פרק י' בספר משלי פותח את חלקו השני של הספר - אוסף המשלים הקצרים, שבהם כל פסוק הוא יחידה שלמה בפני עצמה, ובה שני חלקים המעומדים זה מול זה: הצדיק מול הרשע, החכם מול האוויל, העשיר מול הדל. בשיעור זה נעמוד על כמה מפסוקי הפרק לאור ביאורו של המלבי"ם, שדרכו לדקדק בהבדלי המילים הנרדפות - חכם ונבון, פה ושפתיים ולשון, מוסר ותוכחה, פעולה ומעשה - ומתוך ההבחנות הדקות הללו נפתחים עומקי הפסוקים.
חכם ונבון - שתי דרגות בחוכמה
בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חׇכְמָה וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר־לֵב׃ (יג)
אומר המלבי"ם: יש הבדל בין חכם לבין נבון. החכם מקבל את דברי החוכמה מרבותיו בקבלה, ואינו מתעמק וחוקר בהם: כך קיבלתי, כך אני עושה. הנבון, לעומתו, מבין דבר מתוך דבר; גם הוא קיבל מרבותיו, אך אינו משאיר את הדברים כמות שהם אלא מעיין ומתבונן בהם, מוציא דבר מתוך דבר, ומשיג השגות נוספות מעבר למה שקיבל.
ההבדל הזה מתבטא בשעת מעשה. החכם, כל דבר שיש לגביו ספק - צריך לשקול אותו במאזני החוכמה: האם על פי החוכמה כך ראוי לעשות או לא. הוא צריך לומר לעצמו "רגע, זה מותר, זה אסור, כך שמעתי מרבי". הנבון כבר בנה תילי תילים על מה שלמד, כבר הסיק מסקנות ויש לו תובנות - ולכן כשיש לו ספק, הוא מיד יודע מה לעשות. הדבר נמצא אצלו כבר בהנהגה, בידיעה, על השפתיים.
פה, שפתיים ולשון
כאן מלמד אותנו המלבי"ם יסוד שיחזור עוד הרבה בספר משלי, שכן שלמה המלך משתמש בביטויים קבועים אלו: "שפתי", "פי", "לשון". מהו ההבדל ביניהם? השפה מראה על דיבור חיצוני - כשם שהשפה עצמה חיצונית - דיבור שיוצא כביכול גם בלי מחשבה, מיד. לעומת זאת הפה והלשון מראים על דברים פנימיים יותר, וזאת נראה בהמשך הספר כשהמלבי"ם יבאר לנו מה מלמדים פה ולשון.
מעתה מתבאר הפסוק: "בשפתי נבון תימצא חוכמה". אצל הנבון החוכמה כל כך מיוסדת, והוא כל כך מבין דבר מתוך דבר ומעמיק בה, שכאשר שואלים אותו שאלה הוא אינו צריך להתחיל להעמיק ולהתבונן - הדבר נמצא כבר על שפתיו, בחוץ, נשלף מיד. מדוע? מפני שהתבונן בדברים והעמיק בהם. אבל אצל החכם, שקיבל את החוכמה מרבותיו ולא העמיק בה בעצמו, אין הדבר על שפתיו: כששואלים אותו שאלה הוא צריך להתחיל להתעמק, להתבונן ולראות מה הן הסברות.
חסר לב - מדוע ראוי לו שבט
"ושבט לגו חסר לב". הלב, כפי שביאר לנו המלבי"ם כמה וכמה פעמים, הוא כוח הממשלה שבנפש - המנהיג של האדם, המנהיג אותו כפי חוקי החוכמה. מי שנוהג הפוך מדרכי החוכמה נקרא "עיקש לב": הוא מעקם את ליבו, שבמקום שינהיג את הגוף בדרך הישרה ויבקש את החוכמה - הוא מעקש, כלומר מעקם.
