פתיחה
פרק י' בספר משלי פותח את החלק של המשלים הקצרים, שכל פסוק בהם עומד בפני עצמו ומעמיד זה כנגד זה את דרכו של הצדיק ודרכו של הרשע. בקטע שלפנינו עוסק שלמה המלך בכוחו של הדיבור: מתי הדיבור הורס, מתי הוא מרבה פשע, ומתי הוא הופך למקור חיים המנהיג רבים. נלך על סדר הפסוקים, נביא את ביאור המלבי"ם, ולצידו את ביאורי הגאון מווילנא והמדרשים שנלוו אליהם.
פסוקים יח-יט: ארבעה חלקי הדיבור
מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל׃ בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל׃
הרמב"ם, על מה שאמרו חכמים "כל ימיי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", מחלק את הדיבור לארבעה חלקים. יש דיבור אסור: לשון הרע, שקר, חנופה, רכילות ומוציא שם רע. יש דיבור רשות: לצורכי משא ומתן וכדומה. יש דיבור מצווה: דברי תורה, דברי מוסר, תפילה, לימוד, וגם עיסוק בקניית חפצי מצווה - כל מה שמוליך לדבר מצווה. ויש דיבור מותר: הדיבור ההכרחי לאדם לצרכיו - לאכול, לדבר עם אשתו, לקנות דבר שהוא זקוק לו.
אומר המלבי"ם: המשכיל אינו מדבר אלא רביעית הדיבור, ואיזו רביעית? זו של מצווה. המשכיל ממעט מאוד בדיבורים, ומה שהוא כן מדבר - זהו דיבור של מצווה בלבד. ואכן היו חכמים שרוב הזמן שתקו, ולא היית שומע מהם מטוב ועד רע.
לעומתם, לחפץ חיים הייתה הנהגה הפוכה: הוא תמיד דיבר, ולא היה מצב למצוא אותו שותק. מדוע? כי אנשים אומרים שמי שנזהר בלשון הרע חייב לסתום את פיו כל חייו, והוא רצה להוכיח שאין הדבר כן - שאדם יכול לדבר כל הזמן ולא לדבר לשון הרע. לכן דיבר תמיד: דברי חיזוק, דברי עידוד, דברי מוסר, דברי תורה - הכל, ורק לא לשון הרע. אל תחשוב שמי שנזהר בלשון הרע צריך פלסטר על הפה; אפשר לדבר כל הזמן, ורק לדעת מה מותר ומה אסור.
הנזק שבדיבור הרע
מצד הרע שבדיבור, מסביר המלבי"ם, באדם המוציא דיבה יש כמה וכמה רעות. "מכסה שנאה שפתי שקר": יש לו שנאה כלפי חברו, אך כלפי חוץ הוא מחייך אליו, מדבר איתו, נחמד וסימפטי - ובתוכו הוא שונא אותו. דווקא על ידי זה מצליחה הדיבה שלו. שהרי אם אתה ידוע כשונאו, וכשתבוא ותספר לי על ראובן - מיד אנפה שמונים אחוז ממה שאמרת, כי יש לך שנאה קדומה ומריבה עמו. אבל האדם הזה מציג את עצמו כחברו, וממילא מאמינים לו: "אין כאן שנאה קדומה, מה שאני אומר זו אמת לאמיתה". כך, על ידי שהוא מכסה את שנאתו בשפתי שקר, הוא מצליח להוציא דיבה ולהשתיל אותה בלב השומעים. אדם כזה הוא כסיל - הוא עושה דברים שהם היפך החוכמה, דברים הנובעים מרוע הלב.
ריבוי דברים מביא לפשע
ואל תאמר: הדיבה אסורה והמוציאה כסיל, אבל אני אדבר דברי רשות בלבד - וללא סוף. על כך אומר הכתוב: "ברוב דברים לא יחדל פשע". אפילו בדיבורי רשות, ריבוי דברים מביא בהכרח לחטא: בתוך שטף הדיבור ייאמרו לעג על הזולת, לשון הרע, דברי שקר ודברי חנופה. כמה עבירות אדם עלול לעבור רק משום שאינו סותם את פיו לרגע.
