פתיחה
פרק י"ב במשלי ממשיך בקו של הפרקים שלפניו: העמדת דרכו של הצדיק מול דרכו של הרשע - במחשבה, בדיבור ובמעשה. שלמה המלך אינו מסתפק בהצגת שתי הדרכים, אלא מלמד אותנו לזהות את ההבדל גם כשהוא מוסתר: כשהרשע נראה מצליח, כשהרשע מדבר דברים טובים, וכשדווקא הישר משמיע דברים שנשמעים קשים. נלך על סדר הפסוקים ונביא את דברי המלבי"ם, ולצידם את רבנו יונה, האבן עזרא והגר"א.
"לֹא יִכּוֹן אָדָם בְּרֶשַׁע" - כן ושורש
לֹא־יִכּוֹן אָדָם בְּרֶשַׁע וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים בַּל־יִמּוֹט׃
אם אתה רואה רשע וטוב לו, דע לך שהשלווה הזאת לא תימשך זמן רב. "יִכּוֹן" הוא מלשון "כַּן", בסיס: אין לרשע בסיס יציב שעליו יעמוד. גם אם אתה רואה שהוא מצליח - זו הצלחה זמנית, לפי שעה. לעומת זאת "שֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים בַּל יִמּוֹט": הצדיק אפילו כשהוא נופל, שורשו נשאר. האילן עצמו נפל, אבל "שבע יפול צדיק וקם", משום שהשורש עדיין נטוע בארץ. וכל עוד השורש נטוע - הנפילה היא לפי שעה, והוא יצמיח ויחזור ויגדל שוב.
המלבי"ם מדייק שיש בלשון הקודש הבדל בין "כן" לבין "שורש". "כן" הוא בסיס, וכפי שתרגם התרגום "ואת כנו" - "וית בסיסיה". אלא שה"כן" הוא בסיס העשוי לדבר תלוש, כמו "כיור נחושת וכנו נחושת" - הדבר מונח על הכן ואינו מחובר. ואילו השורש הוא בסיס מחובר, מחובר לארץ ויונק ממנה.
והיכן האדם מחובר? האדם דומה לאילן שמקום נטיעתו בשמיים: הראש הוא השורש, הגוף הוא הגזע והענפים. נמצא שהאדם בארץ הוא כאילן הפוך - החיבור שלו הוא כלפי מעלה, וראשו הוא המושרש בעליונים. הרשע ודאי אין לו שום חיבור כזה; "שורש", שמשמעו חיבור פנימה ולמעלה אל העולמות העליונים - אין לו כלל, בבחינת כרת, שנכרת משורשו העליון. אך הפסוק מחדש יותר מזה: לא רק שורש אין לו, אלא אפילו "כן" אין לו. אתה אומר: נניח שאין לו שורש, אבל הרי הוא עומד יציב! על כך אומר הכתוב: גם הכן הזה אינו לאורך ימים. "לֹא יִכּוֹן אָדָם בְּרֶשַׁע".
ואילו הצדיק - לא רק כן יש לו, אלא בחינת שורש, מושרש בעולמות העליונים. ולכן אף שהצדיק נמצא כאן בעולם הזה, שהוא מקום של טומאה וזוהמה ומאבק עם היצר הרע, למה הדבר דומה? לאילן הנטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה. כיוון שהוא נטוע במקום טהרה, כלומר מושרש בקדושה, גם אם ענפיו נוטים למקום הטומאה - יניקתו ממקום הטהרה. כך הצדיק: אף שהוא כאן במקום הטומאה, יניקתו מלמעלה. "שֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים בַּל יִמּוֹט".
"אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ"
אֵשֶׁת־חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה׃
האבן עזרא מפרש "חיל" מלשון ממון, כמו "עושה חיל": האישה המכניסה ממון היא עטרת בעלה, שבעבור הממון מכבדים את בעלה. כשם שהמלך נכבד בעטרה שבראשו, כך מכבדים אדם שאשתו עושה חיל ומפרנסת בכבוד. ולעומתה האישה המבישה, שלא זו בלבד שאינה מכניסה ממון אלא עוד גורמת הפסדים - היא "כרקב בעצמותיו", כעצמות שנרקבות שאין להן רפואה.
