פתיחה: למי קוראת החכמה
בפסוקים הקודמים ראינו שהחכמה בנתה את ביתה, ערכה את שולחנה ושלחה את נערותיה לקרוא לסעודה. אלא שהקריאה הזו אינה מופנית לכולם:
שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל־גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת׃ מִי־פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר־לֵב אָמְרָה לּוֹ׃
החכמה פונה אל הפתי ואל חסר הלב. גם להם, אומרת התורה, יש לי עצה, יש לי עזר וסיוע. אבל אל הלץ ואל הרשע היא אינה קוראת כלל, ואת הטעם לכך מבאר הפסוק הבא.
יוסר לץ לוקח לו קלון - מוסר מול תוכחה
יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ׃
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "מייסר" ל"מוכיח". מוסר הוא מלשון ייסורים: אני מאיים עליך בעונש, בצער, בחולי, בנזק. המוסר בא תמיד מחמת יראת העונש. לעומת זאת תוכחה היא הוכחה - ויכוח בראיות שכליות. אני טוען כך ואתה טוען כך, עד שאחד מאיתנו מוכיח את דבריו וידו על העליונה. זהו מושג התוכחת: בירור בדרך השכל. המוסר לעומתו מסביר לאדם "דרך הגב", במקל החובט בו, כשאינו מבין בדרך השכל.
כעת נבין במה מתלוצץ הלץ. אין הוא מתלוצץ על ראיות השכל - על דבר שניתן להוכיחו אי אפשר להתלוצץ. הוא מתלוצץ דווקא על חוקי החכמה, ועליהם, כפי שהסברנו, אין מופתי הדעת. חוקי החכמה אינם אקסיומה שניתן לבדוק אותה במעבדה כמו שמים רותחים במאה מעלות. מה מוסרי ומה אינו מוסרי - אפשר להתווכח על כך עשרים שנה ולא להגיע להכרעה. את החכמה צריך לקבל מפי רב ומפי נביא. וכיצד מקבלים אותה? על ידי יראת שמים: "יראת השם היא חכמה". היראה מחמת העונש היא שאומרת לאדם קבל את חוקי החכמה, ודע שהסוטה מן הדרך ועושה דבר שאינו מוסרי יסבול ויקבל ייסורים.
הלץ בא ומתלוצץ בדיוק על הנקודה הזו: עזוב אותך שטויות, מוסרי לא מוסרי, תזרום, תעשה מה שבא לך, החיים פעם אחת, תהנה. ולכן אומר הפסוק: "יוסר לץ לוקח לו קלון" - מי שבא לייסר את הלץ, ואין בידו לברר לו את הדברים בראיות שכליות אלא רק באיום של ייסורים, ילעג לו הלץ ויבזה אותו. מה יצא לך מן התוכחה הזו? בושה וביזיון.
ומוכיח לרשע מומו
הרשע עושה עבירות במזיד, וגם הוא אינו מוכן לשמוע לתוכחת השכל. ומדוע? משום שאצלו השכל מתנגד לתאוות. אתה מוכיח לו שהדבר אסור, אבל תאוותו מושכת לכיוון ההוא, ולכן הוא אינו מקבל. הלץ - לכאורה בראיות שכליות היה אפשר לדבר איתו, שהרי הוא מתלוצץ רק על מה שאין עליו הוכחה. אבל הרשע יאמר לך: יפה מאוד שהוכחת, אבל בא לי אחרת, זה מתנגד לתאוותי.
מהי צורת הלשון כאן? אומר המלבי"ם שזהו "לוקח אחרת עמו": ביטוי המופיע בתחילת הפסוק ומשרת גם את חציו השני, כמו "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם" - שלא שם חלקנו כהם ולא שם גורלנו ככל המונם. כך גם כאן: יוסר לץ לוקח לו קלון, ומוכיח לרשע - לוקח לו מומו. המוכיח את הרשע נוטל לעצמו את מומו של הרשע. מה מומו של הרשע? שהוא רשע. וכשתבוא להוכיחו, יאמר לך: רשע שכמוך! את המום שלו הוא ידביק בך.
