פרק י"א במשלי ממשיך בקו של הפרק הקודם: העמדת דרכו של הצדיק מול דרכו של הרשע, ובירור מה באמת מועיל לאדם ומה אינו מועיל לו. בשיעור זה נעסוק בשני פסוקים - פסוק ד' ופסוק ה' - ובהם נראה את דברי הגאון מווילנא ואת ביאורו של המלבי"ם, וכיצד שני הפסוקים הללו פותחים לפנינו עולם שלם של חשבון נפש: מה מלווה את האדם ביום הדין, וכיצד אדם מיישר את דרכו בעולם הזה.
לֹא־יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת׃ (ד)
מסביר הגאון מווילנא: "יום עברה" הוא היום שכל אדם מגיע אליו בסופו של דבר - יום המיתה, היום שבו דנים את האדם למעלה. ומה מועיל לו שם? "וצדקה תציל ממוות" - והכוונה כאן, מן הגיהינום. שהגיהינום עצמו נקרא מוות, כמו שנאמר "מוות ואבדון אמרו באוזנינו שמענו". מה יציל את האדם מן הגיהינום? הצדקה שנתן בחייו.
אלא שיש להקשות: כבר בפרק הקודם נאמר "לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממוות" (פרק י' פסוק ב'), וכאן חוזר הכתוב ואומר "לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממוות" (פרק י"א פסוק ד'). לכאורה פסוק כפול. אומר הגאון מווילנא: אלו שני עניינים שונים לגמרי. שם מדובר לפני המיתה - כשדנים את האדם אם יחיה או ימות, ואומר לו הכתוב: אוצרות רשע לא יוסיפו לך אפילו רגע אחד של חיים; מה כן יגזור עליך חיים כאן בעולם הזה? "צדקה תציל ממוות". וכאן בא הכתוב ומוסיף: גם לאחר המיתה, אל תחשוב שהנכסים והעושר יעמדו לך - "לא יועיל הון ביום עברה". שם כבר אין לו מה לעשות בכספו; ממה הוא צריך להינצל? מן הגיהינום. ומה יציל אותו? "וצדקה תציל ממוות" - הצדקה שנתן בחייו תציל אותו מן הגיהינום הנקרא מוות.
ונשים לב לדיוק הלשון. שם נאמר "אוצרות רשע" - אוצרות שאספת ברשע; אלו ודאי לא יועילו. וכאן נאמר סתם "הון" - הון שנאסף ביושר ובצדק. יוצא מכאן חילוק ברור: לפני המיתה, הון של רשע לא יועיל, ואפילו אם תיתן אותו לצדקה לא יועיל - וכי רובין הוד אתה? לגזול מזה כדי לתת לזה? זה גזל גמור, ומצווה הבאה בעבירה, ולא עשית כלום. אבל הון שאספת בצדק, כן יכול להועיל לך לפני המיתה - כיצד? שתיתן אותו לצדקה, והצדקה תציל ממוות. לעומת זאת לאחר המיתה, בין אם ההון נאסף ביושר ובין אם נאסף ברשע, ההון עצמו כבר לא יעזור כלל - מה תעשה איתו עכשיו? ולכן כאן אומר הכתוב "לא יועיל הון ביום עברה", ביום שאחרי המיתה: גם ההון שעשית ביושר לא יועיל, ורק מה שנתת צדקה בחייך יציל אותך.
ממשיך הגאון מווילנא ומבאר, שישנם שלושה דינים שהאדם נידון בהם לאחר המיתה: כף הקלע, גיהינום, ומיתה. וזה רמוז בדברי רבי יוחנן בן זכאי: "שאם כעס עליי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם".
כיצד הדברים מכוונים? "כעס" זהו אש הגיהינום. שהרי הכעס מתבטא גם בלשון "חרון אף", וחרון הוא לשון חימום; אדם שכועס מתחמם ומזיע. הכעס הוא האש - והיינו אש הגיהינום, ואם השם כועס, כעסו כעס עולם. "אם אוסרני" - זהו כף הקלע, ששם האדם אסור ונזרק ממקום למקום כקלע; ויש בזה גם רמז לסוד הגלגול, שאוסרים את הנשמה ואינה יכולה לצאת. "ואם ממיתני" - זהו עניין המיתה כפשוטו.
