פרק י' במשלי פותח את החלק השני של הספר - אוסף של משלים קצרים, כל פסוק עולם בפני עצמו, ורובם בנויים בדרך של הנגדה: צדיק מול רשע, חכם מול אויל, תום מול עקשות. בשיעור זה נעסוק בכמה מפסוקי הפרק לאור פירושי רש"י, הגר"א והמלבי"ם, ונראה כיצד כל מפרש פותח לנו זווית אחרת באותה מילה עצמה.
חֲכַם־לֵב יִקַּח מִצְוֺת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט׃ (ח)
רש"י מביא את דברי המדרש: "חכם לב" זה משה רבנו. בשעה שכל ישראל היו עסוקים בביזת מצרים, הוא היה עסוק במצוות, שנאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". ולכאורה, איזו חכמה מיוחדת יש כאן? הם הולכים לאסוף כסף והוא הולך לקחת את ארונו של יוסף - הרי כולנו מבינים בשכל פשוט שמה שמשה עשה הוא הדבר הנכון, וכולנו היינו נוהגים כמותו.
אלא שבאמת גם מה שהעם עשה היה מצווה. הקדוש ברוך הוא בעצמו ציווה: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות" - שלא יאמר אותו צדיק, "ועבדום וענו אותם" קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. אם כן, יש מצווה שעם ישראל ייטלו את הביזה, כך רצה השם וכך ציווה. ומאידך גיסא, מציאת ארונו של יוסף והעלאת עצמותיו לקבורה בארץ ישראל גם היא מצווה. השאלה היא, אפוא, איך יודעים במה לבחור כששתי הדרכים מצווה?
על כך אומר הפסוק: "חכם לב יקח מצות" - החכם יודע אֵילו מצוות לקחת. וזה הכלל: המצווה שיש לך בה פחות הנאה פרטית, היא המצווה המעולה יותר. וזה מובן גם בשכל: במצווה שאני נהנה ממנה יש מקום גדול לחשוש שנכנס כאן אינטרס. האם אתה אוהב את המצווה הזו מפני שאתה אוהב לקיים רצון השם, או מפני שאתה אוהב את עצמך? יש אדם שאומר: למה אתם אומרים שאיני מקיים מצוות? אתם עושים שלוש סעודות בשבת ואני עושה שש, אני כל השבת אוכל, ולא פסיק פומי מגירסא. אכילה בשבת היא אכן מצווה - אבל מה חשוב יותר, האכילה או הישיבה ללמוד תורה? המצווה שחלק נכבד ממנה הוא ההנאה הפרטית שלך, אינה מבטאת את אהבת השם כמו מצווה שאין לך בה שום הנאה, ובה בא לידי ביטוי שאתה עושה רק מפני שהשם אמר.
משה רבנו יכול היה לומר: אלך ואאסוף את ביזת מצרים, גם זה ציווי השם. אבל השם אמר עוד דבר, וכדאי ללכת דווקא אל מה שהשם אמר ואין לי בו הנאה, מאשר אל מה שהשם אמר ויש לי בו הנאה, שאז ספק גדול אם זה נטו לשם שמים.
ואם תאמר: הרי בסופו של דבר משה הפסיד - כולם יצאו עם מיליונים והוא נשאר עם מצווה בלבד? על כך אומרים לך: אל תדאג, יש מקום שבו הקדוש ברוך הוא משלם. משה רבנו התעשר עושר עצום, ומהיכן? מפסולת הלוחות. הקדוש ברוך הוא נתן לו גוש סנפירינון, אבן יקרה ביותר, ואמר לו: פסול בזה את הלוחות, והפסולת תישאר לך - ומזה העשיר משה. למדנו: אל תחשוש שאם תלך אחר המצווה תפסיד; "חכם לב יקח מצות", ובסוף הקדוש ברוך הוא מגמל אותך גם על מה שנדמה לך שהפסדת.
"ואויל שפתים ילבט" - לפי רש"י זהו האויל שאינו הולך לאסוף לעצמו מצוות, ולכן ילבט: יתייגע ולא ישיג שום השגה.
הגאון מווילנה מבאר את הפסוק בדרך אחרת, על פי דברי הגמרא בסנהדרין (כ"ו ע"ב, וברש"י שם), שמחשבה מועלת אפילו בדברים שבשמים - ובלשון המקובלת: מחשבה אפילו כלפי שמיא מהניא. אדם האומר "למחר אשכים ללמוד פרק זה", מסביר הגר"א, סופו שייכשל בזה ולא יעמוד בדבריו. מדוע? משום שברגע שאתה מכריז בפה בצורה מוחלטת "אני עושה", אתה מכניס את יצר הרע לפעולה; הוא רואה שאתה נכנס בכל הכוח, ולכן הוא מוציא נגדך ארטילריה כבדה.