ו"חסר לב" הוא אדם שאין לו הנהגה קבועה כלל. ליבו מושך אותו פעם לכאן ופעם לכאן, והוא הולך אחרי הנטייה של אותו רגע. למה הוא דומה? לבהמה, שגם לה אין הנהגה קבועה: עכשיו היא רוצה לשכב על הדשא, עכשיו היא רוצה ללכת לאכול - עושה כפי מה שבא לה. ובמה מנהיגים בהמה שתלך בדרך הנכונה ולא תטה ימין ושמאל? במקל. וזהו "ושבט לגו חסר לב" - שבט הוא מקל: האדם שהוא חסר לב צריך שיכו על גבו כדי שינהג בדרך הישרה. ומבחינה מעשית הכוונה לייסורים: רק הייסורים הם שיוכלו להנהיג אותו בהנהגה ישרה. הואיל והוא תמיד נוטה אחר ליבו - היום בא לי כך ומחר בא לי כך - ראוי לו מה שראוי לבהמה, שגם היא חסרת לב ואין לה הנהגה קבועה, ומה שראוי לה הוא השבט.
מן החוכמה אל הדעת
חֲכָמִים יִצְפְּנוּ־דָעַת וּפִי־אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה׃ (יד)
ראינו שהחוכמה היא דבר שאדם מקבל אותו מרבו, מנביא או מחכם; חוכמה אין אדם יכול לדעת מעצמו. שהרי החוכמה היא ההגדרה של מה רע ומה טוב, מה מוסרי ומה אינו מוסרי - ולזה אין אדם מגיע במסקנות שלו לבדו. ראיה לכך: אנשים בעולם מתווכחים כל הזמן אם דבר פלוני מוסרי או לא, ואין להם הכרעה. רק ה' קובע מה נחשב מוסרי ומה לא, מה ישר, נכון והגון לעשות ומה לא.
ומעתה "חכמים יצפנו דעת": החכם, ברגע שישמור את חוקי החוכמה, יתבונן בהם ויעמיק בהם - יוכל להגיע למצב של דעת. דעת היא ידיעה ברורה ומוחלטת שאין בה ספק. לכאורה החוכמה מנוגדת לדעת, שהרי בחוכמה אתה טוען שדבר מסוים מוסרי והוא טוען שאינו מוסרי, ואין בידך להוכיח שדבריך הם הנכון והאמת. אז כיצד אומר הכתוב "חכמים יצפנו דעת"? התשובה: בתחילה, כשאתה לומד את החוכמה, יבואו וישאלו אותך - מי אמר שלהרוג מוסר הוא מוסרי? ואינך מגיע בזה לכלל דעת, לכלל הבנה ברורה וידיעה מוחלטת למה כך צריך להיות. אבל כאשר החכם מעמיק בחוכמה, מתבונן בה ולומד אותה שוב ושוב, על ידי זה מגיע שהחוכמה אינה נשארת אצלו רק דבר מקובל מן החכמים, אלא הוא מבין אותה בשכל ויש לו בה השגה והבחנה של דעת. כבר אין זה "למה כך? כי כך קיבלתי", אלא "למה כך? אני אסביר לך ואתן לזה טעם" - כל כך התחבר לחוכמה עד שהגיע מן החוכמה לבחינה של דעת.
צפון ומכוסה - הבחנה בלשון הקודש
ומהי הגדרת "יצפנו דעת"? יש אנשים שירצו להשתמש בחוכמה ובדעת להרע - "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו". לדוגמה, סודות התורה: אין מוסרים אותם לאדם שאינו ראוי, שכן הוא יכול בשמות קודש לפעול פעולות בטבע, להשביע שמות ומלאכים ולעשות דברים נגד רצונו יתברך. מה אם כן עושים החכמים? צופנים את הדעת שבהם.
ומהו "צופן"? מביא המלבי"ם הבחנה מעניינת ונכונה, שיראה אותה כל מי שמתבונן בלשון הקודש. במקום אחר נאמר "ערום כוסה דעת", ומה ההבדל בין מצפין לבין מכסה? כשאני מכסה דבר - לקחתי אותו וכיסיתי אותו, ועתה הוא מכוסה מכל אדם ומכל צד, לא אני ולא אתה ולא אחרים יכולים לראותו. אבל אם אני רוצה להסתיר ממך חפץ, ואני מניח אותו מאחורי הכוס - אתה כבר אינך רואה אותו, אבל מי שעומד מן הצד שלי כן רואה אותו. זה נקרא צפון: מוסתר מעיני האדם שאני רוצה להסתיר ממנו, אך גלוי לשאר העולם.
