פתיחה לפרק י"א
פרק י"א במשלי פותח לכאורה בעניין חדש לגמרי: מאזניים, אבנים ומשקלות. אבל כבר עמדו המפרשים על כך שחלוקת הפרקים אינה חלוקה יהודית אלא חלוקה נוצרית, ולכן פרק י"א אינו התחלה חדשה כלל, אלא המשך ישיר של סיום פרק י'. בשלושת הפסוקים הראשונים שנלמד כאן, שלמה המלך ממשיך לדבר על דרכי המידות: על השקר שהורגל בפה, על הזדון מול הצניעות, ועל התמימות שמנחה את הישרים.
פסוק א: מאזני מרמה - העבירה שעוד לא נעשתה
מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת יְהֹוָה וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ׃
רבנו יונה תמה כאן שתי תמיהות. ראשית, מה חידש שלמה המלך? הרי כבר כתוב בתורה "לא יהיה בכיסך אבן ואבן", ואף הלשון "תועבת ה'" כבר נאמרה שם. אם כן לכאורה הפסוק מיותר. שנית, כל המקראות עד כאן עוסקים בענייני המידות ובהנהגות הראויות, ולא בפרטי מעשי העבירות, ואילו כאן פתאום מדובר על עבירה ממש - אדם שעושה מרמה.
מתרץ רבנו יונה: הפסוק הזה הוא המשך של הפסוק שחתם את הפרק הקודם, "שפתי צדיק ידעון רצון ופי רשעים תהפוכות". בא שלמה המלך ואומר: אתן לך ראיה עד כמה "פי רשעים תהפוכות" מאוס ותועבה לפני המקום. הרי הרשע, דרכו תמיד בשקר, ולכן גם כשמתנהל ויכוח בין אנשים והוא מכריע כצד השקר - ואפילו אינו השופט, ואין הדין נחרץ על פיו - הוא נוטה אחר השקר. ואולי יאמר אדם: מה בכך? על פי דבריי לא נעשה דבר, איני הדיין, וממילא לא שמעו לי, ואם כן אין בידי עוון. על זה בא שלמה ואומר: דע לך, אף על פי כן הדבר מאוס מאוד בעיני ה'. כי הנה "מאזני מרמה תועבת ה'".
ובמה מדובר? האם באדם ששקל במאזני מרמה וגזל את חברו? לא. עצם קיומם של מאזני המרמה הוא תועבת ה'. משל למה הדבר דומה: אדם שמחזיק בביתו מכונה לזיוף דולרים. מה דינו? מאסר, קנס, עונש חמור מאוד. והוא טוען: מה אכפת לך, עדיין לא רימיתי איש, המכונה חדשה מהניילונים, לא הדפסתי אפילו דולר אחד, לא כיסיתי אפילו את מחיר הדיו - מדוע אתה תובע אותי? והתשובה: עצם זה שאתה מחזיק בבית מכונה כזאת, זה עצמו פשע.
וכך אמרו בגמרא בבבא מציעא: לא נכתבה אזהרת המשקלות לעבור עליהם משעת מעשה, שהרי כבר התפרש איסור הגזל והאונאה. אלא למה נתפרשה אזהרת המשקלות? לומר לך שלא יהיה לך בביתך אבן ואבן, גדולה וקטנה. התורה מזהירה שלא תחזיק בבית מאזניים פגומות ולא אבן חסרה.
ומכאן קל וחומר: אם אדם נענש על עצם החזקת מאזניים פגומות בביתו, אף שעדיין לא הונה בהם איש - כל שכן מי שמרגיל את לשונו ומכריע את שפתיו לומר תמיד דברי שקר. אפילו אם השקר לא הזיק עדיין לאיש, ואף אחד אינו יכול לומר שנפגע ממנו, עצם זה שהפה הורגל בדברי שקר - הרי אתה מחזיק את המאזניים הפגומות בבית. הדבר גורם שהשקר מתרבה בעולם, גם אם לא הצלחת לרמות בו איש בפועל. וזהו שאומר רבנו יונה: ההרגל על כל דבר שלטון. כשאדם מתרגל בדבר, הדבר הופך לשולט בו, הופך לטבע. ולכן מוכיח הנביא "לימדו לשונם דבר שקר" - לא בטענות "היה זה בצחוק", "לא התכוונתי", "ובסוף הוא בכלל ידע ולא רימינו אותו". עצם ההרגל, לימוד הלשון לדבר שקר, מתועב לפני ה' כמו מאזני המרמה.
