בחלק זה של פרק י' אנו ממשיכים במשלי הניגוד שבין הצדיק לרשע: מי מהם באמת קיים במציאות, מה ערכה של עבודה שנעשית בעצלות, האם היראה מקצרת ימים או מאריכה אותם, מה בין תוחלת לתקווה, וכיצד עצם דרכו של הקדוש ברוך הוא היא מעוז לאחד ומפלה לשני. נלך על סדר הפסוקים בעקבות המלבי"ם, ולצידו רבנו יונה והגאון מווילנא.
כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם׃ (כה)
המלבי"ם מסביר: לרשע אין שורש חזק במציאות, אלא קיום מקרי בלבד. הוא אינו מושרש, אלא נמצא כאן באופן זמני, כדבר הנשרש שלא בחוזק. באה סופה ועוקרת אותו בקלות, מעיפה אותו ויישאהו רוח. כל עוד אין סופה, כל עוד השנים כתיקנן וכסדרן, אתה מביט ואומר: הנה הוא מתקיים, חי ונושם ובועט. אבל די בסופה קטנה, ותעיף עיניך בו ואיננו.
ומדוע כך? משום שהצדיק יש לו קיום במציאות, מצד השלמות הנפשית שלו ומצד שהקדוש ברוך הוא משגיח עליו; הוא בחינת 'יש'. הרשע הוא בחינת 'אין'. וכדברי חז"ל: צדיקים אף במיתתם קרויים חיים, ורשעים אף בחייהם קרויים מתים. כבר בחייו הוא כאיננו. ומה שאתה רואה אותו לפניך - זו אשליה, פאטה מורגנה. מה ראית כאן? שבעים קילו; ומה הם שבעים הקילו הללו? כשם שאתה רואה בהמה קיימת לפניך, ובמותה נפשה יורדת למטה לארץ ונגמר העניין, כך הרשע: כדברי הרמח"ל, נפשו נכרתת משורשה העליון, ואתה רואה כאן גופות מהלכות. אין לו קיום בהוויה, ולכן סופה קטנה נושאת אותו עמה, שהרי באמת אינו קיים.
לעומתו - 'וצדיק יסוד עולם'. הצדיק באמת קיים, ומציאותו מקיימת את העולם. לא רק בשבילו, אלא כדברי חז"ל: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני. הוא מן היסודות המחזיקים את העולם. שהרי מי מחזיק את העולם? עסק התורה מחזיק את העולם, התפילה מחזיקה, גמילות חסדים מחזיקה - ומי מתעסק בכל אלה? הצדיק. נמצא שהצדיק הוא יסוד העולם.
ויש כאן גם רמז למושג הידוע בקבלה, שהצדיק הוא בחינת היסוד. יוסף נקרא 'יוסף הצדיק', שאין נקרא צדיק אלא מי שזהיר בקדושה, ויוסף שלא נכשל באשת פוטיפר זכה לתואר זה. והיסוד, כידוע, הוא בחינת הקדושה בספירות העליונות. על כן: צדיק יסוד עולם.
כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו׃ (כו)
רבנו יונה, הגאון מווילנא והמלבי"ם מסבירים את הפסוק פחות או יותר באותו קו. החומץ לפעמים מועיל: פעמים שהוא טוב לרפואה, ופעמים - כדברי הגר"א - אדם רוצה לאכול דבר חמוץ כדי לפתוח את התיאבון, שהרי דברים חמוצים וחריפים פותחים את התיאבון. וכן העשן: פעמים שיש בו צורך, אדם מדליק מדורה כדי שיהיה חם בבית, כדרך שהיו מחממים את הבית באח ובעצים. אלא שדא עקא: כל הדברים הללו, עם כל התועלת שבהם, יש בהם גם נזק. החומץ, אף שהוא פותח תיאבון או מרפא, מקלקל את השיניים וגורם להן כמין ציפוי שאין אדם יכול לאכול עמו. והעשן, אף שהוא הכרחי לחימום, נכנס לעיניים ומזיק להן. זהו המשל.
