנו פעם שהשכל נקרא שופט: הוא אמור להחליט מה לעשות ואיך לעשות, להחליט החלטה נכונה וישרה. דא עקא, שפעמים לא מעטות אנחנו משתמשים בשכל דווקא כעורך דין. אחרי שעשיתי מעשה לא טוב, או אפילו לפניו, אני רוצה צידוק למעשה - ואת מי אני מגייס לשירותי? את השכל. יש לי עורך דין שיסביר למה הגון לנהוג כך, ולמה דווקא באדם הזה טוב לנקום, ולמה מההוא חייבים להיפרע, ולמה השלישי הוא בגדר בעל מחלוקת שמצווה לרדוף אותו עד חורמה. במקום שהשכל יהיה השופט, הפכתי אותו לעורך הדין שלי, הנותן צידוק לכל מעשיי המקולקלים.
במצב כזה השכל, במקום להיות שכל טוב היועץ לדרך נכונה, הופך להיות שפוט, עוזר ומסייע לתאוות ולרצונות השפלים של האדם. והלב, כפי שאנו מסבירים תמיד על פי המלבי"ם, הוא כוח הממשלה, המושל על כל האיברים. מי שכוח הממשלה שבו "נעווה", כלומר מעוות, לבו מושך לדברים רעים והוא סר מדרך הישר ומדרך החוכמה - "יהיה לבוז". ומי יהיה לבוז? שכלו. באופן רגיל השכל הוא דבר שמהללים ומשבחים אותו, כי הוא מורה את דרך הישר; אבל מי שלבו מעוות ומשתמש בשכל ככלי להוציא את המעוות שבו אל הפועל - שכל כזה ראוי לביזיון. במקום להשתמש בו כדי להתנגד לתאוות הגוף ולרעיונות המקולקלים, נתת לשכל שיסייע ביד התאוות וימשוך לכוח הרע.
"טוב נקלה ועבד לו" - כבוד מדומה מול לחם אמיתי
טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם׃ (ט)
אומר שלמה: טוב שיהיה אדם נקלה בעיניו ויהיה עבד לעצמו, כלומר משרת את עצמו, מאשר יהיה מתכבד בעיניו ויאמר "לא מתאים לי לעבוד, לא מתאים לי להתלכלך, אדם חשוב אני, אדם נכבד" - ומה יהיה סופו? מתכבד, אבל חסר לחם. עדיף שתהיה עבד לעצמך, תלך ותעשה מלאכה, כדברי חז"ל: "פשוט נבילתא בשוקא ולא תצטרך לבריות", ואל תאמר "אדם חשוב אני".
דיברנו פעם שזו צרה צרורה של אנשים שפעם נשמו אוויר פסגות. מי שהיה לו פעם שלאגר, שכתבו עליו בעיתון, שהיה מוכר - אומר: מה, אני אלך לסדר מוצרים בסופר? אבל היום כבר אינך כלום, השיר שלך נגמר ותהילת העולם חלפה. והוא נשאר מובטל, כי "לא מתאים". הוא מוכן רק שיציעו לו תפקיד של מנכ"ל - אבל בסך הכול הוצאת שיר שכולם שמעו, וכי בשביל זה ייתנו לך תפקיד כזה? בזמן התהילה הזמינו אותו לכאן ולשם ועשה כסף מהיר וקל, אחרי שנה־שנתיים נגמר הכסף, והוא נשאר עם דירה שכורה במקום יוקרתי - שהרי הוא נכבד ולא ישכור בדרום תל אביב - ומגיע לידי פת לחם. על כך נאמר: טוב נקלה ועבד לעצמו, ואל תהיה מתכבד וחסר לחם.
