בקטע זה של פרק י"א אנו עומדים על שלושה פסוקים העוסקים ביחס שבין הצדיק והרשע לבין הציבור שסביבם: כיצד משפיע הצדיק על העיר, כיצד מחריב אותה הרשע, ומהי מידת התגובה הראויה לאדם שמבזה את חברו. נלמד את הפסוקים לאור המלבי"ם, רבנו יונה, הגאון מווילנה ורש"י.
בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה׃
רבנו יונה מבאר: הצדיק מטיב לכל ואינו עושה רע לשום אדם. לפיכך כאשר טוב לצדיק - כולם שמחים, שהרי הצדיק תמיד משתדל להיטיב לכולם, ועל כן "תעלוץ קריה".
הסבר נוסף: הפסוק בא לומר שחובה עליך לשמוח בטובתו של הצדיק, וכן כאשר בא רע לרשע חובה עליך לשמוח - "ובאבוד רשעים רנה". זהו אותו עיקרון המופיע בביטוי אחר: "מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו". רצונך לדעת אם הכסף אמיתי - תצרוף אותו. רצונך לדעת אם הזהב מזוקק - תכניס אותו לכור. ורצונך לדעת מיהו האדם - לפי מהללו. שמע את מי הוא מהלל: אם הוא מתפעל משחקן כדורגל, אתה מבין היכן ראשו; ואם הוא מהלל צדיק - גם כן אתה מבין היכן ראשו. אדם המתפעל מחידוש נפלא בתורה - סימן שהוא שקוע בתורה; אדם המתפעל מחדשה או מדבר הבל - סימן שבזה הוא שקוע.
כך גם ביחס לצדיקים ולרשעים. כאשר טוב לצדיקים - כולם צריכים לשמוח, וזה מגלה את פנימיותך, שאתה שמח בטובתו של צדיק. וכאשר אבד הרשע ואתה עצוב - זה מראה שאתה קשור אל הרשע ומחובר אליו. אדרבה, "באבד רשעים" אתה מצווה לשמוח - רינה.
ואם תאמר: הרי כתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך"? כבר אומר רבנו יונה: כתוב "אחיך", והרשע אינו בכלל אחיך. וכך כותב הרמב"ם, שכאשר הרשעים, האפיקורסים והמינים מתפגרים, צריכים קרוביהם ללבוש לבנים ולעשות יום שמחה ולערוך סעודה - לא סעודת הבראה אלא סעודת שמחה. מדוע? "באבד רשעים רנה".
בזמנו הלך ר' דן סגל לשאול את הרב אלישיב האם עליו לשבת שבעה על אחיו. הם דנו בפרטי המצב, ולבסוף השיב לו שאינו צריך לשבת שבעה: אין דין ישיבת שבעה על אדם שהיה כופר ופוקר ונלחם כנגד מצוות ה' וכנגד יראי ה'.
"באבד רשעים רנה" - זה מראה עד כמה אתה מחובר להשם יתברך. אבל אם במות הרשע כואב לך ואתה מצר, סימן שאינך מחובר להשם, שאין כואב לך שכל רגע ורגע שהרשע חי היה צער לשכינה, וכעת סוף סוף אין השכינה בצער. ולא זו בלבד, אלא יש לשמוח גם בשביל הרשע עצמו: כל רגע שהרשע חי הוא מוסיף עצים לגיהנום שלו. עדיף היה לו שימות לפני עשרים שנה - אז היה לו גיהנום קטן יותר. עשרים שנה נוספות פירושן עוד עשרים שנה של עבירות, של חילולי שבת, של כריתות ומיתות בית דין, רחמנא ליצלן. אם כן, לטובתו של הרשע היה עדיף שימות קודם.
ומסופר על רב חצק'ל לוינשטיין שסיפרו לו שכופר גדול, שהרבה להרשיע, נפטר, וראו אותו מצטער. שאלו אותו: מדוע הרב מצטער, והרי כתוב "באבד רשעים רנה"? השיב להם: נכון, אתם צודקים, "באבד רשעים רנה". אבל מצד שני אני מתאר לעצמי את נשמתו של הכופר הזה, שכל ימיו נלחם מפני שהיה בטוח שהאמת איתו ושהתורה שקר, ועכשיו הוא עולה למעלה ופתאום מתבררת לו טעותו. איזה צער יש לנשמה הזאת למעלה, כשמתברר לה שכל החיים נסעה בכיוון ההפוך, ושבמקום לאסוף מצוות אספה לעצמה עבירות בקדחתנות ובמסירות רבה. על המצב הזה אני חושב, וכשאני חושב עליו איני יכול שלא להצטער. אך ודאי שזוהי רחמנות על הרשע שרק עכשיו למעלה קיבל את השכל, ואילו על כך שאיננו כאן אנו ודאי שמחים, שכן כל זמן שהוא כאן הוא ממשיך וקודח באונייה שכולנו נמצאים בה.
