פתיחה: בין רווח מדומה לשכר אמיתי
בקטע שלפנינו מפרק י"א מעמיד שלמה המלך זו מול זו שתי דרכים: דרכו של הרשע, שנדמה לו שהוא משיג ומרוויח, ודרכו של נותן הצדקה, שנדמה כמי שרק מפזר ומאבד. הפסוקים באים ללמד מהו רווח אמיתי ומהו רווח מדומה, מיהו התועבה ומיהו הרצון לפני הקדוש ברוך הוא, וכיצד עונשו של הקדוש ברוך הוא מגיע לאדם בהשגחה ישירה.
פסוק י"ח: פעולת שקר מול שכר אמת
רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת׃
מי שזורע צדקה - זהו שכר אמת. מי שזורע חיטים, אין זה שכר אמת. מעיר על כך רבנו יונה: ייתכן שיבוא השידפון והירקון ויכלו את כל מה שיש לך שם. אבל הזורע צדקה, שכרו שכר אמת, כי נאמן רוח הוא ולא יכזב. אם הוא זורע לצדקה, הוא יקצור לפי חסד. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא - שכר אמיתי, שכר נצחי.
סיפור הצהרת ההון
מספרים על האברבנאל (ויש מספרים זאת על אדם אחר), שבאו כנגדו ואמרו למלך: אדוני המלך, שר האוצר שלך מועל בכספיך. יש לו הרבה נכסים - מהיכן? מתוך מה שגנב. ניגש המלך אל שר האוצר; זה ניסה להניא אותו ולהתחמק, ולא עזר לו. ביקש ממנו המלך הצהרת הון. הלך שר האוצר ונתן לו הצהרת הון על סכום שהוא כעשרה אחוזים מנכסיו. ראה המלך וכעס מאוד, וציווה להכניסו לכלא. אמר: התברר שבאמת הוא גונב אותי - מה שאני יודע עליו כבר הרבה יותר מזה, ומה שאיני יודע, אוהו. באותה הזדמנות אף הלאים המלך את רכושו.
מאחר שידע שלפניו אדם חכם מאוד, קרא לו המלך לברר. אמר לו: כיצד חשבת לרמות אותי כך? אמר לו: חלילה וחס, לא באתי לרמות את המלך. שאלת אותי כמה כסף יש לי - וכמה כסף יש לי? אלו עשרת האחוזים שציינתי בפניך, שהם הצדקות והמעשרות שנתתי עד היום. זה כל מה שיש לי. והראיה, שכבודו הוכיח זאת בעצמו כעת: חשבתי שיש לי עוד נכסים רבים, ומה עשית? הלאמת אותם ולקחת אותם. אם כן, יש לי אותם או אין לי אותם? אין לי אותם. ומה באמת יש לי? מה שנתתי לצדקה. את זה לעולם לא תוכל לקחת ממני; גם אם תהרוג אותי, לא תוכל ליטול ממני את הזכויות הללו. זה באמת שלי.
זה מה שאומר כאן שלמה המלך: זורע צדקה - שכר אמת, שכר אמיתי. אבל הרשע, כל מה שהוא עובד וכל מה שהוא מקבל כאן, זו פעולת שקר. פעולת שקר פירושה שווא, שאין בה תועלת ולא תוסיף לו מאומה.
ביאור הגר"א: סוחר וזורע
הגאון מווילנה מסביר: "פעולה" היא בדבר שאין לנו הפסד בשעה שאנו עושים אותו. לדוגמה, אדם קונה סחורה במקום אחד ומוכר אותה במקום אחר. האם הפסיד משהו? לא. עד עכשיו היו לו מאתיים אלף שקלים בכיס, ועכשיו יש לו עשרים אלף חולצות. יש לו זה תמורת זה, ואחר כך ימכור את החולצות ויקבל תמורתן מעות ואף רווח.
אלא שבסחורה יש שתי בעיות. האחת - אפשר להטעות אותך. אפשר למכור לך חולצות ואתה בטוח שעשית את עסקת חייך, ובאמת עסקת חייו היא: הוא יצא חייב גדול ממנה. כיצד? באים אנשים ללבוש את החולצות ומגלים שהשרוול הוא חצי מהרוחב, אי אפשר ללבוש. גם לתלוש את השרוולים ולהשתמש בהן כגופיות לא ניתן. צריך להמציא אופנה בשביל החולצות הללו. נמצא שרימו אותך. יש מצב שבעסקה אתה נופל. והבעיה השנייה - גם אם תרוויח, כמה תוכל להרוויח? האם תוכל לקנות חולצה בעשרה שקלים ולמכור אותה במאה? מעטים מצליחים בכך, רק אם זה מותג של ממש. באופן רגיל, למה שאקנה ממך במאה, כששכנך מוכר את אותה חולצה בחמישה עשר ודי לו ברווח קטן? הרווח אינו גדול.
