פרק י"א במשלי עוסק כולו בהעמדת שתי דרכים זו מול זו: דרכם של הישרים ואנשי החסד מול דרכם של הרשעים והעריצים. בשיעור שלפנינו נעמוד על שלושה פסוקים בלב הפרק - "אשת חן תתמוך כבוד", "גומל נפשו איש חסד" ו"רשע עושה פעולת שקר" - ונראה כיצד מבארים אותם רבנו יונה, הגאון מווילנה והמלבי"ם, כל אחד מזווית אחרת, וכולם מכוונים לשאלה אחת: מה באמת נשאר בידו של אדם מכל עמלו.
אֵשֶׁת־חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד וְעָרִיצִים יִתְמְכוּ־עֹשֶׁר׃ (טז)
רבנו יונה מבאר ש"עריצים" הם אותם אנשים שנותנים חיתיתם בארץ חיים - ביטוי המופיע בחז"ל - כלומר אנשים המטילים אימה על הציבור. הם "גברי אלימי", אנשים שבכוח הזרוע שלהם הבריות חוששות מהם. ואלה, אומר הכתוב, "יתמכו עושר": לא אכפת להם להגדיל את ממונם גם אם אין זה ביושר, שהרי בעל המאה הוא בעל הדעה. ככל שיהיה להם יותר כסף, כך יוכלו להטיל את חיתיתם על יותר אנשים.
האנשים הללו אינם עושים צדקה ואינם עושים חסד, אלא נוקטים בגזל ובעושק כדי להרבות את הונם. ומדוע? כי בצדקה ובחסד אדם קונה כבוד מן הציבור. ראו כמה פילנתרופים תורמים ומסייעים, ואחר כך מפרסמים את מה שעשו כדי לקבל את אהדת הציבור - לפעמים הפרסום עולה יותר מן התרומה עצמה. הכל בשביל הכבוד. אבל העריץ אינו מעריך כבוד כלל. הוא אומר: איני צריך שתכבד אותי, אני צריך שתפחד ממני. אם אתה מפחד ממני, קיבלתי את מה שרציתי. לכן הוא אינו עושה חסד, אלא מחפש כל העת איך להכניס עוד ממון כדי להטיל אימה גדולה יותר.
על כך אומר רבנו יונה שטעות גדולה בידם. הם סבורים שעצם היראה מהם היא כבוד, וכאילו מי שירא מהם מכבדם. אך ההפך הוא הנכון: אדם שיראים ממנו - מאחורי גבו לועגים לו, מדברים עליו ומלכלכים עליו, משום שאין אוהבים אותו. לעומתו, אדם שמכבדים אותו - בכל מקום מדברים עליו רק טובות, כי זהו כבוד אמיתי. מי שמצמיד לי אקדח לרקה, אין לי ברירה ואני רועד, אך בהזדמנות הראשונה אבעט בו וארוק עליו. ואילו איש החסד שנתן והעניק זוכה לכבוד אמיתי - לא כבוד מדומה שקמים בפניו מפחד, אלא קמים מפני שמכבדים אותו, בהיותו איש מעלה ואיש חסד האהוב על הבריות.
"אשת חן" כאן הוא משל לאדם שמוצא חן בעיני הבריות: הוא עוזר, מסייע, אוהב את הבריות ומעניק להם. במעשיו הוא "תומך כבוד" - גורם שיכבדוהו. ואילו העריץ מעשיר על חשבון הציבור וגזלתם, אך לכבוד לא יגיע, אלא רק לכך שישנאוהו. ומדוע נקט הכתוב דווקא "אשת חן" ולא "איש חן"? מרמז רבנו יונה: אם לעריץ הזה יש אישה שהיא אשת חן, המוצאת חן בעיני הבריות ורוצה לתמוך ולעזור ולתת - הוא אינו נותן לה רשות לכך, אף לא מכספה ומיגיע כפיה. אין הוא מוכן. לדעתו צריך להטיל אימה, לא לחלק ולא להעניק.
