פרק י"ב במשלי פותח בשני יסודות גדולים: יחסו של האדם אל התוכחה ואל המוסר, ויחסו של הקדוש ברוך הוא אל האדם הטוב מול איש המזימות. נעסוק הפעם בשני הפסוקים הראשונים, ונראה כיצד רבנו יונה, הגאון מווילנה והמלבי"ם חורשים בהם ומוציאים מהם יסודות שלמים בעבודת השם.
אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת, וְשׂוֹנֵא תוֹכַחַת בָּעַר׃ (א)
אומר רבנו יונה: אם אתה רואה אדם שנכשל, שעבר עבירה כלשהי, מפני שנמשך אחר תאוותיו, אבל כשאתה בא ומוכיח אותו, מדבר איתו ומראה לו את גודל העוון, אתה מגלה שיש לו אוזן קשבת והוא מוכן לקבל ולשמוע - תדע לך שהאדם הזה הוא איש דעת. נפשו מקבלת דברי שכל ובוחרת בדעת. ואם תשאל: אם הוא בוחר בדעת, כיצד עשה מעשה כסילות? התשובה היא שהתאווה התגברה עליו. אבל מאחר שהוא אוהב מוסר - הוא שמח בתוכחה - סימן שהוא אוהב דעת. מתוך שהוא אוהב את הדעת, הוא אוהב שאנשים באים לתקן אותו וליישר את דרכיו. ואדרבה, אתה בא להוכיח אותו והוא אומר לך: נכון, אתה צודק, יש לי התמודדות לא פשוטה עם זה, ואני שמח שאתה מוכיח אותי, זה רק עוזר לי להתגבר ונותן לי כוחות. זה סימן שהאדם הזה באמת אוהב דעת.
"ושונא תוכחת בער" - לעומתו, מי ששונא שמוכיחים אותו, ואומר: אל תעיר לי, אני יודע לבד, אתה לא הרב שלי ואיני צריך שתתקן אותי - האדם הזה הוא כסיל ובער. מדוע? כי נפשו לא רק נמשכת אחר התאווה, אלא מחוברת אליה. "פה אשב כי איוויתיה" - אל תוציא אותי מכאן, נעים לי בתוך הבוץ, קריר ונחמד, בחוץ חם, טוב לי כאן עם המדמנה והלכלוך, אני מסתדר מצוין.
ומה פירוש "בער"? מלשון בעיר - בהמה, כלשון הפסוק "ושילח את בעירו וביער בשדה אחר". מי ששונא תוכחת נפשו נמשכת אחר התאווה כבהמה, נפשו בהמית. וכלשון הכתובים "יבערו ויכסלו", "נבער כל אדם מדעת", "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך". האדם שאינו סובל ואינו אוהב תוכחות דומה לבהמה שטוב לה במצבה.
הגאון מווילנה מסביר את הפסוק אחרת: אחד משלושה דברים שנקנים בייסורין הוא תורה, ואין התורה נקנית אלא בייסורים. ושימו לב ללשונו: אי אפשר לידע התורה אלא אם יקבל עליו ייסורים. לקנות תורה צריך ייסורים. ולכן מי שאוהב ייסורין - "אוהב מוסר", לשון ייסורים - הוא אוהב דעת, כי הוא יודע שזה הכרטיס, זו דרך הכניסה לתורה.
ויש אדם שלא רק שאינו אוהב ייסורים, אלא אינו מוכן להתאמץ במאומה בשביל עסק התורה: קצת קר לי, קצת קשה לי, אין לי כוח, אני לא מרגיש טוב, שלשום התעטשתי - סיפורים בלי סוף של היצר הרע, "שעל בדרך", "ארי בין הרחובות". אומר שלמה: איני מדבר רק על מי שאינו מוכן לקבל ייסורים, אלא על מי שאינו מוכן אפילו לשמוע תוכחת, שזה הרבה יותר קל מייסורים. ייסורים הם ייסורי הגוף, שאדם לומד תורה מתוך קשיים גופניים. וזה לא רק שאינו מוכן בזה, אלא גם כשמדברים איתו ומנסים לשכנע אותו ללמוד תורה, אפילו בדיבור אינו מוכן לשמוע - האדם הזה יישאר בער, נבער מכל דעת כבהמה.