וזה נראה למעשה כל יום. אתה בא להוכיח אדם על דבר רע שהוא עושה, ולא די שהוא מתחזק במעשהו, אלא הוא הופך את היוצרות ואומר: מי שיעשה כדבריך הוא הרשע, מי שינהג כמוך הוא העבריין. נתתי פעם דוגמה: אתה אומר לאדם שהפלה היא רצח. מיד הוא עונה לך - אתה יודע על מה מדובר? בחורה בת חמש עשרה שהרתה, ואתה דורש ממנה ללדת? איזה רשע אתה! היא תישאר עם טראומה לכל החיים, חייה ייהרסו, ומה יהיה עם הילד, איפה יגדל. תראה איך אתה מתעלל בבת ישראל. כלומר: אתה בא להוכיח על רצח, והרשע מדביק בך את מומו וקורא לך אתה הלא־מוסרי.
אל תוכח לץ פן ישנאך
אַל־תּוֹכַח לֵץ פֶּן־יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ׃
כאן מיישב הפסוק קושיה. אם הלץ מתלוצץ רק על מה שאין עליו הוכחה, אבל דברים הניתנים להוכחה הוא כן מקבל - מדוע שלא אוכיח אותו בראיות? אמת, אם אייסר אותו ואומר לו "יש גיהנום" הוא ילעג לי, אבל אם אוכיח לו בשכל, לא ייקח לי קלון. על כך אומר הפסוק: אל תלך גם בדרך הזו. "אל תוכח לץ פן ישנאך". דווקא משום שהתוכחה משכנעת, הלץ שונא את המוכיח. וכמו שנאמר במשלי טו, יב: "לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ". הלץ אינו הולך אל החכמים מעיקרא, מחשש שמא ישכנעו אותו.
זה בדיוק מה שאדם אומר: אני לא אוהב ללכת להרצאות, אני לא אוהב כנסים תורניים. למה? כי זה מסוכן, אפשר לחזור משם בתשובה. יש לי סדר יום אחר, בא לי דברים אחרים. הוא חושש שמא ישתכנע, ולכן הוא שונא את מי שבא להוכיח לו, שהרי המוכיח בא לומר לו: אדוני, אתה חייב. והוא אינו רוצה להיות מחויב, ולכן אינו מוכן לשמוע כלל.
הדור מחפש תאוות, לא הוכחות
סיפר פעם צבי ענבל, אחד מבכירי המרצים בארגון "ערכים", שנהגו להעביר בסמינרים את סדרת "על כל" - סדרת ההוכחות לאמיתות התורה, יותר משנים עשר נתיבים של ראיות. אחד מהם, למשל, הוא "נבואה על נבואה", שאפשר לדבר עליו חודשים: נבואות שהתגשמו. פעם חשבו: יש אנשים שאינם יכולים להגיע לסמינר של שבעה ימים, בואו נעשה את הדברים מרוכזים בשלושה ימי הרצאות מרתון בשעות הערב, באולם, ומי שעובד יוכל להגיע. ביום הראשון האולם היה מלא, והתחילו להביא הוכחות לאמיתות התורה. האנשים ישבו בפה פעור. ביום השני ספרו זבובים - אף אחד לא בא. לא היו להם שאלות ולא פרכו את הראיות, אלו הוכחות שאי אפשר להתווכח איתן. אלא שאז הבינו: אנשים אינם מחפשים הוכחות, כי הוכחות מחייבות. אם נתת לי הוכחה, דחקת אותי לפינה.
ולכן היום עיקר ההרצאות בסמינרים אינו בחלק של ההוכחות. זה באמת לא מה שחסר לאדם, ובוודאי לא בדורנו. לפני ארבעים וחמישים שנה עוד היה מושג של כפירה, אבל היום הדור אינו כפרן אלא תאוותן. זה דור של הנאות, של שפע, דור המחפש תאוות ולא הוכחות. וכשאתה מביא לו הוכחה, אתה מאלץ אותו לעשות כדבריך, והוא אינו בנוי לכך - לא רגשית ולא נפשית. לכן חלק נכבד מההרצאות היום מבוסס על הבניין הרגשי של האדם: כיצד לקרב את התורה אל רגשו של האדם, אל ה"בא לי" שלו. מדברים איתו על חינוך ילדים, על זוגיות, על עניינים שאינם הוכחות לאמיתות התורה. את ההוכחות משאירים לסוף. בתחילה שולחים מרצה שיעשה פעולת ריכוך, שהאדם ייפתח וירגיש שאין כאן חייזרים מעולם אחר ולא אותם אנשים שראה בטלוויזיה זורקים אבנים, אלא בני אדם. ורק אחרי שנפתח והתרכך, אפשר לקבל על לב פתוח גם הוכחות. אבל כל עוד "בא לי" הוא המנחה, גם אם תביא לי הוכחה רק אשנא אותך, כי בידך משהו שמחייב אותי.