זהו "ואויל שפתים ילבט" - האויל מכריז בשפתיו "מחר אעשה", יש לו תוכניות ואמירות, ובסוף ילבט: ייכשל ולא יצליח, כי אמרת בפה ויצר הרע לקח אותך כפרויקט. אבל "חכם לב יקח מצות" - לא מחר אלא עכשיו; מיד כשאומרים לו שצריך, הוא קם ועושה, וכבר אין ליצר הרע צ'אנס להיכנס.
לפי זה מבארים את דברי דוד המלך: "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". הכול שואלים: וכי דוד לא היה יכול ללכת מהבוקר לבית המדרש? מדוע צריך לתאר שתכנן ללכת לכאן ולכאן, ובסוף מצא את עצמו הולך לבית המדרש? אלא שדוד המלך ידע את החכמה הזאת, והיה אומר לעצמו: היום נראה, אם יישאר לי זמן בסוף היום אלך בעזרת השם לבית המדרש, אבל יש לי כמה סידורים. ואז הוא יוצא מהבית - ונכנס לבית המדרש. כך יצר הרע מניח לו, ואינו מצליח עליו. אבל אילו היה אומר "מחר בשש בבוקר אני בבית המדרש", היה שומע את השעון מצלצל בעשר.
המלבי"ם מבאר: החכם, כפי שהסברנו תמיד, הוא אדם המתנהג על פי דרכי החכמה, והחכמה היא בעצם המוסר - הדעת להכריע בין טוב לרע. ולחכמה זו יש מתנגד קבוע: יצר הרע. החכמה אומרת שאסור לקחת דבר שאינו שלך, והיצר אומר "בא לי"; החכמה אומרת שאסור להסתכל ושזה אינו צנוע, והיצר מושך לכיוון ההפוך. החכם נלחם את המלחמה הזו תמיד, עד שמגיע למצב שהוא שולט על יצריו, על רצונותיו ועל תאוותיו, והכניע את ליבו עד שהלב עצמו כבר אינו רוצה את הרע.
אדם כזה נקרא "חכם לב", שכן התאוות מקומן בלב, והלב הוא הכוח המושל באדם - "לבי אומר לי", "תאות לבו נתת לו". מי שהצליח להכניע את ליבו שיימשך רק לטוב, המעשים הטובים נעשו אצלו טבע שני. הוא רואה כסף ואין לו התמודדות אם לגנוב או לא; מזדמן לו דבר תאווה ואין אצלו שני צדדים כלל, כי שלטון החכמה, המוסר והתורה בליבו כה חזק.
ומה בין אדם חכם שאינו "חכם לב"? גם הוא שומר מצוות ומתנהג כפי ציווי השם, אבל הוא אינו "לוקח" מצוות. מעיר המלבי"ם שהביטוי "יקח מצוות" אינו מצוי בכל התנ"ך אלא כאן בלבד. "מצווה" משמעה שמישהו מצווה אותך לעשות דבר: אתה עושה לא מפני שאתה רוצה ולא מפני שאתה מבין, אלא מפני שיש צו ואתה מגויס אליו. אלמלא הציווי היה לי חשק להרבה דברים אחרים, ואני עושה רק משום שלא נתת לי ברירה. "לוקח" הוא ההפך הגמור: הוא עושה בחפץ לב, נוטל את המצווה בשמחה, רודף אחריה.
ומי באמת רודף אחרי המצוות? רק החכם לב. שהרי מצווה היא דבר שבאופן טבעי אדם אינו "לוקח" אלא מקיים כמצוּוה, כאנוס על פי הדיבור. אבל החכם לב אין לו מלחמה פנימית, החכמה כבר שולטת בו, ליבו נתון כולו למרות החכמה - ולכן הוא לוקח את המצוות בטבע ובשמחה, כקניין שלו.