לעומת זאת, אדם שעשה הסבה מקצועית: הוא כבר לא סוחר אלא חקלאי, והוא מגדל תבואה. הוא אינו כמו הסוחר. הסוחר קנה חולצות - היו לו מאתיים אלף שקלים ועכשיו יש לו חולצות. אבל החקלאי לקח מאתיים אלף שקלים וקנה זרעים ושם אותם בשדה. מה יש לו עכשיו? כלום. הזרע נרקב באדמה, בשלב הראשון אין לו כלום. אבל מה קורה בעוד שלושה או ארבעה חודשים? על כל גרגיר שנזרע הוא מקבל עשרים גרגירים. זה רווח עצום. בחולצות לא שמת עשרה שקלים וקיבלת אלפיים, לא הכפלת את עצמך פי עשר. בתבואה יכול להיות שאכפיל ואשלש ופי כמה וכמה ארוויח.
נסכם: במסחר לא סיכנתי הרבה, אבל גם לא הרווחתי הרבה. בזריעה סיכנתי הרבה, שהרי בהתחלה שמתי את הכסף לריק והתבואה נרקבה ואין לי כלום - אבל אחר כך יש לי הון, כי זכיתי להרבה הרבה יותר.
אומר הגר"א: זה מה שכתוב כאן. "רשע עושה פעולת שקר" - הרשע עושה עבירות, והאם אפשר להתווכח על כך שהרוויח? אי אפשר. אתה לא נהנית, הוא נהנה. אתה חסכת מעצמך, הוא לא. אתה אמרת: אדוני, זה אסור, זה גזל, איני לוקח. והוא אמר: אתה לא לוקח? יופי, אני לוקח גם את שלך. במבט המיידי הרשע הרוויח: לך אין את האלף שקלים כי לא לקחת, ולו יש כי כן לקח. וכך מן ההנאה שבעבירה וכך מכל דבר. נראה לכאורה שהוא הרוויח, אבל זה שקר, זו פעולת שקר. פעולה היא בדבר שאין לך הפסד בשעה שאתה עושה אותו, כמו סחורה, ולכאורה נראה שהרוויח - ואומר לך הכתוב: זה שקר.
"וזורע צדקה שכר אמת" - הצדקה דומה לזריעה. כשנתתי לעני צדקה, מה קרה בכיסי? הוא התרוקן, בדיוק כמו שזרעתי תבואה. באותו רגע נראה שהפסדתי, אבל השכר בא לאחר זמן והוא שכר אמיתי, שכר שלא ירקב, "וצדקתך תעמוד לעד". אין זה משהו לפי שעה. לרשע יש הנאה רגעית, הרווחת לזמן הזה, אבל לנצח יש לך הפסד נצחי. הפעולה שלו היא פעולה זמנית, פעולת שקר.
ביאור המלבי"ם: פעולה ומעשה
המלבי"ם מבחין בין "מעשה" ל"פעולה". פעולה היא כאשר אני עדיין מתעסק בדבר; מעשה הוא כאשר סיימתי והשלמתי אותו. מעשה נקרא על שם הגמר. כשאנו אומרים "אנחנו פועלים להשיג השבת רכוש מארצות אירופה" - האם השגנו? לא, אנחנו בשלב הפעולה. אבל אם אומר "עשינו מעשה והשגנו", כבר השגנו. פעולה היא התהליך, מעשה הוא הגמר.
