פתיחה
פרק י' במשלי פותח את החלק השני של הספר - אוסף של משלים קצרים, פסוק־פסוק, שבכל אחד מהם מועמדים זה מול זה הצדיק והרשע, החכם והכסיל. לפנינו ארבעה פסוקים מן הפרק, ובכל אחד מהם נראה את דברי הגאון מווילנא, רבנו יונה והמלבי"ם, וכיצד הם פותחים לנו פתח להבנת העושר האמיתי, כוח ההרגל, ומידת הגמול של הרשע ושל הצדיק.
ברכת ה' - עושר בלי עצב
בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ׃ (כב)
מסביר הגאון מווילנא: למילה "עצב" שתי משמעויות. האחת - לשון טרחה, כמו "בעצבון תאכלנה" ו"בעצב תלדי בנים", כלומר בקושי גדול ובצער. השנייה - לשון דאגה. ואומר הגר"א: אל תתפלא, אין אלו שני דברים שונים אלא דבר אחד. מי שטרח והתייגע הרבה על דבר מסוים, מעתה הוא שרוי בדאגה עליו. וכמו שאומרים חז"ל: מרבה נכסים - מרבה דאגה. טרחת, נעצבת, אספת - ומה הרבית לעצמך? דאגות.
מי שאין לו רכב אינו מודאג כשמגיע מועד הביטוח. הוא גם אינו מודאג שהרכב עומד בחניה ומישהו עלול לקחת אותו, ואינו מודאג שמא מישהו נסע ברוורס ופגע בו. ככל שיש לאדם פחות - כך יש לו פחות דאגות.
מסופר על מלך שבנו חלה בחולי העצבות. אמרו לו יועציו שהדבר היחיד שיועיל לו הוא שילבש חולצה של אדם מאושר, וההשפעה תוציא אותו מן הדיכאון. שלח המלך שליחים לכל קצווי הארץ לחפש את האדם המאושר. עברו ממקום למקום, מעיר לעיר ומכפר לכפר, ושאלו: אתה מאושר? לא. אתה מאושר? לא. יום אחד ראו בדרך רועה, נח לו ומחלל בחליל ויושב בשלווה עם כבשיו. שאלו אותו: אתה מאושר? אמר להם: מאושר עד הגג, אין מאושר בעולם ממני. אמרו לו: עשה טובה, המכור לנו את חולצתך למען המלך. אמר להם: חולצה? אינכם רואים שאין לי חולצה? ואם הייתה לי חולצה - כבר לא הייתי מאושר. הייתי צריך לדאוג שלא תיקרע, לכבס אותה, לגהץ אותה. למה אתם חושבים שאני כל כך מאושר? מפני שאין לי אפילו חולצה.
כל קניין שיש לאדם תופס לו תא במוח: הוא צריך לדאוג לו ולהיות מוטרד בשבילו. מי האנשים הפנויים ביותר? אלו שאין להם כלום. ומי הטרודים ביותר בעולם? העשירים. ככל שאדם עשיר יותר - הוא מוטרד יותר. אדם מבקש לקבוע פגישה עם עשיר, והוא נענה: בעוד שלושה חודשים, בין 7:00 ל־7:15, יש לי ביומן משבצת פנויה. מסכן. פה הוא צריך לסגור עסקה, שם לחדש חוזה, בלי סוף. האנשים האלה טרודים.
אם כן, "עצב" הוא טרחה: טרחת ונעצבת כדי להשיג את הממון, ועכשיו יש לך דאגה מחמת הממון עצמו, כי מרבה נכסים מרבה דאגה. אבל כשיש ברכת ה' - כשהקב"ה הוא המפרנס והמברך את האדם - הברכה הזאת היא המעשירה אותו, ולא כשאר סוגי העושר שהאדם צריך לטרוח ולהתעצב עד שמגיע לאיזו השגה כלכלית. ולא זו בלבד, אלא שגם לאחר מכן אין לו דאגה. שהרי בדרך הטבע, אחרי שהשגתי אני מתחיל לדאוג: שלא יגנבו, שלא אפסיד, שלא ייגרם נזק, שלא תיפול הבורסה. על זה אומר הכתוב "ולא יוסיף עצב עמה" - מחמת העושר הזה לא תהיה לו דאגה, מפני שהקב"ה ימשיך וישפיע עליו שפע ושמירה שלא יזיקוהו. "יברכך ה' וישמרך" - ומפרש רש"י "וישמרך" מן המזיקים. אל תדאג, לא יגנבו ממך ולא ייקחו לך. זה כשיש ברכת ה'. נמצא: אינך טורח להגיע לעושר, ואינך דואג אחר כך לשמור עליו, כיוון שברכת ה' שורה עליך.