רבנו יונה מוסיף: אישה העושה חיל היא עטרה לבעלה, כעטרה המקיפה את ראשו, ויש לו בזה כבוד. אבל האישה המבישה - כל עוד היא תחתיו, כל עוד הוא נשוי לה, אין לו רפואה ממנה. הוא נאלץ לגור בביתו ולחיות עמה, ואינו יכול לסבול את המציאות, וזה כמו רקב בעצמות: זה מרקיב מבפנים ואי אפשר להתנתק ממנו, שהרי אישה היא דבר שאדם חי איתו באופן קבוע. ו"מבישה" - שהבריות רואים את נפילתו ואת מצבו הגרוע, ואין לו מזה אלא בושה.
הגר"א מפרש "עטרת" מלשון עוטרים, מקיפים: האישה מגינה על בעלה ומקיפה אותו שלא יבוא עליו דבר רע. ולעומת זאת "כרקב בעצמות" - כשם שרקב שבעצמות גורם שגם הבשר החי נרקב, כך האישה המבישה מביאה עליו רעות. שהרי האיש והאישה מחוברים, "והיו לבשר אחד", ולכן כשהיא מרקיבה אין זה רקבון לעצמה בלבד, אלא היא מרקיבה גם את בעלה.
ובדרך פנימית יותר מביא הגאון מווילנה על פי סוד: שלוש נשים הן - אשת חן, שהיא יפת מראה; אישה יפה, שהיא יפת תואר; ואישה משכלת. ההבדל בין יפת תואר ליפת מראה הוא שאחד מדבר בתואר פניה ואחד במבנה גופה. ומהו העיקר? אישה משכלת, אישה יראת ה', כמו שנאמר "שקר החן והבל היופי" - שני אלה, אשת החן ואשת היופי, בחינת שקר; והעיקר הוא "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ". ועל זה מובא בתיקונים "עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת".
"חיל" בגימטרייה ארבעים ושמונה, כנגד ארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם, אומר הגאון מווילנה. האשת חיל מסייעת לבעלה לקנות את התורה. והאישה היא תמיד בבחינת אור מקיף, סוד המקיף, בבחינת "נקבה תסובב גבר" - ולכן נוהגים האשכנזים שהכלה מקיפה את החתן בחופה. וכשיש לאדם אישה משכלת היא "עטרת" לו, בסוד "ועטרותיהם בראשיהם", דבר שהוא לו לכבוד ולתפארת, שעל ידה הוא משיג את קנייני התורה.
ומדוע "כרקב בעצמותיו מבישה"? לפי שהעוונות חקוקים על עצמותיו של אדם. כשיש לו אישה שאינה טובה, היא מרחיקה אותו מן התורה ומקיום המצוות, ואז עוונותיו נחקקים בעצמותיו - והיא מעלה בהן ריקבון. זה כל מה שהיא משאירה לו: רקב בעצמות. לעומת אשת החיל שהיא בחינת עטרה ושמירה לו, "נקבה תסובב גבר", חיל כמניין הדברים שהתורה נקנית בהם.
המלבי"ם מדגיש: עטרה היא דבר שמחוץ לאדם, שמניחים על הראש לאות מעלה וכבוד. אדם שחזר מנצח משדה הקרב או שעשה מעשה גבורה היו שמים על ראשו עטרה - זר עלים; אפשר לראות זאת בחקיקות ובהטבעות של אנשי מעלה בארמונות יוון. כך אשת החיל, מלבד שהיא מחזקת את עצמותיו, היא עטרה לראשו: הוא מתפאר בה לעיני אחרים, "נודע בשערים בעלה", והכול יודעים שזה בעלה של פלונית, ויש לו בה כבוד.
