פתיחה
אנו ממשיכים בפרק י"א במשלי, והפסוקים שלפנינו עוסקים בשני טיפוסים של עובדי ה' - התמים והישר - ומה מציל כל אחד מהם מן החיסרון שבדרכו; בגורלו של הרשע במותו; בהצלת הצדיק מן הצרה; ובמידת החנופה ובנזק העצום שהיא גורמת. נעמוד על ביאורי המלבי"ם, הגר"א ורבנו יונה, ועל דברי מוסר שנלמדים מהם.
צדקת ישרים תצילם - מה חסר לישר ומה חסר לתמים
צִדְקַת יְשָׁרִים תַּצִּילֵם וּבְהַוַּת בֹּגְדִים יִלָּכֵדוּ׃ (ו)
אומר הגאון מווילנא: "ישר" הוא אדם שהולך בשכלו רק בדרך הישר, אינו סר ימין ושמאל, שם את מידותיו לפניו, בוחן אותן והולך בדרך הישרה. אך דווקא מי שהולך על פי השכל יכול בקלות לנטות מדרך התורה, שהרי הוא סומך על שכלו - והשכל עלול להטעות אותו. מה מציל אותו? הצדקות. זה שאתה דבוק בהשם מציל אותך גם במקום שהיה צריך שם שכל.
וכך הוא הדבר בשני הצדדים. בפסוק הקודם נאמר על התמים: "צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ". לתמים חסרה הערמומיות - היכולת להילחם בתחבולות כנגד היצר הרע, להיות "ערום ביראה". מה יציל אותו? הצדקות שלו בהשם. ולישר חסרה התמימות: הוא פועל על פי השכל, ולכן כשמשהו אינו מובן לו בשכל מתעוררות לו קושיות על התורה וחוסר הבנה, והוא אינו בטוח בדרכו. התמים, לעומתו, אינו מתפלפל ואינו מתחכם: "ככה אמרו לעשות, ככה אני עושה". לפעמים בדיוק זה מה שצריך - לנהוג בתמימות כאשר השכל מנסה להטות אותך מדרך התורה. מה מציל את הישר? "צִדְקַת יְשָׁרִים תַּצִּילֵם" - זה שהוא הולך עם השם בצדקות.
לסיכומו של דבר: לישר חסרה תמימות, ולתמים חסר היושר השכלי; ומה שמציל את שניהם מן החיסרון הוא אותו דבר עצמו - אם ילך עם השם בצדקות, יצליח להתגבר גם על החיסרון שבדרכו ולהינצל מן היצר הרע.
ובהוות בוגדים ילכדו
הבוגדים הם ההפך מן הישרים: הישר הולך בדרך הישר, והבוגד מסלף את דרכו. "הַוַּת" היא לשון שבירה, כמו "הֹוָה על הֹוָה תבוא". הבוגד בהשם הוא זה שסומך על שכלו נגד התורה. את הישר מצילה הצדקות שלא יילך עם השכל עד הסוף גם בדברים המנוגדים לתורה; לבוגד חסרה הצדקות הזו, והרי הוא רשע - ולכן "בְּהַוַּת בֹּגְדִים יִלָּכֵדוּ": יהיה לו שבר במעשיו, וייזוק, שכן על פי השכל לבדו הוא יגיע לטעות.
למה אצל התמים "ייפול" ואצל הבוגדים "ילכדו"?
צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע׃ (ה)
שימו לב לדיוק: בצד ההפוך של התמים נאמר "יִפֹּל רָשָׁע", ובצד ההפוך של הישר נאמר "יִלָּכֵדוּ". מסביר הגאון מווילנא: מי שהולך בתמימות ואינו הולך במקום שרשת היצר הרע פרוסה בו - אי אפשר שיילכד, אבל אפשר שייפול מבלי משים, שייכשל וייתקל. לכן גם הרשע, שהוא ההפך מן התם, נופל בלי כוונה: הוא טועה מחמת הרשעות שהייתה בו מתחילה, וזו נקראת נפילה.