ובעניין הגלגול אומר האר"י ז"ל, שיש אדם המתגלגל באבן, ויש המתגלגל בעץ, שנאמר "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" - הרי שמנהלים דו שיח. ובארבעת המדרגות - דומם, צומח, חי, מדבר - יש אפשרות להתגלגל. ושואל האר"י: היכן הצער של האדם כשהוא מגולגל באבן? ומשיב: תדע לך, כל מה שעובר על האבן - פגעי מזג האוויר, הקור, החום, הדריכה עליה - הנשמה חשה בכל זה. ולא רק חשה, אלא היא זוכרת את גדולתה הקודמת, ומצטערת צער עצום על מצבה עתה. נמצא שהמצב הזה הוא בכלל "אם אוסרני איסורו איסור עולם" - הנשמה כלואה בתוך האבן כמו במאסר, במקום צר ודחוק, והיא מבקשת להשתחרר ואינה יכולה, כמי ששמו את רגליו בסד.
וזה מה שאומרת הגמרא בפסחים כ"ח: אמר רב יוסף, היינו דאמרי אינשי - "כפא דחטא נגרא בגווה נשרוף חרדלא". אמר אביי - "סדנא בסדנא יתיב, מדביל ידיה משתלם". רבא אמר - "גירא בגירא מקטיל, מדביל ידיה משתלם". שלושה משלים מביאה הגמרא להסביר את עניין מידה כנגד מידה, כמו שאמר שלמה "כורה בור ויחפרהו וייפול בשחת יפעל" - אתה חפרת את הבור, אתה תיפול בו.
וביאור המשלים: כף שחקק אותה הנגר - באותה כף עצמה מאכילים אותו חרדל, והחרדל חריף ושורף את פיו. עם הכף שהוא ייצר האכילו אותו. משל שני: הנגר שעשה את הסד - כשיגנוב, ישימו אותו באותו סד. והסד היה עונש שהיה נהוג: בכיכר העיר היו עושים מתקן עם חורים לרגליים, או חור לראש וחורים לידיים, והיו תופסים שם את האדם, והוא עומד לקלון, ואנשים עוברים ומבזים אותו ויורקים עליו - ביזיון גדול. אז הנגר שהכין את הסד, יאמר: הסד הזה מוכר לי... משל שלישי: זה שמייצר את החיצים, סופו שבחץ שלו יהרגו אותו; ירו עליו חץ, והחץ מתוצרתו שלו.
ובדרך אגב: יש רכב דו־גלגלי שנקרא "סגווי", שנוסעים עליו בעמידה ואוחזים בכעין הגה. האיש שהמציא אותו עשה מזה הון עתק - ונהרג בתאונת דרכים עם הסגווי שלו. הרי לך בדיוק מה שהגמרא אומרת.
אלא שיש לשאול: הרעיון של מידה כנגד מידה הוא רעיון פשוט, למה צריך עליו שלושה משלים? אומר הגאון מווילנא: ראה כמה נפלא. אמרנו שישנם שלושה עונשים - גיהינום, כף הקלע וגלגול, ומיתה. רב יוסף אמר את משל הכף והחרדל - החרדל שורף את הפה, וזה כנגד אש הגיהינום. אביי אמר "סדנא בסדנא יתיב" - מי שעשה את הסד, מושיבים אותו באותו סד עצמו, כלומר אתה חוזר ומתגלגל לאותו מקום; וזה לשון "סדנא דארעא חד הוא", מושב הארץ - היית כאן בסדנא זו, ואתה תחזור אליה כדי לתקן את מה שקלקלת, וזה הגלגול. ורבא דיבר על החיצים - ייהרג בחיצים שהוא עצמו ייצר, וזה כנגד העונש השלישי שהוא המיתה. כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה הוא מידה כנגד מידה, "פועל אדם ישלם לו".