האויל, כפי שהסברנו, שונה מן הכסיל: הכסיל יודע את כל החכמה אך אינו פועל על פיה מחמת תאוותיו; האויל הוא מלשון "אולי" - בכל דבר הוא מסתפק: מי אמר? מה ההוכחה? מניין אתה יודע? מה ההכרח? זו תפיסת הסקפטיות, שעל כל דבר מטילה ספק. אתה קיים? מי אמר? יש מי שאמר "אני חושב משמע אני קיים", והוא ישאל: ומי אמר שאתה קיים? ואם תשיב "הרי אני רואה", יקבל הרצאה שלמה כיצד הראייה מטעה את האדם: פאטה מורגנה, והעובדה שהעין קולטת את התמונה הפוכה ורק מנגנון במוח מיישר אותה. נמצא שאתה רואה ואינך יודע מה אתה רואה. זו דרכו של האויל.
ומדוע "אויל שפתיים" ולא סתם אויל? מבאר המלבי"ם: השפתיים תמיד מבטאות דבר חיצוני, לעומת לשון וחיך שהם פנימיים. כלומר, אדם זה ביום יום אתה רואה אותו מקיים מצוות והולך בדרכי החכמה, אבל בשפתיו הוא אומר: אני עושה, אבל מה ההכרח? מי אמר? איך אפשר להיות בטוח? הדבר עדיין אינו מוחלט אצלו, וכלפי חוץ, בדיבור, הוא מביע ספקות תמיד.
ולכן "ילבט" - לשון יגיעה, כלשון בני ישראל "כמה לבטנו בדרך". המצוות מייגעות אותו, מפני שאינו שלם עמן. הוא אינו לוקח אותן בשמחה, עדיין לא הצליח להשליט את התורה על תאוותיו, ולכן הוא נתון במלחמה פנימית תמידית: התאווה מושכת לכאן והתורה מצווה ומכריחה להפך. לעומתו החכם לב, שהצליח להמליך את התורה והחכמה על ליבו, שוב אין לו משיכה לרע, ובדרגה כזו המצוות נעשות בשמחה ולא מתוך אונס וקושי.
הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ׃ (ט)
מבאר הגאון מווילנה: אדם ההולך בעורמה, שרוצה לעשות לחברו רעה ואינו רוצה שירגיש, מראה לו כלפי חוץ פנים של ידידות ובינתיים מרמה אותו ומסובב אותו. כדי שהחבר לא יידע, הוא נאלץ לעשות זאת בדרך עקלתון - "מעקש דרכיו", בדרך של רמאות. אבל מי שהולך בתום, שאינו חורש על חברו רעה ואין לו תוכניות שליליות כלפיו, "ילך בטח": הוא הולך בגלוי ובבטחה, אינו עושה דברים בהחבא ובהסתר. וכבר נאמר "ונסתרה והיא נטמאה" - אם יש הסתרה, יש שם טומאה; ואם אין טומאה, למה להסתיר?
מסופר על אחד מגדולי מנהיגי היהדות התורנית באירופה לפני השואה, תלמיד מובהק של החפץ חיים, שנהרג על קידוש השם באותם ימים. הוא היה חייב לעבור מדי יום על העיתון כדי להיות מעודכן, שכן בהרבה עניינים היה עליו להכריע. וזאת יש להבין: היה זה אדם שכל דקה אצלו הייתה מחושבת - הוא אף קנה נעליים בלי שרוכים, לפי שגם אותן דקות של שריכת השרוכים מצטרפות בכל יום לזמן מרובה. שתי דקות ביום הקדיש לעיתון: היה מביא עיתון לבית המדרש, מניחו על הסטנדר, מעיין בכותרות שתי דקות, סוגר אותו ומניחו בצד, פותח את הגמרא ולומד.
פעם העירו לו התלמידים: אולי אין זה מתאים להביא עיתון לבית המדרש ולפותחו על הסטנדר, וכדאי שהרב יעשה זאת בחדרו הפרטי. השיב להם: אדרבה, זהו שיעור שאני רוצה ללמד אתכם. אם יש הכרח לקרוא עיתון - הבא אותו לבית המדרש, פתח על הסטנדר, עיין במה שאתה צריך, סגור והנח בצד ושב ללמוד. אבל אם אתה קורא בהחבא, ומה שאינך עושה בבית המדרש אתה הולך לעשות בחדר בהסתר - סימן שהדבר אינו נצרך, ואם כן גם בהחבא אל תקרא. וזה שיעור חשוב מאוד לחיים: אם אתה מרגיש צורך להסתיר משהו, חשוב מיד מדוע אתה צריך להסתיר אותו. משהו כאן אינו מריח טוב. כשהכול חלק וישר, אין צורך בהסתרות.