ברכת ה' בתורה
עוד הסבר אומר הגאון מווילנא, שהפסוק מדבר ביחס לתורה. הגמרא אומרת שלאוקמי גירסא - להעמיד את הלימוד בזיכרון - צריך סייעתא דשמיא, ואומרת: מתוך שחסידים היו, תורתן משתמרת בקרבם. כלומר, אדם יכול ללמוד, אבל כדי לזכור את מה שלמד - מלבד החזרות - צריך גם סייעתא דשמיא. יש אדם שלמד ויש לו סייעתא דשמיא והוא זוכר הכול, אפשר רק לקנא בו; ויש אדם שצריך לחזור ולשנן עוד פעם ועוד פעם, וגם אז אינו בטוח שיזכור לאורך זמן.
וזה שאמר: "ברכת ה' היא תעשיר" - כשה' מברך את האדם בתורה ומשפיע עליו שפע של תורה, הוא לא ישכח את מה שלמד ותהיה לו תורה מרובה. "ולא יוסיף עצב עמה" - הוא לא יצטרך להתעצב ולהתייגע כדי להבין כל דבר, אלא יהיה כמעיין הנובע שממנו נובעים חידושים, ולא יאמץ את ראשו יותר מדי אלא כל דבר יובן לו בקלות. ועוד, לא יהיה לו חשש שיאבד את מה שקנה; כשם שאצל הממון העצב הוא הדאגה שמא יאבד, כך בתורה - לא יהיה חשש שמא תשכח את מה שלמדת.
לחם העצבים - ביאור המלבי"ם
המלבי"ם מסביר: עושר שמגיע לאדם על ידי השתדלות אינו עושר אמיתי, ובעליו אוכל "לחם עצבים". מדוע? כי גם כשהוא אוכל ונהנה ממה שהוא אוכל, ההנאה שלו אינה שלמה, שהרי הוא זוכר כמה התאמץ והזיע עד שהגיע לאוכל הזה. ולא זו בלבד, אלא שתוך אכילתו הוא אומר לעצמו: זה עומד להיגמר, אני חייב לצמצם, לא אוכל ארבע פרוסות אלא שתיים. הרי הוא אוכל את לחמו בעצבות: עצב על מה שנצרך להתאמץ בעבורו, ועצב מן החשש העתידי שמא יחסר לו. וכל זה מפני שאין זה עושר אמיתי, ובראשו האדם הזה עדיין עני.
ומי הוא העשיר בעושר אמיתי? זה שיש לו ברכת ה'. ואז "לא יוסיף עצב עמה": לא יהיה בעצבות של "כמה התאמצתי" - שהרי לא התאמצת, ה' נתן לך; ולא בעצבות של צמצום במזונו - שהרי אין אתה צריך לצמצם, ה' נתן לך.
כשחוק לכסיל עשות זימה
כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה וְחָכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה׃ (כג)
אומר רבנו יונה: כשם שהשחוק קל לבוא מן המחשבה - אדם עושה אותו גם בלי כוונה - כך אצל הכסיל "עשות זימה". "זימה" מלשון זמם, מחשבה: מחשבתו של הכסיל יוצאת אל הפועל בלא התבוננות. מה שרצה לעשות, מיד הוא קם ועושה; אינו בודק את הדברים, אינו מהרהר בהם כראוי ואינו שוקל אותם כהוגן. והגר"א מדגיש: אין אדם אומר "עכשיו אני מתכונן לצחוק", אלא השחוק מתפרץ ממנו בבת אחת - ראה משהו מצחיק, שמע דבר מצחיק, ומיד זה פורץ. כך הכסיל עושה את זממו: מיד קופץ, בלי להתבונן. ועוד, הכסיל חושב שזו מעלה ושבח.
ולעומת זאת "וחכמה לאיש תבונה" - ומפרש רבנו יונה: וחכמה בעשות זימה לאיש תבונה. איש התבונה, לפני שהוא מוציא את זממו אל הפועל, בודק אותו קודם במאזני החכמה. אין הדבר נפלט ממנו כשחוק, אלא הוא שוקל אם ראוי לעשות, ורק לאחר מכן הוא פועל את פעולתו.