לעומת זאת ההפך מן הישרים - הישר הולך על פי שכל הישר, וכאן אפשר בקלות ליפול ביד המכמורת, להילכד ברשתו של היצר. וזה כבר נחשב כמעין מזיד, שהרי אתה נוטה אחרי השכל. על בעל שכל שהלך ופעל על פי שכלו נגד התורה - מפני שיש לו קושיות ויש לו הבנות - אי אפשר לומר "נפל", שהרי נפילה היא מבלי משים. אלא מה? הוא נלכד. השכל הטה אותו ומשך אותו אחרי אותה דעה, תפס אותו ושכנע אותו שזו הדרך הנכונה. לכן ראוי לומר על הבוגדים "יִלָּכֵדוּ", ועל הישרים - שבזכות מעשה הצדק שלהם יינצלו.
במות אדם רשע - תקווה ותוחלת
בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה׃ (ז)
יש כאן "תקווה" ויש כאן "תוחלת", ומה ההבדל ביניהן? הגאון מווילנא מסביר: תקווה היא משהו שעתיד לקרות בקרוב, ותוחלת היא משהו שאמור לקרות בעוד שנים ארוכות, בתקופה רחוקה. הרשע רודף אחר ההנאות והתאוות ומצפה שיהיה לו טוב מיד - וכשימות, אבדה התקווה הזו לטוב המיידי. "וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה" - "אונים" הם הבנים והצאצאים, כמו "ראשית אוני". מה שייחל שיהיה טוב גם לבניו - וזו תוחלת לזמן רחוק, שהרי מדובר בעתיד בניו - גם היא אבדה בעת מותו. גם לזה אין סיכוי, וגם את זה לא יקבל הרשע.
המלבי"ם מסביר אחרת: "מייחל" הוא הממתין לדבר שיבוא בוודאות, כמי שמייחל לאור הבוקר - יש לו הבטחה על דבר מסוים והוא רק ממתין שיבוא. וזה "תוחלת": דבר שבוודאות יגיע. "תקווה", לעומת זאת, היא בדבר שאינו ודאי - אני מקווה שיבוא. וזה מה שאנו אומרים: "חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'" - איננו רק מקווים, אלא מייחלים, בוודאות. לרשעים אין תוחלת אלא תקווה בלבד: הוא אינו מייחל לשכר הצפון לצדיקים, אלא רק מקווה שתהיה לו כאן הצלחה בעולם הזה, הנאות ואושר. ובמותו - "תֹּאבַד תִּקְוָה": כל מה שקיווה שיהיה לו כאן טוב, אבד באותו רגע.
"וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה" - "אונים" כאן, אומר המלבי"ם, מלשון אוננים; אונן הוא מי שמתו מוטל לפניו. לבניו האוננים עליו הייתה תוחלת - וזו אכן תוחלת ודאית, שהרי הם יודעים שלאבא יש נכסים ומייחלים שישאיר להם ירושה. ואף התוחלת הזו אבדה: "יירשו זרים" יגיעו, אחרים יקבלו את הונו, וההון יאבד באיזה עניין רע, עד שגם תוחלתם של הבנים תאבד.
צדיק מצרה נחלץ - והרשע בא תחתיו
צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו׃ (ח)
מסביר רבנו יונה: בוא וראה את מעלת הצדיק ואת גנותו של הרשע. לפעמים יש גזירה על הצדיק, ותחתיו נמסר הרשע לקבל את אותה גזירה, כמו שכתוב "נתתי כופרך מצרים" - מצרים יהיו הכופר במקומנו. "כופר לצדיק רשע": מי יהיה הכופר בעד הצדיק ומי תשלום הכופר? הרשע. וזה שאומר שלמה: צדיק מצרה נחלץ, ומי בא תחתיו? הרשע, והוא זה שסובל את מה שהצדיק היה אמור לסבול.