זהו ניסיון קשה מאוד לדברנים. אדם כזה מרגיש תמיד שהוא חייב לומר משהו, חייב להתבטא, תמיד יש לו משהו על קצה הלשון. ואז, גם אם לא פתח בלשון הרע, ריבוי הדברים עצמו גורם ל"לא יחדל פשע". לעומתו: "וחושך שפתיו משכיל" - המשכיל מונע את שפתיו מדיבורים מיותרים ומדבר רק דברי חוכמה ומצווה, אותה רביעית שהזכרנו. אדם כזה הולך בדרך השכל, מצליח בדרכיו ואינו בא לידי חטא ועוון.
פסוק כ: כסף נבחר לשון צדיק
כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט׃
הגאון מווילנא מקדים הקדמה. נאמר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" - הרי שישנם שני מיני צדיקים, משכילים ומצדיקים. מה ההבדל ביניהם? הגמרא מספרת שרבי חייא בר אבא היה דורש שמעתתא, ורבי אבהו היה דורש אגדתא: זה דרש בסוגיות עמוקות, וזה דרש באגדות.
אומר הגר"א: אלה הדורשים שמעתתא נקראים משכילים, שכן הם הופכים את העם לתלמידי חכמים יודעי הלכות. בזכותם יודע האדם שיש מושג של מוקצה, איסור טלטול בשבת, איסור הוצאה, איסור בורר - המשכיל השכיל את עם הארץ שיהיה תלמיד חכם. לעומתם, הדורשים באגדות הם ה"מצדיקים": האגדה היא בדרך כלל דברי מוסר ותוכחה, והיא מושכת את העם לתקן את דרכיו ולעשות רצון ה'. המשכילים מלמדים את העם הלכות, והמצדיקים הופכים את העם לצדיקים.
זהב וכסף
כנגד שני אלה, אומר הגר"א, יש בעולם זהב וכסף. הזהב נצרך רק לעשירים, הקונים בו דברים יקרים. עני שייגש למכולת עם מטיל זהב יאמרו לו: אדוני, אין לנו מה לעשות עם זה; הבא עשרה שקלים ותקבל לחם וחלב. הזהב עובר לסוחר רק אצל אנשים מסוימים מאוד - עשיר הבא לקנות מגדל, ייתכן שהמוכר יסכים לקבל ממנו מטילי זהב. אבל הכסף - למה נקרא שמו כסף? שהכל כוספים אליו. לכסף כולם זקוקים, עשירים ועניים כאחד.
כך גם במוכיחים. הגמרא מספרת ששבקו כולי עלמא את רבי חייא בר אבא והלכו לשיעורו של רבי אבהו, שהיה דורש באגדה. האגדה היא ככסף - נצרכת לכל, וכולם רוצים אותה. ואילו רבי חייא בר אבא הוא כזהב: דברים יקרים, עומק בהלכה ובדינים. לא כולם נהנים מזה. שיעור פלפול - לא באים אליו רבים; דרשה שיש בה דברים מתוקים וווארטים - מגיעים אליה המונים.
כסף מזוקק וכסף סיגים
אלא שגם בכסף עצמו, ממשיך הגר"א, ישנם שני מיני מטבע. יש מטבע העשויה עם סיגים - כסף שאינו צרוף ואינו מזוקק. במטבע כזו אי אפשר לקנות בכל מקום, אלא רק במקום המלכות שטבעה אותה. בזמנם, שהכסף היה כסף ממש, מטבע סיגים של מקום אחד לא הייתה מתקבלת במקום אחר: יאמרו לך זו אינה מטבע איכותית. לעומת זאת, מטבע של כסף טהור ומזוקק - יש לה ערך עצמי, ובכל מקום בעולם יקבלו אותה. לכן כשבא מישהו לשלם, אתה אומר לו: הבא לי "כסף עובר לסוחר", קנטרין גדולים, כזה שבכל מקום ניתן להוצאה, ולא מטבע שרק כאן באופן מקומי אפשר לקנות בה.
