פרק ט' במשלי בנוי כניגוד אחד גדול: מצד אחד "חכמות בנתה ביתה" - אשת החכמה הבונה בית על שבעה עמודים, טובחת טבחה ומוסכת יינה, ושולחת את נערותיה לקרוא לבני האדם אל שולחנה; ומן הצד השני "אשת כסילות הומיה" - היושבת בפתח ביתה וקוראת אף היא לעוברי הדרך, אלא שסופם "בעמקי שאול". בחלק זה נעמוד על סיום דברי החכמה - תחילת חכמה, שכר החכמה והרווח שבה - ומשם נעבור אל תיאורה של אשת הכסילות ודרכי הפיתוי שלה.
תְּחִלַּת חׇכְמָה יִרְאַת יְהֹוָה וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה׃
גם בחלקו השני של הפסוק נמשכת המילה "תחילת": תחילת חכמה יראת ה', ותחילת דעת קדושים - בינה. כלומר, כיצד מגיע אדם לבחינה של "דעת קדושים", שתהיה לו ידיעה ברורה בענייני החכמה כקדושים אשר בארץ? הקדושים העמיקו בחכמה עד שהיא כבר אינה אצלם דבר בלתי מושג ובלתי מוכח, אלא כל דבר הם יכולים להסביר לך כיצד על פי השכל וההיגיון ראוי שיהיה כך. לכך נדרשת בינה: להתבונן בדברים, להעמיק בהם, ולראות בכל דבר את פנימיותו, את תוכנו ואת עומקו. וזהו "לדעת חכמה ומוסר" שבתחילת הספר: מה שעד עתה היה בגדר חכמה שאי אפשר לדעתה ולהוכיחה, לאחר ההעמקה מגיע האדם לדרגת "לדעת חכמה" - ידיעה ברורה.
אתן דוגמה שתקרב את הדברים אל הדעת. התורה נותנת דין של אמה עבריה: אב מוכר את בתו הקטנה לאמה. אדם שומע ושואל - איזה מין דבר זה? כיצד התורה מסכימה לכך? בהשקפה ראשונה תשאל אותי אם אני מקבל זאת, ואומַר: כן, מפני שה' אמר. תשאל אותי אם אני מבין זאת - איני מבין. אתה בא לשכנע אותי שזה מוסרי? קשה לי לקבל שזה מוסרי. אבל יש לי יראת שמים: ה' אמר כך, ואני מקבל.
אלא שכאשר אדם לומד, מעמיק ומתבונן, הוא רואה פתאום כמה חכמה יש בהלכה הזו. שהרי איזה אדם מסוגל למכור את בתו לאמה? אף אחד. ואם נמצא כזה - כיצד תגדיר אותו? רשע מושחת. אתה עושה מסחר בילדה שלך? גוזל ממנה את ילדותה? גם לבהמה יש אהבה לצאצאיה, ואתה פחות מבהמה? ואם ברור שאדם כזה מושחת, האם היית משאיר אצלו ילד? בשום אופן לא. אומרת התורה: אם בא אדם כזה למכור את בתו - קפוץ על ההזדמנות, הוצא אותה משם, קנה אותה. לא היה אז עובד סוציאלי.
ולא רק זאת, אלא כלשון ספר החינוך - עשה ממנה גבירה. יש מצווה שהוא או בנו ייעדנה, כלומר יישא אותה לאישה, "וכמשפט הבנות יעשה לה". הילדה הזאת שגדלה בבית הרוס, שאביה היה מסוגל למוכרה - תוציא אותה משם, ואל תחשוב שקנית אותה בזול. שארה כסותה ועונתה, כל מה שנותנים לאישה רגילה. קנית אותה לאמה - שא אותה לאישה, תן לה את כל המגיע לאישה, והפוך אותה לגבירה. כאן פתאום המצווה מקבלת אור אחר. זהו שאמרנו: את חוקי החכמה אתה מקבל בתחילה מפני שה' אמר, ואינך יותר מוסרי מבורא עולם; ולאחר שאתה מעמיק, אתה גם מבין היכן המוסר. ויש עוד דוגמאות רבות כאלה.