כפה עליהם הר כגיגית
זו במידת מה כפייה: כפית אותי דרך השכל, הוכחת לי, ואין לי ברירה. וזהו לשיטת המהר"ל מפראג עניין "כפה עליהם הר כגיגית". הפשט הפשוט הוא שנטל את ההר והפכו עליהם, ואין יציאה. אומר המהר"ל: "כפה עליהם הר כגיגית" פירושו שפתח להם שבעה רקיעים ושבעה מדורים באדמה, כדברי המדרש, וראו ואמרו "אין עוד מלבדו". כולם הגיעו להשגה ולמדרגת נבואה. ואחרי ראייה כזו, האם אדם יכול עוד לחטוא? הוא אנוס, נשללה ממנו הבחירה, וקיבלו את התורה באונס - אין לי כבר מקום לכפור, ראיתי הכול. אלא שגם ליצר יש מקום עבודה, ואחרי ארבעים יום עשו את העגל. מכל מקום, אדם אינו רוצה להגיע למצב הזה, ולכן הלץ אינו מגיע מלכתחילה: "אל חכמים לא ילך", מחשש שמא יוכיחו לו.
נמצא: אל תחשוב שעל ידי תוכחה תחדור אל הלץ. אמת, קלון לא ייקח לך, שהרי על ראיות אינו יכול להתלוצץ, אבל הוא ישנא אותך, כי הוא אינו אוהב את התוכחה. ומה הרווחת? לעומת זאת "הוכח לחכם ויאהבך" - החכם הוא אדם המוכן לשמוע את דברי החכמה, והוא אוהב את התוכחה, ולכן אם תוכיחו יאהב אותך. וזה עצמו הטעם שנערות החכמה נשלחו להזמין את הפתי ואת חסר הלב לסעודה, ולא את הלץ ולא את הרשע: אלה אינם מוכנים לשמוע ואי אפשר לדבר איתם, ואילו בפתי ובחסר הלב יש מקום לחכמה.
שני ביאורים נוספים ב"הוכח לחכם"
יש עוד הסבר ב"אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך". הדרך שבה מובטח שהתוכחה לא תועיל היא דרך ההתקפה: אתה בא לאדם ואומר לו מה שאתה עושה חמור, מי שעושה כך הוא עבריין, ואפילו מביא לו שולחן ערוך שמותר לקרותו עבריין, ומאיים עליו בגיהנום. מי יקבל ממך? הרי שללת את אישיותו. גם אם אתה צודק במאה אחוז, אני לא אקבל את דבריך, כי יש כאן פגיעה באגו. אבל "הוכח לחכם" - כשאתה בא לאדם ואומר לו: אתה חכם, לאדם משכיל וחכם והגון כמוך לא מתאים לנהוג כך. אז "ויאהבך". הוא יאמר לך: אתה יודע, אתה צודק, באמת חשבתי על זה. נתת לו הרגשה טובה, נתת לו חשיבות, נתת לו מחמאה, ועל ידי זה הוא מוכן לקבל את התוכחה.
