בסיום פרק י"א אנו לומדים שלושה פסוקים שכולם עוסקים במאזן שבין העולם הזה לעולם הבא: מה אדם בונה בביתו, מה הוא מוריש לבניו ולתלמידיו, ואיפה בסופו של דבר משלמים לו את חשבונו. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את דברי רבנו יונה, הגר"א והמלבי"ם.
עֹכֵר בֵּיתוֹ יִנְחַל רוּחַ וְעֶבֶד אֱוִיל לַחֲכַם לֵב׃ (כט)
אומר רבנו יונה: מי הוא זה שעוכר את ביתו? הכילי, כלומר הקמצן. הוא מסגף את בני ביתו, אינו נותן להם כסף כדי שילמדו ספר או ילמדו אומנות. חבל לו להוציא כסף על קורס, חבל לו להוציא על לימוד. ומה הוא עושה במקום זה? מניח לילדים לשוטט ברחובות. האדם הזה עוכר את ביתו, ועל ידי כך "ינחל רוח" - מה יצא לו מכל עמלו ומכל עושרו? רוח, וזו תהיה נחלתו, כלשון "זאת נחלת עבדי ה'". הבנים שלך כסילים, לא רכשו חוכמה, לא רכשו אומנות ולא מלאכה.
וממשיך הכתוב: "ועבד אוויל לחכם לב". זה הנימוק למה שנאמר קודם. מה יועיל לבנים כל ההון שיוריש להם, כאשר הם ריקים מכל חוכמה? הם אווילים. האב לא התעסק בהצלחתם, לא לימד אותם חוכמה ולא לימד אותם מוסר, ולכן גם אם יהיה להם הרבה כסף - הם יהיו בבחינת עבד לחכם לב, ומי שהוא חכם יהיה להם בבחינת אדון.
וזה נראה גם במציאות של ימינו. אנשים יכולים להיות עשירים בלי להיות חכמים גדולים, אבל מה הם חייבים? יועצים טובים, מנכ"ל טוב. אתה רואה בנקים ואנשים בשוק החופשי שמשלמים משכורות של מיליונים, ואתה תוהה כיצד ייתכן, והתשובה: זה מי שמחזיק את העסק. ההבדל בין מנכ"ל טוב למנכ"ל שאינו טוב הוא ההבדל בין חברה ענקית שמתנהלת נכון לבין חברה שמתמוטטת. נמצא שהבוס הוא בבחינת עבד למנכ"ל, לאותו מוח שמפעיל את כל המכונה. אמנם את הכבוד מקבל הבוס, והוא זה שיושב על המיליונים, אך בפועל כל מה שהמנכ"ל אומר הוא אמור לעשות, כי הוא היועץ והמבין. זהו "ועבד אוויל לחכם לב" - אתה זקוק לחכמים אחרים שינחו אותך.
הגאון מווילנא מבאר: "בית והון נחלת אבות". האב הוריש לך בית, ואתה במקום לטפח אותו ולשמור עליו - עכרת אותו, ועכשיו אין לך היכן לגור. ולמה נקרא אוויל? כי לא חשב שהבית יגיע למצב של חורבן, למצב שלא יהיה לו איפה לגור. אוויל הוא אדם שאינו מכלכל את מעשיו בחוכמה. איך לא הבנת שאם לא תטפל בבדק הבית בזמן, בסופו של דבר לא יהיה לך בית כלל? וכיוון שעכרת את ביתך - "ינחל רוח", היכן יגור עכשיו? ברחוב, וכל מה שיש עליו זה רוח, חשוף לרוחות ולגשמים.
וכאשר אין לך היכן לגור, אתה נעשה עבד למי שהוא חכם לב, ההפך מן האוויל: לפיקח שדאג לשמור על ביתו, שידע לכלכל מעשיו בתבונה. אתה האוויל שעכרת את ביתך וחשוף לרוח, הופך להיות עבד לחכם הלב, שאתה צריך להשכיר את עצמך אצלו כדי שיהיה לך מקום לגור בו.
עוד מבאר הגר"א: "עוכר ביתו" הוא מי שאינו לומד עם אנשי ביתו, עם בניו והסובבים אותו הנמצאים אצלו תמיד. על ידי כך הוא ישכח ולא יהיה מי שיזכיר לו. אבל מי שלומד עם בני ביתו - הם יזכירו לו. אם לימדת אותם את ההלכות, וטעית במשהו, יאמרו לך: רגע, כאן צריך להיות כך. ואתה תיזכר: נכון, לפני שנה לימדתי אותם את זה ואני בעצמי שכחתי. הם עצמם יעזרו לו שיתקיים לימודו בידו. אבל מי שעוכר ביתו ואינו מלמד אותם את ההלכות - "ינחל רוח", לא יזכירו לו כשיטעה, ויבוא לידי כישלון.