אומר המלבי"ם: יש הבדל בין "ראשית" לבין "תחילת". "ראשית" תופסת משהו מעצם הדבר, כמו "ראשית דגנך", "ראשית עריסותיכם" - המובחר שבדבר, וגם חלק ממנו ממש. יראת ה' עצמה היא מחוקי החכמה: לירא מה' מצד עצמו, מפני שהוא כל יכול, מפני שהוא יצר אותי, מפני שכל מה שיש בעולם ממנו - זו "ראשית חכמה יראת ה'", והיא יראת הרוממות.
מהי יראת הרוממות? כאשר אדם נכנס לפני אדם גדול, הוא חש מיד אימה. לא שיעניש אותו ולא שיקלל אותו - אלא עצם העמידה לפניו מטילה מורא. לעומת זאת, כשאני פוגש שוטר אין לי יראת רוממות אלא יראת עונש: אני כבר רואה חמש מאות או אלף שקלים מתעופפים. יראת העונש היא היראה הפחותה, וכלשון הרמב"ם - יראה הראויה לנשים וקטנים. והלוואי שנהיה כנשים וכקטנים שבדורו של הרמב"ם; הלוואי שתהיה לנו יראת העונש. צא ולמד: אדם בא לדבר לשון הרע - האם עולה בדעתו הגיהנום? כמה רחוקים אנו אפילו מיראת העונש. וכיצד יחשוב אדם שהגיע ליראת הרוממות, שנמנע מחטא מחמת הדר גאונו יתברך? וכמה נואלו אלו שחושבים שהגיעו לאהבה, שהיא קומה גבוהה הרבה יותר משתי היראות. לשיר לפני הקדוש ברוך הוא "אנחנו אוהבים אותך" - גם כשיר איני בטוח שזה מתאים. לאשתך אתה יכול לספר סיפורים, אבל לבורא עולם? אוהבים אותך - איפה היית אתמול בשחרית? חיכיתי לך בבית המדרש. האם פעם נמנעת מעבירה מתוך אהבת ה' היוקדת בליבך? אלו דרגות שאנחנו יכולים רק לדבר עליהן. הלוואי שתהיה לנו יראת העונש, שאדם בא לעבור עבירה ונרתע מפני הגיהנום; ואם נשיג יראת רוממות - דבר עצום הוא.
יראת העונש אינה מחוקי החכמה, משום שאין זה ראוי לירא את ה' מחמת פחד העונש. זו דרגה נחותה: הפכת את ה' יתברך לדמות מאיימת, שאין לי ברירה, ואם לא אעשה אקבל סטירה, ולכן אני נאלץ לעשות. ודאי שאין זה דרך כבוד לפניו יתברך להציגו כאימתני שמצוותיו מתקיימות מתוך פחד. וכן העובד על מנת לקבל פרס - אף שהוא למעלה מיראת העונש, גם הוא נחות, שהרי משמעות הדבר: כל עוד מתגמלים אותי אני עושה; ריבונו של עולם, תפסיק לשלם - אפסיק לעשות. זה מציג את הקדוש ברוך הוא כמי שעושה עמך מסחר, קח ותן, ענייני כדאיות בלבד, ולא מפני שזה דבר ה' וזה הדבר הנכון לעשות, שאני משפיל עצמי לפני הדר גאונו ומבטל דעתי מפני מחשבתו יתברך.
לכן היו הצדיקים אומרים שהיו מקיימים מצוותיו יתברך גם אילו אמר הקדוש ברוך הוא שעל כל הנחת תפילין מקבלים גיהנום - ובכל זאת הייתי מניח תפילין. זו מעלה גדולה, שמראה שאיני עושה בשביל השכר. וכמעשה שהיה עם הגאון מווילנה: בשנה שהיה חוסר, מצאו מי שהסכים למכור לו את הפרי היקר לארבעת המינים בתנאי שיוותר לו על שכר המצווה. באו וסיפרו לגאון מווילנה בחשש גדול, והוא לא רק שלא הקפיד אלא שמח ואמר: סוף סוף תהיה לי הזדמנות לקיים מצווה שלא מתוך ידיעה שאני מקבל עליה שכר, אלא רק מפני שה' אמר "ולקחתם לכם". שהרי תמיד באיזו פינה בלב אני יודע שעל כל מעשה כזה משלמים למעלה מיליארדים, והתחושה הזו נכנסת; וכאן נמכר השכר לאחר, ועתה זו מצווה לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, ולא לבנות לעצמנו גן עדן ושכר גדול למעלה.