והנמשל: 'כן העצל לשולחיו'. לפעמים אין לאדם ברירה והוא נאלץ לשלוח את העצל בשליחות, שאין לו מי שיעשה זאת. אומר לך הכתוב: דע לך, גם אם תצא מזה תועלת כלשהי - לא ייתכן תועלת בלא קלקול. מבאר רבנו יונה: העצל מתעצל להקשיב לכל ההוראות. אתה מסביר לו לאן ללכת, עם מי לדבר ומה לעשות אחר כך, והוא עונה 'טוב, בסדר, אני כבר יודע'. אתה מבקש שירשום, והוא מתעצל לרשום ומתעצל לזכור. ולא זו בלבד, אלא שגם כשהוא מגיע לשם, הוא אומר לעצמו: לא נורא אם זה לא ייעשה עכשיו, אין לי כוח לעלות שוב ולדבר, זה לא ממש דחוף. והכול נובע מעצלותו. לפיכך אל תצפה מן העצל לתועלת שלמה; גם אם תהיה תועלת, כחומץ הטוב לרפואת השיניים, בסופו של דבר יש כאן גם נזק.
שואל רבנו יונה בלשונו: 'ואם בינה שמע זאת, מה לעצל ולשליחותו בתוך עניין מידות הצדיק והרשע?' כלומר, כיצד עבר שלמה המלך מנושא לנושא בלא הודעה מוקדמת? עד כה דיבר על 'כשחוק לכסיל עשות זימה', על 'מגורת רשע היא תבואנו', על 'כעבור סופה ואין רשע' - כל ענייני צדיק ורשע; ופתאום הוא מלמד שמי ששולח עצל נגרמים לו נזקים. וכי חברת שליחויות לפנינו? מה עניין המלצות בענייני גשמיות לכאן?
אלא, אומר רבנו יונה: 'ואתה עמוד והתבונן, כי המשל על מלאכת התורה והמצוות ועל שליחותם'. אדם העובד את השם נקרא שליח השם, כמו שנאמר 'וישלחך ה' בדרך' - שאמר שמואל לשאול כששלחו להשמיד את עמלק, וכמו שאמר משה 'כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מליבי'. מי שמקיים דבר השם - מקיים שליחותו, ומי שעושה זאת ברמייה הרי הוא בכלל 'ארור עושה מלאכת ה' רמייה'. ולכן בא שלמה ולימד: כאשר אדם עושה את מלאכת השם עליו להיות זריז, שאם יהיה עצל - גם אם תצא תועלת, היא תועלת חצויה, שבורה, שאינה שלמה. כחומץ המרפא את השיניים ומאידך מקלקלן; כעשן המחמם את הבית ומאידך נכנס לעיניים.
ורבנו יונה נותן דוגמאות: אף על פי שעשה מצווה והועיל תועלת ושכרו איתו, ייענש על החיסרון שגרם. הנה אדם הוגה בתורה, מגיע לשיעור, אבל אינו מכוון אל כל דברי מלמדיו, אינו מתבונן בכל הצדדים והאפשרויות, אלא אומר לעצמו 'פחות או יותר הבנתי' - וזו עצלות; ומה גורמת עצלות זו? שמגיע לדבר הלכה וטועה בו, ושוגה בהוראה. וכן מצוות תפילין: הוא מקיים את המצווה, אבל מסיח דעת ממנה. עשית את המצווה, אך כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים. וכך בכל מצוות השם: אדם צריך להיות זריז, לקיים את המצווה על כל פרטיה, בכל דקדוקיה והידוריה, ולא כעצל העושה חלק מן השליחות, שחלק מן השליחות הוא חומץ לשיניים ועשן לעיניים.
הגאון מווילנא מוסיף הסבר: העצל לא די שאינו מביא את מבוקשך, אלא שקודם כול הוא גורם לתוחלת ממושכה. אתה ממתין לו, 'הנה הוא כבר צריך להגיע, הנה תכף הוא בא', ומכלה את עיניך - זהו כיליון עיניים, המתנה ממושכת. וכשהוא סוף סוף מגיע, הוא בא ריקם. שלחת אותו להביא דבר מאכל, והוא אומר: היה סגור. יש חנות סמוכה? כן, אבל זו עוד הליכה, לא היה לי כוח, חזרתי. זהו עצל. נמצא שיש כאן גם עשן לעיניים - כיליון העיניים שבהמתנה, וגם חומץ לשיניים - שכשם שהחומץ מזיק לשיניים, כך בסופו של דבר אין לו מה לאכול: הלך ושתה חומץ לפתוח את התיאבון, ולבסוף אין לו מה לאכול.
