מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ׃
לכאורה יש לתמוה: וכי עד עכשיו לא היו אלה משלי שלמה? מדוע הוא פותח כאן מחדש ואומר "משלי שלמה"? מבאר המצודת דוד: עד כה דיבר בשבח התורה, וכאילו היא עצמה אומרת את אמריה. ראינו את החוכמה מול הסכלות, את החוכמה העומדת במרומי קרת וקוראת לפתאים ולכסילים לבוא וללמוד ממנה - התורה כביכול היא המדברת. ומעתה חוזר שלמה לדבר את דבריו שלו, "כאשר ייסר איש את בנו": לא התורה מדברת, אלא אב הנותן מוסר לבנו. לכן נאמר שוב "משלי שלמה", כאילו זה ספר אחר: הפרשה הקודמת עסקה בתורה המוכיחה, ומכאן ואילך שלמה הוא המוכיח.
רש"י והמצודת דוד מבארים בדרך פשוטה: "בן חכם ישמח אב" - כשהאב רואה את בנו יושב בין החכמים. ולמה דווקא "תוגת אמו"? כי הכסיל מתמיד לשבת בבית עם אמו, ובכל עת היא רואה את שטותו ועצבונה מרובה. כשהבן חכם - האב לוקח אותו עמו לכל מקום, למושב חכמים, למקומות שבהם הוא יכול להתפאר בו. וכשהבן כסיל - עדיף להשאירו בבית שלא יהיו בושות. נמצא שבחכם מתפאר האב, ובכסיל סובלת האם.
המלבי"ם מבאר בדרך אחרת. "בן חכם" - זה שאסף את חוקי החוכמה ומתנהג על פיהם; לא רק למד את החוכמה אלא גם מיישם אותה. ולמה "ישמח אב"? כי זה סימן שהאב חינך אותו נכון, לימדו כהוגן והראה לו את דרך החוכמה והמוסר. ומיהו "כסיל" לשיטת המלבי"ם? לא הפתי חסר הידיעה. הכסיל יודע את החוכמה ומשכיל מאוד, ידיעותיו מצוינות - אלא שהוא הולך אחר תאוות ליבו. הבעיה שלו אינה בידיעה, אלא שהתאוות מושכות אותו לכיוונים אחרים.
ולכן "בן כסיל תוגת אמו": הבן הסוטה מדרך החוכמה בגלל תאוותיו - האשמה תלויה באם. היא זו שפינקה יותר מדי, שהעניקה לו יותר מדי, שתמיד הורידה ממנו את המעמסה וחיפשה להקל עליו, ולא נתנה לאביו לייסרו בשבט. האב דרש, והיא אמרה: לא צריך, תעזוב אותו, מסכן, קשה לו, תתחשב בו. אם הבן החכם משמח את האב שהשקיע ורואה פירות, הבן הכסיל מעציב את האם, שהרי אלו פירות הבאושים שלה - ולכן ראוי שדווקא היא תצטער.
לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת׃
מבחין המלבי"ם בין "טוב" ובין "מועיל". אוצרות של כסף ותבואה אינם טוב מצד עצמם, אבל ודאי יש בהם מועיל: אם אני רעב - התבואה משביעה את רעבוני; אם אני זקוק לקנות לצרכיי - הכסף ממלא את התפקיד. אלא שאוצרות שאגר הרשע בגניבה ובגזל - אין בהם אפילו תועלת. אתה חושב: טוב שיש לי כסף, בשעת הדחק יהיה לי במה להשתמש - טעות בידך. כסף שאגרת ברשע לא יועיל לך כלל.