אומר המלבי"ם: הרשע נדמה לו שהוא עושה, שגמר את מעשהו. רשע שאסף הון ועושר, בנה בתים ונטע כרמים - נדמה לו שגמר את המעשה: הנה, השגתי, יש לי בית, כרם, שדות, נכסים ובניינים. אבל באמת כל זה רק פעולה. שהרי מעשה הוא התכלית, סיום הדבר; ופעולה פירושה שאתה עדיין בתהליך, זה רק האמצעי. בנית בית, קנית בית - מה השגת בזה? מה התכלית? אם תאמר שהתכלית היא העולם הזה, ודאי שאין זה תכלית. מהי תכלית החיים? למה אני כאן? אני כאן כדי לקחת מכאן ולהעביר לשם, לעולם הבא. גם אם רשומים על שמך בטאבו מגדלי עזריאלי, אין זה מעשה אלא פעולה בלבד. ואם תאמר: עכשיו יש לי כסף - הכסף אינו תכלית. היום אנשים אומרים "תכל'ס" כשהם מתכוונים לכסף, כמה יוצא לי; אבל באמת האדם לא נברא כאן כדי להשיג כסף, אלא בשביל מצבו בעולם הבא, כדברי המסילת ישרים. יש לך כאן פעולה, אין לך כאן מעשה, שהחיים הזמניים בעולם הזה אי אפשר לקרוא להם תכלית.
לעומתו, נותן הצדקה, העושה את הטוב לפני האלוקים, נדמה לנו כזורע - והזריעה היא פעולה ולא מעשה, שהרי המטרה אינה הזריעה אלא הקצירה והלחם שאחריה. הרשע נדמה כעושה ובאמת אינו אלא פועל פעולת שקר; והזורע צדקה נדמה כפועל בלבד, ובאמת הוא יקצור שכר אמת - שכר אמיתי, נצחי, תמידי, שאין לו כליה ואין לו ביטול. מה שנדמה תחילה כפעולה בלבד, הוא באמת מעשה אמיתי, נצחי וקיים.
פסוק י"ט: כן צדקה לחיים
כֵּן צְדָקָה לְחַיִּים וּמְרַדֵּף רָעָה לְמוֹתוֹ׃
ממשיך המלבי"ם: מה שאתה רואה שהוא זורע צדקה - דע לך שזה שכר אמת, המעשה הזה הוא סיום הדבר ותכליתו אמת. הזורע צדקה רק נדמה לך כזורע, כמי שעושה את תחילת המעשה, אבל "כן צדקה לחיים": הצדקה מובילה אותו לחיים - גם לחיים בעולם הזה, כמו שנאמר "וצדקה תציל ממוות", וגם לחיים האמיתיים בעולם הבא, שיקבל עליה שכר אמיתי ונצחי.
ואילו מעשהו של הרשע הוא מעשה של שקר. מי שרודף אחר הרעה, אומר המלבי"ם, רודף אחר המיתה. מי שרוצה להשיג דבר במהרה - רץ אליו. הרעה לפי הטבע עדיין רחוקה, אבל אתה רודף אחריה ומשיג אותה במהרה, לפני זמנה. זהו "ומרדף רעה למותו": הרשע רודף להשיג כאן הנאות, תאוות ואיסורים, ונדמה לו שהנה נהנה והגיע לתכלית - ובאמת אין זו תכלית אלא פעולה, ופעולה של שקר. ולא עוד, אלא שקירב בכך את מיתתו.
ובשני מישורים קירב הרשע את מיתתו. במישור האחד: הוא רדף אחר כל התאוות, לא שמר על בריאות גופו, לא חסך מעצמו מאומה, אכל ונהנה מדברים שקיצרו את ימיו. כמו שאומרת הגמרא שריבוי הביאה מביא לאדם זקנה, וכמו שאנו יודעים שאדם המעשן וכל שכן שאר מרעין בישין - הורס את גופו. נדמה לו שהשיג את התכלית, ואינו מבין שכשרדף אחר התאוות רדף אחר המוות.
ובמישור השני, הרוחני: אילו היה מקיים מצוות השם, הרי נאמר "למען יאריכון ימיך", "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים", "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". תוחלת החיים הארוכה ביותר, מבחינה סטטיסטית, נמצאת בבני ברק, אף שאין עוסקים שם בספורט. מי שרודף אחר הצדקה מוצא חיים - "כן צדקה לחיים". ומי שרודף רעה מקצר את ימיו גם ברוחניות: אם נגזר עליו כרת ימות לפני גיל שישים או חמישים, ואם עושה עוונות מקצרים את ימיו. גם במישור הפיזי וגם במישור הרוחני, מי שרדף אחר העושר, אחר התאוות וההנאות, באמת רדף אחר המוות. המוות היה מגיע בסופו של דבר, והוא רץ אליו כדי להגיע מהר. לכן הוא "עושה פעולת שקר": נדמה שהגיע אל המעשה, ואין זה אלא פעולה - תהליך שאינו תכלית ואינו סיום הדבר.
ביאור הגר"א: למי גורם הרודף רעה?