גם הגאון מווילנא הולך באותו קו: אפילו רק יש לו מאזניים של מרמה, רק עשה את המאזניים שבהם אפשר לרמות - כבר הוא מתועב לפני ה'. ומהו ההמשך, "ואבן שלמה רצונו"? אדם שאינו עושה עוולה עדיין אינו מתועב, אבל גם אינו ממלא את רצון ה': לא עשיתי עוולה, אך גם לא עשיתי דבר הגון וישר. אלא "אבן שלמה רצונו" - מי שיש אצלו אבן, והוא מוכר תמיד באבן שלמה ולעולם לא באבן שאינה שלמה. "אבן" היינו אבן המשקל, ו"שלמה" היינו שקילוגרם הוא מאה אחוז קילוגרם, לא 990 גרם.
ושימו לב מה מוסיף הגר"א: הוא אינו מוכר באבן שאינה שלמה גם כשהוא מנכה את הדמים. כלומר הוא אומר לקונה: האבן הזאת חסרה, היא של 990 גרם, שלם לי לפי 990. הרמאי אומר לך "האבן היא קילו, שלם לי קילו" - וזו רמאות. אבל זה לכאורה הגון, נוהג עמך ביושר, ולפי היושר היה נראה שמותר לעשות כן. ואף על פי כן, מי שנמנע גם מזה - זהו רצונו יתברך. ולמה? מפני שאני אמנם משתמש באבן ביושר, אבל מחר הפועל שלי או בני שינהל את החנות יתפתה להשתמש באבן זו כקילו שלם, ויאמר לעצמו: מה זה משנה, עוד עשרה גרם פחות, ובלאו הכי אני קצת מוסיף - ויחפש לעצמו כל מיני צידוקים. נמצא שמי שרק אינו גונב עדיין אינו נקרא עושה רצונו; אבל מי שאומר: לא רק שאיני גונב, אלא אף איני משאיר בביתי אבן שמישהו עלול לגנוב בה, אף שאני עצמי משתמש בה ביושר - הוא הנקרא עושה רצונו של הקדוש ברוך הוא.
המלבי"ם מוסיף כאן נדבך: הפסוק בא ללמדנו שאדם הסר מרע, זה עצמו נקרא פועל טוב. אל תאמר ש"אבן שלמה" היא רק בגדר "סור מרע" ואינה בגדר "עשה טוב" - אדרבה, מי שיש לו אבן שלמה נחשב כעושה מצווה. וכיצד? הרי הכלל בידינו שהיושב ולא עבר עבירה מעלה עליו הכתוב כאילו קיים מצווה, אבל זה דווקא בעבירה שבאה לידו. אם אדם יאמר "לא אכלתי חזיר" - וכי מגיע לו שכר? עצם זה שאני שומר עתה על עיניי - וכי מגיע לי שכר? אבל אם אני הולך ברחוב ויש שם מראה שאינו צנוע ואני שומר על עיניי - כאן אקבל שכר. תמיד קבלת השכר תלויה בהתגברות: מתי ישב ולא עבר עבירה ומקבל שכר כעושה מצווה? כשנזדמנה העבירה לידו. לפיכך אומר שלמה: מאזני מרמה תועבת ה', אבל אל תחשוב שמי שיש לו אבן שלמה בביתו רק אינו תועבה. אלא אם הייתה לו אבן שלמה ושקל בה בשעה שהייתה לו גם אפשרות לשקול באבן שאינה שלמה - תדע שיקבל על כך שכר.
פסוק ב: זדון וקלון, צניעות וחכמה
בָּא־זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת־צְנוּעִים חׇכְמָה׃
מסביר רבנו יונה: תולדת הזדון היא לבזות ולחרף את הבריות. איש הזדון משפיל את כבוד חברו בשביל הנאת שעה. מהי הנאת שעה? אמרתי בדיחה על מישהו, כולם צחקו, ורגע אחד הייתה לי נחת רוח - אני "מסמר הערב", כולם רואים כמה אני חריף ופיקח ומפולפל. בשביל הנאת רגע הוא מוכן להשפיל ולרמוס את כבוד חברו. או שאינו מוכן לסבול רגע ולהתגבר על כעסו, וכשמישהו מרגיז אותו הוא מתפרץ כלפיו בצורה קשה. מהו אדם כזה? איש זדון, שבשביל התגברות של רגע הוא מוכן להשפיל את חברו ולגרום לו עוגמת נפש וצער. נמצא ש"בא זדון ויבא קלון": על ידו מגיע קלון ונבלות ושפלות לחברו, משום שאינו מסוגל להתגבר על עצמו לרגע.
