פתיחה
בסיום פרק י' במשלי חוזר שלמה המלך ומעמיד זה מול זה את הצדיק ואת הרשע, אלא שהפעם ההשוואה נוגעת לשלושה תחומים מרכזיים: היציבות בחיים (מי נופל ומי קם), כוח הדיבור (פי צדיק לעומת לשון תהפוכות), והיכולת לרצות ולפייס. שלושת הפסוקים האחרונים של הפרק פותחים לנו צוהר להבנת מהותו של הצדיק: לא אדם שאינו נופל, אלא אדם שיודע לקום; לא אדם שדיבורו נעים, אלא אדם שדיבורו נובע מאמת פנימית.
פסוק ל': הנפילה שאינה לעולם
צַדִּיק לְעוֹלָם בַּל יִמּוֹט וּרְשָׁעִים לֹא יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ׃
מסבירים המלבי"ם והגר"א: כאשר אדם מתמוטט, הדבר בא מחמת סיבה - או חולשת הרגליים שעליהן הוא עומד, או מדרון שהוא מחליק בו ונופל. והנה אומר הכתוב: הצדיק לעולם בל ימוט. אין הכוונה שלא ייפול כלל, אלא שגם אם ייפול, הנפילה שלו אינה נצחית. קרא את הפסוק כך: הצדיק לא לעולם ימוט. נפילתו זמנית בלבד.
על זה נאמר "שבע יפול צדיק וקם". העיקר הוא ה"וקם". יש כאלה שזוכרים היטב את ה"שבע יפול צדיק", ולא מסתפקים בשבע אלא בשבע מאות שבעים ושבע, ויש להם כביכול סיוע מן הפסוק - רק את ה"וקם" הם שוכחים. אבל מעלתו של הצדיק היא בדיוק בזה: שהוא יודע ליפול, וגם לקום אחרי כן.
שימו לב להדגשה שבפסוק: יש מצב שהצדיק ייפול. ואדם צריך לדעת את זה כדי שלא לייאש את עצמו. לפעמים אדם רואה שיש לו נפילות וירידות, וזה שובר אותו. הוא אומר: גמרנו, סימן שאתה לא יכול, אתה לא מסוגל, זה לא בשבילך - וזו קטנות מוחין. צריך לדעת: גם הצדיק נפל. אל תחשוב שהוא נעשה צדיק ברגע אחד. הכל אצלו היה מתוך התמודדות. שבע יפול צדיק, ובסופו של דבר - וקם.
מה שצריך לדעת הוא: אפילו שנפלתי - כי נפלתי קמתי. איננו נשארים למטה. "כי אשב בחושך ה' אור לי": גם כשאני במצב ירוד מבחינה רוחנית, קשה לי, אני במשבר - תזכור שהקדוש ברוך הוא הוא בחינה של אור. תקום, תתרומם. אבל שלא יעמוד עליך השופט ויתחיל לספור אחת, שתיים, שלוש, והוא שוכב על הקרשים ונגמר הסיפור. הצדיק אינו כך: מקבל נוקאאוט, קם, עומד שוב על הרגליים וממשיך. יש סיבוב שני. היצר הרע ניצח אותי בסיבוב הזה - לסיבוב השני אני כבר מחכה לו, ואני בא עם כוחות מחודשים.
הרשע לעומת זאת: היצר הרע לקח אותו בסיבוב הראשון, בשני, בשלישי וברביעי - וגמרנו. "מה כבר יעזור שאלך להתפלל מנחה? אחרי מה שעברתי היום, המנחה הזאת לא תשנה כלום" - וכבר מוותר על המנחה. אחר כך גם על הערבית. אחר כך יש לו שיעור: "מנחה לא התפללתי, ערבית לא התפללתי, מה הטעם ללכת לשיעור?" - ומוותר גם על השיעור. כך היצר הרע מוריד אותו למטה למטה, עד שאול. מדוע? מפני שאת זה הוא שכח: צדיק לעולם בל ימוט. לצדיק אין מצב של נפילה עולמית, אלא אם נפל - שבע יפול צדיק וקם.