זהו "הולך בתם ילך בטח" - מי שהולך בתום אינו זקוק לעקלתון, הולך בדרך הישרה ועושה את הדברים בגלוי. ואילו "מעקש דרכיו", שחורש רעה בליבו ומעקם את דרכיו כדי שהשני לא ירגיש - אל תחשוב שתצליח, "עשיתי לו קומבינה והוא לא הרגיש" - "יוודע": הקדוש ברוך הוא יגלה את קלונך, תעשה איזו פעולה והוא יעלה על זה וידע, ואז אוי ואבוי לבושות ולביזיונות.
המשל הפשוט לכך הוא המסלול הירוק והמסלול האדום בשדה התעופה. יש שם אנשים שתפקידם להתבונן בנוסעים, חצי פסיכולוגים, בעלי ידיעה בשפת הגוף, והם בוחרים את מי לעצור ולבקש שיפתח את המזוודה. לא תמיד הם יודעים בוודאות, ויש גם אנשים שמסוגלים לשקר עד שאפילו מכונת אמת אינה מתרגשת מהם, אבל פעמים רבות אפשר לדעת: זה נראה לחוץ, זה נותן מבטים לצדדים, וזה הולך לו בכיף. "הולך בתום" - מי שהולך בתמימות, לא הביא איתו כלום, הולך בטח ואינו מוטרד; יעצרו אותו - לא אכפת לו. אבל מי שיודע שיש לו מה להסתיר, שהמזוודה מלאה בגאדג'טים ובכל מיני דברים, הולך בחשש - ובמצב כזה "יוודע", בסופו של דבר תתגלה הרמאות.
המלבי"ם ממשיך במשל הקבוע של החכמה מול הסכלות. מי שהולך בדרך החכמה בתמימות דומה לאדם העומד בפרשת דרכים, שמראים לו ואומרים לו: הדרך הישרה היא לימין - והוא מאמין והולך. הוא מרוויח שני דברים: ראשית, אינו נכשל, שהרי הוא הולך בדרך הישר; ושנית, הוא בטוח בדרכו, הולך בלי מורא ובלי חששות ואינו מסופק כל הזמן אם הוא עושה נכון.
אבל מי שאינו הולך בדרך הטובה, מראים לו את הדרך הישרה והוא אומר: סמוך עליי, אני מכיר דרכים חלופיות, אני יודע קיצורי דרך. זהו "מעקש דרכיו" - מלשון עיקום, כמו שנאמר על שיניים "עקושות", היינו עקומות; הוא מעקם את דרכיו והולך בדרך עקלתון. ו"יוודע" לפי המלבי"ם עניינו ייסורים, כלשון הכתוב "ויודע בהם את אנשי סוכות" - גדעון, בשובו מן הקרב, נטל את קוצי המדבר וייסר בהם את אנשי סוכות שלא רצו לסייע לו. הרי ש"יוודע" הוא לשון ייסורים.
וכך אומר לו: אתה בטוח שאתה מכיר קיצורי דרך, אבל דע לך שכל הדרך תלך בפחד - זו אינה הדרך הסטנדרטית, אולי חסמו אותה, אולי הרכב יקבל פנצ'ר כי אינה סלולה כראוי; ומלבד החששות, יש סיכוי גדול שאכן תיתקע שם. למה לך לחפש דרכי עקלתון? לך בדרך הישר. והנמשל: דרך החכמה היא הדרך הסלולה, ואל תחפש לך קיצורי דרך.
עוד הסבר מביא המלבי"ם ב"יוודע": יוודע לאלה הממתינים לו בדרך העקלתון. מי מחכה שם? הליסטים והחיות הרעות. בדרך שאינה רגילה מחכה לך מארב של שודדים הרוצים לגזול אותך, ושם "יתוודע" בפניהם - הם יראו אותו, יזהו אותו ויתפסו אותו.
מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס׃ (יא)
יש אדם שהתרגל לעשות מעשים מסוימים מצד הרגלו, ומכוח כך הפך להיות צדיק, אלא שאין לו תורה מסודרת בדבר. דוגמה לכך: אמרו חכמים "לא עם הארץ חסיד". עם הארץ יכול להיות צדיק, אבל חסיד בשום אופן לא. מהו חסיד? אדם העושה מעבר למה שהוא מחויב. ומי שרוצה לעשות מעבר למחויב עלול תוך כדי כך לעבור עבירות חמורות. כדי לעשות יותר ממה שאתה חייב אתה חייב להיות תלמיד חכם, שאז אתה יודע שאם אני מהדר כאן איני מפסיד שם; אבל עם הארץ שירצה להדר, ההידור שלו עלול לבוא על חשבון מצוות אחרות. אל תהיה חסיד במקום שאינך יודע אם זה מועיל או מזיק.