וכך גם רמוז בדברי דוד המלך בתהילים. "כי הצלת נפשי ממוות" - זו המיתה. "את עיני מן דמעה" - היכן בוכים? "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו", מעיין הדמעות, שמורידים שם דמעות כמעיין - זה הגיהינום. "את רגלי מדחי" - שלא אצטרך לרדת שוב בגופי לעולם הזה. שהרגל תמיד מסמלת את הגוף, וכמו שמבארים בבקשת אותו גר שביקש משמאי "גיירני על רגל אחת" - כוונתו הייתה: גייר אותי בעודי כאן בעולם הזה, שאתקן הכל ברגל זו, בלי שאצטרך לעמוד על רגל אחרת בגלגול נוסף. ו"את רגלי מדחי" פירושו שלא תידח רגלי מעולם האמת לחזור לכאן להתגלגל. את שלושת הדברים הללו ביקש דוד המלך.
ובפסוק שלנו מדבר הכתוב על שניים מהם בלבד - לא על הגלגול וכף הקלע, אלא על הגיהינום ועל המוות. "ביום עברה" - ביום הפטירה - לא יועיל לך שום דבר כאשר חלילה נגזר על האדם לרדת לגיהינום, אבל "צדקה תציל ממוות", הצדקה מצילה מן הגיהינום הנקרא מוות.
וזה עצמו מה שאמר רבי יוחנן בן זכאי: "ואיני יכול לפייסו בדברים או לשחדו בממון". מה הם "דברים"? עסק התורה. יבוא אדם ויאמר: ריבונו של עולם, עכשיו אני אלמד! אומרים לו: עכשיו? חיכיתי לך יום יום, והיכן היית? לא היה לך זמן. עכשיו, כשאתה רואה את הגיהינום, פתאום אתה רוצה ללמוד - כבר מאוחר. ומהו "לשחדו בממון"? עכשיו אני אתן צדקה, ריבונו של עולם, כל הכסף שלי לצדקה! אין - הכסף כבר אינו שלך, הוא כבר של הילדים. רק אם עשה זאת מתחילה, בחייו, יש בכוחו להצילו. לכן "לא יועיל הון ביום עברה, וצדקה תציל ממוות" - הצדקה שנתת בחייך היא שתציל אותך, הן מן המוות שנקרא גיהינום והן מן המוות כפשוטו, אבל ההון עצמו לא יועיל.
המלבי"ם מסביר: אמנם ההון מועיל בעת שלום, וכמו שנאמר "הון עשיר קרית עוזו". אדם שיש לו הון בונה לו טירה גדולה וחומות גבוהות, ואף עושה בחומות חרכי ירי, כדי להבטיח שאיש לא יתקוף אותו ולא יגיע אל מבצרו. אבל ביום עברה - בזמן של דבר, חרב ומלחמה כוללת - גם העשירים נאלצים לעזוב את טירותיהם ואת ארמונותיהם, וההון אינו מועיל. ביום של כעס כללי בעולם, ההון שלך לא יעזור לך. אמנם הוא יכול לסייע קצת, לשחד פה ולשחד שם ולהסתדר טוב יותר, אבל להועיל כמו בעתות שלום - ודאי שאין בו אותה תועלת.
ואדרבה, יש עושר שמור לבעליו לרעתו. במהפכה הבולשביקית, מי היו הראשונים שנתלו בכיכר העיר? העשירים. הייתה שנאה עצומה כלפי בעלי הממון, שהתעללו בפועלים הפשוטים ושילמו להם משכורות רעב; עשו מהפכה, לקחו את העשירים ותלו אותם ובזזו את כספם. נמצא שביום עברה לא רק שההון אינו מועיל, אלא לפעמים אף מזיק: עצם היותך בעל הון גורם שיבואו אנשים לבוז אותך, ואתה תהיה הראשון שילך. וזה ראינו לצערנו גם אצל היהודים ברדיפות, בפרעות ובפוגרומים - מי סבלו ראשונים? בעלי הממון. מדוע? כי היהודי היה הבנקאי שהלווה לגוי בריבית, שזה היה כמעט העיסוק היחיד שהתירו ליהודים; וכשהיו לגוי חובות ליהודי, הלך ורצח את המלווה - ובזה נסגר החוב. אם כן לא רק שההון לא הועיל ביום עברה, אלא עמד לו לרועץ, ובעלי הממון הם הניזוקים ראשונה.