ומן הצד השני: "ורשעים לא ישכנו ארץ". הרשעים, גם כשהם שוכנים בארץ - כלומר נראים יציבים, אינם עומדים במדרון ואין להם חולשת רגליים שגורמת להתמוטטות - לשון "שוכן" היא לשון שכינה, קביעות. בא הכתוב ואומר לך: לא ישכנו. המשכן שלו איננו קבוע, ובסופו של דבר הוא יינער ממנו. נמצא שגם אם אתה רואה את הצדיק בנפילה - דע שאינה תמידית; וגם אם אתה רואה את הרשע בעמידה - דע שאין זה לתמיד, והוא עוד ייפול.
פסוק ל"א: פה שנובע לעומת לשון שמתהפכת
פִּי צַדִּיק יָנוּב חׇכְמָה וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת׃
הגאון מווילנה מסביר: פי הצדיק מדבר תמיד בחכמה, כמו מעיין נובע. ומעיר המהדיר על דברי הגר"א, שאפשר להסביר ש"ינוב" הוא מאותו שורש של "ינבע" - נובע ומניב כביכול שורש אחד. ה"ניב" משמש לדיבור, "ניב שפתיים", והוא גם לשון נביעה. פי הצדיק נובע תמיד חכמה, כמעיין שאינו פוסק לעולם, ולכן תמיד הולכים לשמוע ממנו דברי חכמה.
לעומת זאת "ולשון תהפוכות תכרת": מי שאינו אומר תורת אמת אלא מדבר תהפוכות - אתמול אמר כך, למחרת חזר בו, אחרי יומיים אומר שמה שאמר שלשום אינו נכון - הוא סותר את דבריו, הדברים אינם מסודרים אצלו ואינם מיושבים בדעתו. כולם באים לשמוע אותו ורואים שכל יום הוא משנה: אתמול כך, היום אחרת, ומחר הוא דוחה את מה שאמר שלשום. רואים שהוא אינו יציב. ומה קורה לו? "תכרת" - יעזבו אותו, אף אחד לא יבוא לשמוע אותו, וממילא לשונו נכרתת כביכול מן המציאות, שאין שומעים בקולה.
ההבדל בין צדיק לחכם על פי המלבי"ם
המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין הצדיק לבין החכם. החכם - כל החכמה אצלו בקבלה. קיבל מרבו. שהרי החכמה היא בקבלה: אדם אינו יכול להחכים מעצמו, שכן חכמה פירושה לדעת מה טוב ומה רע, ואת זה אי אפשר לדעת מעצמו. חכמה היא מוסר, ואילו יניח אדם לעצמו - אחד יאמר שזה הטוב והשני יאמר שדבר אחר הוא הטוב, כל אחד עם ה"טוב" שלו וההבנה שלו. החכם קנה את החכמה מחכם אחר, מנביא, ועל ידי כך נעשתה חלקו.
הצדיק לעומתו לא קנה את חוקי החכמה בקבלה, אלא הורגל בהם בצדקתו. החכם יודע בכל דבר למה ומדוע; הצדיק אינו יודע למה ומדוע, אלא יודע לעשות. הוא הורגל בכך: מניח תפילין, מתפלל, מקיים את הכל - אך אם תשאל אותו טעמים והסברים לא ידע לתת לך. החכם בקיא בחוקי החכמה, יש לו שיטה כללית, והחכמה מסודרת אצלו. הצדיק נוהג בכל כמו החכם, אלא שאין לו שיטה מסודרת; מה שיש לו הוא הקיום המעשי על פי מה שהורגל.
משל לדבר: קריאת התורה אצל יהודי תימן
החכם הנוסע רבי יעקב ספיר, בעל "אבן ספיר", היה בתימן לפני כמאה וחמישים עד מאתיים שנה. רוב הידיעות הברורות שיש לנו על חיי היהודים בתימן באותה תקופה באות ממה שכתב. הוא חיבר ספר ותיאר בו את חיי היהודים בתימן, וגם במקומות אחרים שבהם היה, כגון בהודו ובבומביי.