נמצא שהצדיק עושה את מעשיו מתוך הרגלו, ובזה הוא בגדר צדיק אך לא בגדר חכם. החכם הוא מי שיודע את כל החכמות וההנהגות בכל דבר, והוא גם יכול לתת לך עצות כיצד להינצל מן הדרך המוטעית, שהרי יש לו חכמה בכל תחום; ואילו הצדיק - רק בדברים שהתרגל אליהם.
וכיצד ניצלים מדרכי מוות? כאן ניתנת העצה כיצד להתחבר אל מקור החיים: על ידי תורת חכם ויראת השם, שהן המצילות ממוקשי מוות. "תורת חכם" היא דרכו המסודרת של החכם בעבודת השם, ידיעות מוחלטות בכל דבר - היא זו שתציל את האדם ממוקשי המוות.
"ופי רשעים יכסה חמס" - אצל הרשע לא זו בלבד שאי אפשר ללמוד ממנהגיו, אלא אדרבה: הוא עושה את מעשיו בהסתר. הוא מכסה את מעשיו הרעים, מפני שהוא יודע שעל מעשים אלה עוד יקללו אותו, כמו שראינו בתחילת הפרק, ומפני שהוא יודע שמעשיו מובילים אל המוות. אבל אצל הצדיק - "מקור חיים פי צדיק": מה שאתה לומד מפיו יוביל אותך אל דרך החיים, אל חיי עולם וחיי הנצח.
שִׂנְאָה תְּעֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל־פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה׃ (יב)
מבאר הגאון מווילנה: בדרך כלל אדם אינו יוצא לריב בגלל דבר קטן. מי שעשה לו דבר פעוט - אינו רב איתו, אבל הוא שומר לו את זה בלב וממתין לשעת כושר. וכשתגיע שעת הכושר, כשתהיה לו סיבה מוצדקת לריב, ינצל את ההזדמנות ויזכיר גם את מה שהיה בעבר: "ואתה זוכר שגם לפני שבועיים עשית לי כך? לא אמרתי לך כלום, אבל אני רואה שזו שיטה אצלך". נמצא שמה שגורם לריב הוא הסיבה הנוכחית, ומכוחה מתעוררים גם הריבים הישנים. זהו "שנאה תעורר מדנים": דבר המעורר שנאה מעורר עמו גם את המדנים והריבים הקדומים.
לעומת זאת "על כל פשעים תכסה אהבה" - אדם שאוהב את חברו באמת, גם אם פשע חברו כנגדו האהבה שביניהם מכסה על כל הפשעים; אינו נוטר לו אותם בליבו ואינו ממתין לעת מדון כדי לריב איתו גם על זה.
הגמרא אומרת שעל ביטול מצוות עשה אין מענישים. מסופר שם שאדם פגש מלאך ושאל אותו: האם אתם מענישים על עשה? השיב לו: לא. שכן עשה עניינו - תקיים מצווה ותקבל שכר, ואילו לא תעשה הוא עבירה, והיא חמורה הרבה יותר, ועליה נפרעים מן האדם.
אלא שהגמרא מוסיפה: כאשר אדם או ציבור עברו על לא תעשה ויש כלפיהם חרון אף, הדבר גורם שידונו אותם גם על העשה. וכך אמרו על מצוות ציצית, שאין תובעים את האדם עליה - אם יש לך בגד של ארבע כנפות תטיל בו ציצית, ואם לאו אינך חייב - ואף על פי כן "בעידנא דריתחא", בשעת הכעס שנגרמה מחמת עבירות הלא תעשה שבידו, תובעים אותו גם על העשה ומשלמים לו גם עליו.
וזהו "שנאה תעורר מדנים": מדוע יש כלפיו שנאה בשמים? מפני שעבר על לא תעשה, שהן עבירות חמורות. ומה זה פועל? מעורר גם את "המדנים" - את הריב הקטן הישן, היינו ביטול מצוות עשה. אומר הקדוש ברוך הוא: היה לי ריב איתך ולא נפרעתי ממך ולא תבעתי תשלום על ביטול העשה, אבל עכשיו, משיש שנאה ועידנא דריתחא, דנים אותך גם על ביטול העשה. ולעומת זאת "ועל כל פשעים תכסה אהבה": כשאדם אוהב את השם באמת ועושה תשובה מאהבה, התשובה מכסה גם על הפשעים ועל העבירות החמורות ביותר, "גם ה' העביר חטאתך לא תמות" - כי במקום שיש אהבה, יש ביטול ומחילה וסליחה על כל העוונות.