המלבי"ם מבחין בין מוסר לבין תוכחה. תוכחה היא מלשון ויכוח, וכך הוא מסביר בכמה וכמה מקומות. כאשר שני אנשים מתווכחים, מי מנצח? מי שמביא את ההוכחה הניצחת לדבריו. ואיך זה נעשה? רק בדרך השכל, על ידי ראיות והוכחות, שמוכיח לו מה טוב ומה רע. אם אשכנע אותך על ידי שתי סטירות, לא הכרעתי את הוויכוח, אלא אני אדם אלים שלא היה לו מה לומר והתחיל לדבר בפנטומימה. ויכוח מוכרע רק בדרך השכל.
לעומת זאת המוסר אינו בדרך השכל אלא על ידי עונשים - כמי שמפחד שיכו אותו ולכן נשמע, "הקטן המתיירא מפני הגדול". וכן כשנותנים מוסר ביראת השם: מתארים לאדם את גן עדן ולעומתו את הגיהינום ואת העונשים הקשים הצפויים לעוברי רצונו. זהו לשון מוסר - מיירא את האדם ומפחיד אותו מפני הייסורים, כדי שייבהל ויראה שאין זה כדאי לעבור על רצון השם.
לפי זה, אומר המלבי"ם, מי שאוהב תוכחת ודאי אוהב דעת, שהרי התוכחה בנויה על ראיות ועל שכל. ומהי דעת? דעת היא דבר התלוי בהשגת החושים. חוכמה אינה מושגת בחושים, שכן החוכמה עוסקת בעיקר בעניינים המוסריים - מה ראוי ומה אינו ראוי, מה נכון ומה אינו נכון - ודברים אלו קשה להוכיח. אבל דעת עוסקת בדברים שהם כאקסיומות, שכל אחד יכול לבדוק בחוש המישוש, הראייה והריח, ולהיווכח מיד שהדברים נכונים. ולכן מי שמקבל תוכחת - שהיא הוכחות - הוא אוהב ראיות, שכל והוכחות ברורות, והרי הוא אוהב דעת.
אלא שכאן בא החידוש: מי שאוהב תוכחת ברור שהוא אוהב דעת, אבל מי שאוהב מוסר - היינו אוהב שמאיימים עליו ואומרים לו שהעונשים על עבירת רצון השם הם כאלה וכאלה, והוא מקבל זאת ברצון כי הוא יודע שזה לטובתו - לכאורה אין זה בגדר אוהב דעת. המוסר אינו בשכל אלא ברגש, על ידי איום: אם לא תעשה כך תקבל עונש. על זה מחדש שלמה: גם אוהב מוסר אוהב דעת. ומדוע? כי המוסר עצמו מיוסד על הדעת. שהרי כשאני בא ואומר לך שמי שממרה את פי השם ייענש, אני מוכיח לך מן ההיסטוריה: צא ולמד מדור המבול, מדור הפלגה, מאנשי סדום, מעדת קורח. העממים שהיו בארץ גורשו והתייסרו, ועשרת השבטים אינם עמנו היום - מפני שהמרו את פי השם. הפחדתי אותך, נתתי לך מוסר, אבל זהו מוסר שיש לו הוכחות, היסטוריה שכל אחד יודע. לא הפחדתי אותך ממשהו דמוני שאינך מכיר, אלא מדבר שאתה יכול למשש ולבדוק, ללמוד היסטוריה ולראות שהעובדות מדברות בעד עצמן. נמצא שגם אוהב המוסר אוהב דעת, שהרי המוסר שקיבל בנוי על ראיות המושגות בחושים.
וכן לצד השני: מי ששונא מוסר, ודאי שהוא איש בער. שהרי אפילו ילד, אם מפחידים אותו - הוא מפחד, וכל שכן אדם מבוגר. אומרים לו: אדוני, היזהר, כאן מסוכן, כאן יש בור, מעבר לזה יש תהום - וכל בר דעת נזהר. אם אומרים לאדם שיש תהום והוא ממשיך לנסוע ב־120 בעיקולים של צפת, מה תאמר עליו? בער גמור. כאן אין מדובר בשכנוע שכלי אלא במוסר פשוט: רכב נופל כאן וגמרת את החיים. מי שאינו מוכן לקבל זאת, ודאי שהוא חסר דעת, שהרי מוסר גם ילד מבין וגם כלב מבין - כלב שקיבל מקל פעם ופעמיים יודע שזה כואב. אפילו הנבער שבנבערים מבין מוסר ומקבל ייסורים, יודע שזה מסוכן ואינו מתעסק. לכן בא שלמה לחדש: גם שונא תוכחת הוא בער. גם מי שמוכיחים לו בדרך השכל, בראיות ובוויכוח ולא בייסורים, ואינו מקבל - גם הוא בער.
