פרק י"א במשלי עוסק בעיקרו בהבדלי המידות שבין הצדיק לרשע, בין הישר לבוגד. בחלק זה של הפרק אנו מגיעים לשלושה פסוקים העוסקים בהנהגות מעשיות שבין אדם לחברו: שמירת הסוד, דרך קבלת ההחלטות והייעוץ, והזהירות בכניסה לערבות. שלושת הפסוקים הללו, כדרכו של שלמה המלך, נאמרים כהדרכה מעשית ברורה, אך בתוכם מסתתרת גם הדרכה עמוקה במלחמת היצר ובאחריות שמקבל על עצמו מי שמלמד ומי שדן.
הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה־סּוֹד וְנֶאֱמַן־רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר׃ (יג)
מבאר הגאון מווילנה: מי שמגלה סוד שגילו לו, יהיה בעיניך כהולך רכיל. כלומר, אם ראית אדם שהפקידו בידו סוד והוא מעביר אותו לאחרים - דע שאין הבדל בינו לבין מי שהולך ומרכל ומעביר דברים מזה לזה. ומי הוא נאמן רוח? אדם שמכסה דבר. אדם שאפילו דבר שאינו סוד, אלא שלא אמרו לו לספר - אינו מספר. הוא מסוגל להתגבר על רוחו, על רצונותיו ועל תאוותיו. אדם כזה אתה יכול לסמוך עליו ולגלות לו כל מה שתרצה, כי הוא נאמן רוח והוא יכסה דבר.
ולעומת זאת, אם אתה רואה אדם שהולך רכיל, שמספר לזה על זה ולזה על זה, שאין חרצובות ללשונו ואין לו בלמים - דע לך שהוא גם מגלה סוד. היזהר לא לספר לו דברים נסתרים, כי מהר מאוד כל השכונה תדע מזה. יש אנשים שכאשר מכירים אותם יודעים: אם אתה רוצה לפרסם משהו, חבל להשקיע מודעה בעיתון - ספר לו. ובפרט אם אתה רוצה שזה ירוץ מהר, תאמר לו "אל תספר" - ואז זה עובר באקספרס, צ'יק צ'ק כולם ידעו מזה.
המלבי"ם ורבנו יונה מבארים את הפסוק באותו כיוון: אדם שהולך רכיל, טבעו לגלות את סודו של חברו. והסוד הוא כפיקדון - חברך הפקיד אצלך כביכול את רוחו, את הדברים הנסתרים שלו. וכמו שאין אדם מפקיד פיקדון אצל מי שאינו נאמן, כך אין לך להפקיד סוד אצל מי שאינו נאמן. כאשר אתה רואה אדם שהולך רכיל, דע לך שהוא בלתי נאמן ברוחו כדי להפקיד אצלו סוד.
ומוסיף המלבי"ם: בהמשך הספר כתוב גם ההיפך - "גולה סוד הולך רכיל". אם אתה רואה אדם שמגלה סוד, הסק מזה שהוא גם רכלן. והטעם: מי שמגלה סוד אינו מסוגל לבלום פיו, ומה שיש לו על הבטן מקרקר בו והוא מוציאו הלאה מיד. ממילא, אם יש לו איזו חדשה מרעישה על השכן שלך - הוא יבוא ויספר לך גם אותה, ואין לו שום בעיה עם זה. לעומת זאת נאמן רוח: לא זו בלבד שאינו מגלה סודות, אלא הוא משתדל להעלים את הדבר ולכסות אותו, וכל שכן שלא ילך רכיל לגלות את מסתרי חברו, וכל שכן שלא ירכל עליו כדי לומר דברי גנות.
בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל־עָם וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ׃ (יד)
אומר הגאון מווילנה: "באין תחבולות יפול עם" - אם אין עושים תחבולות כדי לצאת למלחמה, ממילא יפול עם. ומדוע נאמר "עם"? ללמדך שאפילו יש לך עם רב לצאת בו למלחמה, אם אין תחבולות - יפול עם. אפילו עם רב ייפול בשדה קרב. וכפי שראינו במלחמות ערב נגדנו: מבחינה מספרית היה להם יתרון גדול, ואף שוודאי הנס היה של הקב"ה שהיה עמנו, העיקרון נכון - "בתחבולות תעשה לך מלחמה".
ומהו "ותשועה ברוב יועץ"? מבאר הגר"א: אם יש אדם אחד שהוא הראש לכל אנשי המלחמה, על פיו יצאו ועל פיו יבואו, והוא אינו מתייעץ עם אף אחד ואינו שומע לאף אחד - אף שהוא חכם מאוד ופיקח מאוד - יש הרבה סיכויים שייפול. ומדוע? כי עד כמה שתהיה חכם ומשכיל, אין הכרח שתחשוב על כל האפשרויות, על כל האופציות ועל כל המצבים. סוף כל סוף מדובר באדם אחד.
אם כן, נאמר: נקים פורום. שלושים איש חכמים ומבינים ויועצים, והם יגיעו להכרעה, ורק כאשר תהיה הכרעה פה אחד ננקוט בפעולה כדעתם. אומר הגר"א: גם זה אינו אפשרי. שהרי זה יטען "אני צודק", וזה יטען "אני צודק", והשלישי יטען "אני צודק", ואיך תגיע להכרעה? הבעיה הזו קיימת בחבר המושבעים בארצות הברית: המושבעים נמצאים כביכול בכלא, אינם יכולים לצאת ואינם יכולים דבר עד שיגיעו להחלטה, ואם שניים מהם אינם מסכימים - יושבים עליהם עד שיסכימו. אומר הגאון מווילנה: במצב כזה לא תוכל להגיע לעולם להסכמה מוחלטת, מכיוון שתמיד כל אחד ימשוך לצד שלו.
אלא מהי הדרך הנכונה? שיהיו רבים שיתייעצו ביניהם: זה אומר עצתו ומשכנע לפי שיטתו, וזה אומר עצתו ומשכנע לפי שיטתו, ומעל כולם יהיה אדם אחד, שמתוך כל העצות ומתוך כל מה שנאמר יברר את העצה הנכונה ביותר, ועל פיו תהיה המלחמה. זו הדרך הנכונה: להחליט לבד בלי יועצים - מי אמר שחשבת על כל האפשרויות? שהיועצים יחליטו - לעולם לא יגיעו להסכמה. אלא נצרף את שניהם יחד: היועצים ידונו וכל אחד יאמר את דעתו, ומעליהם אחד שהוא הראש ומקבל את ההחלטה, אבל לפחות שמע עצות מכל האנשים.
וזה דיוק נפלא בלשון הפסוק: היה צריך לומר "ותשועה ברוב יועצים", שהרי מדובר ברוב, ואילו כאן נאמר "יועץ" בלשון יחיד. אלא ללמדנו: התשועה צריכה להיות "ברוב" - הרבה צריכים לדון, לעיין בדבר ולהביע דעתם, אבל על כולם צריך להיות "יועץ" אחד. המחליט והמכריע צריך להיות אדם אחד.
המלבי"ם מבאר את הפסוק על פי הפסוק הדומה שבפרק כ' פסוק י"ח: "מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה". תחילה הוא מבאר שם, ומשם הוא חוזר לבאר כאן. יש הבדל בין מחשבה לבין עצה: העצה היא ההסכמה שהחלטתי בדעתי איזו דרך לבחור. המחשבה, לעומת זאת, היא כל מה שהסתובב בראשי עד שהגעתי לעצה - חשבתי על אפשרות כזו, ואחר כך על אפשרות אחרת, ואולי כך ואולי אחרת, ובסופו של דבר הגעתי להחלטה, וההחלטה היא העצה.