גם הגאון מווילנא הולך בכיוון זה, אלא שהוא מפרש "זימה" כפשוטה. כשם שהשחוק בא בלי הכנה - אין אדם מכין עצמו לשחוק, אלא ברגע אחד משהו הצחיק אותו ומיד הוא צוחק - כך הכסיל בענייני הזנות והזימה: זה בא לו באופן מיידי, אין לו עכבות, אין לו מניעות ואין לו בלמים. כשם שהשחוק פורץ ברגע אחד, כך הכסיל יכול לבוא בשנייה אחת לידי זימה ולעבירות חמורות.
ולפי הגר"א, ה"כשחוק" חוזר גם על "חכמה לאיש תבונה": כמו השחוק הכסיל עושה זימה, וכמו השחוק איש התבונה משיג את החכמה. איש התבונה הוא האדם המתבונן, הלומד, המעמיק - ופתאום עולה לו רעיון של חכמה, פתאום עלה לו חידוש, פתאום עלה לו ווארט, ברגע אחד. במילים פשוטות: כל אחד לפי מה שהוא עסוק בו. אצל הכסיל "כשחוק" והוא מגיע לזימה, ואצל החכם "כשחוק" - ברגע אחד קופץ לו לראש פירוש מחודש, הבנה, חידוש.
כוח ההרגל - ביאור המלבי"ם
המלבי"ם מבאר: "כסיל" הוא, כמו שביארנו בעבר, אדם הנוטה מדרכי החכמה לא מפני שהוא מסופק בה - הוא יודע את הכול היטב - ולא מפני שהוא חסר דעה ואינו פתי, אלא שעם כל זה תאוות לבו מושכות אותו לעשות כרצונו. ועל זה אומר המלבי"ם: ממשלת הלב בדרכי החכמה או בכסילות, כן ישוב טבעו, עד שמעשיו לא יתייחסו עוד אל בחירתו אלא רק אל ההרגל ואל הטבע השני שנטבע בו. זו הקדמה חשובה מאוד.
אדם המורגל בדבר מסוים עושה אותו באופן מיידי; הדבר פורץ ממנו בלי הכנות מוקדמות ובלי חזרות, שכבר נעשה אצלו טבע. דוגמה שלילית - הכעסן: אדם המורגל בכעס, כל דבר מעצבן אותו, ובשנייה אחת אתה מדליק אותו. בכל מה שהאדם מורגל בו, ממשלת הלב כה גדולה עד שבאותה שנייה אותם דברים יתפרצו ממנו.
ועכשיו נותן לנו שלמה שתי דוגמאות. הכסיל עושה זימה ברגע אחד, בלי דעת ובלי הכנה - כשם שדבר הגורם לו שחוק מצחיק אותו מיד - ומדוע? מפני שזה הרגלו, וההרגל נעשה שלטון ונעשה טבע. ואותו דבר "חכמה לאיש תבונה": אדם שיש לו בינה, ואוסף בנפשו את כל ענייני הבינה וההתבוננות בכל דבר ודבר, אצלו החכמה היא מיידית. הוא מונח בזה, זה הרגל אצלו; דברי החכמה ומחשבות החכמה הפכו אצלו לדרך חיים, לחלק מטבעו.
מגורת רשע היא תבואנו
מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן׃ (כד)
"מגורה" מלשון פחד, כמו "מגור מסביב". "מגורת רשע היא תבואנו" - מה שהרשע ירא ממנו, הוא זה שיבוא לו. וכך מביא רש"י מדור הפלגה: אותו דור אמר "פן נפוץ", ולכן אמרו "בואו ונעשה לנו שם ונבנה מגדל" - ומה עשה להם הקב"ה? "ויפץ ה' אותם משם". דבר שהרשע חושש ממנו, אותו דבר עצמו הקב"ה מביא עליו.
רבנו יונה מסביר: מה שהרשע מצפה לו ומייחל אליו לא יגיע אליו - התאוות שהרשע מעוניין בהן, לא ישיג אותן. רק הדברים שהוא מפחד מהם - את אלו הוא יקבל, ובמנות גדושות. הוא רוצה לזכות בפיס וכדומה - את זה לא יקבל. שני דברים עוברים בראשו: תאוות מצד אחד ופחדים מצד שני, שמא יקרה לו כך וכך. אומר לך הכתוב: חלק התאוות לא יגיע אליו, ומה כן יגיע? "מגורת רשע היא תבואנו" - מה שהוא מפחד ויגור ממנו.