ובהמשך (פרק י"א) נאמר "לא יועיל הון ביום עברה" - שם מדובר בהון כשר, ורק "ביום עברה", בזמן של כעס וסכנה וצרות בעולם, הוא אינו מועיל. אבל הון של רשע - מבאר המלבי"ם - אינו מועיל אפילו בעת שלום. זהו "לא יועילו אוצרות רשע": גם בימי שלווה הוא לא יעזור. ואילו אוצרות כשרים מועילים בזמן שלום, אך בעת מלחמה וצרה אינם עומדים לבעליהם. אנשים רבים היו בעלי אוצרות בתקופת השואה באירופה - ולא הועיל להם כל הכסף. יהודים רבים בארצות המזרח, כשביקשו לעלות ארצה, הולאם כל רכושם ושולחו ערום ועריה. אל יאמר אדם: בשעת סכנה יש לי כסף. גם הון כשר - אל תבטח בו, לא ממנו הישועה.
מה כן מציל? "וצדקה תציל ממוות". הצדקה, המעשים הטובים שבין אדם למקום - היא זו שיכולה להציל. אבל לסמוך על אוצרות הרשע - לא יעזרו לך; ואפילו אוצרות כשרים, ביום צרה שהגזרה קשה, אינם יכולים להועיל.
לֹא יַרְעִיב יְהֹוָה נֶפֶשׁ צַדִּיק וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף׃
בזמן רעב האוצרות אינם מועילים, שהרי אין תבואה לקנות. מה יעשה אדם בכספו כשאין מה לקנות? כמעשה שמספרת הגמרא באותה אישה בזמן המצור, ששלחה להביא לה פת חיטים - וחזר השליח ואמר שנגמרה; פת אחרת - נגמרה; וכן שוב ושוב, עד שלבסוף "חלצה נעלה ונפחה נשמתה". פיזרה את כספה ואמרה: הנה כל הכסף והזהב הזה, מה עזר לי בעת רעה.
ואף על פי כן - "לא ירעיב ה' נפש צדיק": הצדיק אף בזמן רעבון ישבע. ודייק הכתוב "נפש צדיק" - שהקדוש ברוך הוא נותן לו את כל תאוות נפשו, שכן "נפש" משמעה רצון, כמו "אם יש את נפשכם". "והוות רשעים יהדוף" - "הוות" מלשון שבר, כמו "להוותי" שפירושו לשברי. השבר של הרשעים - ה' דוחה אותם עד שייפלו ולא יקומו; משהתחיל הרשע ליפול, אין הקב"ה מניחו באמצע.
ומקשה המלבי"ם: הרי "הוות" מבטא גם הוויה, שהיא קיום - היפוכו של שבר, כלשון "בהווייתו יהיה", בקיומו. ומתרץ: אלו מן הפעלים המתהפכים, שמשמעותם לשני צדדים. כמו "לשרש" ו"להשריש": לשרש הוא לעקור מן השורש, ולהשריש הוא לתת שורשים. וכמו "לקלס" שפירושו להלל, ואילו "לעג וקלס" הוא ביזיון. כך גם "הוות" - גם לשון הוויה וגם לשון עקירה מן ההוויה ושבירה.
עוד מבחין המלבי"ם בין "דחה" ל"הדף": "דחה" נאמר בדבר המחובר חזק למקומו, ואני מפרידו ממקום חיבורו. "הדף" נאמר בדבר שאינו קבוע ואינו מחובר, אלא מתנועע, כלשון "כקש נידף" ו"כמוץ אשר תדפנו רוח". ולפי זה אפשר לפרש את הפסוק גם בדרך השנייה: "הוות רשעים" היינו הווייתם וקיומם של הרשעים, וה' יהדוף אותה כקש נידף - שלא יהיה לה קיום.
רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר׃
"כף" מציינת רק את כף היד, ואילו "יד" מציינת את היד כולה. "ראש עושה כף רמיה" - מי שעוסק ברמאות, בכספים ובכיוצא בזה, ואינו מפעיל אלא את כף ידו - סופו להיות רש ועני. הוא אינו חרוץ וזריז להביא פרנסתו בעמל כפיו, אלא מבקש להתפרנס מרמאות, כסף קל, איך להגניב לכפו את הממון - וזה מביא אותו לעניות.
"ויד חרוצים תעשיר" - החרוץ הוא הזריז במלאכה, והוא עוסק בכל ידו, בכל כוחו, ולא רק בכף. יד החרוצים היא זו שתעשיר אותו.
אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ׃
מבחין המלבי"ם בין "אגר" ל"אסף" ול"קיבץ", ולכל אחד משמעות אחרת. "אגירה" היא איסוף מעט מעט, גרגיר אחר גרגיר, אחד אחד. וה"קיץ" - מהו? זמן הקציר הוא הזמן שבו הדרך לאסוף את התבואה, קוצרים ומכניסים לממגורות ולמחסנים; עונת הקציר היא סביב שבועות, וכזכור בועז היה אז בגורן. ואילו הקיץ הוא כבר השלב שלאחר הקציר, ונקרא כך על שם הקציעות והתאנים שהיו מניחים להתייבש, ו"קיץ" לשון קציצה - שקוצצים אותם מן האילן ומניחים אותם לייבוש.
הבן המשכיל הוא העושה מלאכתו בהשכל: הוא אינו אוסף רק בזמן הקציר, שאז זה טבעי לאסוף, אלא אוגר גם בקיץ. הוא יוצא לשדה ומחפש אולי נשארו עוד גרגירים, והולך ואוגר אותם אחד אחד. הוא אינו אומר לעצמו "עזוב, עיקר הקציר נגמר, די" - אלא יודע שיש אפשרות לעשות עוד, להתאמץ עוד ולהשתדל עוד.
לעומתו הבן המביש הוא העצל וכבד התנועה. לא די שבקיץ, לאחר שנגמר הקציר, אינו יוצא לאסוף, אלא אפילו בעת הקציר עצמו, כשאומרים לו: אדוני, השדה מלאה תבואה, בוא ואסוף - הוא נרדם. הנה ההבדל: המשכיל מלקט אחד אחד גם כשאין עוד עיקר תבואה, והמביש מניח הכול והולך לישון גם כשהתבואה כולה לפניו.
וכל זה משל ומליצה, שהרי אין שלמה בא ללמדנו הלכות פועלים. הבן המשכיל הוא החכם שעסק בתורה בצעירותו וממשיך לעסוק בה גם בזקנותו. כלה הקציר, עבר הקיץ - ואתה רואה אותו בגיל תשעים יושב ולומד, בגיל מאה יושב ולומד; הרב אלישיב בגיל מאה ואחת יושב ולומד. אמנם השכל אינו חזק כבצעירות והזיכרון אינו כבתחילה, וכבר אי אפשר לאסוף בכמויות ולא לחדש הרבה אלא רק לאגור מעט - אך זהו בן משכיל, שגם בזקנותו יושב על תלמודו, ומקיים "ולערב אל תנח ידך". ואילו הבן המביש - אפילו בשעת הקציר, כשהוא עוד צעיר, ויש לו כוח שכל וכוח התמדה לשבת וללמוד, גם אז הוא נרדם.
בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס׃
אדם שעושה מעשי צדק - הכול מברכים אותו, שהרי הוא יוצר שפע טוב על כולם, וכאילו כולם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו: ברוך תהיה, מעשיך הטובים עושים טוב לכולנו. ואילו הרשע עושה היפוכו של הצדיק: חמס, גזל, שוד ורצח. לא זו בלבד שאין מברכים אותו, אלא שהוא עצמו משתדל לכסות ולהסתיר את מעשיו, כי הוא יודע שאם ייוודע החמס שלו יקבל קללה במקום ברכה, וכולם יקללוהו ויאמרו עליו דברים קשים. זהו "ופי רשעים יכסה חמס".
זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב׃
מבחין המלבי"ם בין "שם" ל"זכר": ה"שם" הוא השם הפרטי של הדבר, עצם מהותו; ה"זכר" הוא מה שמזכירים אותו על פי מעשיו, ההיסטוריה שלו. הצדיק - אפילו זכרו עומד לברכה: בכל דור ודור מזכירים את רבי שמעון בר יוחאי, את מעלותיו, את קדושתו, ותורתו מגן לנו. ואילו הרשעים - לא די שמעשיהם ספו תמו ואין מי שיזכרם, אלא אפילו שמם, שהוא מהותם, ירקב מאליו ויכלה. אין להם השארות הנפש ואין להם השארות זכר בעולם. וראו זאת בחוש: כשרוצים לומר השכבה על קברו של בן גוריון אין מוצאים אפילו מניין, ואילו לקברו של רשב"י, למעלה מאלף ותשע מאות שנה אחריו, עולים מאות אלפים.
