לפנינו שני פסוקים מתוך פרק י"א, ושניהם עוסקים בשאלה יסודית: מה האדם מבקש, ובמה הוא תולה את עצמו. הפסוק הראשון - "שוחר טוב יבקש רצון" - מלמד על כוחה של בקשת הטוב, לזולת ולעצמו. הפסוק השני - "בוטח בעושרו הוא ייפול" - מלמד מה קורה לאדם שעשה את העושר עיקר אישיותו, לעומת הצדיק שאצלו העושר אינו אלא עלה. נלך על הסדר, נביא את ביאורי רבנו יונה, הגר"א והמלבי"ם, ואת דברי המוסר הנלווים.
שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן, וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ׃ (כז)
אומר רבנו יונה: אדם שמבקש בעד רעיו, הוא "שוחר טוב" בשבילם. ומהו לשון "שוחר"? מלשון שחר, מלשון "משחר" - הוא מקדים לבקש, בשחר. כלומר, הוא רוצה את הדבר מאוד, כמו אדם שבא מוקדם בבוקר כדי לדרוש את הדבר; כמו "שוחר דעת". ולכן "שוחר טוב" - מי שמבקש טובה לאחרים - הוא מבקש בכך רצון מאת השם יתברך.
חז"ל אומרים: המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר - נענה תחילה. והיכן רואים זאת? "והשם שב את שבות איוב" - מתי? "בהתפללו בעד רעהו". אתה התפללת בעבורם, ובזכות זה אתה זוכה. וכן בתהילים: "ותפילתי אל חיקי תשוב" - כשאני מתפלל על השני, התפילה חוזרת אל חיקי.
וההסבר הפנימי לכך: כשאדם מתפלל בעד הזולת הוא מוריד שפע מן העולמות העליונים. וכיוון שהשפע הזה יורד דרכך, הרי שאתה בבחינת צינור. וכמו שכתוב "וכל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים" - מהו "בשביל"? בשביל, בצינור שעשה רבי חנינא בן דוסא בעולמות הרוחניים, בו מורידים לכל העולם כולו. מתי? בתנאי שחנינא בני די לו בקב חרובים. אבל אם חנינא בני רוצה ליהנות מן השפע הזה - הוא יישאר אצלו, יישאר בצינור ולא ירד הלאה. כך גם כאן: אתה מתפלל עליו, והצינור הוא אתה - ומי נרטב ראשון? אתה. השפע יורד אצלך תחילה, מרטיב אותך וממשיך הלאה. מי שרוצה לזון את כל העולם צריך להיות כרבי חנינא, שאינו מקבל כלום; אבל אדם רגיל, שמתפלל בשביל הזולת, נענה תחילה. ולכן מי שהוא שוחר טוב בשביל האחרים - "יבקש רצון", הוא מביא על עצמו את רצון השם יתברך, שיהיה רצונו של הקדוש ברוך הוא להשפיע עליו עצמו.
אנשים שמסוגלים למשוך שפע על אחרים ואינם עושים זאת - נענשים על כך. פרנס, אדם צדיק שיכול להתפלל ולבקש רחמים על הדור ולא ביקש, נענש. והיכן רואים זאת? בכהן הגדול. כתוב שבמותו היו כל האנשים שבעיר המקלט יוצאים לחופשי - והרי זה נזק בשבילו, שכולם מתפללים שימות כדי שיוכלו לצאת. אומרת הגמרא: מפני שיש לו אשמה בכך שיש רוצחים בשגגה, שלא התפלל בעבור בני דורו.
וכן מביאה הגמרא על רבי יהושע בן לוי שלא נגלה אליו אליהו הנביא, מפני שטרף אריה אדם בעירו, במחוזו. ומה זה קשור אליו? אילו היית מתפלל על בני מחוזך, לא היה מצב שאריה יטרוף אדם; ואם זה קרה - יש בך אשמה, ואינך בדרגת שלמות ראויה. ובפסוק מפורש אומר שמואל: "חלילה לי מחטוא להשם מחדול להתפלל בעדכם" - אם אחדל להתפלל בעדכם, הרי אני חס ושלום חוטא להשם. רואים מכאן שהאדם השלם צריך להתפלל על הזולת ולבקש רחמים בעד דורו.