אף על פי כן, אומר המלבי"ם, יראת העונש אינה "ראשית חכמה" - אך היא כן "תחילת חכמה". "ראשית" היא המובחר, חלק מן הדבר עצמו; "תחילת" היא רק התחלת הדבר, ויכול להיות שההמשך יהיה שונה, אבל כפתיחה זה מספיק. וכדברי הרמב"ם, כיצד קונים את התינוקות? נותנים להם קליות ואגוזים. אבל כשיגדל, יצטרך לעזוב את הקליות והאגוזים והגולות, ולעבוד את ה' לשם מי שאמר והיה העולם, לעשות נחת רוח ליוצרנו. כך גם תחילת עבודת האדם: יש עונש, יש גיהנום, אוי ואבוי אם אעשה נגד רצון ה'. כ"תחילת" זה טוב; כסטרטר של הנסיעה זה בסדר. האם בהמשך הנסיעה אתה משתמש בסטרטר? הוא שובת. יראת העונש טובה בתחילה, אך אין לעשות ממנה חלק מן ההמשך.
אבל יראת הרוממות אמורה להמשיך וללוות את האדם. שהרי אף שהמטרה הגבוהה היא אהבה, אין זה אומר שמי שהגיע לאהבה זנח את היראה - מפורש שלא. מי שהגיע לאהבה חייב שעדיין תהיה לו יראה, שאין ירא מבעט. כאשר יש אהבה גדולה בין שניים, לפעמים היא עומדת לרועץ, שהאדם מרשה לעצמו דברים שעם מי שיש לו ממנו מרחק לא היה עושה. לכן דרושה גם היראה, שעל ידה לא תחרוג האהבה ולא תיתן תחושה של קרבה גדולה מדי למי שאמר והיה העולם, שממנה יבוא להתנהג הנהגה שאינה ראויה.
כִּי־בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים׃
כאן משכנע שלמה המלך מצד אהבת הגמול: כדאי לך, משתלם לך. "כי בי ירבו ימיך" - על ידי החכמה, קיום התורה והמצוות, ירבו ימי הטובה שלו, ויוסיפו לו שנות חיים. הכוונה לשני דברים: גם שיהיה לך טוב כאן בעולם הזה, וגם אריכות ימים. ושני הדברים אמיתיים עד היום. אף שנדמה שהרחוק מן המצוות עושה חיים ואין עליו עול, כשתבדוק בסופו של דבר מי מאושר כאן - תמצא דווקא את שומר המצוות, שיש לו משפחה והוא בונה אותה בקדושה, ולא את זה שחושב שהוא נהנה ואינו חי בקביעות עם אישה אחת. בלי כל ספק שמי שחי על פי חוקי התורה ומחנך את ילדיו על פיה, חייו שלווים ומאושרים יותר. גם אם לאותו אחד יש עשר שנים של הנאות ותאוות - בסך הכול חייו של מי שלמים יותר?
ודבר שני: "יוסיפו לך שנות חיים", וגם זה ניתן לראות היום. תוחלת החיים הארוכה ביותר בארץ נמצאה בבני ברק - אף שאין שם ספורט, ואולי ההתנדנדות ליד הסטנדר היא הספורט היחיד; וגם האוכל אינו בדיוק בריא, שהרי צ'ולנט אינו מעדן בריאות, וכן הקוגל וההרינג. איני אומר חלילה שאין צורך לאכול בריא, אלא שלמרות כל זאת כך הוא. ומה הסיבה הפשוטה? שהתורה מבטיחה "והארכת ימים": למשכימים ומעריבים לבתי מדרשות, למניח תפילין, למכבד אב ואם. ואף שעיקרה ליום שכולו ארוך, ודאי שאין זה אומר שלא יהיה גם בעולם הזה.