המלבי"ם מבחין בין "ריב" לבין "מדון". ריב הוא עצם הפעולה ששני אנשים מתקוטטים ומתווכחים ביניהם, והסיבה שבעטיה מתקוטטים נקראת מריבה. ולפעמים אדם רב על לא דבר, על שטות, על עניין שלא היה אמור כלל להיות סיבה לריב. אבל כשהוויכוח נסוב על ענייני ממון, על טענות שהלה הונה אותו וכדומה - זה נקרא מדון.
"מדון" פירושו דבר שיש לדון עליו: יש בינינו מדון, שנינו הולכים אל השופט ואל הדיין שיפסוק מה בינינו ועם מי הצדק. וכשברור שאחד מהם עשה עוול, אין זה נקרא מדון אלא פשע ובגידה, שהרי מדון עניינו התדיינות. מדון הוא כשיש מקום לדון: אתה טוען שגזלתי אותך ואני טוען שזה היה מגיע לי - יש בינינו דין ודברים.
ובא הכתוב ואומר: דע לך שהגורם לכל המדנים אינו הדבר שעליו אנו מתדיינים עכשיו, אלא ההקפדות שיש בינינו זה על זה. שהרי אילו היינו אוהבים וקרובים זה לזה, לא הייתי מקפיד שחרגת מעט לתחום שלי או שחנית פעם או פעמיים בחנייה שלי - כי יש בינינו אהבה. נראה לך שהמדון הוא ויכוח לגיטימי: אני תובע ואתה נתבע, יש דין ויש דיין; אומר לך הכתוב: לא. "שנאה תעורר מדנים". אילו הייתה בינינו אהבה היינו מעבירים, מוחלים ומוותרים, ולא היינו מגיעים כלל למצב של מדון. השנאה היא המעוררת את המדנים; מכוחה הם צרי עין זה בזה, ומתוך כך מתעוררים הריבים.
ומה בא הכתוב להפקיע? אל תחשוב שהסיבה לוויכוח היא העניין הממוני - הסיבה האמיתית היא עניין של מידות, עניין של שנאה. ואין הכוונה לנזק ממשי, אמיתי וגמור, אלא לריבים הקטנים שנולדים על לא דבר, שכפי שביאר המלבי"ם, מה שמעורר אותם היא השנאה.
"ועל כל פשעים תכסה אהבה" - כשיש אהבה, אין הקפדות ואין צרות עין. ולא רק שלא יתעורר מדון, שהוא ויכוח שיש בו מקום להתדיין וצריך שופט שיכריע, אלא אפילו כשיש פשע גמור וברור, שבצורה מפורשת פשעת נגדי - אם יש בינינו אהבה, אני מעביר, מוחל וסולח. נמצא שהשנאה גוררת אפילו למדון שנדמה כמוצדק, ואילו האהבה מכסה אפילו על פשע גמור.
למדנו בפסוקי הפרק כמה יסודות גדולים: "חכם לב יקח מצות" - לבחור דווקא במצווה שאין בה הנאה פרטית, כמשה רבנו שעסק בעצמות יוסף בעוד ישראל עסוקים בביזה, ולדעת שבסוף הקדוש ברוך הוא משלם, כפי שהעשיר משה מפסולת הלוחות; ולפי הגר"א - לקום ולעשות מיד ולא להכריז "מחר אשכים", שלא לעורר את היצר; ולפי המלבי"ם - להגיע למדרגה שבה החכמה מושלת בלב, ואז המצוות נלקחות בשמחה ולא מתוך יגיעה ואונס. "הולך בתם ילך בטח" - לעשות הכול בגלוי, ומי שמרגיש צורך להסתיר יבדוק מיד מה עומד מאחורי ההסתרה; ודרכי העקלתון מובילות לייסורים ולסכנות. "מקור חיים פי צדיק" - תורת חכם ויראת השם הן המצילות ממוקשי מוות. ולבסוף "שנאה תעורר מדנים" - שורש הריבים הוא בשנאה ובהקפדה, ואילו האהבה מכסה על הכול, בין אדם לחברו ובין אדם למקום.