אבל האישה המבישה - האישה העצלנית, זו שאינה פועלת ואינה מקדמת אותו מבחינה רוחנית - לא די שאינה לכבוד לו ואינו הולך בכתר על ראשו, אלא הוא מסתיר אותה כלפי חוץ, שלא יידעו שזו אשתו. ואולם עצמות הן דבר נסתר: אמנם הוא מסתיר אותה, אך היא ממשיכה ואוכלת אותו מבפנים ומרקיבה את עצמותיו. נמצא שהאישה הטובה והמשכלת היא עטרה כלפי חוץ והוא מתגאה בה, והמבישה - הוא מתבייש בה ומסתיר אותה, ואין זה מועיל, שהיא מרקיבה אותו מבפנים, והריקבון הזה מרקיב גם את חלקו שלו ומזיק לו.
"מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט"
מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה׃
אומר רבנו יונה: הצדיקים בכל עת חושבים מחשבות כיצד להיזהר מן הגזל, מן החטא ומן האונאה; כל מחשבותיהם איך לעשות כל דבר בדין ובמשפט. ואילו הרשעים - לא די שאינם נזהרים מן האונאה, אלא כל מחשבותיהם ותוכניותיהם כיצד לעשות מרמה. השכל שנתן להם הקדוש ברוך הוא כדי לעובדו, משמש אותם לקומבינות, לתחבולות ולרמאויות.
וכותב רבנו יונה שיש בידם גם עוון הפועל וגם עוון המחשבה לאחר שיצא לפועל. ולכאורה קשה: הרי הקדוש ברוך הוא אינו מעניש על מחשבה רעה (מלבד הרהורי עבירה), ואדם שתכנן לגנוב ולא עלה בידו אינו נענש; אצל האומות כן, אבל בישראל אין הקדוש ברוך הוא מעניש על המחשבה. ואם כן למה אמר רבנו יונה שיש בידם גם עוון המחשבה? הוא עצמו מבאר, ומביא "הוי חושבי אוון ופועלי רע על משכבותם": יש מצב שבו גם מחשבה שלא יצאה לפועל נענשים עליה - כאשר דרכו של אדם באופן תמידי לעבור את אותה עבירה, ורק הפעם נשארה בגדר מחשבה. אדם שרגיל לנסוע בשבת, ובאותו יום תכנן לנסוע ובא ומצא שאין לו מצבר וחזר לביתו - אף שלא עבר בפועל שום עבירה, אומרים לו: כיוון שאתה רגיל תמיד בכך, "למען תפוס את בית ישראל בלבם", אתה נענש גם על מחשבת הלב, לפי שנגעל באותו חטא ואוחז בו באופן תמידי. דבר נורא הוא, ורבים אינם יודעים אותו, ורבנו יונה מזכירו בשערי תשובה.
ולכן בא הכתוב ומראה את דרך הצדיקים: במה הם משתמשים בשכל שנתן להם השם? "מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט" - רק לעשות משפט. ואילו הרשע מחפש תחבולות כיצד לרמות. ומה סופו? על כך ממשיך הכתוב בפסוקים הבאים: כל התחבולות והקומבינות לא יועילו לו, שכן בסופו של דבר לא יישאר לו קיום ולא יישאר ממנו מאומה.
הגאון מווילנה מוסיף נקודה חשובה: מהו "תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה"? גם אם אתה רואה שהרשע עשה דבר טוב, וגם אם נדמה לך שיש מקום לשבחו - דע שזה חלק מתוכנית כוללת כיצד לרמות בני אדם. הוא מפזר טובות פה ושם, אבל הכול תחבולה כדי לרמות בסוף. כמו אדם הרוצה לומר דבר שקר, שאין השקר מתקיים אלא אם כן אמר בו דבר אמת בתחילתו. אומרים "לשקר אין רגליים", ושואלים: הרי לשי"ן יש רגל? ומשיבים שבכתב לשון הקודש היא חדה בלי רגל; ומסבירים עוד, שגם אם היא כתובה בצורה שטוחה - השקר חייב אמת בתחילתו. ועתה, אותה אמת - כיצד תגדירוה? היא עצמה בחינת שקר, שהרי כל תכליתה לשקר, ואף עליה ייענש, שכן מגמת האמת הזאת הייתה שיקבלו ממנו אחר כך את השקר.