ו"עבד אוויל לחכם לב" - כאן, אומר הגר"א, מדובר במי שלומד בד בבד, כלומר לבדו, כלשון "חרב אל הבדים ונואלו". "בד" מלשון לבדו. מי שלומד לבד מיטפש, כדברי הגמרא, ונעשה עבד למי שמחכים אחרים. מדוע? כי מתוך שאתה שוכח את תורתך, אתה הופך להיות עבד לאחר, שאתה צריך לשאול אותו מה ההלכה בזה ומה הדין בזה - והרי אתה עצמך למדת את זה, אלא שלמדת לבד ולא נשאר לך מזה הרבה, וכעת החכם לב צריך ללמד אותך דברים שאתה בעצמך ידעת.
המלבי"ם מפרש בפשט: "עוכר ביתו" הוא אדם שהורס את סדרי ביתו, משחית את כליו ומוציא הוצאות מעבר ליכולתו. מה תנחיל לבניך? בזבזת את כל כספך על שטויות והבלים, ובמקום להנחיל להם בית והון, שהם נחלת אבות, אתה מנחיל להם רוח - מינוס בבנק. מדוע? כי חיית בצורה לא מסודרת, ולא כלכלת מעשיך בתבונה.
אלא שדברי שלמה, כפי שהזכרנו כמה פעמים, אינם עוסקים בעצות כלכליות לניהול הבית. גם זה חשוב, בפרט בדור שלנו, שכל אחד זקוק לאיש קואוצ'ינג שיסביר לו איך משתמשים בכרטיס אשראי, מה כדאי לקנות ומה לדחות לחודש הבא. כבר דיברנו על כך שנעשינו דור של עמי ארצות שצריך להסביר לו אפילו איך קונים במכולת. ירידת הדורות - כבר לא ירידה אלא נפילה. אבל המשל כאן מדבר על הרוחניות: הבית המליצי הוא בית הנפש, ועליו נאמר "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים". חוקי החכמה ודרכיה הם בניין הבית.
על ידי החכמה אדם בונה את ביתו - לא ביתו במובן של אשתו, אלא ביתו הפנימי: הוא מכלכל מעשיו בתבונה, לומד להתנהג בהתנהגות ראויה, וכל הנהגותיו ומעשיו הם על פי השכל והחכמה. זה דומה לבונה בית: אוסף עצים ואבנים, מקבץ אותם ומסדר אותם, ומהם בונה את הבית. כך אדם הלומד חכמה מתקן את מידותיו, הנהגותיו ודרכיו, ואפילו בעניינים הגשמיים. הרי הרמב"ם נותן עצות גם בעניינים גשמיים - "לעולם ישליש אדם נכסיו" וכיוצא בזה. אדם שיש לו חכמה, כל ההנהגה שלו בנויה וראויה, ובזה הוא בונה בית.
לעומתו, "עוכר ביתו" הוא הרשע, והוא בגדר אוויל לעומת חכם הלב. והמלבי"ם כבר הסביר לנו את ההבדל בין אוויל לכסיל, וכבר דיברנו שאין הכוונה לרמת משכל: מי שרמת המשכל שלו נמוכה צריך לרחם עליו, ולא ללעוג לו או לומר עליו דברים קשים. כסיל הוא אדם שיודע את החכמה ובכל זאת עושה ההפך. גם פרופסור גדול יכול להיות כסיל - הוא אינו חי על פי החכמה, אינו חי על פי התורה.
משל למה הדבר דומה: אדם שהולך לבנות וילה על אי שבעוד כמה שנים יישטף ולא יישאר ממנו מאומה. אומרים לו שבעוד שנה האי שוקע, והוא משקיע שם מיליונים - זהו כסיל. כך אדם שמשקיע כאן בעולם הזה עד אין קץ וזונח לגמרי את העולם הבא. ואילו האוויל הוא אדם שמסתפק בחוקי החכמה, ספקן. "אוויל" - מלשון "אולי": מי אמר, אין הכרח, עוד לא הוכיחו, לא לגמרי ברור, יש דעות אחרות וכן הלאה.