דוגמה לכך למדנו בספר איוב: כשיצאו ישראל ממצרים היה קטרוג של השטן, שאמר לפני הקדוש ברוך הוא: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? מסר לו את איוב. כמו כלב שבא לנשוך וזורקים לו עצם - קח והתעסק עם זה. ואיוב היה כביכול הכופר תחת עם ישראל. ומדוע נקרא רשע? שהרי איוב הוא גלגולו של תרח, ותרח היה רשע, ולכן הוא זה שנמסר תחת עם ישראל. את עומק הדברים הסברנו שם באריכות.
והגר"א מסביר: הצדיק, אף שבאה עליו צרה - דבר שאינו טבעי לצדיק - בכל אופן ייחלץ ממנה. אלא שהצרה אינה שבה ריקם: מאחר שנגזרה, היא צריכה לבוא על מישהו, ולכן "וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו" - הצרה תפגע בו במקום בצדיק. ומדוע נאמר "נחלץ"? כי אין הכוונה רק שהצדיק יינצל מן הצרה, אלא כלשון "וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ" שבפסוק "והיית כגן רווה ועצמותיך יחליץ" - שעצמותיו יהיו מדושנות ופורחות. "צדיק מצרה נחלץ" תרתי משמע: נחלץ ממנה, ועוד יהיה לו טוב תחתיה.
היכן רואים זאת? אצל המן. הייתה צרה למרדכי - "צדיק מצרה נחלץ", מרדכי ניצל; "ויבוא רשע תחתיו" - את המן תלו. ולא די שמרדכי ניצל, אלא "יחליץ": קיבל את בית המן, ומינו אותו והעלו אותו בגדולה. דוגמה נוספת: הלשינו על חנניה מישאל ועזריה, ונבוכדנצר החליט להשליכם לכבשן האש. "צדיק מצרה נחלץ" - האש לא פגעה בהם; "ויבוא רשע תחתיו" - הרשעים הם שקיבלו את המכה. וכך נאמר שם: "כל קבל דנא מן די מילת מלכא מחצפה" - לפי שדבר המלך היה מזורז, "ואתונא אזה יתירה" - והתנור הוסק בחום רב, "גובריא אילך די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו" - אותם אנשים שלקחו את חנניה מישאל ועזריה להשליכם לכבשן, "קטל המון שביבי די נורא" - הרגו אותם שביבי האש שיצאו מן הכבשן הבוער. השביבים הגיעו למרחוק, והם נכנסים פנימה ואינם נפגעים.
בפה חנף ישחית רעהו
בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ׃ (ט)
הרשע מסית את הצדיק בדרך של חנופה, בחלקות פה ולשון, כדי להשחית את רעהו. "וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ" - הצדיק נחלץ על ידי הדעת, על ידי החוכמה והצדקות שבו, מאותו חנף ומשחית. ולא רק שייחלצו, אלא כמו שראינו בפסוק הקודם - החנף עצמו נופל באותה רעה שהזמין לצדיק, ואומר המלבי"ם: תשוב הרעה על זה שהלשין עליו.
עוד הסבר במלבי"ם: אדם מחניף ואינו מוכיח את הרשע, מפני שהוא מחניף לו. "מה אני אגיד לו שהוא רשע? אני אומר לו: אתה נחמד, אתה צדיק, אתה בסדר גמור, הלוואי שכולם יהיו כמוך". זו חנופה - ובזה הוא משחית את רעהו. שהרי אם היית מוכיח אותו, היית מתקן אותו ומביאו לחיי העולם הבא; אך בזה ששידרת לו כל הזמן שהוא הגון וישר וצדיק - גרמת לו השחתה. הוא ימשיך בדרכו ביתר שאת, כי הנה אפילו פלוני אמר לו שהוא בסדר. ועל ידי זה הוא גורם שהרשע רק יקבל את עונשו ולא ישוב בתשובה.