המלבי"ם מסכם את הפסוק ואומר: כל הדברים הנאמרים על העצל יש להם מליצה גם על המתעצל בשליחות הכוללת, אשר נשלח לעולם הזה להשלמת נפשו. אדם שנשלח לעולם הזה כדי להשלים את נפשו - זו שליחותו; השם שלח אותנו לעשות את רצונו ולמלא שליחות. וכשיגיע לעולם הבא יתברר שהיה כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים: לא שלא עשה כלל, אלא שעשה עם חסרונות, עם נזקים, בחוסר שלמות.
וכמו שאומר הרמב"ם, קשה מאוד לאדם לקיים מצווה בשלמות, ואם יקיים אדם אפילו מצווה אחת בשלמות, נטו לשם שמיים, כבר זכה בה לחיי העולם הבא. זהו דבר שאינו פשוט כלל. ומכאן ביאור לדברי רבי חנניה בן עקשיא: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. שאלנו פעם: אם אתה מרבה מצוות, לא בהכרח זיכית אותי - שהרי כשיש הרבה מצוות אפשר לזכות הרבה אך אפשר גם להיכשל הרבה. והתשובה: 'הרבה להם' פירושו שנתן לנו הזדמנויות רבות לקיים מצוות, ואם יש הזדמנויות רבות, יש לך עוד הזדמנות ועוד הזדמנות - אולי באחת מהן תקיים נטו לשם שמיים, ובאחת כזו כבר זכית לחיי העולם הבא. ואם לא - חס ושלום זה כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים: עשה את השליחות, אך לחצאין ולשליש, ועוד גרם בכך נזק.
יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה׃ (כז)
אומר רבנו יונה: הדאגות מחלישות את כוחו של אדם ומקרבות את קצו. ודברים אלו כתב הרבה לפני כל מחקרי הרופאים שמצאו שאנשים הנתונים בלחץ מקצרים את ימיהם; וכבר חז"ל גילו זאת בכמה וכמה פסוקים - שאדם הנתון בדאגה ובלחץ, שאינו רגוע ומצוי תמיד בכעסים, מקצר את ימיו.
ואם כן, היה מקום לומר שגם ירא השמיים דואג - ממה? מן העבירות שבידו, שמא ייכשל בחטא ועוון - ואולי גם דאגה זו בכלל הדאגות המקצרות ימים? על כך בא הכתוב ומלמד: 'יראת ה' תוסיף ימים'. היראה והדאגה מאת השם אינה כשאר יראות ופחדים המקצרים ימים, אלא היא מוסיפה ימים. כך מסביר רבנו יונה בנוגע לדאגות, ובאותו קו אומר הגאון מווילנא בנוגע ליראות.
ומאידך: 'ושנות רשעים תקצורנה'. שהרי היה מקום לומר לכאורה שהרשע ראוי לחיים ארוכים, שכן אינו מוטרד ואינו מודאג; לעולם אינו שואל את עצמו 'אולי לא יצאתי ידי חובה, אולי הכעסתי את בוראי', תמיד טוב לו, בשלווה ובהשקט. פעם שאל אותי מישהו: למה אתם בבני ברק כל הזמן רצים? אדם יוצא מהכולל ורץ להוציא את הילדים מהגן; אחר כך רץ לנוח בצהריים כי הוא חייב להספיק לנוח כדי לחזור לכולל; ואחר כך רץ לכולל ערב. כל הזמן רצים. ואילו הוא הולך 'באיזי', אינו ממהר לשום מקום. היה מקום לומר: הנה, לו יהיו חיים ארוכים, שאין לו לחץ. אומר לך הכתוב: לא. אף שהרשעים יושבים בשלווה ואין להם פחד, והיו לכאורה ראויים להאריך ימים - שנותיהם תקצורנה, כי הם רשעים ופורקים מעליהם עול מלכות שמיים, וזה עצמו גורם שיתקצרו שנותיהם.