אבל תדע, שאת ההון הזה אתה יכול להשקיע בדבר מוצלח הרבה יותר: "וצדקה תציל ממוות" - גם ביום עברה. גם בזמן קשה, גם כשאמות הסיפים רועדות - כסף לא יעזור, אבל הצדקה שנתת יכולה להגן עליך אף בתקופות הקשות ביותר. ולפי זה תבין שאין כאן כפילות עם מה שנאמר בפרק הקודם "לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממוות": שם דובר במוות טבעי, וכאן מדובר ביום עברה - במצב של מגפה, דבר ומלחמות, שאז גם ההון הישר והצודק לא יועיל לבעליו; ורק אם עשה צדקה, זה יכול להצילו גם בעתות הקשות ביותר.
צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע׃ (ה)
אומר הגאון מווילנא: "תם" הוא אדם שהולך עם השם בתמימות, ואינו סומך על שכלו. ולעומתו ה"ישר", כמו שהתבאר לעיל, הוא אדם שעושה מה שהשכל אומר, מה שישר לעשות על פי השכל - והסברנו שהאדם הזה נמצא בסיכון, שכן לפעמים השכל מטעה, ולפעמים ההכרעה שלך אינה נכונה. התמים לכאורה אינו יכול לטעות, שהרי אינו מכריע מדעתו אלא עושה ככתוב.
אלא שזה עצמו אינו מספיק, שכן בשביל להיות עובד השם צריך גם שכל, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יהא אדם ערום ביראה". ומהי הערמומיות ביראה? אם אדם לא ילך בתחבולות מול יצר הרע, יקשה עליו מאוד להתגבר. נמחיש: היצר הרע בא לפתות את האדם. התמים אומר: איני עושה זאת, אני הולך עם השם בתמימות. אבל היצר ילחץ עוד ועוד, עד שיצליח להכניעו. לעומת זאת, הערום ביראה אינו דוחה את היצר לגמרי, אלא אומר לו: לא עכשיו - מחר. ומכיוון שדחה אותו רק לפרק זמן, היצר נרגע ושוקט, ולמחרת כבר יוכל להתגבר עליו.
שיטת היצר היא תמיד "כאן ועכשיו". היצר הרע מזומן ודוחק: בוא, עכשיו! כמו סוכן של חברת סלולר: אדוני, אתה חייב לסגור היום, זה היום האחרון של המבצע, אם לא תסגור אתה מפסיד, אתה עוד תברך אותי, כבר לקחו היום שלושים מכשירים... למה? כי הוא יודע שאם יצא מכאן בלי לסגור, שוב לא יראה אותך. זהו היצר הרע - מיד, עכשיו. ואם אתה אומר לו: תשאיר כרטיס ביקור, אני עומד לסגור, רק אבדוק את מסגרת האשראי - הוא כבר נרגע. אמור ליצר הרע: סוגר איתך - אבל מחר. וכך השתחררת מהלפיתה שלו, ומחר אתה כבר חופשי לעצמך.
ועוד למדנו מהגאון מווילנא בפרקים הקודמים, שהגמרא אומרת שהמחשבה מועלת אפילו נגד דברי תורה. כלומר, אם אדם מכריז: מחר אני לומד דף שלם, מחר אני מסיים את התהילים - עצם הדיבור עלול לגרום שלא יעשה זאת. לא יקבע אדם בצורה מוחלטת, שהאמירה עצמה עלולה לגרום שהדבר לא יתקיים. מדוע? כי הוצאת את זה מהפה, ומיד התלבשו עליך המקטרגים והמסטינים והיצר הרע, וכולם לקחו אותך כפרויקט.
ולכן ראו כמה נפלא מה שאמר דוד המלך: "חישבתי דרכיי ואשיבה רגליי אל עדותיך". דוד המלך ידע את שיטת היצר הרע, ולכן "חישבתי דרכיי" - היה אומר: היום אין לי זמן לבית המדרש, אני צריך לרוץ לבנק, ואחר כך לשבת עם שר הביטחון, ולכנס את הקבינט, ויש לי ישיבה עם שר האוצר, אני נוסע למשרדי הממשלה. והיצר הרע אומר: אין בעיה, משרדי הממשלה מצוין, אין אפילו פקקים היום. וברגע שיצא לדרך - חתך לבית המדרש, וזהו, הוא שם. ולא הכריז מראש "אני אעשה ואני אלמד", שאם לא כן היצר הרע יילחם בו בכל הכוח. הרי שאין די בתמימות, אלא צריך גם עורמה ביראה, לדעת את תחבולות היצר, ו"בתחבולות תעשה לך מלחמה".