כך גם במוכיחים: יש כאלה שנמשכים אליהם ויש כאלה שלא. במה זה תלוי? באופן שבו הוא מוסר את דבריו. אדם הדורש אגדה, תוכחה ומוסר, אך רושף אש וזיקים, אומר דברים קשים כגידים ומוכיח ברחל בתך הקטנה - זהו אמנם כסף, שהאגדה הכל כוספים אליה, אבל כסף עם סיגים, ואנשים בורחים ממנו. זהו שאמרו: תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. לדעת להוכיח כך שיהיה זה כסף שבאמת מתאווים אליו - אין זה פשוט כלל.
הצדיק, אומר הגר"א, יודע להוכיח בדברים טובים ובדברי ניחומים, והכל נכספים אליו. כאהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה - זו תוכחה בדרך של כסף מזוקק. וזהו ביאור הפסוק: "כסף נבחר לשון צדיק" - איזה כסף הכל בוחרים? המזוקק. זו לשונו של הצדיק, הנוח לבריות ומוכיח בנועם, ובנועם מילותיו מתקרבים אליו השומעים ושומרים את מצוות ה'.
לב רשעים כמעט
ומה עם אותם שאינם חוזרים בתשובה גם לאחר ששמעו את דברי הצדיק? אומר הגר"א: אין זה מחמת חיסרון בדברי הצדיק, ולא משום שדבריו אינם נכוחים, אלא משום שלב הרשע רך. הוא כבשר: לוחצים עליו והמקום שוקע, מסירים את הלחץ - והבשר חוזר ועולה. כשמפעילים לחץ על לב הרשע, לכמה זמן זה מחזיק? זמן מועט. "לב רשעים כמעט" - כזמן מעט.
ו"כמעט" כאן אינו במשמעות המקובלת היום. כמו "כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו", וכמו "כמעט אויביהם אכניע" - וכי כמעט הכנעת אותם? אלא הכוונה: כמעטים אויביהם אכניע. לפעמים בא צבא של שני מיליון, ודוד אומר: כאילו ארבעה אנשים באו נגדי, אכניעם כאילו היו צבא מועט. אף כאן: לב הרשע רך, וההשפעה עליו נמשכת זמן מועט בלבד, ולאחר זמן קצר הוא חוזר לסורו.
וכך אמר המגיד מקלם על הפסוק "שתולים בבית ה' בחצרות אלוקינו יפריחו": יושבים בבית המדרש, שומעים דברי תורה, דברי חיזוק, שיחת התעוררות והתלהבות - "שתולים בבית ה'", אני שתול כאן, איני יוצא מבית המדרש. אבל כל דברי המוסר הללו - "בחצרות בית אלוקינו יפריחו": רק יצא לחצר בית המדרש, והכל נשכח, הכל נגוז, פרח ועבר. זהו לב רשעים. הלב שלנו רך: שמענו מוסר, קיבלנו חיזוק, יצאנו החוצה, ראינו דבר המרחיק אותנו - וקיבלנו חולשה. לב רשעים אינו חזק ואינו נשאר באותה עוצמה.
קשה כברזל
על זה אמרו: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל, אינו תלמיד חכם. מה פירוש "קשה כברזל"? מבאר הגאון מווילנא: בברזל קשה מאוד לעשות נקב, צריך קידוח רציני וזמן רב - אבל לאחר שנעשה הנקב, הוא נשאר לעד. לעומת זאת, קח חתיכת בשר ונקוב אותה: בשנייה עשית נקב, ובשנייה הוא נסגר והבשר מתמלא. דבר רך - עושים בו נקב בקלות, והוא נשאר לזמן קצר. הברזל - קשה לנקבו, אך הנקב נשאר לתמיד. לכן תלמיד חכם צריך שיהיה קשה כברזל.