לעומת זאת "ואת צנועים חכמה" - אצל הצנועים ההפך הוא הנכון: הצניעות גורמת חכמה לבעליה. הצנועים מקשיבים ואינם מתאווים להראות את חכמתם, שהרי צנועים הם. איש הזדון רוצה להראות לכולם כמה הוא מפולפל וחריף, ולכן משתלח בחברו ומבזה ומשפיל אותו, ובא זדון ויבוא קלון. אבל הצנוע - עצם צניעותו כבר נתפסת כחכמה, שהרי "גם אויל מחריש חכם יחשב": בעצם זה שהוא שותק ויושב בפינה ואינו מדבר, כבר לחכם ייחשב.
הגאון מווילנא מפרש את הפסוק בבית המדרש. מיהו "זדון"? אדם שאינו בא ללמוד כדי לדעת את התורה, אלא בא לקנטר ולהוכיח שכולם אינם מבינים ורק הוא מבין. כשהוא בא לבית המדרש בין התלמידים - בא עמו קלון, שהרי הוא מתווכח וטוען טענות הבל כדי להוכיח שכולם טועים והוא הצודק, ויש בזה הרבה קלון ובושה. לעומתו, "את צנועים חכמה" - עיקר החכמה אצל הצנועים. הצנוע שותק, וכשיש דברי תורה הוא אומר: אשמע מה יש לחכם לומר, אשמע מה הוא בא ללמד. אינו בא להשמיע קולו ברמה ולהראות "מה אתם מבינים, אני למדתי אחרת" - זה זדון. הצנוע ישיג חכמה, כיוון שהוא תמיד מחפש לשמוע מאחרים ואינו מחפש להשמיע ולהראות מה הוא יודע.
וזה המוטו של החכם, ודבר נכון מאוד הוא: כאשר אתה מדבר, לא הוספת לעצמך כלום, כי מה שידעת - הוצאת. אבל כאשר אתה שותק ומקשיב, נוספו לך ידיעות חדשות. אם אדם נמצא במקום שיש בו כמה שידברו, מוטב לו לשמוע: שמעתי דבר, שמעתי חידוש, שמעתי מהלך, שמעתי מוסר שחיזק אותי והוסיף לי. ואילו כשדיברתי - מה הוספתי לעצמי? מה שאמרתי קודם ידעתי גם קודם, ומה שאמרתי עתה ידעתי גם קודם. זו מעלת הצנועים: בזה שהוא מצטנע ואינו מדבר, אדרבה, יוסיף חכמה, כי ישמע מאחרים.
וזהו הביטוי שבלשון הקדמונים: תועלת הדיבור הוא לו - לאחר; אבל תועלת האוזניים היא לאין זולתו - לך בלבד. כשאתה מדבר, ייתכן שרבים הרוויחו, אבל אתה לא הרווחת כלום. כשאתה מקשיב, אתה היחיד שמרוויח - ולכן כדאי לך לשתוק ולשמוע ולהוסיף עוד לקח. וכמובן, כל זה כשיש מי שידבר; אבל במקום שאין מי שידבר, או שיש אנשים המדברים דברי הבל או דברים שאינם על פי השקפה נכונה - שם נאמר "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". ואפילו לא ביקשו ממנו ולא המתינו לו, אם הוא יודע שיכול לחזק ולהביא תועלת - יקום וידבר, ותבוא עליו ברכה. אבל כשיש במקום עוד חכמים ועוד מבינים ועוד גדולים - אדרבה, תן להם לדבר.