הגאון מווילנה מבאר: כאשר הקדוש ברוך הוא מציל את עם ישראל ממציקיהם, תחילה הוא גואל אותם ומטיב להם, ובשלב השני הוא נפרע מאלה שהצרו להם. קודם כל מוציא אותך מן הצרה, ואחר כך נוקם במי שגרם לה. במצרים - תחילה גאל אותנו, ואחר כך הטביע את צרינו בים סוף. אצל המן - תחילה היטיב למרדכי, "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" ברחוב העיר, ורק לאחר מכן "ויתלו את המן".
ומדייק הגאון: כאשר ה' מטיב לצדיקים, כל העיר שמחה - אבל עדיין אין מרננים ומשבחים לקדוש ברוך הוא. מתי מרננים ומשבחים? כאשר ה' נוקם מאלה שעומדים עלינו: כשנפרע ממצרים, כשנפרע מהמן. וזהו "בטוב צדיקים תעלץ קריה" - בינתיים רק שמחה, כמו "והעיר שושן צהלה ושמחה". אבל לאחר מכן, כשבאה הנקמה בהמן, וכשהטביע ה' את צרינו בים סוף - אז כבר יש רינה. רינה היא הרבה יותר: לשיר ולרנן. מתי אמרנו את שירת הים? "ובאבד רשעים רנה" - רק אחרי שאבדו הרשעים אמרנו רינה. כשטוב לצדיק זו שמחה; ההתחלה של הרינה היא כשגם הרשע קיבל את מכתו.
ועוד מביא הגאון דבר פנימי יותר, על פי הסוד: הזוהר אומר "שמחה בצפרא, רננה ברמשא" - בבוקר שמחה, בערב רננה. "אברהם יגל, יצחק ירנן". אברהם מסמל את הבוקר, שכן מידתו חסד וחסדים הם בוקר, ולכן תיקן את תפילת השחר. יצחק מרמז לערב, בין הערביים, שכן מידתו גבורה - ולכן "יצחק ירנן", והרינה מרמזת לגבורה. לפי זה: "בטוב צדיקים תעלץ קריה" - זו השמחה, בחינת חסד; "ובאבד רשעים רנה" - הרינה שמקורה בגבורה, כמו יצחק, שהיא בחינת הדינים. כשהקדוש ברוך הוא עושה דינים ברשעים, זו בחינה של רינה, בחינת גבורה.
בְּבִרְכַּת יְשָׁרִים תָּרוּם קָרֶת וּבְפִי רְשָׁעִים תֵּהָרֵס׃
המלבי"ם מבאר את שני הפסוקים יחד. מה ההבדל בין "צדיקים" ל"ישרים"? צדיקים הם אנשים העושים צדק בפועל, על פי שורת הדין - מה שמגיע לך תקבל. הישרים הם בעלי הבינה, שטבעם נוטה לטוב והם עושים לפנים משורת הדין, ומעלתם גדולה מן הצדיק.
הישרים מביאים ברכה על העיר והיא מתרוממת, שכן הברכה באה מתוך תוספת השפע שבנפשו של המברך. "טוב עין הוא יבורך" - אל תקרי יבורך אלא יברך: מי שהוא טוב עין יכול גם לברך אחרים, שהרי הוא רוצה להאציל ולהשפיע. הצדיקים, לעומתם, מאצילים מן הטוב הגשמי שבידם על ידי מעשה הצדקה, ולכן "בטוב צדיקים תעלץ קריה" - הקריה מקבלת טוב ממעשי הצדקה של הצדיק ושמחה בכך.
וברשעים ההפך הגמור. כנגד שמחת העיר ממעשי הצדיק - "ובאבד רשעים רנה": הרשע מריע בפועל ומזיק בפועל, וכשיאבד תהיה רינה. וכנגד הצד הרוחני - "בברכת ישרים תרום קרת": כאשר הישר, שמטבעו טוב ועושה לפנים משורת הדין, מברך, יש ברכה גדולה ושפע גדול, והעיר מתרוממת מבחינה רוחנית. ומאידך "ובפי רשעים תהרס" - זו הקללה שעל ידי הרשע, הדיבורים הרעים ולשון הרע, ההורסים את העיר מבחינתה הרוחנית. נמצא שהחלק הראשון של הפסוקים מדבר במעשה שבפועל, והחלק השני בשפע ובברכה הרוחניים.