וכך לשון המלבי"ם: "איש הראוי להיקרא אדם חי מדבר, כבר מוכן בטבעו לקבל התוכחת, ועל כל פנים שלא לשנוא את התוכחה, הבא לפקוח עיני שכלו". באופן טבעי אדם צריך להיות מוכן לקבל תוכחת. בא מישהו ואומר לו: בוא אוכיח לך, ארצה להראות לך שכך הדבר, ואם הוא משיב איני רוצה לשמוע, איני מעוניין - האדם הזה פועל נגד השכל, אדם לא רציונלי. אני בא להוכיח לו שהמעשה שהוא עושה מזיק לו והורס אותו, והוא אינו רוצה לשמוע. אילו היו אומרים לאדם: אדוני, נעשה מחקר, והחולצה שאתה לובש מקצרת את חיי האדם בחצי, בוא ואוכיח לך - וכי מישהו היה אומר איני רוצה לשמוע? זה טיפש גמור. זהו היגיון פשוט: כשמישהו בא לשכנע ולהוכיח לי דבר בדרך השכל, אני מקבל. לכן מי שבאים להוכיח לו והוא אינו מקבל, "שונא תוכחת", אין ספק שגם הוא בער.
טוֹב יָפִיק רָצוֹן מֵיְהֹוָה, וְאִישׁ מְזִמּוֹת יַרְשִׁיעַ׃ (ב)
רש"י מסביר: אדם שהוא טוב, מוציא מהקדוש ברוך הוא נחת רוח ורצון מאיתו יתברך להוריד טובה לעולם. ולעומתו איש המזימות, האדם הרע - "ירשיע", הוא מחייב את הבריות ומרשיע אותן, גורם לבריות לעשות עבירות, וכשהבריות מרשיעים הקדוש ברוך הוא מביא להם רע. האיש הטוב מושך טובה מרצונו יתברך, והאיש הרע מושך רעה עליו ועל הכלל מאת השם יתברך. וזה שאמרו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה": אתה, איש המזימות, החוטא האחד, מזיק לאנשים רבים שהטובה לא תגיע לעולם בגללך.
רבנו יונה מסביר: איש טוב, שיש לו לב טוב וכוונה רצויה וטובה, יפיק רצון מה' - השם ימלא את רצונו, מפני שרצונו של הקדוש ברוך הוא להיטיב. ואיש מזימות, אדם שהוא בעל מחשבות רעות וכל הזמן זומם רע על אחרים, הקדוש ברוך הוא יחייב אותו וירשיע אותו בדינו ולא ייכנס עמו לפנים משורת הדין. הרי בדרך כלל יש מיימינים ויש משמאילים ויש לימוד סנגוריה - אבל זה באדם רגיל; ואיש מזימות, בעל מחשבות רעות, שנוי לשמיים. אדם שמוחו עובד כל הזמן איך להזיק ואיך לעשות רע - עמו לא ייכנסו כלל ללימוד סנגוריה. ומוסיף רבנו יונה שהלשון "מזימות" בלשון הקודש באה לפעמים על רצון לעשות רע ולפעמים על ענייני זימה, וכתרגום "זימה עצת חטאין היא", וכלשון "זומם רשע לצדיק" - שחושב מחשבות רעות להזיק לאחר.
הגר"א מסביר: המצוות הן רצון השם, ומהו רצונו של הקדוש ברוך הוא? רצונו להיטיב. על ידי שאתה עושה את רצון השם במצוות, אתה מקבל גם את רצונו להיטיב, "הבא להיטהר מסייעין לו". מדרך הטוב להיטיב, ורצה השם שיהיו מקבלי הטבה, ולכן ברא את האדם ונתן לו מצוות. ולכן גם המצוות נקראות טוב. וזהו "טוב יפיק רצון מה'" - מי שהוא צדיק ועושה את מצוות השם מפיק רצון מה', שזהו רצונו יתברך שתקיים מצוותיו ותקבל טובה. אבל איש המזימות - לא רק שלא יפיק רצון להיטיב לו, אלא עוד ירשיע.