אחד הדברים שהוא מתאר הוא בקיאותם הגדולה של יהודי תימן בקריאת התורה. הוא מספר שהיה בבית הכנסת, והיה צריך מי שיתרגם - שכן אצל התימנים לכל פסוק יש מתרגם. לא היה להם ספר, העניות הייתה גדולה מאוד ולא לכולם היו ספרים. קם בחור אחד ותרגם את כל הפרשה בעל פה, לפי הניקוד ולפי הכל. "וידבר ה' אל משה לאמר" - "מלל ה' עם משה למימר", זה הכל יודעים, אבל הוא המשיך ותרגם את הכל בעל פה.
וכך גם בקריאה עצמה: תשאל אותו איך קוראים את המילה הזאת, איך קוראים את הפסוק הזה - יאמר לך במדויק. יאמר לך כאן "פַרְעֹה" וכאן "פַּרְעֹה". אבל תשאל אותו למה כאן כך וכאן כך - תשעים אחוז לא ידעו להסביר לך. את הכללים רובם המוחלט אינם יודעים, אבל את הקריאה המדויקת יקראו בלי טעות, ואם הקורא יטעה - כולם יתקנו אותו.
קח לדוגמה את המילה "בעלי": האם השווא שתחת העי"ן נח או נע? הבלדי יאמר לך מיד כיצד לקרוא. תשאל אותו למה - יאמר: "ככה אבא שלי קרא, וככה סבא שלי קרא, וככה המורי שלי קרא". הוא יודע מצוין, אבל טעם לדבר אין לו. תסביר לו: זהו שווא, והשווא פעמים נח ופעמים נע; והגורם לכך הוא אם האות שלפניו בתנועה גדולה או בתנועה קטנה - בתנועה גדולה השווא נע, ובתנועה קטנה השווא נח; ותחת הבי"ת יש פתח שהוא תנועה קטנה, ולכן השווא שאחריה נח. ייתכן שלא הבין את מה שאמרת, אבל ברור שהוא ימשיך לקרוא נכון כפי שהורגל. ההבדל הוא רק בזה: לנהוג הוא נוהג כהוגן וכדין, אך את הסיבה אינו יודע.
זהו משל להבדל שבין צדיק לחכם על פי המלבי"ם, ואיני מתכוון לומר שזה צדיק וזה חכם. הכוונה היא: יש אחד שנוהג בכל דרכי החכמה מתוך ידיעה ושיטה מסודרת - זהו בגדר חכם בקיום המצוות. והצדיק מקיים את כל המצוות, אבל תשאל אותו למה כאן עשית כך וכאן כך - יאמר לך: כך קיבלתי מאבא שלי. הכל עשה מצוין, אך אין לו בזה שיטה מסודרת בחכמה; בהנהגה - כן, הוא נוהג בצדקות.
ומה בכל זאת יתרונו של הצדיק
לפי זה, אומר המלבי"ם, תבין את "פי צדיק ינוב חכמה". פי הצדיק עושה תנובה; "ינוב" מלשון תנובה. כאשר שואלים אותו על דבר מה, הוא מוליד בפיו תנובה - תשובה מסודרת על כל דבר ודבר, ומוציא עוד ועוד הסברים וטענות ודברים מלומדים. אמנם הצדיק יאמר לך על כל דבר, אבל אין לו שיטה כללית מסודרת בזה, שהרי הכל אצלו מצד הקבלה: כך אביו עושה וכך הוא רואה אותם עושים.
וכאן אומר המלבי"ם שיש לצדיק יתרון על החכם, מן ההמשך: "ולשון תהפוכות תכרת". הלשון מסמלת תמיד את הבינה. ואם יבוא אדם אפיקורס וכופר בלשון תהפוכות - כלומר יוכיח לך בראיות, מן המחקר, מן המושכלות ומכל מיני דברים שבדק ועיין בהם, היפך דרכי החכמה, כנגד התורה הקדושה - החכם אינו יכול לעמוד כנגדו. החכם אומר: כך קיבלתי מרבותיי ומאבותיי את דרכי החכמה, ואינו יודע לברר ולהוכיח אותה בראיות ובמופתים כנגד מי שחוקר ומכחיש את אותם יסודות שקיבל.