רבנו יונה: שבח שאינו אמיתי מביא לגאווה
רבנו יונה מזכיר כאן את מידת החנופה: החנף משחית את רעהו וגורם לו נזק, שכן כשאתה משבח אותו במעלה שאין בו באמת - אתה מביאו לגאווה ומשים אותו בבחינת תועבת ה', שנאמר "תועבת ה' כל גבה לב". וזה תמוה לכאורה: אם שיבחתי אדם במעלה שיש בו והוא התגאה - וכי אין כאן "תועבת ה' כל גבה לב"? ומדוע צריך רבנו יונה לומר דווקא שמשבחו במעלה שאין בו? מצד לשון הפסוק מובן, שהרי כתוב "חנף", וחנופה היא דווקא כשאומרים דבר שאינו אמת; אבל מצד החשש שאני מחטיא אותך בגאווה - גם באמירת אמת יש חשש כזה.
התשובה, על פי פשוטו, היא כדברי רבי ישראל מסלנט, שאין "לפני עיוור" במידות. יש חולקים עליו, אבל כאן לכאורה רואים כשיטתו. שהרי לכאורה יבוא אדם ויאמר: אני מצווה לפרגן לחברי, לומר לו דברים רכים משמן, להמליכו עליי בנחת רוח - וזה אחד הדברים ששואלים את האדם ביום הדין: האם המלכת את חברך עליך בנחת רוח? ואם אשבח אותו, תתרומם רוחו ויבוא לגאווה, והרי "לפני עיוור לא תיתן מכשול". יש שמחמת זה נזהרים מאוד ולעולם לא יאמרו מילה טובה לאף אדם, חס ושלום, שמא יכשילו אותו - מדקדקים במצוות...
אבל החשש הזה, אומר רבי ישראל מסלנט, אינו צריך להדאיג אותך כלל, שכן אין "לפני עיוור" במידות. "לפני עיוור" שייך באוכל ובעבירות: אם אני מגיש לך אוכל שאינו כשר, או מכשיל אותך בגזל או בעבירה אחרת - עברתי על "לפני עיוור לא תיתן מכשול". אבל אם אני מכשיל אותך בגאווה, או בכל דבר של מידות - למשל אמרתי דבר שהכעיס אותך, ובעקבות דבריי כעסת - לא עברתי על "לפני עיוור". וכך גם כאן: כל מה שמדבר רבנו יונה הוא כאשר אתה אומר לו דבר שאינו אמיתי כלל, ושם השאלה היא מה ההיתר שלך לומר דבר כזה, ואם יתגאה בגללו - יש בך עוון, שהרי הוא התגאה מחמת דבריך. אבל כשאמרתי לך אמת, החיוב עליך הוא לא "לקנות" את מה שאמרתי ולא להתגאות בגללו. וכן אם אני מצווה להוכיח אותך ואני יודע שתכעס - אומרים לי אל תחשוש ל"לפני עיוור"; החיוב עליך הוא לא לכעוס. איני צריך להיות מוטרד מזה שתכעס או שתתגאה, ועליך מוטל הציווי לא לכעוס ולא להתגאות. וזה שנאמר "וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ": הצדיק נחלץ מן החנף, אינו קונה את מה שהחנף מוכר לו, ובדעת שבו הוא ניצל מדבריו.
"ואפילו אם יאמרו עליך כל העולם צדיק אתה"
וזה גם מה שאומרים חז"ל: הווה צדיק ואל תהי רשע, ואפילו אם יאמרו עליך כל העולם כולו "צדיק אתה" - הווה בעיניך כרשע. אדם שומע שכולם אומרים שהוא צדיק ואומר בלבו: לך תדע, אולי זה נכון. ועל זה אומרים לו: הווה בעיניך כרשע. כי אם תאחז בעצמך כצדיק - לא תתקן ולא תשפר את עצמך.