זהו שאמר: "שוחר טוב יבקש רצון" - מי שמבקש טובה ורוצה רק טוב בעבור הזולת, מבקש שרצון השם יהיה בעד הכלל ובעד הציבור, ועל ידי זה הוא מושך רצון לעצמו, ועליו עצמו תשרה הברכה. מנגד, "ודורש רעה תבואנו": האדם הדורש רעה - לא די שאינו מבקש שלום בעד דורו, בעד חבריו ובעד קרוביו, אלא עוד דורש רעתם; כל אחד שהוא רואה, שיקרה לו כך וכך, השם ירחם. אומרים לו: הרעה שאתה מבקש על האחרים - תבואנו, היא תבוא עליך. כמו שבתור ילדים, כשאחד היה אומר לשני שיהיה לך כך וכך, היה האחר משיב לו: "הכל עליך". זה בדיוק זה. ומאותו כלל: המתפלל על חברו נענה תחילה - אתה מבקש עלי רעה, חס ושלום אתה מביא אותה על עצמך. וכן כתוב על המקלל את חברו קללת חינם, שהקללה תחול עליו.
כותב כאן רבנו יונה משפט שהוא ביאור לכל הספר: "וזה דרך רוב הספר הזה, לדבר על הקצה האחרון מן ההפך". פירוש הדבר: שלמה המלך, כשהוא נוקט דוגמאות, נוקט דוגמאות קיצוניות לשני הצדדים. מצד אחד "שוחר טוב" - ומה ההפך? לא אדם שאינו מבקש טובה בעד אחרים, אלא הוא קופץ אל הקצה האחרון: "דורש רעה". וכך תמיד. "נפש ברכה תדושן ומרווה גם הוא יורא" - ולעומת זאת לא מי שאינו מרווה, אלא "מונע בר", שיש לו והוא סוגר. על האמצעי הוא אינו מדבר. בכל הפסוקים נראה זאת תמיד: מצד אחד כך, ומן הצד השני ההפך הגמור. מה באמצע? האמצע נמצא באיזה מקום בין זה לזה, אבל הביטויים הם ביחס לנמצאים בקצוות. וכך הוא גם דרך המשלים: המשל מובן כשהוא מקצין. הקריקטורה, כשהיא רוצה לשדר משהו, מקצינה ומציירת את הדבר בצורה מוגזמת, ועל ידי זה היא משדרת את מה שרוצים לומר. על ידי ההקצנה הדברים מתקבלים יותר על הדעת.
הגר"א מסביר: "שוחר טוב" - מי שרודף ומקדים לעשות טובות לבריות, נקרא כמבקש רצונו, ותבוא עליו ברכת טוב, כי על ידי זה הוא מבקש את רצון השם שיעשה הקדוש ברוך הוא רצונו. ומי שדורש לעשות רעה לאחרים - הרעה עצמה תבוא עליו. זהו אותו קו שביאר רבנו יונה.
אלא שהגאון מווילנא מוסיף שהפסוק מבטא גם דברים ביחס לעבודת השם: אם אדם "שוחר טוב" - לעשות מצוות, שקיום המצוות נקרא טוב - הרי בזה הוא מבקש לעשות את רצון השם. כי כשאני עוזב את רצוני - רצוני לקום בעשר בבוקר ולהמשיך לישון, ולא לקום בשבע ולהתפלל - ואני עוזב את רצוני ועוסק במצוות השם, זהו "בטל רצונך מפני רצונו", כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. "עשה רצונך כרצונו" - שהשאיפה שלי, הרצון שלי, יהיה לעשות רצון השם, וממילא הקדוש ברוך הוא עושה רצונו. מי ששוחר טוב שואף לקיים את המצוות, ועל ידי זה מבטל את רצונותיו - כי אדם באופן טבעי אינו נמשך למצוות; אילו היינו נמשכים באופן טבעי, לא היה מגיע לנו שכר. למה מגיע לנו שכר? כי באמת בא לי לעשות דברים אחרים, ואני מקיים כי זה מה שאני צריך לעשות. אדם כזה "יבקש רצון" - הוא כמבקש רצונו של הקדוש ברוך הוא, שיהיה רצון השם בו ושיעשה הקדוש ברוך הוא את רצונו של אותו אדם, כיוון שאתה מבטל רצונך מפני רצון השם.
עם היצר הרע אנחנו חברים כבר מגיל אפס; ואילו היצר הטוב מגיע אחר כך, וצריך להתחיל לקשור קשרים עם אדם שיש לו כבר קשרים ענפים עם היצר הרע. לכן באופן טבעי קשה מאוד לאדם לעשות טוב, ואילו לעשות רע קל לו הרבה יותר; הוא זורם עם הרע יותר מאשר עם הטוב. ובפרט שהאדם הוא יציר חומר, והחומר עכור, ולאן הוא שואף? לרע. החומר הוא התאוות, הגשמיות, הבהמיות, וזו שאיפתו. לכן, כדי שאדם יעשה טוב אין די בכך שהוא "דורש" טוב, אלא הוא צריך להיות "שוחר" טוב - להתגבר על כל כוחות הרע המפעמים בתוכו. אבל לרע די לדרוש את הרע.