ומעתה, התמים שחסרה לו העורמה - לכאורה הוא עלול להיכשל. על זה אומר הכתוב: "צדקת תמים תיישר דרכו". עצם זה שהתמים הולך עם השם בצדקות - אף שחסרה לו אותה ערמומיות - די בכך ליישר את דרכו. אף שעל פי טבע היה צריך ליפול, שהרי חסרים לו העורמה והשכל שהם בחינת היושר, מכל מקום כיוון שאתה דבוק בהשם ללכת עמו בתמימות, הקדוש ברוך הוא יעזור לך, והצדקות שלך היא שתציל אותך מן העבירה, ולא תטעה ולא תיפול.
ולעומת זאת "וברשעתו ייפול רשע". הרשע הנכשל, מדוע נכשל? בגלל הרשעה שעשה תחילה, וכמו שאמרו חז"ל עבירה גוררת עבירה. התמים אינו נופל אף שלכאורה חסרה לו עורמה, כי עצם היותך צדיק שומר עליך, ועצם זה שאתה נזהר שלא להיכשל בשום עבירה שומר עליך שלא תיכשל אף במקום שיכולת להיכשל. ומי כן נכשל? הרשע, שיש לו עבירה קודמת. וכמו שאמרה הגמרא על דואג ואחיתופל, שהיו דורשים במגדלים הפורחים באוויר שלושת אלפים הלכות - גאונים עצומים - ועם כל זה נפלו. וממה הייתה נפילתם? אומרת הגמרא: טינא הייתה בליבם. הייתה שם רשעה מראש, וכשיש רשעה מראש היא גוררת רשעות נוספות: "וברשעתו ייפול רשע" - רשעה קודמת ממשיכה ומפילה אותו הלאה. והרשע הוא ההפך של התם.
המלבי"ם ממשיך כדרכו בהבחנה בין ישר לתמים לצדיק. ה"ישר" הוא אדם שהוא ישר בטבעו; ייתכן שאינו שומר מצוות כלל, אבל יש בו יושרה פנימית. ה"תמים" הוא אדם שכל מעשיו בקו אחד, אינו סוטה ימין ושמאל, אינו משנה את עצמו לפי המצבים, אלא תמיד באותה הנהגה. "תמים" הוא לשון התמדה ושלמות - בלי סטיות ובלי שינויים.
עכשיו, אם אותו תמים הוא גם ישר בטבעו, נמצא שהיושר שלו תמידי - הוא ישר כל הזמן, בלי שינויים, לא שהיום קם כך ומחר החליט אחרת. אבל אם אינו ישר בטבעו, אזי אף שהוא תמים עדיין אין ביטחון שילך בדרך ישרה, שכן ייתכן שהוא "בלי שינויים" - עקום. כלומר, מעלת ה"בלי שינויים" היא מעלה רק כשאתה ישר בטבע; אבל אם אינך ישר, אדרבה, התמימות עומדת לך לרועץ, שהרי אתה נוהג בקביעות ובלי שינויים שלא ביושר.
ועל זה בא הכתוב ואומר: "צדקת תמים תיישר דרכו". על ידי הצדקה, שהתמים מרגיל את עצמו לעשות צדק עד שנעשה אצלו כטבע, ההרגל הזה מיישר אותו ללכת בדרכי היושר. שהרי מה ההבדל בין הצדיק לישר? הישר נולד עם זה, יש בו יושרה פנימית; והצדיק התרגל לזה - שבר את יצרו, התגבר, עד שהדבר הפך לחלק ממנו. אומר לך המלבי"ם: אדם שהוא תמים ואינו ישר - זו בעיה; הוא שלם, על קו אחד כל הזמן, אבל לא ישר. מה כן יכול ליישר אותו? "צדקת התמים" - שישבור את טבעו וירגיל עצמו לנהוג תמיד בבחינת צדקות. ואז התמימות, שפירושה בלי שינויים, יחד עם הצדקות, שפירושה שבירת הטבע - מבטיחות שלא ייכשל. יש אדם שנולד ישר בטבעו, ואתה לא נולדת כך; אם כן, נהג בהנהגה של צדיק, התגבר על הטבע ובטל אותו, ואז "צדקת התמים תיישר דרכו" - דרכו תהיה ישרה כאילו נולד בטבע היושר, לפי ששבר את טבעו והעמידו על דרך הישר.