ויש עוד הסבר: אל תוכיח את הלץ בסגנון של "אם תעשה כך, כמה ישנאו אותך בשמים". יש רמב"ם שנוקט לשון קשה מאוד - שנוי ומשוקץ ומתועב. לשון כזו אינה פועלת על האדם. אבל "הוכח לחכם", אם אתה רוצה להוכיח לאדם באופן שיחכים מדבריך - "ויאהבך": אמור לו, תעשה כך וכך ויאהבו אותך משמים, איזו נחת רוח אתה עושה לבורא עולם, איזו שמחה. יש הרבה יותר סיכויים שיקבל זאת מאשר האיום ש"השם ישנא אותך". לכן היום הפכנו להיות עם שמחפש סגולות: תעשה כך וישפיעו עליך משמים, תעשה כך וייתנו לך. הדור שלנו צריך ברכות והבטחות טובות, ולא מדור פלוני בגיהנום ותנור שישרפו בו. זה אינו מדבר אליו. תאמר לו איזה שפע יבוא לו ממעשה שיעשה - זה מדבר אליו הרבה יותר, וזה ישפיע עליו יותר.
תן לחכם ויחכם עוד
תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם־עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח׃
החכמה, כמו שאמרנו, רחבה מצוותיה מאוד ואין לה קץ. החכם תמיד מקבל את חוקי החכמה ותמיד מוסיף עוד ועוד. אומר לו אדם: תשמע חידוש - אינו עונה "כבר שמעתי היום חידוש", אלא "כן, מה יש לך לומר?". "תן לחכם" - הצע לו, "ויחכם עוד" - הוא רוצה עוד, מוכן לשמוע עוד, מבקש עוד, יש בו כמיהה.
ומה ההבדל בין החכם לצדיק? החכם מקבל את כל חוקי החכמה בקבלה, מחכים בהם, מתבונן ומעמיק בהם, עד שהם נעשים אצלו מובנים גם על פי השכל. הצדיק לעומתו הולך בחוקי החכמה אף שאינו יודע את טעמיהם, והוא עושה זאת מכוח ההרגל - מקטנותו הורגל בכך והוא הולך בצדקו. תשאל את החכם למה הוא עושה כך, והוא יידע להשיב. תשאל את הצדיק, ולא בהכרח יהיה לו הסבר; יאמר לך: כך היה סבי עושה, כך היה אבי עושה, וכך אני ממשיך בדרכו.
לכן "הודע לצדיק ויוסף לקח": לצדיק צריך להודיע את חוקי החכמה, דבר שעדיין לא ידע, ועל ידי זה "יוסף לקח" - יוסיף לקחת ולקבל גם את מה שכבר יש בידו. משיידע את הטעמים, את הסיבות ואת ההלכה שמאחורי הדברים, מה שעשה עד היום מתוך הרגל שהורגל בצדקותו מקטנותו, יעשה מעתה מתוך ידיעת הסיבות והבנת טעמי המצוות. ואילו החכם - "תן לחכם ויחכם עוד", יוסיף עוד חכמה על חכמתו מכוח מה שתשפיע עליו.
יהיב חכמתא לחכימין
וזהו שאמרו "יהיב חכמתא לחכימין": דווקא החכם, שהוא מבקש החכמה, יש טעם לתת לו חכמה. אבל מי שאינו מבקש חכמה - מה תיתן לו? מה יידע לעשות בה? ימציא עוד שיטה למילוי טופסי לוטו. בשביל זה ניתנה לך חכמה? בשביל זה העניק לך הקב"ה שכל, שתחפש שיטות לתחרויות ספורט? האיילה רצה טוב ממך. הגוף אינו העיקר, אלא מה שיש בתוך הקופסה: הדעת, השכל, החלק אלוה ממעל. החכם יודע להעריך את חוקי החכמה ולא ישתמש בה להבלים. ולעומתו, אתה נותן לאדם חכמה והוא ממציא דינמיט - והרג בו רבע עולם, ורק מאוחר יותר הגיע למסקנות ועשה פרס נובל.
תחילת חכמה יראת ה'
תְּחִלַּת חׇכְמָה יִרְאַת יְהֹוָה וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה׃
כאן מסביר לנו הכתוב מדוע החכמה שולחת את נערותיה לקרוא לפתי ולחסר הלב ואינה קוראת להם בעצמה. בנמשל: מדוע את חוקי החכמה אפשר להשיג רק על ידי הנביאים והחכמים, ומדוע האדם באופן טבעי אינו יכול להגיע מעצמו למסקנות נכונות בחוקי החכמה אלמלא מישהו שילמדו.