פסוק ל"ב: שפתי צדיק ידעון רצון
שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת׃
רש"י מפרש: הצדיקים יודעים לרצות ולפייס את בוראם, כמשה רבנו שהקדוש ברוך הוא אמר לו "הרף ממני ואשמידם", והוא ידע לרצות ולפייס את בוראו. וכן יודעים הם לרצות את הבריות ולהטיל שלום ביניהם: גם כששניים רבים ומתווכחים, הצדיק יודע כיצד לעשות שלום ביניהם ולהביאם למצב שלא יעשו מחלוקת.
רבנו יונה: שינוי מפני השלום
רבנו יונה מסביר על פי הרצף: לפני כן נאמר "פי צדיק ינוב חכמה", ואחר כך קילל הכתוב את לשון התהפוכות. בא הכתוב ואומר: דע לך, אף שדברי הצדיק הם תמיד דברי אמת ודברי חכמה, עם כל זה כן דרכו של הצדיק לשנות בדברים מפני השלום. "שפתי צדיק ידעון רצון" - הוא יודע כיצד לרצות את חברו, כמו שנאמר "מענה רך ישיב חמה".
דוגמה לדבר: אהרן הכהן. אהרן היה איש אמת בלי כל ספק, ועם כל זה היה פוגש אחד בשוק ואומר לו: אתה יודע כמה חברך מצטער שאינו מדבר איתך? כמה הוא מתחרט על המריבה ביניכם? איזו עוגמת נפש יש לו, אני רואה שאין לו אפילו תיאבון לאכול. ואחר כך היה פוגש את החבר השני ואומר לו כמה חברו מכה על חטא על המריבה וכמה הוא מצטער. לא זה הצטער ולא זה הצטער, וכשהיו פוגשים זה את זה היו מתחבקים. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו.
נמצא שאף שהצדיק אינו בעל שקר ואין תהפוכות בפיו - זו דרכו של הרשע שמהפך בדבריו - עם כל זה אין הצדיק הולך עם האמת ראש בקיר לומר "אני אומר רק את האמת". אוי ואבוי אם יעשה אדם כדבר הזה. אמנם התורה אמרה "הוכח תוכיח", אבל התורה אמרה גם "ולא תשא עליו חטא". לא תמיד אתה צריך לומר כל דבר, ולא תמיד לומר "זו האמת, אני אטיח לו אותה בפרצוף שידע". איזו טיפשות: הלבנת את פניו, פגעת בו, נעלב ממך - "אבל הייתי חייב לומר לו את האמת". מי אמר שאתה חייב? יש פעמים שמשנים מפני השלום.
דבר שאדם יודע שיגרום למחלוקת ולמריבה או ללשון הרע - אין לאומרו. שואל אותך חברך: ראיתי שיעקב הסתודד איתך, וכשהגעתי הוא שינה נושא - מה הוא אמר עליי? ואתה עונה: הוא אמר שאתה קמצן ולא סימפטי... "אני אומר לך את האמת כי אני לא אחד שמשקר". מה זה הדבר הזה? אומר החפץ חיים: מותר לך לשקר. שואל אותך "הוא דיבר עליי?" - מותר לך לומר "לא, הוא לא דיבר עליך". אפילו שקר גמור מותר, וזהו בגדר לשנות מפני השלום.
ודאי שתמיד עדיף לשקר בדרך שאינה שקר מפורש, אלא שהשומע יבין כך, ואני לא הוצאתי שקר מפי. "נראה לי שיעקב דיבר עליי, נכון שדיברתם עליי?" - "מה נראה לך, אין לנו על מי לדבר חוץ ממך? רק אתה מעסיק אותו?" לא אמרתי לו שלא דיברנו עליו ולא אמרתי שיעקב לא דיבר עליו, ובכל זאת הוא יבין שלא דיברו עליו. זה עדיף מאשר לומר "הוא לא דיבר עליך". אך בכל מקרה, אם הוא שואל ברחל בתך הקטנה: "תגיד לי, הוא דיבר עליי, נכון?" - מותר לך לומר לו במפורש: הוא לא דיבר עליך, כדי שלא להיכשל בלשון הרע ובשנאה ובמדנים.