גאווה וסלסול - שני קווים דקים
רבנו יונה מסביר שמדרך המוסר הגאווה היא דבר פסול ושלילי, ואילו הסלסול הוא דבר הגון ומכובד והוא מגדר הצניעות. ומעצם זה שהוא מקרב את שני המושגים זה לזה אנו מבינים שהם דומים. סלסול פירושו אדם הנוהג בנכבדות. למשל, אומרים לו: לך תדרוש ויחזירו לך את חמשת השקלים האלה, למה אתה שותק? והוא אומר: איני הולך לריב על חמישה שקלים. זו נכבדות - הוא אינו מוריד את מעלתו ואינו מבזה את עצמו, ואין זו גאווה. גאווה היא: "אתה יודע מי אני? אני אלך בשביל חמישה שקלים?" הגדרת הגאווה היא שהאדם מתנשא על חברו - "מי אתה בכלל?" ואילו הסלסול, הנכבדות, פירושו שהוא חושך עצמו מהשפלה ומביזיון. אין לטעות ולחשוב שאם אינך בעל גאווה אתה צריך להיות מושפל; אפשר לנהוג סלסול בעצמו, דרך של נכבדות, ובלבד שלא להתגאות על האחרים.
וזהו המשפט שהיה מקובל בזמנם אצל בעלי המוסר: "השפל מבלי התנבל, והסתלסל מבלי התגדל". השפל את עצמך, אבל היזהר שלא תביא עצמך למצב של שפלות שבה ירמסו אותך ויאמרו: תראה איך האדם הזה מתנהג, אפס. אתה רוצה להתנהג כאדם פשוט - מותר, אבל אל תביא עצמך לידי נבלות. ומאידך גיסא, הסתלסל, התנהג בנכבדות, אך לא באופן שהנכבדות תביא אותך לידי גאווה. אלו קווים דקים המבחינים ביניהם, וכמו שכתוב "אם נבלת בהתנשא".
ועכשיו בא שלמה ללמד אותך שהקצה האחרון של הסלסול איננו טוב ואיננו נכון. הכוונה לאדם הנוהג בנכבדות בקיצוניות: מקפיד על בגדים נקיים, צורת דיבורו מכובדת, מכבד אנשים, נזהר שלא לפגוע ושלא להיפגע - הכול טוב, אבל הנכבדות הזו יכולה להפוך לקיצוניות שלילית. "העבודה הזאת לא כל כך מתאימה לי" - ובשביל זה תישאר חסר לחם? זו כבר נכבדות בעייתית הגורמת נזק. לכן, כשאתה צריך פרנסה - עזוב את הנכבדות שלך ואת המעלה שלך, ולך עבוד אפילו עבודה בזויה, ובלבד שתביא פרנסה לביתך.
רק שגם כאן יש לומר: אם אתה נצרך לעבודה כזו, למשל במחילה מכבודכם פינוי אשפה - שהיום זה אגב נחשב עבודה מכובדת, המשכורת והשעות הופכות אותה לאחת המלאכות המבוקשות - לך ועבוד, אבל היכן? במקום שאין מכירים אותך. גם כשאתה חייב פרנסה אתה יכול עדיין לשמור על נכבדותך: אל תפנה את האשפה של הבית שלך, שאז ילדיך הולכים בבוקר לבית הספר ורואים את אבא מאחורי המשאית, וגם כל חבריהם רואים. אבל לבוא ולומר "אני לא עובד בדברים כאלה", ולכן אין לך מה לאכול - זו ודאי קיצוניות שלילית. וזה מה שאמרו חז"ל: "לעולם ימסור אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות" - לעבודה שהיא זרה לו. "אני אעשה עבודה כזו? אני אתעסק בהיפוך עורות? אהיה בורסקאי?" אומרים לך: מוטב שימסור עצמו לעבודה הזרה לו ולא יצטרך לבריות. פשוט נבילתא בשוקא ואל תאמר אדם גדול אני. וזהו "טוב נקלה ועבד לו": אדרבה, אל תחפש את הנכבדות, תהיה אפילו נקלה ועבד של עצמך, תחרוש, תזרע ותנהג במלאכתך, ממי שנוהג סלסול בעצמו וחסר לחם.