הגאון מווילנה מבאר את הפסוק כפשוטו על האישה. הגמרא אומרת שהאישה היא עזר לאדם - "אעשה לו עזר כנגדו" - ושואלים חז"ל: במה עוזרתו? אדם מביא חיטין הביתה, חיטין כוסס? מביא פשתן, פשתן לובש? וגם היום, גם אם אינך מביא חיטים אלא לחם, ואינך מביא פשתן אלא בגדים - עדיין אתה מביא תפוחי אדמה וקמח ושאר דברים שמהם האישה מכינה תבשילים, עוגות ומאפים. זהו "עזר כנגדו": אתה מביא את חומר הגלם, והאישה יוצרת ממנו דברים משובחים. וכשיש לאדם אשת חן - היא תתמוך כבוד, היא נותנת לו כבוד ועוזרת לו. הגמרא מספרת על אחד האמוראים שהיה קורא לבגדיו "מכבדותי", שהרי מאין באים הבגדים? בזמנם האישה הייתה תופרת אותם. נמצא שהאישה מביאה את בעלה לידי כבוד: באוכל שהיא מכינה, בבגדים שהיא מלבישה אותו ובכל מה שהיא עושה למענו.
ולפי דרך זו "ועריצים יתמכו עושר" אינו מדבר ברשעים כלל, אלא בבני בית ועבדים זריזים ופעילים, העושים את מלאכת אדונם בבהילות. כאשר יש לאדם עובדים זריזים וסוכנים ממולחים ופעילים - הם יעזרו לו להעשיר. כלומר: אשת חן תעזור לך להיות מכובד, שכל מה שאתה מביא הביתה היא תתקן ותכין בצורה נאה ומכובדת; ואילו בני בית זריזים יגרמו שתהיה לך פרנסה טובה ועושר רב.
המלבי"ם מבאר שעושר וכבוד, כשהם מתנת אלוקים, באים יחד: מי שיש לו עושר יש לו כבוד, ומי שיש לו כבוד יש לו עושר. אם אדם משתמש במתנת העושר שנתן לו ה' כדי לעשות בו חסד, יש לו גם עושר וגם כבוד - בכספו עזר והעניק, ובכל מקום מכבדים אותו. אבל כאשר הם באים בנפרד, הכבוד לעצמו הוא מעלה - אם באמת ראוי אתה לכבוד מחמת מעלותיך ומעשיך הטובים; ואילו העושר לעצמו, אם הושג שלא כהוגן בגזל ובחמס או שמשתמשים בו לרעה, הוא דבר מזיק והוא פחיתות.
המלבי"ם מצייר את שתי המעלות הללו, מעלת העושר ומעלת הכבוד, כשתי מעלות הצריכות מי שיתמוך בהן ויחזיק בהן. ואומר הכתוב: "אשת חן תתמוך כבוד" - הכבוד אינו זקוק לגיבורים שיתמכו בו. אין הוא מושג על ידי העריצים ובעלי הכוח, אלא אישה המשגת חן במעשיה הטובים די בה כדי לתמוך בכבוד. בקיצור: לכבוד אין צורך בגיבור; אפילו אישה עם מעט חן זוכה לכבוד על ידי מעשיה הטובים. לעומת זאת "עריצים יתמכו עושר" - מי שמשתמש בכוח גבורתו שלא כדין ושלא במשפט כדי להוציא ממון, הוא התומך בכוח העושר. "עריצים" מלשון לערוץ דלים, שגוזל את הדלים כדי להשיג. נמצא שעושר הבא בלי כבוד הוא עושר מפוקפק מאוד, שרק עריצים משיגים אותו בדרכם.
עוד מוסיף המלבי"ם שאפשר לבאר את הפסוק על דרך המליצה: האישה בספר משלי מסמלת את הנפש. "אשת חן תתמוך כבוד" - נפש יקרה וחשובה, יש לה כבוד בעולם הזה ובעולם הבא. ואילו העריצים - כל שיישאר להם הוא הממון בלבד, ולכבוד לא יזכו.
גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי׃ (יז)
רבנו יונה מבאר שאיש החסד מרגיל את נפשו בהרגלים טובים, במידות טובות ובהנהגות ממוצעות. לשון "גומל" היא מלשון גידול, כלשון "כגמול עלי אמו" - הוא מגדיל את נפשו ומצמיח את מעלתו ומעשיו. וכיצד עושים חסד עם הנפש? כאשר אדם מונע מנפשו את התאוות ונותן לה רק כדי קיומה ולא יותר ממה שהיא צריכה, ואינו מקלקל אותה - זהו "גומל נפשו", שהוא מנהיג את מידת נפשו כדי לפתחה ולהצמיחה בכך שהוא נותן לה כראוי לה ולא מעבר לזה.
ולעומתו "עוכר שארו אכזרי" - "שארו" הוא גופו של האדם. מי שעוכר את גופו, מרעיבו ומסגפו, נקרא אכזרי, שהרי הוא עושה רעה לנפשו כאכזר העושה רעה לזולתו. שכן בעכירות הגוף נפסדים כוחות הנפש: כאשר אדם מסוגף ולא אכל ימים רבים, גם נפשו נעשית נפש רעה, ונמצא גורם נזק לנפשו. ואפשר לפרש גם להפך: "עוכר שארו" הוא מי שמקלקל את גופו בכך שהוא נותן לו מכל תאוות העולם - ובזה הוא מתעלל בנפשו ומתאכזר לה.
עוד מבאר רבנו יונה שייתכן שהפסוק מדבר במידת הכילות, היא הקמצנות. המיטיב לנפשו הולך בדרך החסד, שהוא מתכוון להנות את נפשו מיגיע כפיו כפי הצורך: קונה את מה שהוא צריך לעצמו, אוכל כדי בריאותו - "גומל נפשו איש חסד". אבל המתקמצן על עצמו ואומר "זה לא צריך וזה יקר", ועל ידי כך נפשו נהרסת - עליו נאמר "אכזרי". למה אתה מתאכזר לעצמך?
ואין הדברים אמורים בצדיקים וקדושי עליון שהיו עושים סיגופים, שהן מעלות גבוהות ונשגבות, אלא באדם בעלמא, שצריך לאכול טוב, לישון טוב וללמוד טוב. אנשי מעלה מסוגלים למעט בשינה ולנדדה מעיניהם, למעט באכילה ובשתייה, בהנאה ובשחוק, וזה רק מרומם אותם ומגדילם. אבל אדם רגיל שירצה להיכנס לכל אותן מעלות - ידע שרוב הסיכויים שייפול, ולא סתם ייפול אלא ייפול נמוך מאוד. אפשר שיחזיק שבוע, חודשיים, שנה או שנתיים, אבל כשאתה לוחץ את עצמך בלחץ שאינך בנוי לו ואינך בדרגתו, הקפיץ הזה בסוף יבעט אותך למרחקים. "עוכר שארו אכזרי" - אתה מתאכזר לנשמתך, שאינה בדרגה הזאת. צריך לעלות לאט לאט, דרגה אחר דרגה, עד שמגיעים לדרגת קדושי עליון, ולא שיחשוב אדם שאתמול היה רשע והיום כבר צדיק גמור. אין הדבר הולך כך.
הגאון מווילנה מבאר: "גומל נפשו איש חסד" - מי שעושה חסד עם הבריות, עושה חסד עם עצמו. ראשית, כשאני גומל חסד לאחרים, אם חלילה אזדקק - האחרים יגמלו איתי חסד. ושנית, אצל הקדוש ברוך הוא הכל רשום, והוא ישיב לי כגמולי. ולעומת זאת "עוכר שארו אכזרי" - מי שאכזרי לבריות מזיק לשארו, לגופו, שכן גם אחרים יתאכזרו אליו, וכשיגיע שלב שבו תזדקק לעזרה ולסיוע, איש לא ירחם עליך, וכולם יהיו אכזרים כלפיך.