"השוחר טוב" צריך תחילה לבקש רצון. איך אגיע לעשות טובה? קודם כל צריך רצון. אדם לא יעשה שום דבר אם אין לו הרצון לכך. דבר ראשון תעורר בעצמך את הרצון: מי שרוצה להיות שוחר טוב, שתאוותו תהיה לעשות טוב - קודם כל שירצה לעשות טוב. ואם לא בא לך לעשות טוב, אינך מזיז את עצמך בכלל, וכיצד תגיע להיות שוחר טוב? אבל "דורש רעה" - היא תבואנו, ואין צורך לבקש רצון. כשאני רוצה רע, התאוות כאן, הרצונות כאן, הכוח הרע שבי נמצא כאן; אין צורך לעורר את הרצון לרע.
מי היו צריכים לעורר בעצמם את הרצון לרע? דור המדבר. שם היו אוכלים את המן, והמן היה עושה להם דם מזוכך, שלא היו נמשכים לתאוות. ולכן "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" - אומרים המפרשים: התאוו שתהיה להם תאווה, שהרבה זמן לא היתה להם שום תאווה. אבל האדם באופן טבעי אינו צריך להתאוות תאווה - היא באה מעצמה, "תבואנו". לעומת זאת, אם אני רוצה עכשיו להתחיל ללמוד את הדף היומי, לקיים מצווה, לפתוח גמ"ח - אני צריך לפתח בי מאוד את כוחות הרצון, כדי שאהיה באמת שוחר לאותו טוב ואבקש באמת את אותה טובה. אם לא תפתח בעצמך רצון, לא תגיע לזה. אבל לרע אין צורך לפתח רצון: מיד שבא לי אני עושה, כיוון שכוחות הרע שבתוכי מושכים אותי מאליהם. וזהו "ודורש רעה תבואנו" - מדוע? כי הבא לטמא פותחים לו.
שים לב: לגבי הטוב נאמר "יבקש רצון". מהו "יבקש"? הגמרא אומרת שאלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו. ומה אני צריך כדי להצליח להתגבר על היצר הרע? לבקש סייעתא דשמיא, לבקש שהקדוש ברוך הוא יעזור לי, כי באופן טבעי איני יכול. לכן מי שהוא שוחר טוב - "יבקש": צריך בקשה, צריך תפילה, יבקש שרצון השם יהיה עמו ועל ידי זה הקדוש ברוך הוא יסייע בידו. אבל הדורש רעה אינו צריך לבקש - פותחים לו מיד, הרע פתוח לפניו, בוא וקח. רק למי שרוצה טוב - כאן צריך לבקש רצון, להתפלל ולהתאמץ כדי שיהיה רצון השם עמו.
בּוֹטֵחַ בְּעׇשְׁרוֹ הוּא יִפּוֹל, וְכֶעָלֶה צַדִּיקִים יִפְרָחוּ׃ (כח)
אומר הגר"א: "בוטח בעושרו" הוא אדם שעושה מן העושר שלו עיקר. מי אתה? במה הוא מאפיין את עצמו? בעושר שלו - אני אדם שיש לו כך וכך, שהכנסותיו כאלה וכאלה. והרי גלגל סובב בעולם, היום למעלה ומחר למטה, ומה יקרה? "הוא ייפול". וכשנופל העושר, מה קורה לאדם עצמו? גם הוא נופל, כי מי אתה? אתה הכסף שלך; וברגע שאין לך כסף אתה אפס. ולכן אנו רואים אנשים שכשנפלו כלכלית - היו שהתאבדו. כי מי אני? אני מיליון דולר; ואם אין מיליון דולר, אני לא קיים.