"ותאוות צדיקים ייתן" - ומה הצדיקים מתאווים? לחסד ה' ולעשות רצונו, ואת זה הקב"ה נותן. ולעומת זאת מגורת הצדיקים - הצדיק חושש מן הרשע, מן האויב - את זה הקב"ה אינו מביא עליו. שהרי אי אפשר לתת לרשע את תאוותו, כי תאוותו בדברים אסורים; אבל הצדיק, מה תאוותו? "נגדך כל תאוותי" - כל תאוותי היא למולך, רק לעשות רצונך, וממילא את זה ה' ייתן.
מי נפרע מן האדם - ביאור הגר"א
הגאון מווילנא מסביר: הרשע ממה הוא מתיירא? מן העבירות שבידו, כמו שכתוב "האיש הירא ורך הלבב" - ממה הוא ירא? מעבירות שבידו. ועל זה נאמר "מגורת רשע היא תבואנו": אותה עבירה שממנה אתה מתיירא, היא עצמה תבוא עליך. שהרי מי שנפרע מן האדם אינו מישהו חיצוני לו, אלא העבירות שלו עצמן: כשאדם עובר עבירה הוא בורא משחית, והמשחית הזה עצמו נפרע ממנו ומשלם לו כראוי לו. זהו "עוון עקבי יסובני".
ולעומתם הצדיקים - "תאוות צדיקים ייתן": אצל הצדיק אין המצווה עצמה משלמת לו. ומדוע? אומר הגר"א: אם המצווה הייתה משלמת, היה השכר מוגבל, שהרי המצווה מוגבלת. לפיכך אומר הקב"ה: לא המצווה תשלם לך, אני אשלם לך - "ייתן", הקב"ה נותן ולא המצווה, מפני שהוא רוצה לתת שכר בלתי מוגבל. ואילו אצל הרשע, אם ה' היה נותן את העונש - ה' יצילנו - היה העונש בלתי מוגבל; לכן "מגורת רשע היא תבואנו" - העבירה עצמה תיפרע ממנו, ולפחות הפירעון בגבול, שכשם שהעבירה מוגבלת כך הפירעון מוגבל. אבל שכר טוב - את זה אין ה' רוצה לתת בהגבלה, אלא בלי הגבלה, ולכן את זה ה' בעצמו ייתן.
ועוד שינוי מדייק הגאון מווילנא: אצל העבירות כתוב "תבואנו", ואצל המצוות כתוב "ייתן". מה ההבדל? שכר המצוות הוא לאחר זמן; יצר הרע משלם במזומן, והיצר הטוב משלם שוטף פלוס שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה - באשראי ארוך. לכן "תאוות צדיקים ייתן" - בעתיד, יש עוד הרבה זמן. אבל גמול העבירות, הקליפה מיד רוצה להיפרע מן האדם ומיד רוצה להזיק לו, ולכן "מגורת רשע היא תבואנו" באופן מיידי: הקליפה מיד רוצה לינוק ממנו, שהרי הוא יצר אותה והוא ברא אותה. ואם אתה רואה שאין זה מיידי, אין זה אלא חסד ה' עליו, לזון ולפרנס את הקליפות עד שיחזור האדם בתשובה; אבל באופן הרגיל היא באה מיד.
מגור - בריחה שאינה מועילה
המלבי"ם מסביר מה ההבדל בין "מגור" לבין "פחד" בלשון הקודש. "מגור" הוא דבר שאדם ירא מפניו ומתחבא ממנו ועושה תחבולות כדי להינצל, כמו "מגור מסביב" - הולך ומנסה להתחבא כדי להינצל מן הרודפים. והרשע, גם הדבר שהוא יגור ממנו ועושה בעבורו את כל התחבולות להינצל - "מגורת רשע", לא יועילו לו ההתחבאויות, אלא "תבואנו", בסופו של דבר ייפרעו ממנו. וכמו שאמר איוב: "את אשר יגורתי בא לי".
"ותאוות צדיקים ייתן" - לעומת זאת הצדיקים, גם דבר שהם מתאווים לו בלבם, ה' ייתן להם בלי שיצטרכו להשקיע מאמץ כדי להשיגו. נמצא שהרשע שמשתדל בכל מאמץ לברוח מן הרע, אומר לו הקב"ה: אתה רוצה לברוח? לא יועיל לך, את הרע בסוף תקבל. ואילו הצדיק - אפילו רצון קטן שיש לו לדבר מסוים, אפילו עוד לא הוציא בקשה מפיו אלא רק "תאוות צדיקים", גם את זה הקב"ה ימלא. לא די שלא יגיע אליו הרע, אלא עוד ישיג טובה אפילו ברצון מועט ואפילו בלא שישתדל בה, בהשגחה מלאה מאת ה'.