אִם־חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא׃
כאשר אתה לומד את חוקי החכמה ומחכים בהם - מי מרוויח? אתה. וזו נקודה חשובה מאוד בעבודת ה': שלא ילך אדם בתחושה שהוא עושה טובה למישהו, שריבונו של עולם צריך להודות לו על כל המצוות שעשה "עבורו". מה עשית לו? וכי הוא צריך את המצוות שלך? "מה תיתן לו ומה תוסיף לו", והקדוש ברוך הוא אינו חסר מאומה. לא תחסיר לו במצוותיך ולא תוסיף לו. אם כן מי הרוויח? "אם חכמת חכמת לך" - אתה תקבל את הטוב על ידי החכמה.
"ולצת לבדך תישא" - ואם תתלוצץ על דברי החכמה, אתה לבדך תשלם על כך, לא אף אחד אחר. אינך מעניש בזה מישהו. יש אדם שחושב: ה' עשה לי כך וכך, ומאז הורדתי את הכיפה. שוטה, מה עשית? זה כמו שתאמר: אותו חבר התנהג אליי לא יפה, כעסתי עליו כל כך, לקחתי רובה ויריתי לעצמי ברגל. הוא הרגיז אותך ואתה יורה בעצמך? כך גם החושב שבעבירתו הוא מרגיז את בורא עולם ועושה לו רעה. מה עשית לבורא עולם? הרוגז והכעס היחיד שיש לבורא עולם הוא הרחמנות עליך: שוטה, למה הרסת לעצמך? למה קלקלת לעצמך? יכולת להועיל לעצמך, ולמה הזקת לעצמך? אף אחד לא ישלם על טעויותיך - אתה תשלם עליהן. אם כן, האם זה כדאי לך?
אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה פְּתַיּוּת וּבַל־יָדְעָה מָּה׃
עד כאן עסק שלמה המלך באשת החכמה ובנועם לקחה; מכאן ואילך הוא מתאר את הכוח הנגדי, המושך אל הכסילות. אומר המלבי"ם: מה ההבדל בין כסילות לפתיות? הפתי הוא חסר דעת, אין לו עורמה ואין לו חכמה, והוא מתפתה לכל דבר. הכסיל לעומתו נוטה מחוקי החכמה מתוך רצון ללכת אחר תאוות ליבו. הכסיל יודע את חוקי החכמה, ולעיתים הוא אפילו חכם גדול, חמור נושא ספרים: בקיא, יודע שזה אסור וכתוב בסימן פלוני, וזה מותר כך - הכול הוא יודע, אלא שאינו הולך בדרך הזו.
לכן: "אשת כסילות הומיה" - את הכסיל מפתים בהמיה, בהמיית התאווה והיצר הרע ההומה בקרבו, וזה מה שמושך אותו לעשות מעשי כסילות המנוגדים לדרכי החכמה. ואילו "פתיות ובל ידעה מה" - את הפתי מפתים על ידי מה שאינו יודע, באינפורמציה מוטעית ובהטעיה, שהרי פתי מאמין לכל דבר. אומרים לו: בוא, כדאי לך - וחשב שזה טוב, חשב שזה מוצלח. מה שמכרו לו הוא מאמין.
וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל־כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת׃
ראינו למעלה ש"חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" - יש לה בית על עמודים. לעומתה, הכסילות והפתיות אינן בונות בית; ביתן מגדל הפורח באוויר, ואינו מיוסד כלל. ואדרבה, הן מחריבות עולם. שהרי על ידי החכמה מייסדים את העולם: מי מקיים את העולם? העוסק בתורה, "אלמלא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". העמודים שחצבה החכמה הם העמודים המחזיקים את העולם, ואילו אשת הכסילות ואשת הפתיות מחריבות אותו.