ואצל הצדיקים נאמר "מחשבות" דווקא, אומר הגאון מווילנה, לפי שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה: הצדיק אפילו מחשבתו צדק ויושר ומשפט, וכבר על המחשבה הוא מקבל שכר. ואילו אצל הרשע - במי שאינו רגיל באותו חטא - נאמר "תחבולות" ולא "מחשבות", לפי שהרשע נענש רק על התחבולה, שהיא כבר מעשה בפועל, כלשון "חיבל את מעשה ידיך", ואינו נענש על המחשבה בלבד. וזה שונה במקצת ממה שלמדנו ברבנו יונה.
המלבי"ם, כדרכו, מעמיק בדקדוק לשון הקודש ומבחין בין מחשבה, עצה ותחבולה. אדם ששוקל את כל הצדדים - "אולי כך ואולי אחרת" - זו מחשבה, השלב הראשוני שבו עדיין לא הוכרע דבר. משהחליט החלטה מסוימת וברורה - זו "עצה": יש לי עצה, אני יודע מה לעשות. וכשהוא ערוך בכמה עצות כדרך המלחמה - נתקוף מכאן, ואם יתקפו משם נביא כוח עזר, ואם יגיבו כך נעביר לשם - זה נקרא "תחבולות", אוסף של עצות המכסות את כל הצדדים, ולכל צד פתרון.
ולפי זה: הצדיקים - אפילו המחשבה הפשוטה שלהם, כשהם עדיין מסתפקים ולא הכריעו, גם היא משפט; גם שם הם הולכים אחר הצדק והיושר ואינם נוטים מהם, ואפילו אפשרות אחרת אינה עולה בדעתם. ואילו הרשעים - אפילו התחבולות שלהם, אחרי שחשבו על כמה וכמה עצות והכריעו לכל צד, כל המגמה היא רק לקלקל, להרוס, לרמות, לשקר, לגזול ולעשוק.
"דִּבְרֵי רְשָׁעִים אֱרָב דָּם"
דִּבְרֵי רְשָׁעִים אֱרׇב־דָּם וּפִי יְשָׁרִים יַצִּילֵם׃
הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד׃
תוכניותיהם של הרשעים הן תמיד "ארב דם" - לרצוח, בין בידם בין על ידי עדות שקר, אורבים לדם. וכנגדם "וּפִי יְשָׁרִים יַצִּילֵם": אומר רבנו יונה, פי הישרים מציל בחכמתו את הנקיים והזכאים מיד הרשעים, שלא יצליחו לארוב לו ולשפוך דמו. ובהמשך מלמדנו הכתוב מה סופם: "הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד".
הגאון מווילנה ממשיך כאן את הקו שראינו: "דברי רשעים ארב דם" - כל דיבוריהם לארוב לדם. גם אם אתה רואה את הרשע מתכנן תוכנית טובה, וגם אם אתה שומע אותו אומר דבר הגון, דע שיש אוון בלבו ומחשבות פנימיות רעות. מי שמתחבא כדי לתקוף הוא "אורב", וכך הרשע: "בקרבו ישים אורבו", יש בתוכו אורב הבא לטרוף ולהזיק. ואם תאמר: הרי נתן עצה טובה, הרי הוא מדבר דברים טובים ורוצה לעזור - על כך אומרים לך: לא ולא, בפנים יש מארב, היזהר. ומטעם זה אמרו שאין לקבל טובה מרשעים, שטובתם של רשעים רעה היא אצל הצדיקים. תמיד יש לחשוב היכן הרעה מסתתרת. משל למה הדבר דומה: אם יבשרו לך שאיש ציבור חילוני מובהק החליט להגדיל את קצבאות הילדים, אל תמהר לומר "אף הוא חזר בתשובה, ראו כמה הוא דואג לנו", אלא נסה לחשוב ממה זה נובע - ולפעמים הדבר פשוט: הוא דואג למשפחות ברוכות ילדים, אך לא שלך. כשמדובר באדם רשע, "מרשעים יצא רשע", ועליך לחפש תמיד היכן התוכנית, ומה עומד מאחורי רצונו לעזור לך.