על הרב מבריסק מסופר שהיה מן האנשים ה'לחוצים' ביותר על קיום מצוות השם. פעם הכינו עבורו מצות לפסח, ושלח שליח. כשהביא לו השליח את המצות, התחיל לשאול: תגיד לי, שמרת אותן כך? מה עשית כשהגעת לשם? מה עשית עם המצות? איך ניפיתם את הקמח? איך עשיתם את זה ואת זה? ולא הפסיק לשאול. היה שם אדם שכל ה'נרוו' הזה הרגיז אותו קצת, ואמר: כבוד הרב, וכי צריך עד כדי כך? הרי השליח אומר שהכול היה בסדר, היה שם אדם נאמן שהשגיח - מה צריך כל הזמן לדאוג?
אמר לו הרב מבריסק: תגיד לי, אדם שיוצא מהבית עם מיליון דולר בכיס - איך הוא הולך? שם אותם בכיס ומתחיל לצאת, ואחרי שלוש שניות בודק אם הכסף עדיין בכיס; שם אותם בכיס החליפה, אינו לוקח סיכונים, ואחרי עשר שניות בודק שוב, ואחרי חמש עשרה שניות שוב. וכי הכסף יצמיח כנפיים ויעוף? בשלב מסוים הוא כבר מפסיק לבדוק, סוגר את החליפה ומניח את ידו על הכיס - כדי להרגיש באופן תמידי שהכסף שם. מיליון דולר אינו הולך ברגל. ולא צריך מיליון; גם אדם היוצא עם עשרת אלפים דולר נזהר, מסתכל לימין ולשמאל, שמא מישהו מתכנן עליהם - הוא בלחץ. אמר לו: דע לך, אצלי קיום מצוות אפיית מצה, או כל מצווה שהיא, זה הרבה הרבה יותר ממיליון דולר. עכשיו תבין למה אני שואל את כל השאלות ולמה אני לחוץ.
ועוד סיפרו עליו איך קיימו את ליל הסדר בביתו: כיצד קראו בדקדוק, וכיצד קיימו כל מצווה ומצווה בהידור. והמצות עצמן - אומרים שכמעט הגיעו לחריכה, כדי שלא יישאר בהן שום חשש חמץ, עד שספק אם נשאר בהן עוד גדר מצה לאחר אפייה כזו. והכול עשו בדקדוק, עד שסיימו את אכילת האפיקומן ברגע האחרון, כמה דקות לפני חצות, ולא הספיקו לאכול את כל המאכלים שהכינה בעלת הבית לסעודת יום טוב. וישבו וסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה, ולפנות בוקר נאנח הרב מבריסק ואמר: לך תדע אם קיימנו את כל מצוות הלילה הזה כהוגן וכראוי, לך תדע אם יצאנו ידי חובה.
איני אומר שזהו הקו ושכך בהכרח צריך להיות; כל אחד בדרגה שלו, ויש בזה שיטות אחרות של גדולי ישראל שדרכם הייתה אחרת. אני רק מבקש להראות שיש מצב שבו אדם חי בפחד וביראה מאת השם, והיה מקום לחשוש שיראה כזו מקצרת ימים. ומנגד, מי שאין לו יראת שמיים הוא קליל: 'תביא חתיכת מצה, מה זה משנה, כזית לא כזית, אכילת פרס ארבע דקות או עשר דקות - עזוב'. נדמה שאין לו דאגות והוא רגוע, אינו לחוץ ואינו מוטרד לעולם. ועל זה אומר הכתוב: יראת ה' תוסיף ימים, ושנות רשעים תקצורנה.
המלבי"ם הולך באותו קו ומדייק בלשון: בחלק הראשון נאמר 'ימים' - וימים כוללים גם ימי טובה וימי שלווה, אריכות ימים; ואילו 'שנים' מסמלות צער, שנות צער. וברשעים נאמר 'ושנות רשעים תקצורנה': לא רק שיהיו קצרות, אלא שיהיו גם מצערות. ואילו אצל הצדיק 'יראת ה' תוסיף ימים' - גם ימים ארוכים, וגם בחינת ימים טובים, כמו שנאמר באברהם אבינו 'בא בימים', שהכוונה לשנים טובות.
תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד׃ (כח)
יש לשים לב שהכתוב נוקט 'תוחלת' אצל הצדיקים ו'תקווה' אצל הרשעים, אף שלכאורה שניהם מורים על אותו עניין: 'אני מייחל' ו'אני מקווה' נראים כרעיון אחד במילים שונות. ובכל זאת נאמרו כאן שני ביאורים בהבדל שביניהם, של הגאון מווילנא ושל המלבי"ם.
הגאון מווילנא מבאר: 'תוחלת' היא ציפייה לדבר שיבוא לאחר זמן רב, לא מיידי, כמו שנאמר 'תוחלת ממושכה מחלה לב' - שהוא מייחל ומייחל ומייחל זמן רב. 'תקווה' לעומת זאת היא ציפייה לדבר מיידי, כמו 'אם הלילה אינשא לאיש - כי אמרתי יש לי תקווה', שהתקווה היא לדבר הקרוב. ולפי זה: הצדיקים אינם מצפים לקבל את שכרם בעולם הזה, אלא תוחלתם לזמן רחוק, לאחר מאה ועשרים שנה, שאז זמן קבלת השכר; והם מייחלים להשם שייתן להם שכר בעולם הבא, ועל זה נאמר 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה'. הוא מייחל לשמחה שתבוא לזמן רב. אבל הרשע אין לו סבלנות והוא בלחץ, ולכן הוא רוצה הכול פה ועכשיו: מיד כסף, מיד רווח, מיד הנאה, מיד תענוג. ועל כן 'תקוות רשעים תאבד' - כמו 'דרך רשעים תאבד' - ציפייתו לקבל מיד תתבדה.
המלבי"ם עומד אף הוא על השינוי בין 'תוחלת' ל'תקווה', ומבאר אחרת: אדם מייחל לדבר שבוודאי יקרה, לדבר בטוח; ואילו 'תקווה' נאמרת על דבר שאינו ודאי - כמו שאנחנו אומרים גם היום 'בתקווה שיגיע', 'בתקווה שזה יקרה'. הצדיקים יש להם תוחלת, שכן הם מייחלים לדבר בטוח: לשכר העולם הבא, לראות את השם עין בעין, מייחלים לחסדו - וזה בוודאות גמורה יתקיים. אבל הרשע אין לו תוחלת אלא תקווה בלבד: וכי בטוח שתתעשר? בטוח שיתמלאו תאוותיך? אינו בטוח, אלא רק מקווה. ולכן 'תקוות רשעים' - מה שהם מקווים להנאות ולתאוות - 'תאבד', לא יתקיים, ובסופו של דבר לא יקרה.
מָעוֹז לַתֹּם דֶּרֶךְ ה' וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן׃ (כט)
אומר הגאון מווילנא: דרך השם היא מעוז ומבטח לאלה ההולכים עם השם בתמימות. הוא בוטח בהשם והולך עמו בתום, והשם בחינת מעוז לו. אבל אותה דרך עצמה היא מחיתה - שבר - לפועלי האוון, שהם פועלי רשע. וכיצד דרך השם נעשית להם שבר? זהו שאמר הכתוב: 'כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם'. באותה דרך עצמה הצדיק מצליח והרשע נכשל.
ודוגמה לדבר מן הגמרא בשני אנשים שאכלו את הפסח: האחד לא מילא כרסו בשעת הסעודה, ואחר כך אכל את הפסח על השובע כשעדיין הוא מתאווה לו מעט - וקיים מצווה נפלאה, אכילת קרבן פסח, יזכנו השם לקיימה במהרה בבניין בית אלוקינו. והשני אכל אכילה גסה: כבר מילא כרסו קודם לכן בבשר שלמים ובמעדנים שהכינה אשתו, ומשהגיע לקרבן הפסח הנאכל על השובע - הוא מלא ומפוצץ, אומרים לו שזו מצווה וחייבים, ואין לו ברירה אלא לדחוס בכוח. זהו 'ופושעים ייכשלו בם' - ושים לב במה נכשל: לא בחילול שבת, אלא 'בם', במצווה עצמה שציווה השם. לצדיק זו הייתה דרך לעולם הבא, ולרשע דרך לגיהינום.