והרשע, שמסופק בחוקי החכמה, וכל שכן שאין לו כלל בינה ודעת - הוא עוכר את ביתו. ומה ינחיל לבניו? רוח, כלומר הבל ורעות רוח. וכשמפרשים "ביתו" על האדם עצמו: לא קיימת מצוות, לא הוספת לעצמך נתחים רוחניים, לא הוספת חכמה - אז מה נשאר? רוח. האם נשאר לך משהו מהפיצה שאכלת לפני שנה? משהו מהסטייק שאכלת לפני יומיים? גם מכל הקניינים שיש לו בעולם הזה ינחל רוח - מה יישאר לו מזה אחרי מאה ועשרים?
"חכם לב", כפי שהמלבי"ם הסביר כמה פעמים, הוא בעל כוח הממשלה. הלב הוא המושל על הגוף, ו"חכם לב" הוא מי שיש לו שלטון על גופו, על רצונותיו ועל תאוותיו. אצלו אין דברים שנעשים באופן אוטומטי, אין אוטומט - הכל בשום שכל, בהתבוננות ובבדיקה מעמיקה. הוא שולט על הרצונות ועל התאוות שלו, ולכן הוא עושה הכל על פי החכמה ועל פי האמת, וביתו - פנימיותו - מלא כל הון יקר ונעים.
לעומתו, העני בדעת, האוויל שמסופק בכל דבר, יהיה עבד לחכם לב, כמו העני והדל שעובד את העשיר. אין בו חכמה לכלכל מעשיו בתבונה, וכל דרכיו מקולקלות, ולכן הוא הולך מדחי אל דחי, נופל מצרה לצרה ומבעיה לבעיה, כי לא קנה את דרכי החכמה ואין לו כוח ממשלה.
וזה נראה באנשים רבים שביתם ממש נהרס, גירושים וחורבן - מכוח מה? מפני שאין לו את כוח המושל, אינו מסוגל להתגבר על רצונותיו, על תאוותיו ועל גאוותו. מתוך שאין לו את בחינת חכם הלב, אין לו כוח ממשלה, ובזה הוא עוכר את ביתו ונוהג מנהג אווילות, כי הוא רק מפסיד וגורם לעצמו נזקים. עד שהוא הופך להיות עובד את העשיר: "ועבד אוויל לחכם לב" - וגם פשוטו בעולם הבא, שהאוויל לא קנה עולם הבא, ונעשה בחינת עפר תחת כפות רגלי הצדיקים.
פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם׃ (ל)
אומר הגר"א: "עץ חיים" אלו הבנים. כל המניח בן אחריו כאילו חי, ואם לא חס ושלום - להפך. ו"פרי צדיק עץ חיים" - שהוא מניח אחריו בנים ההולכים בדרך ה'. ועוד אומר הגר"א: הצדיק מלמד אחרים שיקיימו את מצוות ה', "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מה הפירות שמוציא האילן הזה שנקרא צדיק? פירות של חיים, של עץ חיים.
"ולוקח נפשות חכם" - דע לך שיש דבר טוב יותר מן הבנים, שהם פירות העץ, והוא "לוקח נפשות", כלומר מלמד תלמידים. מי שמלמד תלמידים גדול ממי שמעמיד בנים בלבד, שהרי את הבן הולדת בגוף, ואילו המלמד תורה לאחרים הוא בגדר "לוקח נפשות" - זהו בן שלך בנפש, שתלמידים הרי הם כבנים, ולכן מי שמלמד תורה נקרא חכם.
שהרי המצוות, אומר הגר"א, הן בחינת גוף, כי את המצוות אנו מקיימים בגוף: מניח תפילין בגוף, אוכל מצה בגוף. ואילו התורה היא כנגד הנפש - ללמוד תורה אין חיוב גמור להוציא בפה, יש בכך מעלה אך אין חובה, ומי שמהרהר בדברי תורה הרי הוא לומד תורה. נמצא שהמצוות הן כנגד העולם הזה ובחינת גוף, והתורה כנגד העולם הבא ובחינת נפש.
לכן "פרי צדיק עץ חיים" - זה כנגד הגוף, שכן "כי האדם עץ השדה", האדם הוא בבחינת עץ, והצדיק נותן לאדם חיים בבחינה הזאת של העץ, של הגוף הגשמי כאן. אבל החכם מרוויח יותר, כי הוא לוקח נפשות: הוא מלמד תורה, והתורה היא בחינת הנפש, וזו זכות גדולה הרבה יותר מן הזכייה במצוות.