זהו שאמר הכתוב: הצדיק הוגה חכמה, אין שקר ואין עוולה בפיו, אין זה פי תהפוכות; ועם כל זה "שפתי צדיק ידעון רצון" - הצדיקים יודעים מתי הדבר יגרום לריצוי לחברו, מתי מענה רך משיב חמה, וכמו שאמרו חז"ל שמותר לשנות מפני השלום, ובזה הוא נוהג בהנהגה שמרחיקה מריבות ומחלוקות.
"ופי רשעים תהפוכות" - ההרגל בשקר
הרשעים, פיהם מלומד ורגיל תמיד בהיפך האמת. ואומר רבנו יונה: כשיש מריבה בין אנשים, גם אם אינם קשורים לעניין ואין להם בו שום תועלת, תמיד ימצאו סימוכין וטיעונים לצד השקר ולצד הלא צודק. ראה את אותם עוכרי ישראל מבפנים, שאינם מסתפקים בכך שיש לנו אויבים מבחוץ אלא הולכים לסייע להם ומקבלים מהם כספים כדי להלשין על אחיהם היהודים. כל מה שתאמר - ימצאו את הסברה ההפוכה: למה דווקא אנחנו הרשעים, למה אנחנו המתעללים, למה אנחנו שכל רצוננו רק לא להתפוצץ כאן - אנחנו הלא בסדר. זהו טיפוס ה"איפכא מסתברא": כל מה שתאמר יאמר לך שיש צד הפוך, ותמיד ילך אחר הצד העקום. זהו "פי רשעים תהפוכות" - להפוך את הדבר ולא ללכת על פי יושר הדברים.
וכיצד נעשו מורגלים כל כך בשקר? אומר רבנו יונה: מפני שתמיד היו עושים פעולות של עושק וחמס ועוולה ושקר, וממילא כשהוא בא במגע עם אחרים הוא ממשיך את הרגלו. שפתיו הורגלו לומר שקר ולהכריע לצד השקר, ולכן בכל מקום שיש טענות של שקר הוא מוצא עצמו מחובר אליהן יותר מאשר אל האמת. והדוגמה קולעת: אותם אנשים דרכם תמיד בשקר, כל חייהם הם חיים בשקר ולא על פי האמת שהיא התורה הקדושה, וממילא הם אוהבים את דרך השקר ומצדיקים את הרשעים ואת הפושעים ואת המחבלים. למה? כי זו דרכו. גם בחייו הפרטיים הוא חי בשקר - יש תורה ויש מצוות והוא אינו חי על פיהן - ולכן אל תתפלא שהוא נוטה תמיד אל השקר.
הגאון מווילנה: לרצות באמת
הגאון מווילנה מסביר את עניין הרצון מעט אחרת. "שפתי צדיק ידעון רצון": הצדיק, אפילו אם קרה שחטא כנגד חברו ונכשל והכעיס אותו, יודע כיצד לרצותו כשנהג שלא כהוגן. כמו שאמרו חז"ל שיביא שלושה אנשים ויבקש ממנו מחילה בפניהם, שתהיה זו מחילה אמיתית בלב שלם. וכשחברו רואה שהוא באמת מתחרט ושהדבר בכנות - הוא מוחל לו מיד.
"ופי רשעים תהפוכות": הרשע, גם כשהוא צריך לרצות את חברו, מדבר תהפוכות - אחד בפה ואחד בלב. הוא בא לרצות רק מפני שאין לו ברירה, מפני שהדבר עלול לגרום לו בעיות והוא זקוק לך. ואילו אילו הייתה לו ברירה, מה אכפת לו שנפגעת. "תשמע, מה שהיה אתמול, אני חשבתי על זה ואני מאוד מצטער" - ואתה יודע שאינו מצטער ולא חשב כלום, אלא הוא זקוק לך עכשיו ולכן בא להחניף. זהו "פי רשעים תהפוכות": אין לבו ופיו שווים, וממילא גם לא יבואו למחול לו.