ומאידך, צריך להיזהר מאוד בזה, כפי שאמר רבנו ירוחם ממיר: אם אדם תמיד יאחז את עצמו כרשע, יאמר: מה יש לי להשתדל, מה יש לי להתאמץ, ממילא אני רשע. אלא אדם צריך להכיר היטב את כוחותיו, את המסוגלויות שבו ואת הכלים שהשם נתן לו - ורק לא להתגאות בגלל זה. הרי זה ששם בי הקדוש ברוך הוא כוחות רבים להשקיע - האם זו סיבה לגאווה? להיפך, זו סיבה שממני ידרשו ויתבעו יותר, שהרי לי יש מה שלפלוני מן הרחוב אין. אין זו סיבה להרגיש מעליו, אלא להרגיש שעליי מוטלת מטלה גדולה יותר וחיוב רב יותר. מחד גיסא אומרים חז"ל "הווה בעיניך כרשע", כלומר אל תאמין למה שמספרים עליך, שאדרבה עליך לחזק את עצמך ולא לקבל את הדברים; ומאידך גיסא לא ישבור אדם את עצמו ויאמר "אני רשע". הכלל הוא כדברי חז"ל, שאדם יראה את עצמו כבינוני ואת העולם כבינוני, וכפסק הרמב"ם: עשה מצווה אחת - הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ועבירה אחת חלילה - להיפך.
הצדיק מוכיח והחנף מחליק - במי לבחור לחבר
עוד הסבר אומר רבנו יונה: "ובדעת צדיקים יחלצו" - את רעיהם. מדוע? כי הצדיק מוכיח את הבריות, וזה ההפך מן החנף. החנף הולך ואומר לכל אחד דברי שבח שאינם בו, וגורם לו השחתה, גאווה, ושלא יתקן את עצמו. הצדיק עושה בדיוק להיפך: הולך ומוכיח את רעהו, ואומר לו מה הוא צריך לתקן - ורעהו נחלץ, כי הצדיק מתקן אותו. ובמילים פשוטות: כשאתה בוחר לך חבר, בחר חבר צדיק שימצא בך חסרונות, ואל תבחר חבר סימפטי שתמיד אומר לך כמה אתה טוב וישר והגון. כי "בדעת צדיקים יחלצו" - מזה תיחלץ: מן היצר הרע, מן הגאווה, מן הגיהנום; ועל פי החנף - ישחת.
וכך באמת היו צדיקים שחיפשו שיבואו אנשים ויוכיחו אותם. אמר רבי עקיבא: מעיד אני עליי שפעמים רבות היה רבי יוחנן בן נורי קובל עליי - והיה זה לפני רבן גמליאל, והיה אומר עליו דברים קשים - ואני מעיד עליי, שלא זו בלבד שלא שנאתי אותו, אלא כל פעם שאמר עליי דבר לא טוב, הוספתי אהבה על אהבתו. מדוע? כי ידעתי שכוונתו טובה, שרבי יוחנן בן נורי רוצה לתקן אותי ואינו מחפש בי פגמים. וזו שימת לב שאדם צריך לה כאשר מוכיחים אותו: אפילו אם לא הייתה לו כוונה טובה - האם זה יעזור לך? האם זה יתקן אותך? אם אמר דבר שיש בו תועלת, הקשב למה שנאמר וקבל את הדברים.
סיפרנו על החזון איש שהלך בדרך, ומישהו הוכיח אותו - לא הכיר אותו, ראה יהודי זקן ואמר לו: במקום לעשות סיבובים ולטייל, תקרא קצת תהילים. והחזון איש היה חייב לטייל מצד בריאותו, וכשעבר שוב אמר לו האיש: לא קלטת? אמרתי לך שב וקרא קצת תהילים במקום לעשות סיבובים כל היום. החזון איש הודה לו, ומאז לא עבר דרך שם. פעם אחת חלה בנו של אותו אדם, ואמרו לו: יש רב גדול שהגיע מחוץ לארץ, לך אליו - זה היה בטרם התפרסם החזון איש. ניגש והנה הוא רואה את אותו יהודי, וכמעט התעלף. ביקש ממנו סליחה ומחילה, ואמר לו החזון איש: לא קרה שום דבר. מה בסך הכול אמרת לי? לקרוא תהילים - ומאז אני מקפיד כל יום לקרוא קצת תהילים, כי יהודי הוכיח אותי ואמר לי לקרוא תהילים. זה אדם גדול: אדם גדול יודע שאם בא מישהו להוכיח אותו - ראה מה אתה יכול לקבל מזה, ראה מה אתה יכול לתקן. ייתכן שלא סתם שלחו אותו מן השמיים.