עוד הסבר מובא בספרו של הגר"א: הקדוש ברוך הוא רוצה להשפיע, וכמה הוא רוצה להשפיע? בלא גבול. השם אינו מוגבל, ואם כן גם השפעתו בלתי מוגבלת. וכי אנחנו יכולים לקבל השפעה כזו? אין לנו שום אפשרות לקבל. לכן אמר הקדוש ברוך הוא: אקבע מדד שעל פיו אוכל להשפיע, ואז השפע יגיע במידה ובמשורה בדיוק כראוי לך. ומהו המדד? קיום המצוות. כפי מידת קיום מצוות השם, כך יקבל האדם שפע בהתאם.
ובזה הרווחנו שני דברים. האחד - איננו מקבלים שפע בלי גבול, שאין לנו כלים לקבלו, שכן הקדוש ברוך הוא תלה את השפע במעשינו ובמצוותינו, ומאחר שאיני יכול לקיים מצוות בלי גבול, איני מקבל שפע בלי גבול, אלא לפי קיום מצוותיי. והשני - כל אחד מקבל בדיוק כפי שהתאמץ והשקיע. וזהו שאמרו חז"ל "במידה שאדם מודד, בה מודדין לו": בדיוק כפי מאמציך בתורה ובמצוות, כך תקבל את הטוב. וזהו "טוב יפיק רצון מה'" - כמה טוב יש בך? כפי אותו הטוב יפיק רצון מה'. יש בו הרבה טוב - יפיק הרבה רצון מה', שהרי רצונו להשפיע בלי גבול; יש בו מעט טוב - יפיק מעט מרצונו יתברך.
עוד הסבר מביא הגר"א על פי אגדה מאגדות רבה בר בר חנה בבבא בתרא דף ע"ד עמוד א'. וקודם לכן הקדמה קטנה: אגדות רבה בר בר חנה הן שם דבר - סיפורים שסיפר רבה בר בר חנה, הנשמעים דמיוניים לחלוטין. ויש שיטעו לחשוב שהכוונה כמו "אגדות אלף לילה ולילה", ואין הדבר כן לא מיניה ולא מקצתיה. כשחז"ל מדברים על אגדה, אין הכוונה למושג החילוני של המילה - "האגדה מספרת", כלומר משהו לא מציאותי; זהו שיבוש של המילה אגדה. אגדה בלשון חז"ל היא החלק שבו חז"ל בעוצם חוכמתם הטמינו את סודות התורה ואת פנימיותה, ועטפו את הכל בלבושים חיצוניים של משלים וסיפורים, והמשלים הללו רומזים לדברים פנימיים ונשגבים מאוד. שהרי בתורה שבעל פה - במדרשים ובתלמודים - אין מופיע כלל עניין הסוד, הפנימיות, הספירות והעניינים הגבוהים. ואיפה כן? באגדות חז"ל, ושם טמנו את הדברים. ומדוע? כדי שלא ללמד דברים אלו לאנשים שאינם הגונים, שיוכלו לפעול על פיהם. לכן טמנו זאת באגדות: מי שהוא חכם ומבין מדעתו יבין למה רמזו מילותיהם, ובאמת הוא ראוי לדברים; ומי שהוא עם הארץ, שבא רק כדי להוציא כוחות מן הסודות הללו, יעלה חרס בידו. ועתה נראה כיצד לומד הגאון מווילנה את הסיפור.