למה אצל הצדיק "שפתי" ואצל הרשע "פי"
עוד עומד הגאון מווילנה על שינוי הלשון: אצל הצדיק נאמר "שפתי" ואצל הרשע "פי". לדעת הגר"א (ולא כדרך המלבי"ם) השפתיים מסמלות דיבור שהוא מן השפה ולחוץ, דיבור שאינו פנימי, כלומר אחד בפה ואחד בלב, דיבור שאין האדם שלם עמו. לכן נאמר אצל הצדיק "שפתי": אפילו במקום שאנשים רגילים להשתמש בו באחד בפה ואחד בלב, הצדיק אינו נוהג כך, אלא "ידעון רצון" - יודע לרצות ומרצה באמת. אפילו במקום שאחרים לא היו מרצים באמת, הצדיק מרצה באמת.
ואילו הרשעים: "פי" - אפילו במקום שאין שום צורך לדבר אחד בפה ואחד בלב, ואפשר לומר את הדברים כהווייתם, שיהיה הפה מתאים ללב - אף על פי כן ידבר בלשון תהפוכות. וזו מציאות שאנו רואים אצל אנשים הרחוקים מן האמת: דרכם תמיד לשקר, וגם כשאין צורך ימצאו היכן לדחוף את השקר. ולמה היה השקר נצרך כאן? מה נתן ומה הועיל? והצדיק להפך: גם במקום שרבים היו משקרים - הוא יאמר את האמת. ואין מדובר במקום שנצרך לשנות מפני השלום, שבו ודאי גם הצדיק משנה.
למה "צדיק" ביחיד ו"רשעים" ברבים
עוד עומד הגר"א על שינוי: "שפתי צדיק" ביחיד, ולעומתו לא נאמר "פי רשע" אלא "פי רשעים" ברבים. ומבאר: אפילו כשהצדיק הוא לבדו הצדיק וחברו הוא הרשע - כלומר שלכאורה חטאתי כנגדך, אבל באמת לא היה זה חטא, שהרי אני הצדיק בסיפור הזה; צעקתי עליך, אך אני הצדיק ואתה הרשע - אף על פי כן "שפתי צדיק ידעון רצון", והוא הולך לרצותו ולבקש ממנו מחילה.
כמעשה שהיה ברב ובאותו טבח שפשע כנגדו, ורב בא בערב יום הכיפורים לזמן עצמו לפניו כדי שיבקש ממנו מחילה. אמר אותו חכם: הלך רב להרוג את הנפש - שידע שאותו רשע לא יתרצה, ובסופו של דבר תהיה עליו קפידא וימות, וכך אכן היה. רואים אתה: הצדיק, גם בדבר שהוא עצמו צודק מול חברו הרשע, עם כל זה משפיל מכבודו. וכן בפרשת השבוע: משה רבנו הולך אל דתן ואבירם, הולך אל קרח - הוא עצמו הולך אליהם כדי שלא להחזיק במחלוקת, אף שאני הצדיק ואתם הרשעים.
ולעומת זאת הרשע: אפילו כשהוא במקרה הזה הרשע, כלומר הוא יודע שלא נהג בסדר ושהצד השני הוא הצודק - אינו יודע לרצות ואינו הולך לפייס. "אתה היית לא בסדר, אתה זה שצריך לומר חטאתי עוויתי פשעתי" - כך הוא יוצא בהרגשה: אני הבסדר ואתה לא, וכי הוא יבוא לבקש ממני מחילה שאני אבקש ממנו? לכן נאמר "ופי רשעים" בלשון רבים: אפילו כששניהם רשעים - אתה הרשע כאן וגם חברך רשע, ואין לך יתרון עליו - עם כל זה הוא מדבר תהפוכות בלבו ואינו אומר את האמת.