לכן "חכמים יצפנו דעת" ולא יכסו. לכסות את הדעת לגמרי אינו נכון, אדרבה - יש אנשים ראויים לה, ולהם תגלה את הדעת ותגלה את החוכמה. אלא מה נעשה שמא יגיע הדבר לידי אנשים שאינם הגונים? לכן נצפין: מכוסה ממי שאיני רוצה שיראה, וגלוי למי שראוי לראות. זהו מנהג החכמים. לעומת זאת "ערום כוסה דעת" - הערום אינו נוהג מנהג חוכמה אלא מנהג ערמומיות, והוא מכסה את ענייני הדעת והחוכמה מכולם, גם מן הראוי וגם ממי שאינו ראוי. אין זו דרך ראויה אלא דרך עורמה; הדרך הראויה היא דרך החכם, שצופן את הדעת מאלה שאינם ראויים ומגלה אותה לאלה שכן ראויים.
פי אוויל מחיתה קרובה
המילה "יצפנו" נמשכת לשני חלקי הפסוק, וכאילו כתוב: "חכמים יצפנו דעת ופי אוויל יצפון מחיתה קרובה". ומי הוא האוויל? הסברנו שיש הבדל בין אוויל, כסיל ופתי. האוויל הוא אדם שבכל דבר מסתפק, סקפטי - על כל דבר הוא שואל: מי אמר? מה ההוכחה? מניין אתה יודע? מה ההכרח? אוויל הוא מלשון "אולי": אולי לא צריך, אולי לא חייבים, אולי אין דין למעלה. הכסיל לעומתו יודע הכול, יודע שיש דין ויש דיין ושישלם מחיר - אלא שהוא הולך אחר תאוות ליבו ועושה מה שבא לו. כסיל יכול להיות חכם גדול, פרופסור באוניברסיטה, אלא שתראה איך הוא חי את חייו ותבין שאינו הולך על פי דרכי החוכמה ודרכי התורה. והפתי הוא באמת חסר דעת וחסר חוכמה, ומתפתה לכל דבר.
ומעתה: האוויל, מאחר שהוא מסתפק בכל דבר, גם כשיש לפניו "מחיתה קרובה" - מחיתה פירושה שבר, בור, מכשול - הוא אומר: מי אמר שזה מכשול? מי אמר שזו בעיה? אולי נצליח לעבור את זה, אולי נתגבר על זה. ראה אם כן את ההבדל: החכם אפילו את הדבר הטוב אינו מגלה לכולם, שמא ייצא ממנו נזק; והאוויל אפילו בנזק הברור אינו בטוח שזהו נזק - ומתוך כך הוא הולך ונכשל בו. זהו "פי אוויל מחיתה קרובה": אצלו צפון ונסתר גם השבר הקרוב העומד לפניו.
הון עשיר - קריה מבוצרת
הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם׃ (טו)
הון הוא אוסף כסף רב, וקריה היא עיר מבוצרת. "הון עשיר קרית עוזו" - העשיר אינו צריך קריה מבוצרת, בעלת חומות גדולות וכוח גדול, כדי להסתתר בה, מפני שכספו כבר מגן עליו ומציל אותו מכל צרה, מרעב ומקור וממקור הנזקים. ודוגמה מעשית: עיר זקוקה לחומה מפני האויבים, והעשיר אינו זקוק לה - יש לו חומה של בית שקנה בכספו. לכן אינו נצרך לקרית עוז כדי להינצל מפגעי הזמן; ההון שלו הוא המציל אותו.
"מחיתת דלים רישם". ותחילה, מה ההבדל בין דל לבין רש? אומר המלבי"ם: דל הוא מי שהיה לו ומידלדל - יכול להיות שמידלדל בחוכמה, בעושר או בגבורה. וכן אמר יונדב לאמנון: "מדוע אתה דל ככה בן המלך בבוקר בבוקר" - בעקבות האהבה הגדולה שהייתה לו לאחותו תמר, שהיה בריא והידלדל בעקבותיה. ורש הוא מי שאין לו ירושה ואין לו ממון; דל הוא מי שהיה לו ובסופו של דבר איבד.