אמר רבה בר בר חנה: אמר לי ההוא טייעא, תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי - פגש רועה, והרועה אמר לו: בוא ואראה לך את המקום שבו הארץ והשמיים נושקים זה לזה. שקלתא לסילתאי, אתנחתא בכוותא דרקיעא - מספר רבה בר בר חנה: היה לי סל עם הלחם שלי, והנחתי אותו בחלון הרקיע. והיאך הגיע לשם? הרי הובא למקום שבו שמיים וארץ נושקים, ושם השמיים יורדים לארץ, ושם הניח את סלו בחלוני רקיע. אדמצלינא, בעיתי ולא אשכחתיה - עמדתי להתפלל, ואחר כך חיפשתי את הסל עם האוכל ולא מצאתי. אמינא ליה, איכא גנבי הכא - שאלתי את אותו טייעא: יש כאן גנבים? אמר לי: האי גלגלא דרקיעא הווה דהדר - גלגל הרקיע מסתובב (והגמרא אומרת שהגלגל חוזר והמזלות קבועים). וכיוון שהנחת את הסל בגלגל הרקיע והלכת להתפלל, והגלגל ממשיך להסתובב, אין אתה מוצא עתה את הסל. אמר לו: ומה אעשה? אמר לו: נטר עד למחר הכא ומשכחת לה - הגלגל עושה סיבוב שלם, המתן כאן מחר באותה שעה ותמצא את סלך.
וכי אפשר להבין את הסיפור כפשוטו? האם יש מקום שבו שמיים וארץ נושקים? הרי ברור שזה דבר שאינו יכול להיות, שהשמיים והארץ הם "כגבוה שמיים מעל הארץ". וגם אם הם נראים לך כנושקים בקו האופק, ברור שאינם נושקים, ואין זו אלא אשליה, פאטה מורגנה. ואם כן, מהי הפנימיות של הסיפור?
אומר הגאון מווילנה: מי הוא אותו "טייעא"? לשון טעות, טועה ומטעה. ומי מטעה את כל העולם? היצר הרע. "ההוא טייעא" - זהו היצר הרע המטעה את האדם. והוא אומר לרבה בר בר חנה: בוא ואראה לך מקום שנושקים בו ארעא ורקיעא - בוא ואתן לך דרך שתוכל לנחול בה שתי עולמות, עולם הזה ועולם הבא. וכיצד? עסוק בפרנסה, שהרי "כל הנהנה מיגיע כפיו גדול יותר מירא שמיים, שנאמר אשריך וטוב לך - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". אתה רוצה לנחול שני עולמות? עזוב את התורה ואת הלימוד, צא והתפרנס, יש קידמה, יש הייטק, בוא ולמד. ובעצם רצה אותו טייעא, אותו יצר הרע, להוציאו מן התורה. וזו כוונת "נושקים שמיים וארץ": יהיה לך גם עולם הזה - תתפרנס ותרוויח טוב ויהיה לך מה לאכול - וגם עולם הבא, שכר נצחי, שהרי גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים.
"שקיל לסילתאי, אתנחתא בכוותא דרקיעא, אדמצלינא" - הפרנסה היא מן השמיים. חז"ל אומרים: מה יעשה אדם ויעשיר? יעסוק באמונה - היינו ביטחון ואמונה בהשם, יסחר באמונה ועל ידי זה יעשיר. שאלה הגמרא: הרי הרבה עשו כך ולא הועילו? וענתה: אלא יתפלל למי שהעושר שלו. וזה מה שעשה - לקח את הסל, הניחו בשמיים והתפלל. הנחת הסל בשמיים פירושה שסמך על הקדוש ברוך הוא, "השלך על השם יהבך" - את הסל עם הלחם אני נותן לו יתברך והוא ידאג לי. אלא שאין די באמונה בהשם, צריך גם תפילה, ולכן עמד להתפלל. ומה שבא אחר כך לחפש את הסל ולא מצאו - היינו שלא הועילו לו לא האמונה ולא התפילה.
"אמר ליה איכא גנבי הכא" - וכי יש גנבים בשמיים? ומה עושים הגנבים? הם גוזלים את מה שמגיע לך. שכן כאשר הפרנסה יורדת ומשתלשלת מהעולמות העליונים, היא עוברת עולם אחר עולם עד שמגיעה לעולם התחתון שלנו, ובכל עולם שואלים: ראוי אדם זה לקבל את הפרנסה או אינו ראוי? ואם ראוי - ממשיכה ומשתלשלת ויורדת למטה עד לעולם הזה. ועתה אתם מבינים מדוע כל כך קשה להתפרנס - בוודאי באיזה עולם תיתפס הפרנסה ותישאר שם למעלה. וזו שאלתו: האם יש שם גנבים? והגנבים הם כוחות הטומאה, השודדים את צינורות השפע ומפנים אותם אליהם, שזו חיותם ומשם הם יונקים.