ולעומתו הרשע, שהוא ההפך מן התמים: התמים הולך בקו אחד לעשות טוב, והרשע גם הוא הולך בקו אחד - אך לעשות רע. הרשעה קונה לה שביתה בנפשו, עד שכבר אינו מסוגל לפעול נגד רשעו; זה נעשה חלק מטבעו, עד שסופו ליפול עד באר שחת.
וזו מציאות שרואים בעיניים. אדם אחד שעבד כקבלן, והיו באים אצלו בעלי מקצוע לעבודות, סיפר: אם עברתי וראיתי מקדחה מונחת ולא לקחתי אותה, יצאתי משם בתחושה ששכחתי משהו. עד כדי כך נעשה לו הדבר טבע - אם לא גנב, הרגיש ששכח משהו מאחוריו. וגם כשירצה לנהוג אחרת, שוב לא יוכל. והדבר בולט במיוחד אצל שקרנים. יש אנשים מסכנים שטבעם לשקר, ואתה שומע אותם מספרים סיפורים ושואל את עצמך: מה בכלל יצא לו מזה? מילא אילו היה אומר עשיתי קומבינה והרווחתי מאתיים שקל - לפחות מובן. אבל כשאתה ושכמותך הייתם באותו מקום ובאותו מאורע, ואתה שומע אותו מספר את הסיפור למישהו אחר, ואתה תמה: האם באמת שנינו ראינו את אותו דבר? - כאן אתה מתחיל לשאול שאלות. אדם מאמין לעיתונאי עד הפעם הראשונה שבה הוא עצמו נכח באירוע שעליו קורא בכתבה; מאותו רגע הוא מפסיק להאמין, כי הוא רואה כמה צבע וכמה תיאורים שלא היו. זו המציאות: השקרן כבר אינו יכול שלא לשקר, אף כשאין לו שום צורך בכך, והוא משקר מתוך הרגל.
וזה שאמר הכתוב "וברשעתו ייפול רשע": הרשע הוא היפך התמים. התמים הולך בדרך קבועה לעבודת השם, והרשע יש לו דרך קבועה לעשות נגד רצון השם, ואין מצב שישתנה מאליו, אלא ייפול ויגיע עד באר שחת - אלא אם כן יעשה מאמץ גדול להפקיע את עצמו ממצבו הקודם.
שני פסוקים למדנו, ושניהם עוסקים בשאלה מה באמת עומד לאדם. "לא יועיל הון ביום עברה" - ההון מועיל בעת שלום, אך ביום של עברה ודין הוא חסר ערך ואף מזיק; מה שמלווה את האדם הוא הצדקה שנתן בחייו, והיא המצילה מן המוות ומן הגיהינום הנקרא מוות. ואין זה כפל ממה שנאמר בפרק הקודם: שם - אוצרות רשע לפני המיתה, וכאן - כל הון שהוא, ביום עברה. ו"צדקת תמים תיישר דרכו" - התמימות לבדה אינה מספיקה, שצריך גם להיות ערום ביראה ולנקוט תחבולות כנגד היצר; אך מי שהולך עם השם בתמימות ובצדקות, הצדקות עצמה מיישרת את דרכו ושומרת עליו שלא ייכשל. ומנגד, "וברשעתו ייפול רשע" - הרשעה הקודמת הופכת לטבע, גוררת עבירות נוספות, ומפילה את האדם עד באר שחת, אלא אם כן יתאמץ מאמץ גדול לשבור את טבעו ולהעמיד עצמו על דרך הישר.