רש"י מסביר: "תרום קרת" - תקרת הבית תרום ותעמוד בגובהה ולא תיפול, כאשר היו מלכים ישרים. ואיזה בית? בית המקדש. ואיזה ישרים? מלכי יהודה. "קרת" הוא לשון קירוי, כמו "והקריתם לכם ערים". המלבי"ם מסביר ש"עיר" אינה מוקפת חומה ואילו "קרת" מוקפת חומה, ו"והקריתם לכם ערים" פירושו שתהפכו את הערים למוקפות חומה - לשון קיר, וגם לשון תקרה. כאשר היו מלכים ישרים וצדיקים התרוממה הקרת, ובית המקדש עמד על מכונו במרומי העיר. "ובפי רשעים תהרס" - על ידי שנאת חינם ועל ידי הרשעים, בימי מלכים רשעים, נהרס בית המקדש.
רבנו יונה מסביר: כאשר לישרים יש הצלחה בעושר ובכבוד - תרום קרת, העיר והמדינה מתרוממות. מדוע? מפני שכאשר הישרים נמצאים למעלה, הם סוחפים אחריהם את העם למעשי צדק ויושר; וכאשר הרשעים למעלה, הם סוחפים את העם למעשי רשע. כפי שאנו רואים: מי נמצא היום בתקשורת - כל הסחי והמאוס, הערב רב, והם הצליחו למשוך את העם לרשע. ובזמנו, ראשי הממשלה וחבריהם העבירו את העם על דתו. אבל כאשר יש מלך צדיק - אדרבה, כולם נמשכים אחריו. "ובפי רשעים תהרס" - על ידי רכילות וסכסוכים ומריבות בין אדם לחברו, ועל ידי שהשקר מושל בכיפה ולא האמת, נהרסת ונתקלקלת העיר.
ועוד הסבר מביא רבנו יונה, כפשוטו: "בברכת ישרים" - ברכה ותפילה. כשהישר מברך או מתפלל, "תרום קרת", שכן תפילתם רצויה - "ותפילת ישרים רצונו". הצדיקים מעמידים את העיר על ידי התפילה והברכה, וכנגדם הרשעים מקלקלים אותה על ידי הקללה, לשון הרע, רכילות וחנופה - כל אותם דברים רעים ומקולקלים היוצאים מפי האדם.
הגאון מווילנה מסביר גם הוא שכאשר ה' מברך את הישרים, העיר מתרוממת מפני שהם מדריכים את העם בדרך ישרה, וכאשר הרשעים מושלים הם מדריכים את העם בדרך מקולקלת ומקלקלים אותו. אלא שהוא עומד על שינוי הלשון: אצל הישרים נאמר "בברכת ישרים", ואצל הרשעים "ובפי רשעים" - מדוע לא נאמר "בפי ישרים"? אלא שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ואילו מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. לכן אצל הישרים, כבר בברכה - דהיינו במה שהם חושבים לברך - מתחילה הקרת להתרומם והשפע יוצא, עוד בעוד הברכה במחשבתו. אבל מחשבתו של הרשע אינה פועלת מאומה, ולכן כדי שיהיה הרס וקלקול נדרש דיבור ממש: "ובפי רשעים תהרס" - עד שלא יוציא את הדברים בפיו ממש, לא תיהרס הקריה.
בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ׃
רבנו יונה מבאר: אדם המבזה את רעהו הוא חסר לב, וזה מראה על חיסרון דעת וחיסרון לב, כמו שאומר התנא באבות "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר". "חסר לב" מורה שחסרות לו מידות ומוסר, כמו "נואף אשה חסר לב", וכמו "לקנות חכמה ולב אין", ועל דרך "ושומע תוכחת קונה לב". וכן "חסר לב" נקרא חסר דעת, כמו "כיונה פותה אין לב" - היונה מתפתה ואין לה לב, אין לה דעת. נמצא שהבז לרעהו חסר דעת, מידות ומוסר.
"ואיש תבונות יחריש" - איש התבונות ששומע את מי שמבזה אותו, אין זה מדרך כבודו להשיב לו, ולכן הוא מחריש. מדוע? שמא ישווה לו: כשאתה עונה למי שמבזה אותך, אתה מעמיד את עצמך ברמתו ומתעמת עמו. ועוד, איש התבונות אומר: די במה שההוא בז לי כדי להראות שהוא חסר לב. הוא כבר העיד על עצמו על שפלותו וחוסר רצינותו, כולם שמעו כיצד דיבר וכיצד התנהג - וזה מספיק. הוא קלקל לעצמו די והותר, ואיני צריך להגיב כדי להצדיק את עצמי. זהו "בז לרעהו חסר לב" - וממילא "ואיש תבונות יחריש".