זה כמו אדם שאתה שואל אותו "מי כבודו?", והוא עונה: "דוקטור אנילביץ'". מה זה דוקטור? שמך אנילביץ', הדוקטור בא אחר כך. הרי אם תשאל אדם "מי כבודו?" ויענה לך "שרברב יעקובוביץ'" - וכי מישהו יאמר דבר כזה? מה הקשר, שאלתי מי אתה, לא שאלתי מה אתה עובד. "עורך דין שלמה מלכי" - מי שאל אותך מה אתה עובד? אם אשאל מה אתה עובד, אז תאמר. עד כמה זה נהיה מוזר ואפילו מגוחך, עד שבני אדם כותבים זאת כבר על הדלת: "משרד עורכי דין" - זה הבית שלך, למה אתה כותב שם עורך דין? או שאדם יכתוב למטה "תואר B.A. בהנדסה גנטית" - את מי זה מעניין? תרשום את שם המשפחה שלך וגמרנו. אלו אנשים שכל מהותם היתה להוציא "דוקטור", ואחרי שהוציאו הם מרגישים: זהו, זה אני, ומעבר לזה איני שום דבר. יש אנשים שכל מהותם היא איך לעשות עוד אלף; ואחרי שהגיעו לדרגה מסוימת - זהו, זה אני. הלך הכסף, הלך האדם, כי מעולם לא היתה לו אישיות, כל מהותך היתה העושר. זהו "בוטח בעושרו הוא ייפול" - מי ייפול? גם העושר וגם האדם, כי כשייפול העושר ממילא ייפול האדם. גלגל סובב בעולם, היום למעלה, מחר הבורסה נופלת - מה יישאר לך מכל זה?
לעומת זאת, אצל הצדיקים העושר אינו הפרי אלא רק בחינת עלה. ומה העלים עושים לאילן? מגוננים על הפירות ושומרים עליהם; העלים אינם עיקר הדבר, הפרי הוא עיקר האילן. וכשהעלה נופל בימות הגשמים - מה קורה כשחוזרים ימות החמה? העלים צצים ופורחים מחדש. לכן הצדיק, גם אם ייפול, אינה נפילה שהוא נשבר בה: אצלו העושר הוא כעלה, וכשנופל העלה הוא אומר - נו, נפל, יקום עלה חדש, העלה יפרח שוב. אבל מי שמתייחס אל העושר כאל העיקר, כשנפל העיקר לא נשאר כלום; הרי גלגל סובב בעולם ועוד יחזור, אבל בעיניו גמרנו, הוא אפס. הצדיק אומר: מהו העושר? עלה. זה נוח, זה מכסה עליך ונותן לך יותר אפשרויות ללמוד; אבל כשנשר העלה - הוא עדיין נשאר, יש לו את מעלתו, יחזור העלה ויגדל, ולא קרה שום דבר.
וזהו שכתוב "שבע יפול צדיק וקם", ואילו רשע באחת יפול: הרשע ממכה אחת נפל, ואין לו תקומה. הצדיק לעומת זאת נופל ואינו נבהל - נפלתי, נו, תקום, תתנער, תתחיל ללכת. זה ההבדל בין צדיק לרשע: הרשע קיבל מכה אחת ונשבר, והצדיק נאבק; נפל - קם מן הקרשים, יש עוד סיבוב; נפל שוב - יש סיבוב נוסף. אף פעם הוא אינו מתייאש.
המלבי"ם מסביר: ענייני האדם דומים למשל של עץ העושה פרי. הפרי הוא המצוות והתורה - אם אדם עוסק בתורה ועובד את השם, "צדיק כתמר יפרח", וההמשך "ופריו ייתן בעיתו", זו בחינת פרי. וכל הקניינים החיצוניים הם רק עלים השומרים על הפרי ומגינים עליו: כדי שהצדיק לא יהיה טרוד בענייני הבית ובענייני פרנסה, יש לו משהו ששומר על הפרי. אבל הפרי עצמו הוא קיום התורה והמצוות, וכמו שנאמר "פרי צדיק עץ חיים".
אבל מי שבוטח בעושרו וסובר שהעושר לבדו הוא העיקר - הוא ייפול כעלה הנופל מן הגפן. עלי הגפן אין להם שום משמעות בפני עצמם; אחרי שהעלה נופל הוא מתייבש ואין בו שום תועלת. הצדיקים לעומת זאת - "וכעלה צדיקים יפרחו": לצדיק יש עלה הגורם לפריחה, וכשיש פריחה יוצא ממנה פרי - נופל הפרח ויוצא הפרי. אין זה סתם עלה, אלא עלה שתחילתו של הפרי בו. אבל מי שכולו עלה, כשנשר העלה והתייבש - לא נשאר כלום. ומי שהעלה אצלו סיבה לפרי, זה הצדיק: נפל העלה, וזה רק מראה שעכשיו יתחיל לצאת הפרי. "וכעלה צדיקים יפרחו" - הצדיקים הם כעלה שהוא ההתחלה והסימן והאות לגידול הפרי.