ואגב, מוסיף המלבי"ם, "מגורת" הוא כמו "לא תגורו מפני איש", שדרשו חז"ל לשון אגירה: לא תאגרו דבריכם מפני איש. אדם רוצה לומר דבר מה אך הוא חושש, שמא זה אדם מכובד, והוא בתור דיין שותק ואינו אומר את מה שיש לו לומר - וזה חמור מאוד. "לא תגורו מפני איש" - אל תאגור דבריך, אל תתחבא ואל תסתיר את הדברים, אלא אמור אותם כפי שצריכים להיאמר. וזהו אותו רעיון של "מגורת".
כעבור סופה ואין רשע
כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם׃ (כה)
כשם שהסופה עוברת במהרה, כך מפלתו של הרשע תהיה כהרף עין. אל תבקש שזה יקרה עכשיו; אומר לך הקב"ה: בזמנו, ברגע אחד, ובשנייה אחת אתה תראה "כעבור סופה ואין רשע". וכפי שאנו רואים במדינות ערב: שנים על גבי שנים שליטים, עריצים ומושחתים, ובתוך חודש פתאום אותו אדם עומד להגיע לעמוד התלייה. איפה כל הגאווה, איפה כל השחץ, איפה כל הרהב? אומרים לך: אל תדאג, המתן.
וזה מה שאומר דוד המלך בתהילים: "בפרוח רשעים כמו עשב" - ברגע אחד אתה רואה אותו גודל, מאדם אנונימי למפלגה של שמונה מנדטים, ואחר כך חמישה עשר, ואדם נבהל. "ויציצו" - כמו עשב. אבל מה סגולתו של העשב? קצת שמש וגמרנו. "התעיף עיניך בו ואיננו" - רגע אחד ואיננו. הצדיק לעומת זאת הולך לאט לאט, "כתמר יפרח": התמר, עד שהוא פורח יוצאת הנשמה, אבל אחרי שפרח, שנים על גבי שנים הדקל ממשיך ונותן את פירותיו. הרשע - הצמיחה שלו מטאורית, וגם הנפילה שלו מטאורית.
"וצדיק יסוד עולם" - הצדיק אינו עובר לעולם, אלא יש לו יסוד ויש לו שורשים, והיסוד הזה הוא עד עולם. ועוד הסבר אומר הגאון מווילנא: "כעבור סופה" - כאשר עוברת סופה, צרה וזעם, הרשע אינו נמלט, והיה כלא היה; כשתגיע עת צרה - "ואין רשע". ואם תאמר, הרי גם הצדיק נספה? אומרים לך: לא אדוני. הצדיק הוא יסוד העולם, וגם אחרי מיתתו הוא עומד ומגן על העולם. אבל הרשע - כל מציאותו זמנית, וכל היותו כאן היא כל המציאות שלו; עברה סופה - איננו, נמחה, נגמר. הצדיק הוא יסוד עולם, גם אחרי מותו, לעולם ולנצח, גם כשאינו כאן.
לסיכום:
ארבעת הפסוקים שלמדנו מלמדים יסוד אחד: מה שנבנה על השתדלות האדם לבדה נשאר מוגבל ומלווה בעצב, ומה שבא מברכת ה' הוא עושר אמיתי - בממון, בתורה ובחיים - שאין עמו לא טורח ההשגה ולא דאגת האובדן. ראינו את כוח ההרגל, שהופך את מעשי האדם לטבע שני הפורץ ממנו כשחוק - לרעה אצל הכסיל ולטובה אצל איש התבונה, שהחכמה נעשתה אצלו דרך חיים. ראינו שהרשע מקבל דווקא את מה שיגור ממנו והתחבא מפניו, שהעבירה עצמה נפרעת ממנו מיד, ואילו הצדיק - הקב"ה בעצמו נותן לו שכר בלתי מוגבל, וממלא אפילו תאווה שלא ביקש עליה. ובסוף: הרשע צומח מהר ונופל מהר, "כעבור סופה ואין רשע", והצדיק - "יסוד עולם", מגן על עולמו לנצח גם אחרי שאיננו.