ביאור הגר"א: מדוע הכופרים נראים נחמדים
הגאון מווילנא מסביר: "משחית" נקרא אדם שמקלקל אדם אחר בעבירות שבין אדם למקום, כמו שכתוב "כי השחית כל בשר את דרכו". ומי שבא להדיח את חברו ולקלקלו - עושה זאת "בפה חנף", בחנופה ובמילים רכות משמן. שהרי איני יכול לשכנע אותך לעשות דבר מה אלא אם אני פונה אליך בצורה נעימה ורכה.
ושימו לב למשפט שאומר הגר"א: ולכן רוב המינים טובים בטבעם, כי גונב לב רעהו ומשחית אותו. הכופרים - וכנראה בזמנם היה זה בולט יותר מבימינו - הם חביבים מאוד וסימפטיים מאוד, טובים בטבעם, כביכול בעלי מידות טובות. מדוע? כי רק כך אפשר למשוך אותך ולהפיל אותך ברשת; אם יצטייר בעיניך כאדם שאינו הגון, אם יתפס בצורה שלילית - לא תבוא אליו. ולכן הנצרות כמה רכה משמן - כמה אנשים נחמדים וטובים, "דת האהבה". וכולנו יודעים כמה העלתה אותה דת אהבה על המוקד, כמה שרפה, כמה רצחה, כמה פוגרומים וכמה עינויים - בכנסייה הקתולית נוראות ממש. אבל כלפי חוץ כמה הם נחמדים, ודבריהם רכו משמן.
זה מה שאומר הגר"א: מי שרוצה להדיח את חברו צריך פה חנף, לשון חלקה ולשון רכה, ועל ידי זה "בפה חנף ישחית רעהו" - הוא מצליח להשחית את רעהו. "ובדעת צדיקים יחלצו" - רק הצדיקים, העוסקים תמיד במצוות השם ויודעים דרכי השם, שמים לב שהחנף בא להרחיקם מעבודת השם, שהכופר בא להביאם אל עברי פי פחת; והם מבינים שדבריו, כמה שהם נשמעים מתוקים מדבש, אינם אלא מלכודת דבש, אינם אלא רשת - ומחמת זה הם נחלצים, ואינם נופלים לתוך המלכודת שהחנף מציב להם בחנופתו.
לסיכום:
הפסוקים שלפנינו מלמדים אותנו כמה יסודות. את הישר מצילה הצדקות מן הסכנה שבשכל, ואת התמים מצילה הצדקות מן החיסרון שבחוסר הערמומיות ביראה; והבוגד, שסומך על שכלו נגד התורה, אינו "נופל" אלא "נלכד" ברשת שכלו עצמו. הרשע כל תקוותו בעולם הזה, ובמותו אבדה תקוותו וגם תוחלת בניו. הצדיק נחלץ מן הצרה ואף מתברך תחתיה, והרשע בא תחתיו - כמרדכי והמן, וכחנניה מישאל ועזריה. ולעומת החנף, שבמילים רכות משמן משחית את רעהו ומביאו לגאווה ומונע ממנו תשובה, עומד הצדיק שמוכיח ומתקן. מכאן הלימוד המעשי: לבחור חבר שיאמר לך את האמת, לקבל תוכחה בשמחה כרבי עקיבא, לא להאמין לשבחים שאומרים עליך - ובה בעת להכיר בכוחות שנתן בך הקדוש ברוך הוא, לא כסיבה לגאווה אלא כסיבה לתביעה ולאחריות גדולה יותר.