וכך מפורש: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" - המחשבות הן מה שקודם, ומה שקם בסוף היא ההחלטה, והיא הנקראת עצה. מה שאתה חושב אינו אלא מחשבות, דברים ערטילאיים שעדיין אינם יורדים לעולם המעשה; היישום, עולם המעשה, זה כבר נקרא עצה. וזה "מחשבות בעצה תכון": כל עוד המחשבות מסתובבות בראש, מגדיר זאת המלבי"ם, אין זה אלא כקצף על פני משברי המחשבות - יש גלים ויש קצף למעלה, אבל אין הכרעה ואין קביעה מוחלטת. מתי יש בסיס שאפשר להסתמך עליו? כשיש עצה. "תכון" מלשון כן ובסיס: מתי יהיה למחשבות בסיס יציב? כשתהיה עצה, שהיא ההחלטה כיצד לנהוג.
אבל כל זה בענייני העולם. לדוגמה: במה כדאי להשתכר, איזה עסק כדאי לפתוח - בתחילה חשבתי על כיוון אחד, אחר כך ביררתי כיוון אחר, ובסוף הגעתי למסקנה. זו כבר עצה. אבל במלחמה לא כן הוא, וזה המשך הפסוק: "ובתחבולות עשה מלחמה". במלחמה אין די בעצה, ומדוע? כי גם לאויב יש עצה. אם אתה אומר "חשבתי הרבה כיוונים ובסוף החלטתי" - גם האויב חשב הרבה כיוונים ובסוף החליט, ואין בעצתך ודאות שתתגבר על עצת האויב.
דוגמה לכך: עצת אחיתופל. אחיתופל יעץ לאבשלום תחילה "בוא אל נשי אביך", ואחר כך יעץ לו להפתיע את דוד עוד באותו הלילה, עם חיל קטן, עם יחידת עילית, בשעה שדוד עדיין אינו נח ואינו שקט - לבוא, להפתיע, להכות ולחסל. ולעומתו בא חושי הארכי בעצה אחרת: כלום דוד הוא מי שאפשר להפתיעו בחיל קטן? דוד אינו מופתע לעולם, הוא גיבור מלחמה, הוא תמיד מתכונן, הוא מעמיד אנשים בתצפית, ואל תחשוב שהוא הולך לישון. ועוד: אם תיפול עכשיו, יבוא חיל קטן ודוד יכה בו - ומה ייצא הקול בכל ישראל? שאבשלום מרד ודוד הכה בו. נפלת. לכן עצתו הייתה: החיפזון מן השטן; עשה חודש של גיוס כללי, אסוף את כל ישראל, הבא צבא של שלוש מאות אלף איש, ואז כתר את דוד והכה בו מכה אנושה וסיים את הסיפור, ולא ליטול עכשיו סיכון של קרב שבו אתה עלול להפסיד את הכל.
ראה מה למדנו: יכולה להיות לך עצה, ועצת אחיתופל הייתה נכונה מאוד. ומה שאומרים היום "עצת אחיתופל" כעצה מקולקלת - זה שיבוש. ומדוע הלך אחיתופל והתאבד לאחר שראה שעצתו לא נתקבלה? כי ידע שכל השואל את פי אחיתופל כשואל בפי ה', וידע שאם עצתו לא נתקבלה - נפלו. הוא ידע שעצתו היא הנכונה. המלבי"ם מביא זאת כדוגמה: יכולה להיות לך עצה נפלאה מאוד, אבל גם לצד שכנגד יש עצה; אין הוא שוקט על שמריו. ולכן למלחמה אין די בעצה.
אם כן, מה צריך כדי לנצח במלחמה? "בתחבולות תעשה לך מלחמה". ומהן תחבולות? אומר המלבי"ם: קשר של עצות רבות, שקושר חבל בחבל, סיבות ומסובבים, עד שבכל אופן שיפנה האויב - ימצא עצה מוכנת כנגדו, והוא מתהפך בתחבולותיו נגד עצת האויב.