התשובה היא שהחכמה אינה ניתנת להשגה על פי השכל, ובפרט שיש בה דברים המנוגדים לתאוות לבו של האדם. התאווה מושכת לכיוון אחד, והחכמה - שהיא המוסר, ההבחנה בין רע לטוב - מושכת לכיוון אחר. לכן הדרך הראשונית שבה אדם מתחיל ללכת בחכמה היא לקבלה מחכמי הדור ומן הנביאים המודיעים אותה בשם השם, ולקבלה מכוח יראת שמים שבך. בלי זה, מדוע שיקבל?
שהרי המוסר אינו דבר הנתפס בהוכחה. אחד יטען שדבר פלוני מוסרי ואחד יטען שאינו מוסרי. הוויכוח בין ימין לשמאל אינו אלא ויכוח על מוסריות: האם מוסרי לשלוט על מיליון פלסטינים או לא. הוויכוח בין המחנות הוא בעיקרו ויכוח על מוסר, ומוסר אינו ניתן להוכחה. לכן כדי שאדם יקבל את מוסר התורה, הוא צריך משהו שייסר אותו ויכפה אותו לקבל, שהרי בשכל לבדו לא יבין למה לא. לך תסביר לבחור חילוני מדוע אין זה מוסרי להיות עם בחורה בלי כתובה וקידושין - הוא אינו מבין כלל על מה אתה מדבר.
וזה מה שאמר החזון איש כשביקשו ממנו לעשות הידברות בין שומרי מצוות לשאינם שומרי מצוות, וכפי שדיברנו בשיעורים הקודמים. אמר להם: איך אפשר לעשות הידברות כשעולם המושגים שונה? מה שאצלם נקרא אהבה, אצלנו זה כרת. אז איך בכלל מתחילים לדבר? וכשמדברים על מוסר - מי נתן לך מונופול על המוסר? כדי לקבל את המונופול של התורה על המוסר, צריך יראת השם: לדעת שזה בא מאת השם, ושמוסר הוא מלשון ייסורים - שהסוטה מן הדרך מקבל עונש. זה מה שאמור לתת לאדם את הפתיחה ללכת בתורת השם.
אבל ודאי שבשלב השני, מי שיעמיק בחוקי החכמה יסיק בסופו של דבר שכל חוקי החכמה ומוסר התורה הם הצדק האמיתי, היושר האמיתי, השכל הישר וההיגיון, וכך ראוי לעשות על פי דרכי החכמה. בהתחלה זה חייב לבוא מתוך קבלה, כאקסיומה; ובשלב השני, אחרי העמקה מרובה, אתה רואה פתאום בכל דבר את יופיו, את צדקו ואת מוסריותו. וזהו "תחילת חכמה יראת השם": ההתחלה שבה אנו מקבלים את החכמה היא על ידי היראה מאת השם - אומרים לך שהחכמה היא מאת השם, תירא מן השם שנתן את החכמה, ועל ידי זה תקבל אותה.
לסיכום: למדנו שהחכמה קוראת לפתי ולחסר הלב ולא ללץ ולרשע. הלץ מתלוצץ על חוקי החכמה שאין עליהם ראיות, ולכן המייסרו לוקח לעצמו קלון; והרשע אינו מקבל אפילו ראיות שכליות, מפני שהן מנוגדות לתאוותיו, ולכן המוכיחו נוטל לעצמו את מומו - הרשע ידביק בו את רשעותו. גם תוכחה שכלית אינה מועילה ללץ, שכן דווקא משום שהיא משכנעת ומחייבת הוא שונא את המוכיח, ואף אינו הולך אל החכמים. הדרך המועילה היא "הוכח לחכם ויאהבך": לפנות אל האדם מתוך כבוד וחשיבות, ומתוך הבטחת אהבה ושפע ולא מתוך איום ושנאה. החכם מוסיף חכמה על חכמתו, והצדיק, שהולך בדרכו מכוח ההרגל, מוסיף לקח כשמודיעים לו את טעמי הדברים. ותחילת הכול - יראת ה', שהיא השער היחיד לקבלת חוקי החכמה, שאין עליהם מופתי הדעת, ורק לאחר העמקה מתגלה בהם הצדק והיושר האמיתי.