הדל, שהיה לו עושר והתרושש, דומה כמי שאויביו כבשו את קרית עוזו. ו"מחיתת דלים" היא ההפך מקרית עוז: קרית עוז היא עיר בצורה, וההפך ממנה היא עיר שבורה. וכן הלשון "שם מבצריו מחיתה", ו"חת" בלשון הקודש הוא שבר, כלשון "אל תירא ואל תחת" - אל תישבר. "מחיתת דלים רישם" - שבירת המבצרים והמעוז היא הגורמת לדל להתרושש. כלומר: הדל זקוק לחומות הסובבות אותו, ואם תישבר החומה - הוא יינזק; לעומת העשיר שההון שלו הוא קרית עוזו, ואינו זקוק לקריה ולחומותיה, שחומותיו הן כספו.
הנמשל: הון החוכמה
ומה בא שלמה ללמדנו בזה? אומר המלבי"ם שהנמשל הוא העושר הפנימי של הנפש: החוכמה שאדם רכש, מה שעסק בחוכמה ולמד תורה - זו קרית עוזו. זה מה ששומר אותו מפני האויבים הפנימיים, כלומר היצר הרע והמידות הרעות. במה הוא מתגבר עליהם? ב"הון עשיר" - החוכמה הרבה שעסק ולמד בה. אבל הדלים, שאין להם הון של חוכמה, מתרוששים בקלות, ובקלות באה עליהם מחיתה ושבר. ומי הוא זה שאין לו חוכמה? מי שלא עסק בתורה. ואפשר להוסיף: למה הוא נקרא "מידלדל"? שהרי כולם ידעו בעבר את כל התורה כולה - במעי אמם. נמצא שעתה הוא מידלדל מן החוכמה הזאת, מידלדלת חוכמתו. ואז הדבר יהיה לו למחיתה ולשבר כאשר ייפגש עם המידות הרעות, עם היצר הרע ועם המכשילים את האדם; לעומת העשיר שיש לו עושר של חוכמה, שהיא עצמה תהיה הסיבה שיוכל להתגבר על כוח הרע.
פעולת צדיק לחיים
פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת׃ (טז)
רש"י מביא את פשוטו כמשמעו, ומביא גם מדרש אגדה: שלמה עשה את פעולת המקדש לחייהם של ישראל ולכפרתם, ותבואת רשע - תבואתו של מנשה, שהכניס בו את הסמל, והיא הייתה לחטאת. כלומר: מה שהצדיק פועל מביא חיים - שלמה פעל את בית המקדש, ועל ידו הייתה לישראל כפרה; ולעומת זאת תבואת הרשע גורמת לחטאת - מנשה הכניס צלם לתוך ההיכל, והיה הדבר לישראל לחטאת, ובסופו של דבר גרם גם לגלות, כמו שכתוב בסוף ספר מלכים.
פעולה ומעשה - ביאור הגר"א והמלבי"ם
הגאון מווילנה, והמלבי"ם צועד בעקבותיו, מבארים בדרך שונה במקצת. יש הבדל בין פעולה לבין מעשה: פעולה היא ההכנה, הכנת האמצעים לקראת העשייה; וסיום הדבר נקרא מעשה. דוגמה: אדם החורש וזורע - זו פעולה; וכשהתבואה גדלה והוא אוסף אותה - זה כבר מעשה. פעולה היא חלק ההכנה והאמצעים, ומעשה הוא התוצאה.
ומעתה: "פעולת צדיק לחיים" - אצל הצדיק לא רק המעשים שלו, שהם הסיום והתוצאה, מביאים חיים, אלא אפילו פעולתו, שהיא רק ההכנות והאמצעים שבהם הוא מכין את התכלית - גם היא כבר מובילה לחיים; כל שכן התכלית עצמה. ולעומתו "תבואת רשע לחטאת": אצל הרשע לא רק שפעולתו אינה גורמת תועלת, אלא גם תבואתו - שהיא כבר בחשבון מעשה, לעומת החרישה והזריעה - גם היא נחשבת לחטאת, גם בה חיסרון וגם ממנה יבוא נזק. ו"חטאת" כאן אינה בהכרח לשון עוון, אלא מלשון חטא וחיסרון, כלשון "והייתי אני ובני שלמה חטאים" שפירושו חסרים, מלשון להחטיא את המטרה - להחסיר.