וזו מעלתם של ישראל שנאמר עליהם "והנה עם קשה עורף הוא". אומר המדרש: קשיות עורף היא מעלה והיא גם חיסרון. מעלה - שכאשר באו להסיתנו מדרך ה', לא הסכים ישראל להפנות עורף, מוכן להיהרג ולמסור נפשו על קדושת השם, אבל לבטל את מצוות ה' אינו מוכן. מאידך, אם חלילה הייתה הידרדרות והוא ביטל את מצוות ה' ונעשה רשע - אותה קשיות עורף היא לו לרועץ: בא הנביא ומוכיח אותו, בא ואומר לו חזור בתשובה, והעם אינם מוכנים לשמוע, כי עם קשה עורף אתה.
ולמה נקרא "קשה עורף"? מי שעורפו קשה הוא מקובע. מישהו קורא לו: היי, בוא הנה, יש שם תהום, היזהר! והוא אינו מזיז אפילו את ראשו לראות מי זה ומה הוא רוצה, אלא ממשיך ישר. העורף מקובע, אינו זז ימין ושמאל. כשאתה בדרך ה' - נפלא, אינך מתפתה לשום מרעין בישין. אבל כשאינך בדרך ה', קושי העורף הזה שלילי ביותר: אתה ממשיך בדרכך הרעה, יודע שאתה הולך בדרך חתחתים ונופל, ועדיין ממשיך בקשיות עורפך.
ביאור המלבי"ם: פה, שפה ולשון
המלבי"ם מבאר את הפסוק אחרת, על פי ההבחנה שלו בין שלושת ביטויי הדיבור. "שפה" מורה על הדיבור החיצוני - דבר שאני שולט בו ומוציאו מיד מן הפה, בלי התבוננות ובלי העמקה. "לשון" מורה על הדיבור הפנימי - דבר שעיינתי בו, התבוננתי בו ולעסתי אותו, כשם שהלשון היא איבר פנימי. לפיכך כשרוצים לבטא בינה, משתמשים בלשון "לשון", שהיא מבטאת התבוננות והעמקה. הפה מסמל את החוכמה - מה שקיבלתי מרבותיי, והשפה מסמלת את הדעת - דבר שהפך אצלי לידיעה ברורה שאני שולט בה, ומיד שאתה שואל אני שולף ואומר. והפה הוא האמצעי שבין הלשון לשפה.
לפי זה מפרש המלבי"ם: "לשון צדיק" - מה שהצדיק התבונן בענייני היושר והצדק בכוח הבינה, הוא "ככסף נבחר": אין בו שום סיג ושום חיסרון. שהרי בדרך כלל, כשאדם מתבונן בדבר, הוא שוקל אותו לימין ולשמאל, למעלה ולמטה, אפשרי ובלתי אפשרי, עד שמוצא את הראוי - ואין הכרח שמה שמצא הוא מוחלט וללא סיגים; ייתכן שהמסקנה שהגיע אליה אינה ברורה לגמרי ואינה המסקנה שהיה צריך להגיע אליה במאה אחוז. כך אצל כל אדם. אבל הצדיק, מפני שהוא מתבונן על ידי השכל, הכרעותיו נקיות: מה שהעלה בהתבוננותו הוא כסף נבחר, נקי מכל סיג וחיסרון.
"לב רשעים כמעט" - הרשעים רחוקים מן הצדק, ומי המושל בהם? הלב. והלב אינו מושך אותם לדברים טובים אלא פוסח על שתי הסעיפים: פעם מושך לטוב ופעם לרע. לכן ממשלת ליבם היא "כמעט", ממשלה מועטת וחלשה. מלך המושל ממשל מוחלט יש לו קו אחד והנהגה ברורה; אבל מי שממשלו מועט - פעם נוטה לכאן ופעם לכאן. וכל שכן שאי אפשר שיבין את הדרך הטובה בצורה מוחלטת: אם אפילו הנהגה ישרה וברורה אין לו, ודאי שלא יגיע למסקנות מוחלטות.