על פי אותו קו אפשר לומר בדרך רמז: נפילת העלה היא סימן להתחלת הפרי. וזה מתקשר נפלא לנמשל. מקובל היה באירופה שבחורי הישיבות המתמידים והשקדנים, תלמידי החכמים הגדולים ועילויי הישיבה, היה מגיע גביר ומבקש אותם חתן לבתו, ונותן לו "קעסט" - התחייבות לזון אותו על שולחנו למשך עשר שנים למשל, שיוכל ללמוד בהשקט (שהרי לא היו אז כוללים), וגם היה דואג לו לנדוניה גדולה מאוד.
והיו מקרים שדווקא אותם עילויים, שציפו מהם להרבה, קיבלו סכום גדול - נאמר מאה אלף דולר - ורצו להתפרנס ברווח, והלכו להשקיע את הכסף באיזה מסחר כדי שתהיה להם קרן קיימת; ולפעמים בעקבות זאת שקעו בתוך המסחר, וגמרנו: הלך התלמיד חכם, הלכה התורה, הלך הכל. מאדם שנועד להיות "עדיו לגאון ולתפארת" נהיה עובד, אדם שקוע בחומר, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
פעם אחת בא אדם לחפץ חיים וסיפר לו שגם הוא היה עילוי כזה בישיבה, קיבל נדוניה גדולה, והמסכן אחרי כמה חודשים הפסיד את כל הכסף - השקיע אותו בעסק רע ואיבד הכל. בא לחפץ חיים לקבל ברכה. אמר לו החפץ חיים: תראה, מי שברכת השם עליו - מפסיד את כסף הנדוניה של חמיו מיד אחרי החתונה, ואז מה הוא יודע לעשות? ללמוד. הוא הולך ושוקע בבית המדרש, יושב ולומד, ויוצא ממנו באמת אדם גדול. אבל מי שאין הברכה שורה עליו - לוקח לו זמן רב עד שהוא מאבד את הכסף, חמש שנים ועשר שנים, ובסוף לא נשאר לו כלום מאותה נדוניה; ואז מה קורה? כסף אין לו, וללמוד כבר שכח, כי עשר שנים הוא כבר אינו לומד והתנתק מן התורה - ונשאר בלי כסף ובלי תורה. אמר לו: חסד השם עליך שאיבדת את הנדוניה מיד; עכשיו תחזור לבית המדרש ובאמת ממך יצא אדם גדול. וכך באמת מסופר שמאותו אדם יצא אחד מגדולי ישראל, והוא עצמו סיפר אחר כך שכך אמר לו החפץ חיים, שהשם ריחם עליו ואיבד לו את הכסף מיד.
זהו שאומר הפסוק: "וכעלה צדיקים יפרחו". העושר אצל הצדיק הוא כעלה; ואם העושר נפל ממנו - אדרבה, זה מראה שמכאן יפרח משהו טוב, מכאן יצא פרי ויצא באמת אדם גדול. אבל אם כל האדם כולו הוא עלה, אין לו פרי ולא שום דבר, וכולו העושר - כשנפל העלה והתייבש לא נשאר כלום. אלו הרשעים: "בוטח בעושרו הוא ייפול", כעלה הנושר ולא נשאר ממנו מאומה.
שני הפסוקים מלמדים אותנו על כוח הבקשה ועל סדר העדיפויות. "שוחר טוב יבקש רצון": המבקש טובה לזולתו מוריד שפע וממילא נענה תחילה, והוא מושך על עצמו את רצון השם; וכל בעל מעלה מחויב להתפלל על דורו, וכהן גדול ורבי יהושע בן לוי ושמואל הנביא מוכיחים זאת. ומנגד "ודורש רעה תבואנו" - הרעה שאתה מבקש על אחרים חוזרת אליך. ועוד למדנו, שלטוב צריך להיות "שוחר" - לעורר רצון, לבקש ולהתפלל על סייעתא דשמיא, כי אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו; ואל הרע די לדרוש, שהבא לטמא פותחים לו. ולבסוף: "בוטח בעושרו הוא ייפול" - מי שעשה את העושר עיקר אישיותו, נופל עמו; והצדיק, שאצלו העושר רק עלה המגן על הפרי, גם כשנושר העלה הוא פורח מחדש, שהרי "שבע יפול צדיק וקם", ולפעמים נפילת העלה היא עצמה תחילת צמיחתו של הפרי.