ומוסיף הגאון מווילנא דבר נפלא: כמה עיניים יש לנו? שתיים. וכמה אוזניים? שתיים. למה צריך גם עיניים וגם אוזניים? עיניים - כדי לראות תורה שבכתב, שאותה אנו רואים; אוזניים - כדי לשמוע תורה שבעל פה. ושים לב: כמה פיות יש לך? אחד. וזה שאמרו חז"ל "מילה בסלע, שתיקא בתרין". במילים פשוטות: על כל מילה שאתה מדבר - שמע שתי מילים; על כל משפט שאתה אומר - שמע מזולתך שני משפטים. הדיבור שלך יהיה חצי ממה שאתה שומע ומקשיב מאחרים. תועלת השתיקה כפולה מן הדיבור: מה שתדבר בפה אחד, אתה שומע בשתי אוזניים ורואה בשתי עיניים. ולכן "את צנועים חכמה": מי ששומע תמיד מאחרים, מקבל כפליים, שהרי יש לו שתי אוזניים, וזה הרבה יותר טוב ממה שידבר בפה אחד.
המלבי"ם מגדיר: ה"זד" הוא האדם החולק על דברי החכמה, ויש לו טענות והיקשים לוגיים וסברות, ועל פיהן הוא בא ועושה בזדון - להבדיל מן השוגג - לעבור על החכמה בשאט נפש. וזה ההפך מן הצנוע. הצנוע מסתיר את פניו מלעלות במעלות ובמדרגות שהן למעלה מיכולתו, למעלה מכוחו ולמעלה מהשגתו. הצנוע יודע את ערכו, וכמו שנאמר במשה "ויסתר משה פניו": מי שצנוע יודע כמה הוא חסר וכמה עליו להשלים את עצמו. לעומתו הזד עובר בשאט נפש ותמיד יש לו טענות נגד החכמה ונגד דברי החכמים.
"ואת צנועים חכמה" פירושו שהחכמה תתקבל דווקא אצל מי ששומע בקול החכמים ובקול רבותיו ואינו מוכן לחלוק עליהם. הזד הרי סבור שהוא מבין ויודע ושיש לו חכמה, ולכן הוא חולק בשאט נפש. ומי באמת ישיג את החכמה? הצנוע, המוכן לקבל. וזה כלל: כשאדם מוכן לקבל, הוא ישיג המון ויקבל המון ויצליח המון, מפני שהוא מקבל. אבל אדם שאינו מקבל אלא תמיד רוצה רק להשמיע ורק להשפיע על אחרים ולא לקבל מהם דבר - בסופו של דבר לא יתקן את עצמו במאומה, שהרי מעולם לא קיבל ממישהו דבר ומעולם לא שינה את עצמו במשהו. לכן החכמה מתקבלת רק בלב הצנועים. וכשבא הזדון - בא עמו הקלון, שהוא ההפך מן הכבוד, מפני שהדרכים שהוא בוחר בהן נקלות הן. דברי חכמה הם דברי כבוד, וכשבא הזד וחולק עליהם, אין הוא שומע דברי חכמה וכבוד אלא דברי קלון וביזיון.
פסוק ג: תמימות שמנחה וסילוף ששודד
תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם וְסֶלֶף בֹּגְדִים יְשׇׁדֵּם׃
מבאר הגאון מווילנא: "תם" הוא ההולך בתמימות בדרך התורה. "ישר" הוא מי ששוקל תמיד את מידותיו על פי השכל - על פי היושר, מה ראוי לעשות עכשיו. התם אינו שוקל ואינו בוחן, אלא הולך בתמימות בדרך ה'. והישר עלול ליפול ביד היצר הרע, מפני שהוא הולך על פי השכל, והשכל עצמו יכול לטעות. כל דבר אתה "שם" בשכלך, מלשון שומה והערכה: האם ראוי לעשות או לא ראוי - ויכול להיות שתטעה בשומת השכל, ששיקול דעתך יהיה מוטעה.
לכן הישר צריך גם תמימות. ייתכן שעל פי השכל הכרעתי כך, אבל אילו היית תמים עם ה' אלוקיך היית עושה כמו שנאמר וכמו שכתוב, בלי לחפש התחכמויות ובלי לומר "אשקול את הדברים בשכלי". נמצא שהשכל, שדרכו ליישר את האדם, עלול לפעמים לעמוד לו לרועץ. טוב שאדם יפעיל את שכלו כדי לפעול ביושר, אבל לפעמים אל תתחכם הרבה - לך בתמימות ותצליח יותר.