הגאון מווילנה מסביר: הלב הוא החלק המבין, ומי שאינו מבין את הדבר עד סופו נקרא חסר לב - אינו מסוגל להבין מה יהיה בסוף. מה שהוא רואה עכשיו הוא קולט, ומה שיהיה בסוף אינו קולט. והנה "רעהו" משמעו שהלה טוב לב איתך, הכל ביניכם בסדר, הוא ידידך - ואף על פי כן אתה בז לו. זה מראה שאתה חסר לב ואינך מבין את הסוף, שהרי אין לך אדם שאין לו שעה. ייתכן שפתאום יעלה לגדולה ותיווכח שאתה זקוק לו, והוא יאמר: הרי היינו חברים וביזית אותי, ועכשיו פתאום אתה צריך אותי? אילו היה לך לב היית מבין שאין טעם לבזותו, ובפרט שהוא רעך. ואפילו בלא זה - לך תדע. דווקא זה שביזית אותו עלול להימצא הבוס במקום עבודה שאתה מבקש להיכנס אליו; ואותו אדם שרבת עמו על החניה ואמרת לו דברים שאינם מתאימים, פתאום מתברר שהוא יושב בוועדת הקבלה של המוסד שאתה מבקש להכניס לשם את ילדך. למה לך לבוז לאדם?
"ואיש תבונות" - האדם המתבונן שיש לו לב, לא זו בלבד שאינו מבזה את רעהו, אלא אפילו אם אחר מבזה אותו, ואפילו אם המבזה אינו רעהו אלא אדם זר - אף על פי כן הוא מחריש ואינו מגיב. וזה ההבדל העצום: חסר הלב הולך ומבזה אפילו את רעהו, ואיש התבונות אינו משיב אפילו למי שביזה אותו והוא זר לו. ומדוע נאמר "איש תבונות" ולא "איש תבונה"? מסביר המלבי"ם: איש תבונות הוא מי שיש בו תבונות רבות, והתבונה היא חכמה - כלומר חכם גדול. אדם כזה מחריש ושותק.
המלבי"ם מבאר: להלן בפרק י"ד נאמר "בז לרעהו חוטא", וכל אחד נלמד מעניינו. שם מדובר במי שמבזה את חברו בלא סיבה, ואדם כזה חוטא כנגד חוקי החכמה - כלומר כנגד המוסר, שהרי מדוע לבזות בלא סיבה אדם שלא עשה לך מאומה. אבל כאן מדובר במי שביזוהו והוא החזיר ביזיון תחת ביזיון, ולכן נקרא "רעהו" - שהוא נוהג עמו באותה מידה: הוא ביזה אותי ואני מבזה אותו בחזרה.
ואם רעהו ביזה אותו תחילה, אין הוא נקרא חוטא, שהרי הגמרא אומרת שמותר להשיב למי שאמר עליך דבר - אך באותו מטבע בלבד, ואסור להשיבו מנה אפיים, שיש בזה חשש ריבית. אם אמר עליך דבר מסוים, מותר להחזיר לו באותה רמה, אבל אסור לומר: עכשיו אספר לכולם הכל עליך. וכמובן, גם מן המותר ודאי טוב להימנע, ומי שבולם פיו בשעת מריבה מעלתו עצומה וגדולה - אבל מצד ההלכה והדין אין זה נקרא חוטא.
אלא מה? אומר המלבי"ם שזה נגד חוקי הבינה: מי שהיה מתבונן ומבין את סוף הדבר, היה מבין שלא להחזיר אפילו למי שביזה אותו תחילה. וכמו שכתוב "ארך אפים רב תבונה, וקצר רוח מרים אולת". האווילים הם חסרי לב, כמו שכתוב "ואוילים בחסר לב ימותו", ואין לאוויל כוח למשול ברוחו - מה שקרוי היום "פתיל קצר": אמרו לו משהו ומיד הוא מגיב. אין בהם כוח מושל, ואינם מתנהגים על פי התבונה אלא על פי האינסטינקט והטבע הרגעי שלהם. וזהו "ואיש תבונות יחריש" - גם בשעה שהיה רשאי להשיב, שהרי מדובר במי שנפגע ויש מקום להתיר לו לענות, הוא יודע שבמצב כזה עדיף לשתוק.
ומוסיף המלבי"ם דיוק בלשון: מה ההבדל בין "להחריש" ל"לשתוק"? החרשה היא תמיד כנגד שאלה או אמירה - שאלו אותי ואני מחריש, כמו "ויחרישו העם ולא ענו אותו דבר". שתיקה יכולה להיות גם בלא ששאלו מאומה, שמלכתחילה שתק. וזה מה שנאמר כאן: "איש תבונות יחריש" - גם כשביזו אותו, מתוך שהוא איש תבונות הוא מחריש ואינו משיב, ולא עונה חורפיו דבר.