עוד מבאר הגר"א: "גומל נפשו איש חסד" - אדם שכל מחשבותיו כיצד לעשות חסד וכיצד לקיים מצוות, גם מה שהוא גומל לנפשו נחשב לו למצווה, משום שכל כוונותיו לשם שמים. עניין זה מבואר בשולחן ערוך בסימן רל"א, שאדם המועיל לגופו בכך שהוא ישן טוב ואוכל טוב ומכוון בזה לשם שמים - אני אוכל כדי שיהיה לי כוח לעסוק בתורה ולהתפלל, אני הולך לעבוד כדי לקיים את חיובי לזון ולפרנס את אשתי ובניי וכדי לחנך את בניי לתלמוד תורה - כל מעשה סתמי שאינו מצווה נחשב לו למצווה, משום שכיוון בו לשם ה'.
על הגר"א עצמו מובא שלא היה עושה תעניות וסיגופים, ואמר עליו רבי חיים מוולוז'ין שהיה הגר"א מתקן באכילותיו תיקונים רבים, הרבה יותר ממה שאחרים מתקנים בסיגופיהם ובתעניותיהם. מדוע? כי הוא קודש קודשים, והמנסך יין לגרונם של תלמידי חכמים כמנסך יין על גבי המזבח. נמצאת אכילתו כאכילת מזבח, כקורבן ממש. וכך גם באדם הפשוט: אם כל מחשבותיו כיצד לגמול חסד וכיצד לעשות מצוות, גם מה שהוא גומל לנפשו - אכלתי, שתיתי - נחשב לו לחסד ולמצווה ומקבל עליו שכר.
"ועוכר שארו אכזרי" - אבל מי שכל מה שהוא עושה להנאת גופו אינו אלא למלא את תאוותו, לא די שאין זה נחשב לו למצווה, אלא הוא עוכר את שארו. שכן כאשר אדם רודף אחר התאוות, אפילו במעשים סתמיים ומותרים, הוא מוסיף תאווה בגופו. וכלשון הכתוב "אל תהי בזוללי בשר בסובאי יין" - ואף שהבשר כשר גלאט מהדרין, בעצם הרדיפה הוספת תאוות בגופך והפכת אותו לגוף בעל תאווה. ומה עולה בגורלו של גוף כזה לאחר הפטירה? חיבוט הקבר: באים שני מלאכי שרת, מעמיקים את הקבר ומתחילים לנער, וכל הניעור הזה כדי לסלק את תאוות הגוף. נמצא שאפילו מי שנהה אחר דברים מותרים אך נמשך בתאוותיו אחריהם, הוא עוכר את שארו ומזיק לגופו, שכן גוף זה יצטרך חיבוט הקבר כדי לרוקנו מכל מה שנדבק בו.
ומוסיף הגר"א לדקדק בשינוי הלשון: בצד הטוב נאמר "איש חסד", ואילו בצד השני לא נאמר "איש אכזרי" אלא "אכזרי" בלבד. "איש חסד" פירושו בעל חסד, שיש לו מחשבה טובה - ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. גם אם עדיין לא עשה את החסד בפועל, אם הוא איש חסד במחשבתו כבר נחשב לו לחסד ומקבל עליו שכר. אבל במחשבה רעה לא כתב "איש אכזרי", שהרי על מחשבה רעה אין נענשים, אלא מדובר במי שאכזרי ממש בפועל. לכן באכזרי לא הזכיר "איש".