הגאון מווילנה מפרש בדרך אחרת את ההבחנה: "זכר" הוא מה שזוכרים על העבר, ו"שם" הוא ההווה - מה קורה עמו עכשיו. "זכר צדיק לברכה" - גם לאחר פטירתו השאיר משהו כאן, וזוכרים אותו לדורות לברכה. ואילו הרשע - אפילו בהווה, אפילו בחייו, מקללים אותו, שכבר עתה רואים הכול את הנזק שהוא עושה.
ויש לגאון מווילנה ביאור עמוק יותר, מעט על דרך הסוד. כתוב בספרי המקובלים על הפסוק "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור": "שמי" רומז למצוות לא תעשה, ו"זכרי" רומז למצוות עשה. וכיצד? קח את שם העצם של הקב"ה, שאסור להגותו באותיותיו, וחלק אותו לשניים: ל"שמי" צרף את שתי האותיות הראשונות, ול"זכרי" את שתי האחרונות. "שמי" בגימטריה שלוש מאות וחמישים, ועם חמש עשרה - הרי שלוש מאות שישים וחמש, כנגד שס"ה מצוות לא תעשה. "זכרי" בגימטריה מאתיים שלושים ושבע, ועם אחת עשרה - הרי מאתיים ארבעים ושמונה, כנגד רמ"ח מצוות עשה. נמצא ששני חלקי המצוות רמוזים בשם ה' יתברך.
ואגב: רמ"ח מצוות עשה הן כנגד שתי האותיות האחרונות שבשם, כפי שראינו ב"זכרי". ומשום כך נקראת "מצווה" בשם זה: שתי אותיותיה האחרונות הן כנגד מצוות עשה, ושתי הראשונות הן כנגד שתי האותיות הראשונות שבשם בחילוף את"ב"ש.
ועתה לעניין. בדרך כלל, כשאנו רוצים לשבח צדיק - במה אנו משבחים אותו? במצוות ובמעשים טובים שהוא עושה. וכשאנו רוצים לגנות רשע - מה אנו מזכירים? את העבירות שהוא עושה. וזהו שאמר הכתוב: "זכר צדיק לברכה" - ה"זכר" הוא כנגד רמ"ח מצוות עשה, ובהן משבחים ומברכים את הצדיק. ולעומתו "ושם רשעים ירקב" - ה"שם" הוא כנגד שס"ה מצוות לא תעשה, ובהן, בעבירות שעבר, מבזים את הרשע ומרקיבים את שמו. נפלא ביותר.
פרק י' פותח פרשה חדשה: כאן שלמה עצמו מוכיח כאב את בנו. הבן החכם - המיישם את חוקי החוכמה - משמח את אביו שחינכו, והבן הכסיל, היודע אך נגרר אחר תאוותיו, מעציב את אמו שפינקה אותו יתר על המידה. אוצרות שנאגרו ברשע אינם מועילים כלל, אף הון כשר אינו מועיל ביום עברה, ורק הצדקה מצילה ממוות. הצדיק לא ירעב אף בעת רעבון, ואילו הרשעים ייהדפו. מי שמבקש ממון קל בכף רמיה יורש עוני, ויד החרוצים תעשיר. הבן המשכיל אוגר גרגיר אחר גרגיר גם לאחר הקציר - הוא העוסק בתורה גם בזקנותו; והבן המביש נרדם אפילו בשעת הקציר, בימי כוחו. הצדיק זוכה לברכות הכול, הרשע מכסה את מעשיו כדי שלא יקוללו, ובסופו של דבר זכר הצדיק עומד לברכה לדורות ואילו שם הרשעים נרקב מאליו.