מוסר ותוכחה
אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר וְעֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה׃ (יז)
אומר המלבי"ם: יש הבדל בין מוסר לבין תוכחה. אדם האומר לחברו מוסר - מייסר אותו, מפחיד אותו ואומר לו דברים בדרך קשה; ולכן "מוסר" קשור אף לביטוי "ייסורים". לתת לאדם מוסר פירושו לומר לו: דע לך שיש גיהינום, ויש עונש. לעומת זאת תוכחה היא מלשון ויכוח והוכחה, מלשון ראיית השכל: אני בא להוכיח לך שללכת בדרך ה' זה נכון, זה טוב, זה ישר וזה הגון. אבל כשאיני מוכיח אלא רק אומר לך שמי שלא ילך בדרך ה' יהיו לו נזקים, צרות וייסורים - הכול נכון, אבל זה נקרא מוסר.
מכאן מוסיף המלבי"ם: על פי רוב, האדם נמנע על ידי המוסר מלעשות רע, מפני שהוא ירא מן העונש. המוסר גורם לי להימנע מן הרע, אך אינו בהכרח מעודד אותי לרוץ ולקיים מצוות. המוסר אומר: אוי לך, אם תסטה מן הדרך תקבל סטירה. אבל על ידי תוכחה אני לא רק מונע אותך מדרך הרע, אלא גם מעודד אותך לעשות טוב - שהרי התוכחה היא בדרך ההוכחה: אני מראה לך שעל דבר כזה אתה זוכה לכך וכך ויהיה לך כך וכך. התוכחה היא תמיד בדרך הטוב, לעומת המוסר שהוא בדרך השלילית. אז על ידי המוסר אני מונע אותך מעבירות, ועל ידי התוכחה אני מעורר בך את הרצון לקיים מצוות ולעשות דברים טובים ולזכות על ידי זה לתועלת.
ועל זה בא הפסוק ומחדש: מי ששומר מוסר כראוי, לא זו בלבד שהמוסר ימנע אותו מדרכי מוות, כלומר יימנע מעבירות, אלא מתוך שהוא נמנע מן הרע הוא גם יבוא לעשות טוב. אל תחשוב שהלומד מוסר כראוי רק לא יעשה רע - אלא הדבר יעודד אותו, ומתוך שיימנע מן הרע יתקדש לאט לאט ויימשך ליבו לעשות גם טוב. זהו "אורח לחיים שומר מוסר": שמירת המוסר אינה רק מצילה אותו מדרכי מוות, אלא אף מיישרת אותו באורח החיים.
ולעומת זאת "ועוזב תוכחת מתעה". לפי מה שהסברנו היה מקום לומר שמי שעוזב תוכחת לא יגיע לעבירות, אלא רק לא יקיים מצוות, שהרי התוכחה היא המעודדת את האדם לעשות רצון ה'. אומר הכתוב: לא. עוזב תוכחת - לא זו בלבד שלא יקיים מצוות, אלא הוא גם יגיע לעבירות. "מתעה" - הוא יתעה לדרכי מוות. אל תחשוב שרק מצוות לא יהיו לו, אלא הוא יגיע גם לעבירות, ואף לחמורות שבהן, טועה מדרכי חיים לדרכי מוות.
לסיכום:
בפסוקים שלמדנו העמיד לנו המלבי"ם סדרת הבחנות דקות שמהן נבנה כל הבניין: הנבון, שהעמיק בחוכמתו עד שהיא מצויה על שפתיו, מול החכם שקיבל ולא חקר; חסר הלב, שאין לו הנהגה קבועה ולכן ראוי לו שבט כבהמה; החכם הצופן את הדעת - מסתיר ממי שאינו ראוי ומגלה למי שראוי - מול הערום המכסה מכולם, ומול האוויל שאפילו את השבר הקרוב הוא מסתיר מעצמו בספקותיו. ראינו שהון העשיר הוא קרית עוזו, ובנמשל - שהעוסק בתורה בנה לעצמו חומות שבהן יתגבר על היצר הרע והמידות הרעות, ומי שהידלדל מחוכמתו נשבר בפגישה הראשונה עם המכשילים. למדנו שאצל הצדיק אף האמצעים וההכנות מובילים לחיים, ואצל הרשע אף התוצאה היא לחטאת ולחיסרון. ולבסוף, שהמוסר אינו עוצר בהימנעות מן הרע אלא מיישר את האדם אל אורח החיים, ועזיבת התוכחה אינה עוצרת בביטול מצוות אלא מתעה אל דרכי מוות.