פסוק כא: שפתי צדיק ירעו רבים
שִׂפְתֵי צַדִּיק יִרְעוּ רַבִּים וֶאֱוִילִים בַּחֲסַר לֵב יָמוּתוּ׃
רש"י מפרש כפשוטו: רבים אוכלים בזכותו של הצדיק, בזכות תפילתו - "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני". "ירעו" מלשון מרעה: שפתי הצדיק גורמות לרבים להיות ניזונים בזכותו.
הגאון מווילנא מפרש: הצדיק מדריך בדבריו ובהנהגותיו את הרבים. ו"רבים" כאן אינו במובן של אנשים רבים אלא מלשון "רבה", גדול, כמו "תהום אל ארץ רבה". כלומר הצדיק בשפתיו מדריך אף את הגדולים ואת תלמידי החכמים; גם החכמים, הרואים את הנהגותיו הישרות, רצים אחריו כדי שידריך אותם. אבל הרשעים אינם רצים אחר הצדיק, משום שהם חסרי לב ואינם מבינים את דבריו, ולכן ימותו בחסרון ליבם. ומהו חסרון הלב? שאינו רודף אחר הצדיק. שהרי לב עניינו התבוננות, ואילו היה נותן ליבו על הדבר, היה רודף אחריו - שאם שפתי צדיק מנהיגות אפילו תלמידי חכמים, כל שכן אנשים פשוטים. אך מאחר שהוא חסר לב ואינו רודף אחר הנהגת החכם, הוא מגיע לדרכי מוות.
והמלבי"ם מסביר על פי הקו שלו: שפתיים מורות על הדיבור החיצוני. "שפתי צדיק" - הדברים שהצדיק רגיל בהם וזורמים אצלו, שהוא מוציאם מפיו אף בלי מחשבה מרוב הרגילות - הם "ירעו רבים", ינהיגו את הרבים בדרכיו. לעומתו האוויל: אוויל, לדעת המלבי"ם, הוא מלשון "אולי" - זה המסתפק בכל דבר: מי אמר? מניין אפשר לדעת? אין הכרח. לא זו בלבד שאין לו ידיעה ברורה כצדיק, שהשפה מבטאת אצלו דעת ברורה שהוא שולף אותה, אלא שעל כל דבר הוא עוד מסתפק. ומשום כך לא זו בלבד שאינו רועה את הרבים, אלא שאף את עצמו אינו רועה: פעם הוא עושה כך, ופעם אומר "מי יודע, אולי אין זה נכון" ועושה אחרת - אין לו הנהגה אפילו לעצמו.
ומה יהיה בסופו? "בחסר לב ימותו". שהרי הלב הוא המושל והמנהיג את הגוף ואת הנפש; וכשאין לו הנהגה ברורה - פעם נראה לו כך ופעם כך, פעם רוצה ופעם אינו רוצה - זו הגדרתו של חסר לב. והסיבה לכל זה היא האווילות: להסתפק בכל דבר, ולא להיות בטוח בשום דבר.
לסיכום:
שלושת הפסוקים הללו מלמדים אותנו את מדרג הדיבור. הדיבור האסור - מכסה שנאה ומוציא דיבה - הוא כסילות הנובעת מרוע לב, וכוחו ההרסני בא דווקא מן המסווה של ידידות. ריבוי דיבורי רשות, גם בלי כוונה רעה, מוליד פשע בהכרח, ולכן "וחושך שפתיו משכיל" - המשכיל ממעט ומדבר רק דיבור של מצווה. מנגד, לשונו של הצדיק היא כסף נבחר: תוכחה שנאמרת בנועם, מזוקקת מסיגים, שהכל כוספים אליה, ומסקנות התבוננות נקיות מכל חיסרון. ואם אין הדברים נקלטים, אין החיסרון במוכיח אלא בלב הרשע הרך שהרושם בו נמחק מיד; על כן צריך תלמיד חכם להיות קשה כברזל, שבו הנקב נעשה בקושי אך נשאר לעד. שפתי הצדיק מנהיגות רבים, ואף גדולים וחכמים, ואילו האוויל, שהכל אצלו ספק, אינו מנהיג אפילו את עצמו - ובחסרון לב ימות.