וכדי להבין את העיקרון נמשיל זאת למשחק השחמט. מי המנצח במשחק שחמט? מי שצופה יותר מהלכים קדימה. אם יש לי עצה להביא את הרץ קדימה, כדי שאתה תבוא לאכול אותו ואז אני אוכל אותך ומשבית לך כלי חשוב על הלוח - נאה מאוד. אבל אם היריב חושב שלושה מהלכים קדימה: הוא חושב איך אתה מגיש את הרץ, איך הוא יגיש כנגדו כלי שתאכל, ואיך אחרי זה בשני מהלכים הוא עושה לך מט - מי ניצח? זה שחשב עוד מהלך קדימה. זה שאמר: אם אני אעשה כך ואתה תעשה כך ואני אגיב כך ואתה תגיב כך - בסוף המכה האחרונה היא שלי. זו תחבולה, קושר חבל בחבל, ואינו עוצר באפשרות הראשונה.
וכן במלחמה ממש: יש לי עצה, אבל העצה אינה מספקת. מה תעשה אם האויב יגיב כך? נגיב כך. ואם כנגד זה יפציץ שם? נגיב כך. ואם יפלוש לכאן? ברגע שהוא פולש לכאן, כבר ממתין לו שם חיל. זה מנצח את המלחמה. פה אינך יכול להסתפק בעצה אחת, אתה חייב לחשוב על כל האפשרויות ועל כל הכיוונים.
ומכאן חוזר המלבי"ם לפסוקנו: "באין תחבולות יפול עם" - ברגע שאנשי הצבא לא עשו סיעור מוחות ולא ישבו לחשוב על כל הכיוונים, אין להם תחבולות, והעם יפול. ולכן "ותשועה ברוב יועץ" - ברוב עצה. במצב רגיל "מחשבות בעצה תכון", כשיש לך מחשבות כל מיני - איך לפתוח עסק, איך להסתדר, איך לבנות - יועץ עצה ותצליח. אבל במלחמה זה לא עובד כך, ולכן אתה חייב עצות רבות; כי כנגד עצתך יש גם לצד שכנגד עצה, ואתה חייב לחשוב על כל האפשרויות ושיהיה לך פתרון ועצה לכל מצב.
וכל זה לא נכתב כספר אסטרטגיה, אלא אומר המלבי"ם: דבר זה משל על מלחמה אחרת, פנימית, נגד האויב הפנימי. שלמה מדבר עמנו על מלחמות, אבל באיזו מלחמה באמת הוא מדבר? במלחמת היצר. "כי תצא למלחמה" - במלחמת היצר הכתוב מדבר, והיא המלחמה הקשה.
וכמו שמביא בחובת הלבבות באותו חסיד שראה את החיילים חוזרים עטורים בניצחון, ואמר להם: סיימתם את המלחמה הקטנה, אבל עומדת בפניכם המלחמה הגדולה. אמרו לו: איזו קטנה ואיזו גדולה? גמרנו את הכל! אמר להם: המלחמה הקטנה היא נגד האויב, והמלחמה הגדולה היא נגד היצר. זו המלחמה האמיתית וזו המלחמה הגדולה. כי יכול אדם להיות גיבור חיל ולהכניע את האויב - אבל האם הצלחת פעם להתגבר על תאווה שלך? האם הצלחת להתגבר על רצון שלך?
וזו המלחמה שעליה מדבר כאן שלמה: ליצר הרע יש תחבולות נגדך ולך יש תחבולות נגדו, לך יש עצות נגדו ולו יש עצות נגדך. אתה צריך תחבולות - עצות רבות לכל מצב שיהיה: ואם יהיה כך, ואם יבוא אליי ניסיון כזה, ואם אחר כך יהיה כך - לדעת מראש שבכל מצב אתה מכוסה.