המלבי"ם: רצון שמים ורצון הבריות
המלבי"ם מבאר: "שפתי צדיק ידעון רצון" - הצדיק הגיע בחכמה לכלל דעת, ודעת פירושה ידיעה ברורה. הוא החכים בחכמה והגיע בה לידיעה ברורה, עד שכל דבר הוא עושה בצורה מוחלטת, לא מתוך ספקות ולא מתוך לבטים. וזהו גדרה של "שפה", כמו שהסברנו בעבר: דבר שאדם שולף מיד, שנמצא על שפתיו.
ו"רצון" יש בו שני עניינים: דבר שרצוי להשם, וגם לשון התרצות - שאם מישהו מכעיס אותי אני מתרצה לאחר מכן, כמידת "קשה לכעוס ונוח לרצות". הצדיק יודע לומר מהו רצון השם - "כל שהיא תפארת לעושיה" - וגם מהו רצון בני אדם, "ותפארת לו מן האדם". הוא מוצא את הדרך לעשות דבר שירצה גם את קודשא בריך הוא וגם את בני אדם. לא לעשות את הדברים בצורה כזו שאני אומר "אני עושה רצון השם" ומכעיס את כל הסביבה, ולא להפך: לעשות את רצון האנשים ולא לעשות דבר כנגד רצונם, ולהכעיס בזה את הקדוש ברוך הוא. אלא "שפתי צדיק ידעון רצון" - בידיעה ברורה הוא יודע לומר לך מהו הדבר שהוא גם רצון השם וגם רצון בני אדם, שכן הגיע לכלל דעת.
"ופי רשעים תהפוכות": הפה מרמז לחכמה, שהוא דבר פנימי יותר, האיבר שבו האדם לועס. ופי הרשעים, שבו הם מדברים דברים כנגד החכמה, הוא תהפוכות - יש להם חוקים וכללים הפוכים מדרכי החכמה. הצדיק יודע לומר את הכללים הנכונים על פי דרכי החכמה, כיצד לעשות דבר שיהיה בו נחת רוח להשם יתברך וגם חן בעיני בני אדם; והרשע, הדברים שהוא עושה הם היפך דרכי החכמה, ולכן נאמר עליו "פי רשעים תהפוכות".
משל הבן איש חי: "אני דוגרי"
יש לבן איש חי ספר משלים, ובאחד המשלים הוא מביא סיפור שלם שראה בכתב עת, על אדם שבראש השנה החליט שילך רק על פי דרכי האמת ויאמר לאנשים את האמת בפניהם. ושם הוא מתאר כמה צרות עברו עליו ביום אחד. זה התחיל עם אשתו, שאמר לה במישרין מה הוא חושב עליה, וכן הלאה והלאה.
מכאן תבין: אדם שאומר "אני דוגרי" - מה זה "דוגרי"? השם נתן לך שכל, והשכל הוא כדי שיהיה לאדם טאקט: לדעת מה לומר, איך לומר ואיפה לומר. כשם שיש מצווה לומר, כך יש פעמים שמצווה שלא לומר. לפעמים אדם חושב שזה שבח - ואינו כן. אם במקום הזה הייתה עליך חובה לשתוק, היית צריך לשתוק.
לסיכום:
שלושת הפסוקים האחרונים של הפרק מלמדים אותנו שלוש אמיתות. ראשית, "צדיק לעולם בל ימוט" - הצדיק נופל, אבל נפילתו זמנית, ומעלתו שהוא קם; ואילו הרשע, גם כשנראה יציב, אין משכנו קבוע. שנית, "פי צדיק ינוב חכמה" - פיו נובע כמעיין ומוליד תשובה על כל דבר, ואילו לשון התהפוכות, שסותרת את עצמה, נכרתת מאליה שאין שומעים לה. ושלישית, "שפתי צדיק ידעון רצון" - הצדיק יודע לפייס את בוראו ואת הבריות, מרצה באמת ובלב שלם, ויודע אף לשנות מפני השלום כשצריך; והרשע, פיו ולבו אינם שווים, ותמיד נמשך אחר הצד העקום. מכאן לכל אחד מאתנו: לא לייאש את עצמנו מנפילות, לדבר דברים מיושבים ויציבים, ולדעת מתי לדבר ומתי לשתוק - שנזכה לעשות גם רצון קוננו וגם למצוא חן בעיני הבריות.