אומר הגאון מווילנה: "כן צדקה לחיים" - מי שרגיל תמיד לתת צדקה, וגם מסייע לעוזרי צדקה ולעושי צדקה, יהיה לחיים. "ומרדף רעה" - מי שרודף אחרי אנשים רעים ומסייע להם לעשות רעה, הרי זה "למותו", למותו שלו.
אדם עלול לחשוב: אם אני רודף רעה, הולך עם האנשים הרעים ורודף אחרי בני אדם, מכה אותם והורג אותם - אני עושה לו רע. אומר הגר"א: אל תטעה. הרע שהגיע לאותו אדם היה אמור להגיע אליו, ואם לא על ידך אז על ידי אחר. למי אם כן גרמת רעה? לעצמך. יש לנו כלל: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזים עליו מלמעלה, ואין אדם יכול להזיק לחברו אלא אם כן נגזר על חברו שיקבל את הנזק; ואם לא נגזר עליו, אין אדם בעולם שיכול לפגוע בו.
ואם יבוא הרוצח ויטען: מה רוצים ממני, הלוא ההוא היה צריך למות? אומרים לו: מגלגלים חובה על ידי חייב. ולמה גלגל הקדוש ברוך הוא את החובה הזאת דווקא על ידך? מפני שאתה היית חייב, ולכן אתה תיתן את הדין. נמצא שמכל הסיפור שראובן רצח את שמעון, הניזוק היחיד הוא ראובן. שמעון ממילא היה אמור למות, ואם לא אתה - אז יהודה, אז לוי, אז אהרון. אבל הרוצח הוא זה שהפסיד, הוא גרם למותו שלו, שהרי יתבעו אותו בשמיים ויצטרך לשלם על כך מחיר. העושה צדקה מוסיף חיים בעולם, והמרדף רעה אינו מזיק לאיש אלא בראש ובראשונה לעצמו.
פסוק כ': עיקשי לב ותמימי דרך
תּוֹעֲבַת ה' עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ׃
אומר הגאון מווילנה: "המודה ועוזב ירוחם" - אדם שמוכן לחזור בו, לתקן את דרכיו, לומר "טעיתי" ולשנות אורחותיו, עליו נאמר שירוחם. אבל מי שאינו מודה ועוזב נקרא עיקש לב: ממשיך בעקשנות בדרכו הקלוקלת ואינו מוכן לשנותה. זה נקרא גם "קשה עורף", מאותו עיקרון. קשה עורף הוא אדם שאתה הולך מאחוריו וצועק לו: לפניך תהום, אתה עומד להיכנס בקיר - והוא אינו מפנה את ראשו לאחור לראות מי דיבר אליו. מדוע? עורפו קשה, עורפו ברזל, אינו מזיז אותו ימינה ושמאלה. זה מה שקוראים היום "ראש בקיר". כך גם עיקש לב: אדם שמעקש את לבו, לבו עיקש ואינו שב בתשובה, וזו תועבת ה'.
"ורצונו תמימי דרך" - במי רצונו של הקדוש ברוך הוא? במי שהוא תמים דרך. ומהו תמים דרך לפי הגר"א? מי שמלכתחילה הלך בתמימות עם הקדוש ברוך הוא, לא חטא מעולם אלא תמיד הלך בשלמות עם השם. זו המעלה הגבוהה ביותר.
והמלבי"ם מסביר: "תועבה" ו"רצון" הם שתי קצוות, ויש דבר באמצע שאינו לרצון ואינו לתועבה. כשאני אומר שאני מאוד רוצה דבר ומאוד מתעב דבר, דיברתי על שני הקצוות; באמצע יש משהו שאיני ממש רוצה וגם איני ממש מתעב.
הלב, לשיטת המלבי"ם שחזר עליה כמה וכמה פעמים בספר משלי, מאפיין את כוח הממשלה שבאדם. הלב הוא המנהיג את כל כוחות הגוף. מי שנוהג תמיד על פי דרכי החוכמה, ביושר, בצדק ובהגינות, נקרא חכם לב, והוא "תמים דרך": דרכיו שלמות, כי יש לו כוח המנהיג אותו - הלב - והוא מנהיגו בדרך של חוכמה. מה פירוש שדרכו שלמה? שאינו מזגזג: לא פעם ימינה ופעם שמאלה, לא פעם "בא לי" ופעם "לא בא לי", לא יום שקם בו בצד ימין ויום בצד שמאל, יום שיש לו חשק ויום של "תעזוב אותי". זהו אדם שהלב מושל בו, וממילא הוא תמים דרך, הולך תמיד באותה דרך ישרה ועושה תמיד רצון השם.