מסופר על הרב מבריסק שכשהפליג באונייה מחוץ לארץ לארץ ישראל עם משפחתו, הורה לבני ביתו שלא לאכול דבר ממה שמגישים באונייה ולא לגעת בשום דבר, והם אכלו רק פירות וירקות, דברים שאין בהם חשש בישולי נוכרים. ראה רב החובל שהרב ומשפחתו אינם אוכלים כלום, ופנה לאחד מבני המשפחה המשמש את הרב ואמר: מה הבעיה? יש לי כאן סירים חדשים, קחו אותם וטבלו אותם - הרי הים כאן ואין חסר מקווה - הסיר חדש ונקי ולא נעשה בו שימוש, ותבשלו אתם. הציעו זאת לרב מבריסק ולא הייתה דעתו נוחה, ולא רצה. לאחר מכן שאל: ומי יבשל את האוכל? אמר לו רב החובל: אני יכול לבשל, הרי יהודי אני; ואם תרצו - אחד מכם יבשל. מששמע הרב שהלה יהודי, נרגע והסכים. שאלוהו: מה קרה, מדוע התרצה הרב? אמר להם: בתחילה, כשחשבתי שמדובר בגוי - שהרי כלל לא נראה כיהודי - תמהתי: מה לגוי הזה ולדאגה ליהודי? מה אכפת לו שהיהודי יאכל? מה עומד מאחורי זה? וחששתי. אבל משנתברר לי שהוא יהודי - עתה אני מבין; יש לו לב של יהודי. וזה שאמר הכתוב "דברי רשעים ארב דם": כשמדובר ברשע, אני עומד ומסתפק היכן המארב, היכן הבור שהוא כרה לי. "ופי ישרים יצילם" - פיהם של הישרים, ההולך תמיד ביושר, הוא שיציל מדברי הרשעים, לפי שהוא מכיר את תחבולות הרשע ויודע להינצל ממנו.
והגאון מווילנה מוסיף כאן הסבר נפלא המחבר את סוף הפסוק לתחילתו: כאשר אתה רואה שגם הישרים מדברים עם הרשעים כלשון הרשעים, ונדמה לך שהישר מחבל תחבולות אוון כרשע - ואתה תמה, הרי זה צדיק, כיצד ייתכן? - אדרבה, דע שזה מפני ש"כוונת הישרים יצילם": כוונתם להציל מדברי הרשעים, ולכן הם מדברים עם הרשע בשפתו, אך המגמה הפנימית היא להציל ולא להיות כרשע. הרי לנו דבר והיפוכו: כשהרשע מדבר דברים טובים - חפש היכן המגמה הפנימית הרעה, היכן ה"ארב דם"; וכשהישר מדבר דברים שאינם טובים - חפש היכן הכוונה הטובה והמגמה להועיל.
ודוגמה לדבר מן התנ"ך: חושי הארכי. כאשר נרדף דוד על ידי אבשלום בנו, שלח את חושי הארכי כגייס חמישי אצל אבשלום, כדי לדעת את תוכניותיו ולסכל את עצת אחיתופל. בא חושי ואמר לאבשלום: כשם שהייתי עם אביך, כך אהיה עמך, אתה בן המלך ואתה הממשיך, אני איתך. ואז יעץ לו עצה כיצד ללכוד את דוד: אם תתקוף אותו עתה, כפי שמציע אחיתופל, אין לך סיכוי רב לתפסו, שהרי הוא כדוב שכול, ותביא חיל קטן ולא תספיק לגייס צבא, ודוד יכה בהם ותנחל מפלה בהתחלה והפסדת את המלחמה; אלא עשה גיוס כללי, אסוף במשך שבועות וחודשים את כל הצבא, ואז רדוף אחריו והכה בו בלי יכולת תקומה, וניצחונך מובטח. לכאורה זו עצה רעה מאוד - וכי מייעצים כיצד להרוג את דוד? אלא זהו "ופי ישרים יצילם": אף שדיבוריו דיבורי ארב דם, כיוון שישר וצדיק הוא, המגמה היא להציל. ואכן חושי הארכי הציל את דוד. עצת אחיתופל הייתה נכונה וטובה לאבשלום - להכות בדוד מיד, בעודו מבוהל ונרדף, ביחידת עילית - ואחיתופל ידע שהוא צודק וידע שאם יעשה אבשלום כך יצליח. אלא שהשם הפר את עצת אחיתופל כתפילת דוד, ואבשלום שמע לעצת חושי. וכשראה אחיתופל שלא נתקבלה עצתו ידע שהסיפור נגמר ושאבשלום ייפול, והלך ותלה את עצמו.