המלבי"ם מבאר: הצדיק הוא מי שמשתמש בחוקי החכמה ובכלליה כדי לעשות צדק בפועל, ואילו החכם הוא מי שלמד את חוקי החכמה וקיבלם מרבותיו עד שנעשה חכם. ועל הצדיק נאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" - הצדיק נמשל לעץ עושה פרי, והוא וחבריו אוכלים מפירותיו, והפירות הם המעללים, המעשים. הצדיק עושה מעשים טובים, מעשים שיש בהם תועלת לפרט, לחברה ולכלל, מעשים שכולם נהנים מהם.
ואלו מעשים של חיים: מי שאוכל מפרי זה אוכל מפרי עץ החיים, "ואכל וחי לעולם", והם חיי הנפש. ומהו "אוכל את הפרי"? מי שלומד ממעשיו של הצדיק. מי שהולך בדרכיו, בדרך הענווה שלו, בדרך עבודת ה' שלו, בדרך הלימוד שלו, מי שדבק במידותיו של הצדיק - הרי הוא כאוכל מפרי עץ החיים, שנאמר עליו "ואכל וחי לעולם". על ידי שדבק במידות הצדיק הוא מסגל לעצמו מידות טובות, לימוד תורה וקיום מצוות, וזה חיי עולם, ולכשייפטר מן העולם יהיו לו חיים נצחיים.
והחכם - "לוקח נפשות" בדברים. ידוע, אומר המלבי"ם, שאין לקיחה בבני אדם אלא בדיבור: "קח את אהרן אחיך" - ומפרש רש"י "קחנו בדברים". החכם לוקח נפשות בדברים ובלימוד: הוא לומד עם חברו תורה, מלמד אותו את חוקי החכמה, ועל ידי זה מחיה אותו ומדבק אותו בה'. הצדיק מחיה על ידי שהוא מאכיל את הפרי, שהם המעשים, והחכם מחיה על ידי לימודו. הרי לנו שתי דוגמאות: דוגמה למעשים טובים ודוגמה לתורה - הצדיק שנהנים ממעשיו ולומדים מהם, והחכם שמלמד תורתו לאחרים, נהנים ממנה ומקיימים אותה.
הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא׃ (לא)
כאן רבנו יונה, רש"י והגר"א התאחדו בביאורם, ודבריהם באותו קו. אומר רבנו יונה: אם אתה רואה רשע וטוב לו בעולם הזה, אל תעבור עליך רוח ספק בעניין הפקודה והתשלום באחריתו. אל יהיו לך ספקות בנוגע למחיר שהרשע עתיד לשלם על כל מה שנהנה כאן, כי באמת ישלמו לו כפעלו. ומניין נדע? הנה אתה רואה שהצדיק, על חטא אחד קטן שחטא, נענש כאן בעולם הזה. אף שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו והוא חביב לפניו יתברך והשם משתבח בו - לא יעזור, יקוב הדין את ההר, מגיע עונש ויש עונש.
"הן צדיק בארץ ישולם, אף כי רשע וחוטא" - מכאן תסיק קל וחומר: אם הצדיק משלם על כל מעשה ומעשה, על אחת כמה וכמה שרשע וחוטא ישלם על כל מעשיו. ולכן כשאתה רואה רשע וטוב לו, אל תיכנס לתהיות ולשאלות איך טוב לו; היה בטוח שישלם את מלוא המחיר, ואם הצדיק האהוב משלם מחיר יקר, על אחת כמה וכמה הרשע, שימודו פעולותיו אל חיקו.
ואם תשאל: אם כן, למה נתנו לו כאן טוב, למה משפיעים עליו שפע בעולם הזה? התשובה: יכול להיות שיש בידו זכות, ואינו ראוי לגמול הנעימות בעולם האמת, ולכן מאכילים אותו את זכותו בעולם הזה, "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו" - להאבידו מן העולם הבא.