ומה השיב לו? "גלגלא דרקיעא דהדר" - זהו גלגל הרקיע החוזר, כלומר גלגל סובב הוא בעולם. ובני חיי ומזוני - במזלא תליא מילתא. כלומר אמר לו: אתה צודק, מגיע לך, אבל מה נעשה? גלגל סובב הוא בעולם, והמזל שלך מורה עניות.
כמו הסיפור שסיפרנו על האבן עזרא, שנגזרה עליו עניות וכל מה ששלח בו ידו לא הצליח. באו תלמידיו ורצו לתת לו מתנה, והוא לא הסכים לקבל בשום אופן. אמרו: נזרוק זאת לפניו במקום שהוא הולך, הוא ימצא ויחשוב שזו מציאה שהשם זימן לו ולא מתנת בשר ודם, וייקח ויתפרנס. מספרים שעבר ליד הכסף, לא לקח והמשיך בדרכו. התפלאו: לפחות היה מרים משום השבת אבידה, ומדוע לא עשה כן? הלכו ושאלוהו. אמר להם: חי נפשי, לא ראיתי את מה שהיה לפניי. שאלוהו: היאך ייתכן, הרי הלכת בעיניים פקוחות? אמר להם: תדעו לכם, אותו יום שיצאתי מן הבית היה לי ויכוח קטן עם אשתי, שהתחילה לבכות על המצב הכלכלי הקשה, ואמרתי לה: מה אעשה, השם גזר עליי עניות. יצאתי מן הבית מדוכדך מאוד, ואז אמרתי לעצמי: מדוע אתה כל כך מדוכדך, וכי מצבך גרוע משל אחרים? הרי יש אדם שבשום אופן לא היית מוכן להתחלף עמו גם אם היית עשיר גדול - עיוור. וכי היית מוכן להתחלף עם עיוור? "עשיר" - ראשי תיבות עיניים, שיניים, ידיים, רגליים. האם יש מי שמוכן להתחלף עם עיוור ולהיות העשיר הגדול בעולם, ורק על העיניים יוותר? חס ושלום. אמר האבן עזרא: אמרתי לעצמי, מצבך טוב משל עיוור, מה אתה בוכה ומתאונן? והחלטתי ללכת מן הבית לבית המדרש כעיוור, בעיניים עצומות, ולא ראיתי כלום. ולכן לא ראיתי דבר. הבינו התלמידים: כשהקדוש ברוך הוא גוזר עניות על אדם, אפילו תזרוק לו כסף מתחת לרגליו לא ירגיש - אותו יום יהיה עיוור, ובדיוק באותו יום.
וכך חיבר האבן עזרא על עצמו שיר: אוי לו לגבר נולד בלי כוכב, בלי מזל. אם ילך לבית השר, יאמרו כבר שכב; אם ימכור תכריכים, יפסיקו אנשים למות; אם ימכור נרות, לא תשקע השמש. ביש מזל, ביש גדא. וזהו שאמר לו: תדע לך, מה שאתה רואה - שמתי את הסל, בטחתי והתפללתי ולא קיבלתי פרנסה - אין זה משום גנבים, אלא גלגל סובב הוא בעולם, כלומר מזל, וכרגע אין המזל מורה עליך עשירות ופרנסה.
"נטר עד למחר ומשכחת לה" - מה פירוש המתן עד מחר ותמצא? אפשר להסביר שהמזל תמיד זמני ומורה רק על היום, ומחר מזל חדש. אבל הגר"א מסביר אחרת: הגמרא אומרת "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" - קבלת השכר תהיה מחר. וזהו שאמר לו: אל תאמר הנה השארתי כאן את הסל ומה הרווחתי? אלא תקבל שכר עצום בעולם הבא, שעבדת את הקדוש ברוך הוא מתוך קושי, מתוך מאמץ ומתוך יגיעה, ועל זה עצמו יש לך שכר גדול.