ושים לב להבדלים: היא אינה טובחת טבחה ואינה מוסכת יינה; אין לה הבטחות לאושר נפשי ולא לאושר גשמי. אף אינה שולחת נערות, כלומר חכמים שילמדו ממנה, אלא היא עצמה יושבת לפתח ביתה. ומה בא הדבר להמשיל? שהתאוות, הדמיונות, הרצונות והשאיפות הרעות אינן צריכות שמישהו יבוא וישכנע אותנו - הן מובנות בתוכנו, בילט אין. לא מעצם יצירת האדם, אלא מחטא אדם הראשון, חטא עץ הדעת טוב ורע. "דעת" לשון חיבור, כמו "וידע אדם את חוה אשתו"; זה לא עץ הדעת בלבד אלא עץ הדעת טוב ורע - עץ שחיבר טוב עם רע. בחטא נעשה היצר הרע, שהיה חיצוני לאדם בדמות נחש, פנימי לו וחלק ממנו.
וכמה נורא הדבר: החיבור אינו שווה כוחות, אלא הרע חזק מן הטוב. והראיה - כשאדם רוצה לעשות עבירה הוא אומר "בא לי"; בא לי על המנה הזאת, בא לי. וכשהוא מתחרט ואומר שלא טוב מה שעשה, הוא אומר "יש לי ייסורי מצפון" - המצפון הוא זה שמייסר אותי. היכן ה"אני"? ה"אני" הוא הרע כביכול. עד כדי כך הזדהינו עם היצר הרע שבתוכנו, שכשהוא מדבר אני מרגיש שזה אני וזו מחשבתי, וכשבא להוכיח אותי - נדמה לי שזה מישהו חיצוני, המצפון שבא לייסר.
לִקְרֹא לְעֹבְרֵי־דָרֶךְ הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם׃
היא יושבת "על כיסא מרומי קרת", במקום גבוה - כלומר בתוך האדם עצמו, ובני האדם נמשכים אחריה. ואל מי היא קוראת? לא אל אנשי העיר, אלא אל עוברי הדרך: אלו שעדיין לא הגיעו אל העיר, שעדיין לא תיקנו את מידותיהם ולא התיישבו בדעתם, שבדרכי הנפש הם עדיין מתלמדים ונמצאים באמצע הדרך. והם "מיישרים אורחותם", רוצים ליישר את דרכם ולעשות מעשיהם בדרך מיושרת ונכונה - שהרי השאיפה הפנימית של כל אדם היא ללכת בדרך הישר. לא תמצא אדם שאומר: אני שואף לעשות רע, אני שואף ללכת בדרך עקומה. "האלוקים עשה את האדם ישר" - זו הוראת היצרן, כך נבראנו, ונפש האדם ישרה מטבעה. ודווקא על מי שרוצה ליישר את דרכו באים כל הפיתויים וכל הניסיונות, מתוכו פנימה.
מִי־פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר־לֵב וְאָמְרָה לּוֹ׃
אשת הפתיות קוראת אל הפתי, שהוא זה שאפשר לפתותו ויש עם מי לדבר; ואשת הכסילות קוראת אל חסר הלב, שהיא יודעת שאין בכוחו למשול בתאוותיו. הסברנו מהו חסר לב: אדם שאין לו לב שהוא שלטון, אין לו כוח שליטה - מה שקוראים היום אין לו אופי חזק. התאוות מושכות אותו והוא נמשך אחריהן.
מַיִם־גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם׃
שים לב: אשת החכמות נתנה בשר ויין - "טבחה טבחה מסכה יינה"; וזו מה נותנת? לחם ומים. ולכאורה, אם יש סעודה שגברת חכמות עורכת בבשר וביין, מדוע שאלך לסעודתה של אשת כסילות ואשת פתיות, שבה המנה העיקרית לחם ומים?
ומהי הכפילות "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם"? אומר הבן איש חי: "מים גנובים ימתקו" מוסב על אשת איש. כיוון שהעוון שם חמור מאוד, לכן "ימתקו" - וכיוון שהוא גונב אישה מתחת יד בעלה, הרי אלו מים גנובים, וטעם העבירה חזק מאוד. "ולחם סתרים ינעם" מוסב על המזנה עם הפנויה: אין כאן חומרת העבירה של אשת איש, אך גם כאן הוא צריך להסתתר. ולשון "לחם" הוא ביטוי לביאה, כמו שאמר יוסף באשת פוטיפר "כי אם הלחם אשר הוא אוכל", וכמו "קראן לו ויאכל לחם" שאמר יתרו - שהכוונה שיבוא ויישא אחת מהן, וכמו "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אוון". לכן בפנויה לא נאמר "ימתק" אלא "ינעם", נעים יותר, שהרי גם כאן יש השגת דבר אסור.