הגאון מווילנא: הביישן אינו למד
הגאון מווילנא מסביר על פי אותו קו גם בתורה: טוב לאדם לבזות עצמו ולהיות לעצמו לעבד, ממתכבד וחסר לחם. הרב מוסר שיעור, ואתה לא הבנת דבר מסוים, ואתה שואל וחוזר ומברר ורוצה להבין לעומק - ומסביב לוחשים: תראה עד שהוא מבין, מה, לא הבנת? כולם כאן הבינו. אומרים לך: טוב נקלה ועבד לו. אתה עובד את בוראך בעצם הלימוד הזה, ואף שאתה נראה נקלה - תזכה ותבין. ואילו "מתכבד וחסר לחם": שואלים אותו, מה הפשט כאן? והוא מודה: האמת, לא כל כך הבנתי בשיעור. היכן הלחם? יצאת רעב. היית בשיעור ולא הבנת, מפני שלא שאלת ולא ביררת. גם בתורה צריך האדם לדעת שעדיף להיות נקלה, ולא הביישן למד.
המלבי"ם: "מתכבד" ולא "נכבד"
המלבי"ם מסביר שהמקובל הוא שאדם בעל מעמד לא יעשה מלאכה בעצמו. יש הלכה בנוגע לנושאי שררה - דיין, רב, אדם גדול - שהוא מוזהר שלא לעשות מלאכות בפרהסיה, כי זה מביא אותו לידי ביזוי אצל הקהל. למשל, רב שיש לו ידי זהב והוא יודע לרצף, והוא מרצף את החצר, ועובר אדם ורואה את הדיין על ארבע מרצף - אסור לו לעשות כן, שבזה הוא מביא את שררתו לידי ביזוי. מחר יבוא אותו אדם לפניו לדין תורה ויאמר: מי זה, הרצף הזה? הוא ידון אותי? זו פחיתות כבוד, אף שייתכן שהוא גאון ותלמיד חכם - הרי רבי יוחנן היה סנדלר ורבי יצחק היה נפח - אבל מלאכות בזויות שאדם עושה בשוק, אמרו שלא יעשה אותן.
ואף על פי כן, אומר הכתוב, אין זה מן החוכמה לומר "אני לא אעשה מלאכה". אפילו שלפעמים יש בכך פחיתות כבוד ועשיית מלאכות שאינן ברמה שלו - "טוב נקלה ועבד לו, ממתכבד וחסר לחם". וכאן המלבי"ם עומד על נקודה מדויקת: לא כתוב "מנכבד וחסר לחם" אלא "ממתכבד". "מתכבד" הוא בלשון נפעל - הוא מדמה עצמו לנכבד, הוא אינו נכבד באמת, אלא עושה עצמו כנכבד. שהרי אין שום נכבדות בלהיות חסר לחם, אדרבה, זו שפלות גדולה. חסר לחם - זהו הקלון האמיתי, ולכן כל כבודו אינו אלא דמיון של כבוד. וכי יש לך ביזיון גדול מזה שאין לך מה לאכול? ואילו מי שנראה נקלה - "תראה איזו עבודה הוא עושה, ההוא נעשה נער שליחויות, וההוא מסדר מוצרים בסופר" - אומרים לך: עדיף נקלה כזה ועבד לעצמו, כי זהו הכבוד האמיתי, שהוא עובד בעצמו ושבע לחם.
לסיכום:
שלושת הפסוקים שלמדנו מלמדים אותנו להביט מעבר למראה החיצוני. "הפוך רשעים ואינם" - הצלחת הרשע נראית מושרשת, אך יניקתו הפוכה, מן הארציות בלבד, ולכן אין לה קיום; ואילו הצדיק, גם כשהוא נופל, שורשו למעלה וביתו יעמוד. "לפי שכלו יהולל איש" - מודדים את האדם לפי הכלים שקיבל, לא פחות ולא יותר, והשכל הוא כתר לאדם כל עוד הוא שופט ומורה דרך, אך הופך לבוז כשלב מעוות משעבד אותו לתאוות. "טוב נקלה ועבד לו" - כבוד מדומה שאין עמו לחם אינו כבוד כלל, וגם בתורה: מוטב להיות נקלה ולשאול ולהבין, מלהתכבד ולצאת מן השיעור רעב.