ולמה "הן צדיק בארץ ישולם"? כי הצדיק - היכן כל עבודתו וכל מגמתו, לאן הוא שואף? לעולם הבא. כל יום ויום, כל רגע ורגע, הוא בונה את הווילה שלו בעולם הבא. וכי הקדוש ברוך הוא יהרוס לו את הווילה הזאת? לא. אלא אומר לו: כאן יש לך צריף, כאן אפגע בך, וכשתגיע למעלה תמצא ווילה מתוקנת ומיוחדת. ואילו הרשע אין לו בעולם הבא כלום, הוא אינו בונה שם כלל, שם יש לו אדמת טרשים. איפה הווילה שלו? כאן: ארבעה מפלסים, בריכת שחייה, חדר כושר. וכי הקדוש ברוך הוא יהרוס לו את מה שהוא משקיע בו, בשעה שהווילה שלמעלה אינה מעניינת אותו? אלא למעלה כבר נבוא איתו חשבון, וכאן נותנים לו את ההנאות.
ועל מה מגיעות לו הנאות? על מצווה שקיים פעם. כמעשה באותו רשע שבא ושאל את האדמו"ר: רבי, עברתי על כל העבירות שבתורה, והנה אתה רואה שטוב לי. כיצד זה מסתדר עם מה שכתוב בתורה, "אם לא תשמעו... וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים... ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' אלוקיכם נותן לכם"? הנה תראה, ברוך השם טוב לי, הכל שפע, נהדר. אמר לו אותו אדמו"ר: מעצם השאלה שלך אני מבין שפעם אחת קראת קריאת שמע. אמר לו: כן, ודאי. אמר לו: אם כן דע לך, כל מה שנתנו לך זה מעט מזעיר בשביל אותה פעם שקראת קריאת שמע, ואין לך מה לשאול. מה שאתה מקבל כאן הוא על קיום המצוות שמגיע לך עליהן שכר, וזרקו לך אותו כאן. כיבדת פעם את הוריך, עשית פעם חסד עם יהודי - מגיע שכר, וגם לרשע מגיע שכר, שהקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה. אבל היכן נותן לו? כאן בעולם הזה, "אל פניו", כדי להאבידו מן העולם הבא.
וזהו שאמרו חז"ל: אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. אם לעוברי רצונו יש שלווה, שפע, ברכה והצלחה בעולם הזה, על אחת כמה וכמה שלעושי רצונו יהיו שפע ונעימות בעולם האמת. ומאידך, אם אתה רואה שעושי רצונו נענשים כאן כל כך על דברים ועל חטאים קטנים, אף שעשו רצון ה' - אין ספק כמה ייענשו עוברי רצונו על שהמרו את פי ה'. כך מבארים רבנו יונה, רש"י והגר"א.
הגאון מווילנא מוסיף ביאור נפלא, על פי הפסוק "על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים". מי הוא רשע? אדם העובר על איסורים, על מצוות לא תעשה: התורה אמרה לא תגנוב והוא גונב, לא תרצח והוא רוצח, לא תנאף והוא נואף. אדם כזה - האם יש לו סיכוי במשפט? אין לו שום סיכוי, ולכן "לא יקומו רשעים במשפט", אין לו תקומה במשפט, אוי לו ואוי לנפשו.
אבל "חטאים" אינם רשעים. מהו "חטא" בלשון הקודש? חיסרון, כמו "והייתי אני ובני שלמה חטאים" - חסרים את המלוכה. וכן "החטיא את המטרה" פירושו החסיר את המטרה. החוטא אין בידו עבירה בפועל, אלא חיסרון של מצוות: הייתה כאן עוד מצווה והוא החסיר אותה, הייתה כאן עוד התקדמות רוחנית והוא החסיר אותה. אדם כזה, אם יעמידוהו למשפט, יוכל לעמוד - אינו רשע. לכן לא נאמר "לא יקומו חטאים במשפט" אלא "לא יקומו רשעים במשפט", דווקא מי שעובר על לא תעשה; אבל מי שרק ביטל מצוות עשה יוכל לקום במשפט.
אלא ש"חטאים בעדת צדיקים" - החוטא לא יוכל להיות במדור הצדיקים. כי מה מיוחד בעדת צדיקים? שהם קיימו גם מצוות עשה בשלמות, לא רק נזהרו מלא תעשה. לפיכך החטאים יוכלו לעמוד במשפט, אך במדור של הצדיקים לא יקומו.
ולפי זה מבאר הגר"א את פסוקנו: "הן צדיק" - מי שקיים מצוות עשה, ומגיע לו שכר. אבל "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" - וכי יש מצב שאדם צדיק ומעולם לא היה לו חטא, לא החסיר שום מצוות עשה? ודאי שייתכן שהחסיר, וצריך לשלם לו על כך. והיכן? "בארץ" - כאן בעולם הזה הוא ישולם. ומכל שכן מי שהוא רשע וחוטא, שיקבל תשלום על מעשיו: אם הצדיק נענש על חיסרון קל, ודאי שייענש הרשע העובר על לאווים גמורים, וודאי שייענש החוטא שאף שאינו עובר לאווים, לא קיים מצוות עשה רבות.