המלבי"ם מבאר ש"איש חסד" הוא אדם שדרכו תמיד לעשות חסד עם כל אדם, בלי לצפות לגמול ובלי לצפות להחזרים, אלא חסד לשם שמים בלבד. ולא עוד, אלא שאין הוא זקוק להתעוררות והתפעלות של מידת רחמנות וחמלה וכיוצא בהן. יש אדם שאינו איש חסד כלל, אלא שראה מקרה הנוגע עד הלב ופרטו על נימי רגשותיו, והכניס יד לכיסו ונתן צדקה. האם זה איש חסד? לא. ואילו איש החסד אינו צריך שיטלטלוהו וינערוהו עד שיוציאו ממנו כמה פרוטות; מיד כשהוא שומע שיש מקום לעזור, הוא מוציא מכיסו ובא לעזור אף בגופו. זהו איש שכולו חסד.
ולעומת זאת "עוכר שארו אכזרי": האכזר לא זו בלבד שהוא עוכר את נפשו הרוחנית, אלא אל תחשוב שלפחות לגופו הוא מיטיב. אדם אוכל אכילה מרובה ואומר: אתה הסתגפת ואני אכלתי, ומי מאיתנו הרוויח? אומר לו הכתוב: לא כך, באכזריות הזאת אתה מתאכזר גם לעצמך, גם לשארו וגם לגופך, ומקלקל את גופך ממש. וכן במי שמתאכזר לאחרים: לכאורה הוא סבור שהרוויח - אתה נתת מאתיים שקלים ואני לא נתתי, ונמצאתי נשאר עם יותר מבחינה גשמית. אומר לו הכתוב: טעות בידך, גם עוכר שארו אתה. גם מבחינה פיזית הפסדת וגם מבחינת הכסף הפסדת, שכן אדם אכזרי - יתאכזרו אליו, ובסופו של דבר רק תפסיד מכך.
רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת־שָׁקֶר וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת׃ (יח)
מבאר רבנו יונה: מעשה הרשע בעולם הזה הוא פעולת חינם. וכלשון שאמר דוד על צאנו של נבל הכרמלי: "אך לשקר שמרתי". נבל התנפל בדבריו על הנערים ששלח דוד לבקש ממנו מעט מן המוכן ביום טוב שלו, ולא היה מוכן לתת, אף שדוד ואנשיו שמרו על צאנו. ועל כך אמר: "אך לשקר שמרתי" - לשווא כיליתי את כוחי. הרי ש"שקר" פירושו פעולת חינם, פעלתי ולא הרווחתי מזה כלום.
וזהו "רשע עושה פעולת שקר": כל מה שהוא אוסף - ממון, רווחים, בתים - הכל לתענוגי הגוף והכל לכבוד, ונמצא שטרח לשקר. שהרי מה יישאר ממך? הווילה בת שישה המפלסים שבנית, והרכב החדיש שקנית - בסופו של דבר את כולם לוקחים במרצדס שחורה, ולכולם תהיה וילה של ארבע אמות מתחת לעשרה טפחים. ומה עשית? מה בעצם קנית? נמצא שכל מה שיגעת והתאמצת להעשיר ולהרוויח - פעולת שקר היא, פעולה בלי רווח, "כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו".
שלושת הפסוקים שלמדנו מעמידים יחד תמונה אחת. "אשת חן תתמוך כבוד ועריצים יתמכו עושר" - הכבוד האמיתי נקנה במעשים טובים ובחן, ואילו העריץ הקונה ממון בכוח הזרוע משיג יראה ולא כבוד, ובסופו של דבר רק שנאה. "גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי" - החסד האמיתי מתחיל ביחס נכון לעצמו: לא סיגוף שאין האדם עומד בו ולא קמצנות המחריבה את הנפש, ולא רדיפת תאוות המעכרת את הגוף, אלא נתינה לגוף כדי צרכו וכוונה לשם שמים ההופכת אפילו את האכילה לקורבן; ומי שגומל חסד עם הבריות גומל בזה חסד עם עצמו, ומי שמתאכזר לבריות מזיק בסופו של דבר לעצמו. "רשע עושה פעולת שקר" - כל צבירת ההון והכבוד המדומה של הרשע היא יגיעת חינם, שכן לא במותו ייקח הכל. הכבוד, החסד והצדקה הם לבדם השכר האמיתי שנשאר ביד האדם.