המלבי"ם מבאר על פי ההבדל שבין אמירה לדיבור, שכבר הזכרנו כמה פעמים בשיעורינו לתנ"ך: אמירה היא קצרה, ודיבור הוא ארוך. וכך אף בשפה המדוברת: "אמרתי לו" - אמירה קצרה, "אמרתי לו תעשה כך וכך"; אבל "דיברתי איתו" משמעו שיחה ארוכה, וכפי שהנוער אומר "יש לי דיבור איתך". לפיכך "דִּבְרֵי רשעים ארב דם": הרשעים מאריכים בלשונם, בהצעת דברים ובהקדמות, כדי להוציא לפועל את מחשבתם לארוב לדם; הם מדברים לשון הרע ורכילות כדי להרוס, לקלקל ולהשחית. ולעומתם הישרים, שהיושר פנימי אצלם, מושכל ראשון כטבע - ולכן נקראים ישרים - ומאחר שחוקי היושר חקוקים בלבם, הם עושים להפך: לפנים משורת הדין, שהוא היפוכו של "ארב דם".
ומדוע נאמר כאן "פי ישרים יצילם", ובפרק י"א נאמר "צדקת ישרים תצילם"? אומר המלבי"ם: שם מדובר שעל ידי צדקתם יינצלו מרעה טבעית - כגון גשם או רעידת אדמה - ומרעה השגחית, כלומר רעה הבאה בהשגחה מאת השם; ואילו כאן מדובר בהצלה מנזק של בעל בחירה, כלומר מאדם. וזהו "דברי רשעים ארב דם": הרשע אורב לדמו, ודע שהצדיק יינצל אף מאורב בעל בחירה. וכבר הסברנו בעבר שקל יותר להינצל מרעה השגחית מאשר מרעה של בעל בחירה. רעה השגחית היא כדוגמת נחשים ועקרבים המצויים במקום - ברצון השם יינזק וברצון השם יינצל; ואילו רעה של בעל בחירה, יש אומרים שהלה יכול להזיק גם למי שלא נגזר עליו. אין אנו נוקטים כך למעשה, אלא כשיטת הגר"א, שהיא השיטה המקובלת, שאין כוח ביד בעל בחירה להזיק למי שלא נגזר עליו; ועל כל פנים ודאי שנדרש מאמץ גדול יותר להינצל מרעה של בעל בחירה. ובזה אומר לנו הכתוב שפי הישרים, המדבר תמיד כפי חוקי החוכמה והיושר, הוא שמציל אותם אפילו מדברי הרשעים ומן המארב שהם טומנים.
לסיכום:
למדנו בפסוקים אלו יסוד אחד החוזר בכמה פנים: ההצלחה החיצונית אינה מעידה על יציבות, והחזות החיצונית אינה מעידה על הפנים. הרשע אין לו לא שורש ואף לא כן יציב, והצדיק מושרש בעולמות העליונים ולכן "שבע יפול צדיק וקם". אשת החיל היא עטרה לבעלה ומסייעת לו בקנייני התורה ומקיפה אותו בשמירה, ואילו האישה המבישה מרקיבה את עצמותיו מבפנים גם כשהוא מסתירה. הצדיק - אפילו מחשבתו הראשונית משפט, והרשע - אפילו תחבולותיו המחושבות כולן מרמה. ומכאן הכלל המעשי: כשהרשע מדבר טובות, חפש היכן המארב; וכשהישר מדבר קשות, חפש היכן הכוונה להציל. ומי שפיו הולך אחר חוקי היושר - פיו הוא שיצילנו.