וכמו שכותב היעב"ץ על תקופת האינקוויזיציה בספרד, לפני כחמש מאות או שש מאות שנה: האנשים שהיו תמימים באמונתם בה' יתברך מסרו נפשם כפשוטו על קדושת השם ועלו במעלות קדושים וטהורים. לעומתם, החכמים שבהם, הפילוסופים שהעמיקו בחקר החכמה, מצאו כל מיני חכמות כיצד להינצל וכיצד להיראות כלפי חוץ כנוצרים, בעוד שבתוך תוכם הם מאמינים - אבל דור שני ושלישי של האנוסים כבר נמחה. הרי לך שהשכל, שעל פיו אתה מכריע ביושר, יכול לפעמים להיות לרועץ, שהרי גם הוא יכול לטעות.
וזהו "תומת ישרים תנחם": מה שהישרים הולכים בתמימות - הוא שינחה אותם בדרך הנכונה. אין די ביושר לבדו, שכן היושר השכלי עלול להטעות, ולפעמים צריך לומר "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" - כך כתוב וכך אני עושה, ואף שיש מקום להתפלפל, תמים תהיה עם ה' אלוקיך. ואז "תנחם", ובאמת הישר לא ייפול, מפני שהוא נשען גם על התמימות, על מה שכתוב וכמו שכתוב, בלי ללכת אחר השכל.
"וסלף בוגדים ישדם": "סלף" הוא ההפך מ"תם" - עקום; לסלף דבר פירושו לעקם אותו. "בוגד" הוא ההפך מ"ישר": הישר הולך תמיד בדרך התורה, והבוגד בוגד בתורה ועושה הפך התורה. וזהו שאומר הכתוב: מי שהתעקם שכלו, וגם אינו הולך בדרך התורה אלא סומך על שכלו העקום - סילופו ישדד אותו. ו"ישדם" אפשר לפרשו מלשון זריקה, ואפשר לפרשו מלשון "משדד את המערכות", היינו שהוא מתעקם מן הדרך הישרה ואינו הולך בדרך מסודרת וישרה, אלא הורס ומקלקל בדרך מקולקלת.
ישר, צדיק ותמים אצל המלבי"ם
גם המלבי"ם עומד על הביטוי "ישרים", ומבחין בין ישרים לצדיקים. "ישר" הוא מי שליבו הולך בדרך הישר, בין באמונות ודעות, בין בענייני הבינה וההתבוננות - ובעיקר נאמר "ישר" על ענייני התבוננות: הוא מתבונן ומסיק מסקנות ישרות. ובענייני המידות והמעשים, כלומר מה ראוי והגון לעשות ומה אינו ראוי והגון - זו החכמה, כמו שביארנו בעבר.
ובמה שונה הישר מן הצדיק? הישר - טבע ליבו מושך אותו לטוב מצד היושר הנטוע בקרבו. כמו שאתה רואה אנשים רבים שאינם שומרי מצוות כלל, ואף על פי כן לא ירמו אותך, מפני שמצד עצמם הם ישרים והגונים: כך חונכו, כך טבעם. יש אנשים שבאופן טבעי יש להם חוש צדק מפותח, וכשהם רואים דבר שאינו ישר הדבר מקומם ומכעיס אותם מיד. לעומתו, הצדיק הוא אדם שהורגל בדרך זו: מגיל קטן חינכו אותו והרגילו אותו בהנהגה זו. ולכן הצדיק פעמים רבות צריך להתמודד כנגד נטייתו הפנימית. אצל הישר זה בא אוטומטית, בטבעו הוא ישר, ואפילו אם ירצה לרמות אינו מסוגל. הצדיק, לעומתו, צריך פעמים רבות להתגבר על טבעו: חינכו אותו לצדקות, אבל ליבו מושך כאן לרמאות וכאן לעקם, והוא מתגבר. הצדיק כובש את יצרו, והישר - אצלו זה בטבע, כך הוא רגיל וכך ברא אותו הקדוש ברוך הוא.