רַע־יֵרוֹעַ כִּי־עָרַב זָר וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ׃ (טו)
"רע ירוע" - הכוונה שאיש רע יתרועע, יישבר, כלשון "תרועם בשבט ברזל וככלי יוצר תנפצם". איש רע יישבר כאשר הוא ערב לאדם זר. ומהו "ערב"? שנכנס בערבות: קח הלוואה מן הבנק ואני ערב שלך; קח הלוואה מראובן ואני חותם לך ערבות. ומי הוא "זר"? אדם שאינך מכיר את נאמנותו ואינך יודע מהו כושר ההחזר שלו.
ומה קורה אם הזר אינו משלם? פונים אל הלווה, ואם אין לו לשלם - פונים אל הערב. ואומר רבנו יונה: כאן אחת משתיים. או שהמלווה יבוא לצעוק על הערב "אדוני, שלם לי", ואם הערב אינו משלם - הרי נכנסתי למריבה עם אדם שאיני מכיר ולא היה לי שום דין ודברים עמו, ועכשיו הוא תובע ממני כסף, ויש לו כעס עליי ויש לו תביעות עליי משום שלא שילמתי. או אפשרות אחרת: הוא ייקח אותך לבית דין, ימשוך אותך בחולצה, ובית הדין יאמרו לך שאתה חייב לשלם - ואז אל מי תפנה? אל הלווה: ראה מה הפלת אותי, ערבתי לך, לא שילמת, והנה באים לתבוע ממני ועיקלו לי. ויוצאת לי מריבה עם הלווה.
אם כן, מכאן אין יוצאים חלק: או שלא תשלם ותהיה לך מריבה עם המלווה, או שתיאלץ לשלם כשיוציאו ממך בבית דין ותהיה לך מריבה עם הלווה. ובסופו של דבר יהיה לך גם הפסד ממון, שלא תמיד אתה יכול להוציא את הכסף מן הלווה - ייתכן שאין לו, וייתכן שהוא גברא אלימא, אדם אלים ומסוכן ואין לך אפשרות להוציא ממנו. ולבסוף גם התגלה שאתה הערב אדם שאינו ישר ואינו הגון: אמרת "אני ערב" ולא שילמת.
ומכאן לסיפור שסיפרתי לכם על החזון איש. פעם בא אליו אדם מוכר לו וביקש שיחתום לו ערבות, והחזון איש חתם, ולאחר זמן החזיר הלווה את ההלוואה. לאחר תקופה נוספת, שנה או שנתיים, בא אותו אדם שוב וביקש מן החזון איש שיחתום לו ערבות - והחזון איש לא הסכים. שאל אותו: מדוע? הרי הרב הסכים לחתום לי בעבר, ואני לא שיניתי את שמי, נשארתי אותו אדם. אמר לו החזון איש: בפעם הקודמת שלקחת הלוואה של אלף דולר, למשל, היו לי בבית אלף דולר לאיזה עניין, והכסף הזה היה מוכן למקרה שאתה לא תשלם את החוב. אבל היום אין לי את הכסף הזה בבית, ואם לא תשלם את ההלוואה - מאין אני אשלם?
ראו איזו תפיסה של אדם גדול: לחתום ערבות איננו משחק. אם חתמת ערבות, צריך שיהיה לך הכסף; חתמת ערבות פירושו שאתה מוכן לשלם. זה לא "בוא נחתום ונקווה שה' יעזור והוא ישלם בזמן". אנשים הפסידו את דירותיהם כשהלכו וחתמו ערבות לכל מיני אנשים מפוקפקים.