לפי זה יוצא שהשכר תלוי בגלגל המזלות. אבל אומר הגאון מווילנה: אם האדם הוא טוב מאוד, בגדר "טוב מאוד" ובדרגה הגבוהה ביותר, מטיבים לו והופכים לו את המזלות, מפני שהוא מקבל ישירות מידו של הבורא יתברך ולא דרך המזלות. וזהו "טוב יפיק רצון מה'" - מי שהוא טוב באמת מפיק רצון מהשם באופן ישיר ולא מן המזלות, ואין אומרים לו מה נעשה שהמזל שלך מורה עניות, שהרי הקדוש ברוך הוא יש לו קשר אישי ופרטי עמו. ואיש מזימות, מי שחושב כל מיני מחשבות רעות, אפילו שניתנו לו מזונות ונקצבו לו והגלגל מורה עליו עשירות - עם כל זה "ירשיע", הוא במעשיו ירשיע את המזונות הללו, ובדרך השתלשלות העולמות יחמסו אותם ממנו וייתנו אותם לאחרים; או הסטרא אחרא, או אותם מלאכים הממונים לראות אם הוא זכאי - ימצאו שאינו זכאי ולא יקבל. לכן מי שהוא איש מזימות ירשיע - יפסיד את שכרו.
המלבי"ם מסביר שהפועל "זמם" מראה על מחשבות עמוקות, שאדם חושב הרבה איך להוציא את הדבר לפועל. "זומם" - גם בביטוי של היום - אינו מחשבה קטנה, אלא העמקה במחשבה: איך אני מתכנן, איך אני מבצע, איך אני בונה את כל התוכנית. ואם הזמם בא בהקשר של חוכמה, הרי הן מחשבות עמוקות בענייני החוכמה, שהוא מעמיק בתורה, ונפלא מאוד. אבל אם זה בהקשר של אדם אחר - זומם עליו - בדרך כלל זה לרעה. כל מי שזומם על אחר, בדרך כלל כוונתו רעה, וכמו שאומר שלמה במשלי כ"ד פסוק ח': "מחשב להרע, לו בעל מזימות יקראו" - לאדם כזה קוראים בעל מזימות. הרי שבעל מזימות, אדם לחברו, זה לרוב על רעה: הוא חושב מחשבות איך להפיל אותו, איזו קנוניה לעשות כדי שייכשל, ומעמיק במחשבתו ולוכדו במצודתו.
ועוד אומר המלבי"ם: הפועל "מרשיע" מראה שרשעתו גדולה מאוד - הוא לא סתם רשע, אלא מרשיע אחרים ומקלקל אחרים, שזו דרגה גבוהה מאוד ברשעות. ומה אומר לנו הפסוק? האיש הטוב אינו מעמיק במזימות, אלא משתדל להפיק רצון מהשם - לעשות נחת רוח ליוצרו, שיהיה רצונו בו ושיחפוץ הקדוש ברוך הוא במעשיו. הוא משתדל לעשות את הדברים בכוונה, ואינו סתם מצפה שהשם יחפוץ בו - על מה יחפוץ בו אם הוא בעל עבירה? אדם זה מכוון את מחשבותיו כך שיצא מהן הכל רק לטובה, ואין לו מזימות של רשע, שכן הוא באמת אדם טוב ועושה הכל לטובה. ולעומתו "ואיש מזימות" - מי שאינו סומך על השם, ותמיד יש לו מזימות עמוקות כדי להזיק לאחרים, האדם הזה יעשה מזימותיו כדי להרשיע, ולכן "ירשיע".
שני הפסוקים הראשונים של הפרק מלמדים אותנו שני מבחנים. הראשון - יחסו של האדם לתוכחה ולמוסר: מי שמקבל תוכחה מפני שהיא בנויה על ראיות ושכל, ומקבל מוסר מפני שאף המוסר מיוסד על הוכחות ועל עובדות שאדם יכול לבדוק, הרי הוא אוהב דעת; ומי ששונא את אחד מהם - בין את המוסר שאפילו ילד ובהמה מבינים, בין את התוכחה שכל בר דעת מקבל - הרי הוא בער, נפשו נמשכת אחר התאווה כבהמה. והשני - יחסו של אדם למחשבותיו: האיש הטוב מכוון את מחשבותיו לטובה, מפיק רצון מהשם ומוריד טובה לעולם, ובמידה שהוא מודד כך מודדים לו; ואם טובו גדול באמת, הוא מקבל ישירות מיד הבורא ואף המזלות נהפכים בעבורו. ואיש המזימות, המעמיק במחשבות רעות, מרשיע את עצמו ואת הבריות, ואפילו מה שנקצב לו יילקח ממנו ויפסיד את שכרו.