ומכאן, אומר הרב חיים שמואלביץ, תלמד עד כמה יש באדם רצון לפרוץ גדרות: ככל שהגדר גבוהה יותר, כך יש לו יותר טעם בפריצתה. ככל שאסרת על אדם דבר יותר, כך גדל האתגר להתגבר על האיסור ולרצות דווקא את מה שאסרת. שיחה שלמה מוסר הרב חיים שמואלביץ על כך בעניין שמעי בן גרא: שלמה המלך מזהיר אותו שלא לצאת מירושלים, והוא יוצא מחמת סיבה שולית - עבדים שברחו - ומתחייב בכך מיתה. מה ההיגיון? מרגע שאמרו לו "אינך יוצא מירושלים", חש בכל רגע מחנק, וירושלים נעשתה מבחינתו בית כלא שממנו הוא מוכרח לצאת. כך גם "מים גנובים ימתקו": מרגע שאמרו לך שהדבר אסור, באותו רגע הוא נעשה טעים, ואתה שואף דווקא אליו, משום שאמרו לי לא. זה טבע האדם, וזה גם עניין קבלת השכר: עיקר השכר הוא על דבר שאומרים לאדם "לא", שכן בכך נוצר לו יצר רע מחודש שעליו הוא צריך להתגבר.
וְלֹא־יָדַע כִּי־רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ׃
הוא אינו יודע שמה שהוא עושה עכשיו הוא סם המוות, רצח לנפש האדם. ולאן היא קוראת לו באותו לחם סתרים ובאותם מים גנובים? אל עמקי שאול. שהעבירה יוצרת כרת ואבדון בנפש. אמנם הרשע נדמה כמהלך כאן כאחד האדם, אבל אילו יכולנו לפקוח את עינינו היינו רואים שהוא בבחינת מת. בספרים הקדושים ממשילים זאת לזנב הלטאה שנחתך ועדיין מפרפר: מה שאתה רואה אצל הרשע בעולם הזה - אלו פרפורים, אך באמת הוא נכרת משורשו העליון ואין לו שום קשר. כאן אין הדבר נראה; כשימות יהיה ניכר - לא לנו, אלא למי שנמצא בעולם הרוחני, שיוכל לראות כיצד אינו מחובר כלל לקדושה.
לכן רשעים בחייהם קרויים מתים, וצדיקים במותם קרויים חיים - שהצדיק מחובר תמיד אל מקור החיים, והוא ה' יתברך; והמתנתק ממקור החיים מחובר בעצם אל המוות. הזוהר הקדוש קורא לזה סטרא דמותא, סטרא דעלמא דפרודא - נפרד מן הקדושה, ואין לו בחינת חיים כלל. זהו "ולא ידע כי רפאים שם": הוא חושב שזה לחם סתרים טעים ונעים, ואינו יודע שהוא מוליכו לאבדון ולשאול.
סיום הפרק מעמיד לפנינו את הבחירה בחדות. מצד אחד החכמה: יראת ה' כתחילת הדרך - יראת העונש כסטרטר בלבד, ויראת הרוממות כראשית וכעיקר - ומשם, על ידי בינה והעמקה, עד ל"דעת קדושים", שבה מצוות התורה נעשות ברורות וישרות בשכלו של אדם, כדוגמת דין אמה עבריה. ושכרה בצידה: "כי בי ירבו ימיך" בעולם הזה ובעולם הבא, ובעיקר - "אם חכמת חכמת לך", שכל הרווח שלך הוא. ומן הצד השני אשת הכסילות היושבת בפתח, שהיא היצר שבתוכנו, המפתה את הכסיל בהמיית תאוותיו ואת הפתי בהטעיה, ומושכת דווקא את עוברי הדרך המיישרים אורחותם במתיקות האיסור שב"מים גנובים" - ובסופו של דבר מוליכה אל עמקי שאול. יזכנו ה' לשמוע בקול אשת חכמות, אמן ואמן.