ולכן נאמר "רע ירוע כי ערב זר": האיש הרע - לו תבואנה כל הצרות הללו כשהוא ערב לזר. אבל האיש הטוב לא יבוא לכך, ומדוע? כי האיש הטוב, כמו החזון איש, שם כסף בצד. ברגע שהלווה אינו משלם - יש לו במה לשלם. הוא לא ילך לריב עם המלווה, ולא יגיע למצב שיתבעו אותו בבית דין ויעקלו לו, ולא יגיע למצב שלא ישלם מפני שאין לו. וכשהוא נכנס לערבות, זה על דעת ברורה: אם אתה לא משלם - אני משלם וסותם את הפה; ואם לא, איני נכנס לערבות. זה אדם טוב. ואדם רע הוא מי שעושה דברים בלי חשבון - על מה חתמת בלי כוונה לשלם?
ועוד: גם לאחר מכן, אם הלווה לא ישלם, האיש הטוב לא יריב עמו, שהרי על דעת כן נכנס בערבות. כשחתמתי לך פירושו שאם אינך משלם - אני משלם; לקחתי זאת מראש והסכמתי לכך. ובמצב הזה לא יבוא לידי מריבה, לא לידי מחלוקת, ולא לידי כך שבית דין יכריחו אותו לשלם. זה אדם טוב, אדם שונא מדנים שנכנס בערבות על דעת כן.
"ושונא תוקעים בוטח" - כאן, אומר רבנו יונה, בא שלמה המלך ומרחיק את האדם מכל ענייני הערבות. אדם הרוצה לבטוח בהונו, כלומר להיות בטוח שכספו יישאר שלו, שונא את המידה הזאת של להיכנס בערבות; ומי ששונא דבר מסוים ודאי לא יבוא לעשותו. ומהם "תוקעים"? אדם שתוקע כף לחברו ואומר "אני ערב". ומי ששונא לעשות זאת, גם אם יתחננו אליו, גם אם יבקשו ממנו בכל לשון וגם אם יפתו אותו - לא ייכנע לכך, ויאמר: אני שונא תוקעים, איני אוהב להיכנס בערבות ואיני מוכן להיכנס בערבות. וזהו "בוטח": אדם כזה ישן שקט ובוטח. אין הוא עלול להישאר ער בלילה מפני שעוד מעט יקבל טלפון שהחודש הלווה לא שילם את המשכנתא. מה שאני לקחתי - אני יודע, והחובות שלי מסודרים; אבל לקחת חובות של אנשים אחרים שלא התכוננתי אליהם ואיני יודע מה הסיפור שלהם, סתם לחתום ערבות - זו שטות. מי הוא הבוטח? מי ששונא תוקעים.
אומר הגר"א: חז"ל דרשו "רע ירוע" - רעה אחר רעה תבוא על מי שערב בעד זר. ויש שני מיני ערבויות: יש סתם ערב ויש ערב קבלן, והוא הנקרא בלשון חז"ל "שלוף דוץ". ערב רגיל - לא שילמת את המשכנתא, הבנק מנסה לפעול נגדך, לא הצליח, ואז הוא פונה לערב. ערב קבלן - הבנק אומר מראש: אני פונה למי שבא לי, איני חייב לפנות ללווה, אני יכול לפנות אליך ישירות, ואל תאמר לי "לך קודם אל הלווה, אני רק ערב". ומאיזה לשון "קבלן"? לא קבלן בניין אלא קיבולת, מקבל: אני הערב קיבלתי על עצמי להיות תחת הלווה, שאם תרצה תפנה גם אליי ואני פורע החוב.
ובזה נתן לנו הגר"א משל כנגד שתי קבוצות שבעם ישראל: מלמדי תורה לעם ישראל, ודייני ישראל. מלמדי תורה הם מה שנקרא "שרי חמישים" ו"שרי מאות", וחז"ל דרשו "שרי חמישים" - היודעים לישא וליתן בחמישה חומשי תורה. והנה אדם שבא ומלמד תלמידים, ואם התלמיד עושה אחר כך עוון מחמת הוראה לא נכונה שנתת לו או לימוד לא נכון שלימדת אותו - במי זה תלוי? בך. שואלים אותו: איך עשית כדבר הזה, הלא אסור? והוא אומר: כך הרב שלי אמר לי. הרב טעה, הרב לא נתן הוראה נכונה. ודברים כאלה יכולים לקרות - הרי יש קרבן ציבור שמביאים על בית דין שטעו בהוראתם, ומזה אנו מבינים שיש מצב שבית דין טועים. ואם אתה טועה, קח בחשבון שזה סיכון: התלמיד עושה כדבריך והעוון תלוי בך.