ועיקש לב הוא ההפך מחכם לב. עיקשות היא ההפך מתמימות: תמים הוא שלם וישר, ועיקש הוא עקום. כמו "שועל שיניו עקושות", כלומר עקומות, וכמו "מעקש דרכו", מעקם דרכו. האדם הזה חולק תמיד על חוקי החוכמה והולך תמיד בדרך עקומה, והוא תועבת ה'. רצונו של הקדוש ברוך הוא בתמים הדרך, שהוא תמיד בשלמות לעשות רצונו, ותיעובו במי שהולך תמיד בעקמומיות.
ומי נמצא באמצע, בין שני הקצוות? אומר המלבי"ם: האדם שלפעמים עושה טוב ולפעמים היצר מתגבר עליו. האדם הזה אינו לרצון לפני השם, אבל גם אינו תועבה בעיניו, כי הוא תמיד במצב ביניים - לפעמים הצליח להכניע את יצרו ולפעמים היצר הכניע אותו. שלמה כאן מדבר על שני הקצוות: השם מתעב את עיקשי הלב שהם תמיד בדרך רעה, ורצונו בתמימי דרך שהלב מושל בהם והם תמיד בשלמות; והנאבק תמיד נמצא באמצע.
פסוק כ"א: יד ליד לא ינקה רע
יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט׃
כולם מכירים את דרשת חז"ל על פסוק זה: המרצה מעות מידו לידה כדי להביט בה - עליו נאמר "יד ליד לא ינקה רע". אפילו בדבר שאינו מדובר בו בפריצות, עצם זה שהוא מרצה מעות מידו לידה כדי להביט בידה - כבר "לא ינקה רע".
והמלבי"ם מסביר: הקדוש ברוך הוא בעונשיו משיג את עושה הרע בהשגחה פרטית, לא על ידי אמצעי ולא על ידי שליחים, אלא כביכול בעצמו ובידו, עד שהעונש הוא "יד ליד" - מידו לידך, בלי ממוצעים, בלי מתווכים, בלי כוחות ומלאכים שיעבירו זאת ממנו אליך.
ולעומת זאת יש מצב שבו אדם נותן דבר לחברו על ידי שליח, ואז ייתכן שהמקבל האמיתי לא יקבל, וייתכן שיקבל מי שאין זה מגיע לו - כאשר השליח לא עשה שליחותו.
המעשה שהביא הבן איש חי
הבן איש חי מביא מעשה באחד שאמר למלך שהקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים. שאל אותו המלך: מה עושה הקדוש ברוך הוא מאז שברא את עולמו? אמר לו: מזווג זיווגים. אמר לו המלך: מה הבעיה לזווג זיווגים? אמר לו אותו חכם: אל תחשוב שזה פשוט כל כך. הרי היה מעשה באותה מטרוניתא בזמן הגמרא, שהיו לה אלף עבדים ואלף שפחות, וחשבה שקל לזווגם. חיתנה אותם, ובבוקר זה בלי יד וזה בלי רגל ואחת בלי ראש - חבלו זה בזה. לא פשוט לזווג זיווגים, אין זה לקחת שני שמות ולחבר ביניהם.
אמר המלך: מה שהיא עשתה היה טיפשות, לקחת אלף אנשים בבת אחת; אבל אני סבור שגם אני יכול לזווג זיווגים. מה עשה? הכיר בחורה מוצלחת, נאה ומוכשרת, והיה לו שר רווק. הלך אליה ואמר לה: מסרי את המכתב הזה לשר שלי, ותקבלי ממנו עשרה זהובים. ובמכתב כתב: אני מצווה אותך בצו המלך לשאת לאישה את מוסרת כתב זה, ולתת לה עשרה זהובים. נתן לה את המכתב וציפה לראות מה יהיה.
כעבור שבועיים עשה המלך מסיבה לעבדיו, והנה הוא רואה את השר לוקח חלוקום, עוטף בנייר ושם בכיסו. שאל אותו: מה זה? אמר לו: אני לוקח לאשתי. אמר לו: ולמה דווקא חלוקום, קח לה דברים טובים יותר. אמר לו: אשתי אין לה שיניים. שאל: ומי אשתך? אמר: זו שהמלך ציווה עליי לשאת. אמר: ואיך אין לה שיניים? אמר: מה אעשה, אדוני המלך ציווה להתחתן - איזו אחת בת שמונים. צו המלך קיימתי, אבל אין לה שיניים, אז אני לוקח לה מעט חלוקום שתוכל לאכול.