עוד מבאר הגאון מווילנא: שים לב שכתוב "בארץ" ולא "על הארץ". מדוע? כי הצדיק נשלם על ידי חיבוט הקבר, ונמצא שהתשלום אינו על הארץ אלא בארץ ממש - בקבר עצמו.
המלבי"ם קושר את הפסוק לקודמו. אחרי שאמרנו "פרי צדיק עץ חיים", והסברנו שזה חוזר על חיי הנפש, על החיים הרוחניים הנצחיים, מוכרח שיהיו לצדיק ייסורים כאן בעולם הזה. שהרי אם הובטח לו כל הטוב שם, היכן יישאר מקום להיפרע ממנו על הדברים הלא טובים שעשה? הרי שם נאמר לו שיהיה רק טוב, עץ חיים, "ואכל וחי לעולם". אם כן, אין ברירה אלא "הן צדיק בארץ ישולם" - לתת לו על העוונות המעטים שבידו כאן בעולם הזה.
ואם כן מכל שכן "אף כי רשע וחוטא", שישולם לו חטאו. אלא שההבדל הוא במקום התשלום: הרשע והחוטא ייפרעו ממנו בעולם הבא. מדוע? כי מי אוכל מעץ החיים? הצדיק, שיש לו חיים נצחיים. אבל הרשע כרת נפשו מעץ החיים, וזו משמעות כרת. וכיצד אפשר לשלם לו למעלה - אין לו גזע ואין לו ענף, הוא מנותק. ולכן הצדיק, שיש לו שם עץ שממנו הוא יונק ושם שלמותו, "בארץ ישולם"; והרשע והחוטא, שאין לו שכר טוב שם ואינו מחובר לעץ ולפרי, נפרעים ממנו כאן.
וגם הרשע נענש על חטא קל, בקל וחומר מן הצדיק. כמעשה שהיה עם הגאון מווילנא, שהלך עם תלמידיו וראה רשע אחד יושב ואוכל ביום תשעה באב במסעדה של גויים. אמר הגר"א שאותו כופר ידונו גם על מים אחרונים. מים אחרונים - זו הבעיה? הוא אוכל חזיר בתשעה באב במסעדה של גויים וכל העבירות שבעולם, ואתה אומר מים אחרונים? כן, גם על מים אחרונים ידונו אותו. ויש אומרים שאמר שידונו אותו גם על שלא עסק במעשה מרכבה: לאחר שיזככו אותו ויזככו אותו ויזככו אותו, יגיעו איתו גם לשאלה מדוע לא עסקת במעשה מרכבה.
מכאן למדנו בקל וחומר: אם הצדיק נתבע על חטא קל, ודאי שגם הרשע ייתבע. אך צריך לדעת שיש עניין נפרד, שעם הצדיקים מדקדקים כחוט השערה, וזה לא נאמר על הרשעים שידקדקו עמם עד כדי כך. מה שאמר כאן המלבי"ם הוא רק שאם על חטא קל תובעים את הצדיק, על חטא קל יתבעו גם את הרשע.
שלושת הפסוקים שלמדנו מציירים מאזן אחד. "עוכר ביתו ינחל רוח" - מי שאינו בונה את ביתו, בין הבית הגשמי ובין בית הנפש, נשאר עם רוח בלבד, ונעשה עבד אוויל לחכם לב, שהוא בעל כוח הממשלה על רצונותיו ותאוותיו. "פרי צדיק עץ חיים" - הצדיק מאכיל את הסובבים אותו מפירות מעשיו הטובים, והחכם, הגדול ממנו, לוקח נפשות בדברים ובלימוד, ומחייה נפשות לנצח. ו"הן צדיק בארץ ישולם" - אל תתמה על רשע וטוב לו: הצדיק, שכל שכרו שמור לו בעולם הבא, נפרעים ממנו כאן על מיעוט חסרונותיו, והרשע, שכרת נפשו מעץ החיים, נהנה מזכויותיו המעטות כאן ונידון שם. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר: אם עם הצדיק מדקדקים על חטא קל, כל שכן עם הרשע והחוטא.