אך שימו לב, אומר הגר"א: זו אינה ערבות של ערב קבלן אלא ערב סתם. שהרי בערב קבלן אתה בכל מצב בתמונה וצריך לשלם, ואפשר לפנות אליך מראש. אבל בערב סתם, לא בטוח שאצטרך לשלם - אם הלווה ישלם בזמן, לא יפנו אליי. וכך גם כאן: אמנם לימדת אותו דבר שהוא טעות, אבל לא בטוח שתצטרך לשלם, שהרי לא בטוח שהתלמיד יעשה על פיך. לימדת אותו, למשל, שמותר להדליק ולכבות אור בשינוי בשבת, מתוך טעות בהבנה; אם התלמיד מעולם לא נקלע לסיטואציה הזאת - לימדת טעות, אבל אינך נותן עליה את הדין, שהרי הוא לא חילל שבת בגללך.
אבל בדיין הדבר אחר. דיין שטעה, שזיכה את החייב או חייב את הזכאי - על סמך דבריו מעבירים ממון מזה לזה. הדיין דומה לערב קבלן: בכל מצב הוא בתמונה, ומראש פונים אליו לבקש את התשלום. דיין אינו יכול לומר "לא עשו הוראה על פי", שהרי אין דבר כזה; הדיין אומר "אתה חייב", "אתה פטור", מוציא כסף מזה ונותן לזה. אצלו ודאי שיש חיוב לשלם, וממילא ערבותו היא ערבות של ערב קבלן.
וזהו שנאמר "רע ירוע כי ערב זר": אדם שמכניס את עצמו ללמד תורה לרבים, יש סיכון שמא יטעה והתלמיד יעשה כמותו והעוון יהיה תלוי בו. "ושונא תוקעים" - כאן מדובר על הערב קבלן. ולמה נקרא תוקע? מפני שהוא תוקע את עצמו בעד חברו: אני מכניס את עצמי לתמונה ואני הנתבע; הוא לקח את ההלוואה, ואם יש לך בעיה בתשלום - פנה אליי, ואינך צריך לתבוע אותו קודם. וזה "שלוף דוץ": שולף את מי שהיה כאן קודם, ו"דוץ" מלשון תקיעה - תוקע עצמו במקומו.
"ושונא תוקעים בוטח" - מי ששונא ללכת ולדון דין, הוא בוטח והוא שלם. בערב זר, שהוא ערבות של ערב סתם, אינו ודאי שיהיה נזק - "רע", יש סיכוי שיהיה רע, אבל אין זה ודאי. אבל מי שתוקע, דהיינו דיין שתקע עצמו לדון דין תורה והיטה את הדין - ודאי חייב לשלם. ולכן מי שחוסך עצמו מן הדין הוא בגדר "בוטח": אין לו מה לדאוג, כמו שאמרו חז"ל שהחוסך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל. אני רגוע - לא דנתי דין, אמרתי לך לפנות למישהו אחר, ולא הסתבכתי בעניין.