מיד קרא המלך לאותה בחורה ושאל: האם עשית מה שאמרתי לך? אמרה לו: בנוגע למכתב? כן. פשוט הלכתי ברחוב, ועצרה אותי אישה זקנה והתחננה שאתן לה צדקה ואֲרַחֵם עליה. אמרתי לה: אין לי מה לתת לך. ואז נזכרתי שיש בידי מכתב שהמלך ביקש למסרו לשר ולקבל עליו עשרה זהובים. אמרתי לה: הנה, קחי את המכתב, תני לשר וייתן לך עשרה זהובים, ולפחות יהיה לך במה לחיות. מסרתי לה את המכתב, והיא לא ידעה מה כתוב בו. השר קיבל את המכתב ונאלץ לשאת את מוסרת הכתב, אותה זקנה. ונוכח המלך לראות שאין זה קל ואין זה פשוט לשדך שידוכים.
ההבדל בין שליח להשגחה ישירה
זהו שאמר המלבי"ם: כאשר הדבר נעשה על ידי שליח, ייתכן שמי שצריך לקבל את הטוב לא יקבלנו ומי שאינו אמור לקבלו יקבלנו; וכן להפך, מי שצריך לקבל את הרעה לא יקבלה, ומי שאינו צריך - יקבל. יש מי שצריך לקבל רעה, אבל השעה מצליחה לו - "אל תתעסק עם רשע ששעתו מצלחת" - ואז יש לו כביכול הגנה ואי אפשר לפגוע בו. ומאידך, ייתכן שאדם צדיק, וכיוון שיצא המשחית להשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע, ומי שלא מגיע לו הרע - מקבל. במילים פשוטות: כשאין זה מידו של הבורא יתברך, ייתכן שמי שמגיע לו רע לא יקבל ומי שלא מגיע לו כן יקבל, מפני שהדבר נעשה על ידי שליח. זהו מצב של הסתר פנים: עכן מעל בחרם - ומי נענש? כל עם ישראל. כשיש הסתר פנים, לא בהכרח יקבל כל אחד בדיוק כפי המגיע לו.
אבל אם הרע בא מיד השם - "יד ליד לא ינקה רע": בהשגחה מאת השם, מי שצריך לקבל רע לא ינקה, ויקבל בדיוק את המגיע לו. "וזרע צדיקים נמלט" - על ידי שליח ייתכן שיקבלו רע שאינו מגיע להם, אבל כשזה יד ליד אין מצב כזה: הרשע יקבל רשעו, וזרע צדיקים לא ייפגע. וכשאין זה יד ליד אלא על ידי שליח, ייתכן שהרשע "ינקה רע", ששעתו מצלחת, וייתכן גם שזרע צדיקים לא יימלט, שהרי המשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע. מה שאין כן כשהדבר בהשגחה, כמו שנאמר "ויזכור אלוקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה" - אתה מקושר לצדיק ואתה נמלט, כי זה יד ליד, מאת השם באופן ישיר.
לסיכום:
הפסוקים שלפנינו מלמדים אותנו להבחין בין נראה למציאות. הרשע נדמה לו שגמר את מעשהו - צבר הון, בנה בתים ונטע כרמים - ובאמת אין זו אלא פעולה, תהליך בלא תכלית, פעולת שקר, והוא אף רודף במו ידיו אחר מיתתו בגוף וברוח. והזורע צדקה נדמה לנו כמי שרק מפזר ומרוקן את כיסו, ובאמת הוא קוצר שכר אמת, שכר נצחי שאיש לא יוכל ליטלו ממנו, כדברי שר האוצר למלך: רק מה שנתתי - הוא באמת שלי. מכאן ממשיך הכתוב ומעמיד את שתי הקצוות: עיקשי הלב, ההולכים תמיד בעקמומיות ואינם מוכנים לשוב, תועבת ה'; ותמימי הדרך, שהלב החכם מושל בהם והם הולכים תמיד בשלמות, הם רצונו. ולבסוף מלמדנו הכתוב שהשגחת הבורא היא "יד ליד", בלי ממוצעים ובלי שליחים - ואז מקבל כל אחד בדיוק את המגיע לו: הרע לא ינקה, וזרע צדיקים נמלט.