ועוד הבדל: הישר אינו מסתכל רק על הצדק - "כך ראוי, יקוב הדין את ההר" - אלא עושה גם דברים לפנים משורת הדין. הוא אומר: נכון, אתה צודק, על פי דין מגיע לך; אבל בוא נהיה ישרים עם עצמנו ונראה שבאמת אותו אדם השקיע ועשה כך וכך, ומן הראוי למחול לו ולוותר לו. דוגמה: מצאת אבידה שאין בה סימן, אבל אתה יודע שהיא של פלוני. על פי הצדק, שהוא הדין - אין בה סימן, ואינה שלך להחזיר. אבל על פי היושר, על פי המוסר והיושר, ראוי להחזיר את האבידה לאותו אדם. וזה מכוח מה שאמרו חז"ל על "ועשית הישר והטוב": לא רק את הצדק שאומר יקוב הדין את ההר, אלא גם את הדבר שישר וטוב לעשותו - גם אותו צריך האדם להשתדל לעשות. זו מעלת הישר.
וכדי שאדם ילך בדרך הטוב, אומר המלבי"ם, צריך שני דברים. ראשית, שהדרך עצמה תהיה ישרה - לא דרך עקלקלות ולא דרך מתפתלת. שנית, שיראו לו את הדרך, כמו שכתוב "ה' נחני בצדקתך הישר לפני דרכך": תנחה אותי ותיישר לפניי את הדרך. מי שאינו ישר, שדרכו אינה ישרה, זקוק לסייעתא דשמיא מיוחדת כדי שילך באופן ישר, שאם לא כן ילך תמיד בעקמומיות. אבל גם הישר, שדרכו ישרה, עדיין צריך שיראו לו את הדרך - שהרי גם בדרך ישרה אפשר לסטות. לא די בדרך ישרה, צריך גם מורה דרך.
אבל התמים, אומר המלבי"ם, הוא אדם שעומד בקביעות בשלמות, ואין אצלו מצב של נטייה. אין הוא כישר, שאף שדרכו ישרה יש חשש שיסטה בסופו של דבר; אצל התמים אין חשש כזה. "תמים" הוא שלם, אין בו שום חיסרון, וכיוון שהוא בשלמות - שום דבר אינו יכול להטותו מדרך הישר. וזהו "תומת ישרים תנחם": התמימות היא שתנחה אותו בדרך ישרה, בשונה מן הישר לבדו שצריך מי שינחה אותו. הרי אתה רואה אנשים רבים שבטבעם הם ישרים, ואף על פי כן נמשכים אחר כל מיני רמאויות ואחר חברה שעושה דברים שאינם ראויים. מה יחזיק אותך שלא תסטה מדרך הישר? התמימות. לא די ביושר פנימי. התמימות, שהיא השלמות של הישר, היא זו שתנחה אותו שלא יסטה מדרכו הישרה.
"וסלף בוגדים ישדם": הבוגדים הם ההפך מן הישרים, והולכים הפך הדרך הישרה. "סלף" הוא קלקול היושר שבדבר, והסילוף עצמו "ישוד" אותם - מלשון שודד וגוזל. סלף הבוגדים גוזל את נפשם כביכול: האדם הבוגד, שאינו הולך בדרך ישרה, הוא כליסטים הגוזל את נפשו ובוזז את הון נפשו. זה לעומת "תומת ישרים", שהיא מנחה אותם בדרך הישר.
לסיכום:
שלושת הפסוקים הראשונים מלמדים אותנו שלושה יסודות. "מאזני מרמה תועבת ה'" - לא רק המעשה נתבע, אלא עצם ההחזקה של כלי הרמאות והרגל הלשון בשקר, שההרגל על כל דבר שלטון; ומנגד, "אבן שלמה רצונו" - מי שנמנע אפילו ממה שנראה מותר ביושר, ושוקל באבן שלמה בשעה שיכול היה לשקול אחרת, מקבל שכר כעושה מצווה. "בא זדון ויבא קלון" - הזד המחרף ומקנטר, בין בבין אדם לחברו ובין בבית המדרש, מביא על עצמו קלון; והצנוע, שיודע את ערכו ומוכן לקבל ולהקשיב, הוא שיזכה לחכמה, שכן תועלת האוזניים אינה לאין זולתו. ו"תומת ישרים תנחם" - היושר השכלי לבדו עלול לטעות ולסטות, והתמימות היא ההנחיה הבטוחה בדרך; ואילו הבוגד, שסומך על שכלו העקום, סילופו עצמו שודד וגוזל את נפשו.