וכמו שסיפרתי לכם על הרב מבריסק, ונראה לי שזה מסופר על הבית הלוי: שהיה ירא הוראה ממש. לא היה דן דין, ואפילו בהוראה באיסור והיתר היה אומר "ישאלו את ר' זליג דיין", שהיה הדיין של בריסק. פעם שאל אותו אדם שאלה מורכבת, ואמר לו: צריך לשאול את ר' זליג דיין - ור' זליג לא היה אז בעיר. אמר לו אותו אדם בדרך עקיצה: רבנו, אתם צריכים שר' זליג דיין יהיה צמוד אליכם, שהרי כל שאלה ששואלים אתכם אתם אומרים שצריך לשאול את ר' זליג. ואומרים שהרב מבריסק התחיל להביא לו את כל שיטות הפוסקים וכל מה שנאמר בעניין. יש אדם שאומר "צריך לשאול את ההוא" מפני שאינו יודע, אבל אצלו לא כך היה: הוא הראה לו שהוא יודע ונמצא בסוגיה והיה גאון עצום, אלא שמתוך יראת ההוראה - שמא אטמא את הטהור ושמא אטהר את הטמא - לא רצה להורות. וזהו "שונא תוקעים בוטח": מי שחוסך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל, ומונע מעצמו הרבה צרות; אם אינך הופך להיות דיין, שהוא כערב קבלן - אתה רגוע.
המלבי"ם מסביר: למדנו שאדם האוהב את חברו צריך לעזור לו בכל מה שבאפשרותו, ובכלל זה להיות ערב בשבילו - אם הוא לוקח הלוואה, להיות מוכן לערוב לו. אבל עם כל זה, לא ערב קבלן, כמו שראינו בגר"א, שהערב קבלן הוא סכנה: מראש יכולים לפנות אליך.
ועל זה הוא אומר "רע ירוע כי ערב זר": גם מי שקיבל על עצמו ערבות פשוטה שאינה של קבלן - ערבות שהלווה ישלם, ורק אם אין לו יפנו אליי - גם בזאת "רע ירוע". דע לך שיקרה לך להתרועע ולהישבר; עצם זה שאדם ערב, גם אם אינו ערב קבלן, רע הוא. ולא זו בלבד, אלא גם מי שמוכרח להיות ערב בעד חברו ואין לו ברירה - ערבות של קבלן ודאי שלא יעשה.
ושימו לב לדיוק: על "תוקעים" לא כתב "ושונא תוקעים לזר" אלא סתם, שכאן מדובר כבר על חבר ואהוב - אותו שאתה כן צריך לעזור לו, ושיש מצווה להיות ערב בשבילו. אומר המלבי"ם: נכון, תהיה ערב בשבילו, אבל בשום אופן לא תוקע, בשום אופן לא ערב קבלן. גם כשאין לך ברירה ואתה מוכרח להיות ערב, שאין זה זר אלא מכר - היה ערב סתם, אבל בשום אופן לא תוקע. שאם תתקע עצמך כערב קבלן ותהיה מוכן לשלם את מה שהוא לא ישלם, נכנסת לבעיה רצינית מאוד, שכן יפנו אליך בתחילה.
שלושה פסוקים ושלוש הדרכות מעשיות. "הולך רכיל מגלה סוד" - הסוד הוא פיקדון, ומי שאינו בולם את פיו בדברים קטנים אינו נאמן לשמור על הגדולים; ונאמן רוח הוא מי שמתגבר על רוחו, מכסה דבר ואף משתדל להעלימו. "באין תחבולות יפול עם" - אין די בעם רב ואין די בעצה יחידה; דרך ההכרעה הנכונה היא רבים הדנים ומביעים דעתם ויועץ אחד המכריע מתוכם, ובמלחמה צריך תחבולות - קשר של עצות רבות, לחשב מהלכים קדימה ולהיות מוכן לכל תגובה של האויב. וכל זה משל למלחמה הגדולה, מלחמת היצר, שגם לו תחבולות ועצות כנגדנו ועלינו להיות מכוסים בכל מצב. "רע ירוע כי ערב זר" - הזהירות הגדולה בערבות: הנכנס בה בלי חשבון מסתבך במריבות ובהפסד ממון, והנכנס בה כאדם טוב נכנס על דעת ברורה שיש לו במה לשלם; ומי ששונא תוקעים - שאינו תוקע עצמו כערב קבלן, ומי שחוסך עצמו מן הדין - הוא הבוטח והשלם.