מדייק הגאון מווילנא: מדוע נאמר 'פועלי אוון' ולא 'עושי אוון'? יש 'פועל השם' ויש 'מעשה ידיו', כמו שנאמר 'ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו'. ומה ההבדל? 'פועל' הוא בנסתר - מה שהשם פועל בהסתר, כגון השגחה פרטית, דבר שצריך להתבונן בו. ואילו 'מעשה ידיו' הוא הגלוי: אם ארא עתה אבני אלגביש יורדות מן השמיים, אין זה נסתר אלא גלוי לעין.
ולפי זה מדויק הפסוק: 'את פועל ה'' - הנסתר - 'לא יביטו', שהבטה פירושה התבוננות (אני מביט בך, כלומר מתבונן בך), והם אינם מתבוננים; 'ומעשה ידיו' - הנגלה - 'לא ראו', שראייה היא אפילו בהעברה בעלמא, ראיתי והלכתי בלי להתבונן - ואף זאת אין להם, אף שהדבר גלוי. וכך גם כאן: 'ומחיתה לפועלי אוון' - לא 'עושי אוון' שהוא בגלוי, אלא אפילו 'פועלי אוון', שפועל הוא אפילו במחשבה ובנסתר. דע לך, דרך השם תהיה מחיתה אפילו למי שחושב במחשבתו מחשבת אוון, מחשבה שלילית ומחשבה רעה.
המלבי"ם מבאר ש'מחיתה' היא היפוכו של 'מעוז'. 'מחיתה' היא מלשון שבר, וכנגדה 'מעוז' הוא דבר שאינו נשבר, חזק ובעל עוז (וכלשון 'עשוי לבלי חת' - בלתי שביר). והעוז כאן הוא העוז הנפשי, הכוח הרוחני של האדם; וההפך ממנו הוא השבירה הנפשית, נפש שאיננה שלמה.
'דרך ה'' פירושה הנהגתו של הקדוש ברוך הוא, והיא מעוז לתם. מי שיתבונן בדרכי השם יראה כיצד הקדוש ברוך הוא סומך נופלים, כיצד הוא משגיח על נדכאים, וכיצד כל דרכיו אמת ויושר, חסד וצדקה, רחמים וחנינה. והתם המתנהג במידות אלו ימצא בהן מעוז - כוח ועוז וחוזק רוח להתנהג בהן, שהרי הוא עושה כמו שהשם עושה: מה הוא גומל חסדים, אף אתה גומל חסדים. נמצא שהאדם התם, כשהוא מתבונן בדרך השם, מקבל ממנה חיזוקים וסיוע להנהגתו, שכך השם מתנהג עם בריותיו.
ומאידך גיסא, אותה דרך עצמה היא מחיתה לפועלי אוון, שהם פועלים היפך דרך השם. דרך השם נותנת כוח להולכים בדרכיו וגורמת שבר לאלה שאינם הולכים בהם, שכן הוא רואה: הנה, מה שאתה עושה הוא היפך ממה שהשם עושה - וזה כמכה על קודקודו.
למדנו בפסוקים אלו שהרשע חסר שורש במציאות וסופה קלה עוקרתו, בעוד הצדיק הוא יסוד העולם ומקיימו; שהעצלות בשליחות - ובעיקר בשליחות הגדולה של קיום המצוות והשלמת הנפש - הופכת כל תועלת לחומץ לשיניים ולעשן לעיניים, ולכן נדרשת זריזות בכל פרט ודקדוק והידור; שיראת השם, אף שהיא דאגה, אינה מקצרת ימים אלא מוסיפה ימים טובים, בעוד שנות הרשעים השלווים מתקצרות ומתמלאות צער; שתוחלת הצדיקים נסובה על שכר ודאי ורחוק ותסתיים בשמחה, ואילו תקוות הרשעים על הנאה מיידית ובלתי ודאית - תאבד; ולבסוף, שדרך השם עצמה היא מעוז לתם המתבונן בה ומחקה את מידות בוראו, ומחיתה לפועלי אוון - אפילו לאלה שהאוון שלהם אינו אלא במחשבה.