פרק ט' בספר משלי פותח בתיאור נשגב של החכמה כאישה משכלת הבונה לה בית, מכינה סעודה ומזמינה אליה אורחים. שלמה המלך חוזר כאן למה שהזכיר למעלה - שבניין העולם כולו נעשה על ידי החכמה, שהיא התורה הקדושה. בשיעור זה נלווה את פסוקי הפתיחה של הפרק על פי דרכו של המלבי"ם, ונראה כיצד התורה קוראת לכל אדם - גם לפתי וגם לחסר הלב - לבוא ולסעוד על שולחנה.
חׇכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה׃ (א)
כאן חוזר שלמה למה שהזכיר למעלה: הבניין של העולם נבנה על ידי החכמה, והחכמה היא בעצם התורה - "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ". התורה הייתה ראשית דרכו של העולם, ועל ידה נבנה. ועתה הוא מדמה את בניין העולם לבניין בית, כמו שכתוב "בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת" - ששם מדובר על העולם - וכן "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ". ממילא "בנתה ביתה" הכוונה לבניין העולם.
מיד ביום הראשון של מעשה בראשית כבר התחיל בניין הבית. השלב הראשוני היה בחינה של יצירת יש מאין. וכבר הסברנו בשיעורים הקודמים שלאחר מכן, בשלב השני - יום שני, שלישי ורביעי - זו כבר הוצאת יש מיש, לאחר שנוצר חומר ההיולי הראשון, שזה בעצם מה שנקרא היום אטום; משם והלאה זו כבר יצירה של יש מיש.
"חצבה עמודיה שבעה" - אלו שאר הימים. היום הראשון היה היצירה הראשונית של יש מאין, האטום; ולאחר מכן "חצבה עמודיה שבעה", הוצאת הכוח הזה מן הכוח אל הפועל בשבעה ימים, שכל יום נברא בו פרט נוסף. "עמודיה שבעה" הם שבעת ימי בראשית, שכל יום יצר בהם יצירה נוספת.
אלא שלכאורה יש כאן קושי: מהו "שבעה"? הרי בשבת "שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ", ולכאורה אי אפשר להחשיב אותה כחלק מבניין העולם. מדוע אתה קורא לחציבת עמודי העולם באופן שכולל בתוכו גם את יום השבת?
התשובה היא שהעולם בנוי גשמי ורוחני. מה שנברא בששת הימים הוא החלק הגשמי של העולם, ומה שנברא ביום השביעי זה החלק הרוחני שלו - ההנהגה הפלאית והניסית, שגם היא מעמודי החכמה שהקדוש ברוך הוא יסד עליה את העולם. וזה מה שהוא אומר "בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה": גם החלק השביעי נצרך, והוא ההנהגה העל-טבעית.
מכאן גם נבין מדוע הדברים שנבראו בערב שבת נבראו דווקא בין השמשות. שבת היא החלק הרוחני של העולם, ההנהגה העל-טבעית; ולכן כל דבר שמחד גיסא הוא בתוך הטבע ומאידך גיסא הוא מעל הטבע - כמו פי האתון, שמצד אחד זו אתון שבתוך הטבע ומצד שני היא מדברת וזה מעל הטבע - זמנו בין השמשות. בין השמשות הוא זמן שבין היום ללילה, בין שבת ליום חול, זמן שמעורב בו חול וקודש בערבוביה; כך גם ההנהגה של תערובת נס וטבע, כמו פי האתון שיש בו טבע ונס מעורבים יחד.
טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ׃ (ב)
כאשר הכתוב מדבר בהמשך על האישה הכסילה הוא מונה בה שלושה דברים, ולכן, אומר המלבי"ם, גם כאן כשהוא מדבר על החכמה כאישה משכלת הוא מונה בה שלושה דברים. הדבר הראשון הוא שהחכמה בנתה את הבית וכוננה את עמודיו - זו התורה שבנתה את העולם. הדבר השני הוא הכנת הסעודה: "טבחה טבחה" - שחטה בהמה והכינה; "מסכה יינה" - מיזגה ועירבה את יינה, כלשון "למסוך", לערב, שהרי היין שלהם לא היה ראוי לשתייה בלא מסיכה ומזיגה. והכל "אף ערכה שולחנה" - שלא יחסר מאומה.
והנמשל: החכמה היא המזון של הנפש. כמו אדם שמכין אוכל לצורך מזון הגוף - עושה סעודה, שוחט, מוזג יין - כך דברי החכמה סועדים את הלב, את החלק הרוחני שבאדם. "טבחה טבחה" הוא מזון הנפש, דברי החכמה, שעל ידם לא ייבהל הלב מכל מיני קושיות ותמיהות ודברים שאינם מסתדרים לו; היצר הרע בא לבלבל אותו - יש לו את החכמה, והחכמה עוזרת לו.
"מסכה יינה" - היין בא לסמל את הבינה. היין משמח את הלב ומרומם אותו, וכך הבינה מרוממת את האדם, שהרי בינה היא להוציא דבר מתוך דבר, מלשון התבוננות; הרחבת ידיעות החכמה נעשית על ידי הבינה, ההיקשים הלוגיים והסקת המסקנות.
אגב, אפשר לומר גם על פי פנימיות מדוע היין מיוחס לבינה. היין הוא בחינה של דינים - היין אדום - ושורש הדינים הוא מן הבינה, שהיא צד הגבורה; חכמה היא צד החסד ובינה צד הגבורה. אין לומר שבינה עצמה היא דינים, שהרי הבינה עצמה גבוהה מאוד ויש שם רק חסדים, אלא שהיא שורש הדינים, וכל השתלשלות הגבורה היא על צד הבינה, והשתלשלות החסד בספירות היא על צד החכמה. וכן באדם: "חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא", ו"הלב מבין" - והלב נמצא בצד שמאל, שהוא חלק הגבורה. וכן במוחין: הבינה היא הצד השמאלי, החכמה בצד הימני, והכתר והדעת באמצע. הרי לך שמזיגת היין רומזת לדברי הבינה.
ואפשר להסביר גם מדוע הדבר מקושר דווקא למזיגה: מזיגה היא עירוב שני דברים שונים, כמו שאומרים היום ששתי חברות "התמזגו", כלומר התערבו. כך גם הבינה - אינה המצאה מחדש, אלא הסקת דבר מתוך דבר: אם שם אמרנו כך ואם כאן אמרנו כך, ההיקש הלוגי מוביל למסקנה כך וכך. עירבתי שני דברים והגעתי למסקנה - זהו כוח הבינה, וזו "מסכה יינה", עירוב של שני דברים לצורך הסקת מסקנות.
והדבר השלישי - "אף ערכה שולחנה", שהיא מכינה את כל ענייני הסעודה שלא יחסר ממנו מאומה. אלו ענייני הדעת. הדעת, כפי שהסברנו כמה פעמים, היא הידיעות הכלליות בכל ענייני העולם, האקסיומות והדברים המקובלים לנו. שמים מגיעים לרתיחה במאה מעלות - איזה חלק הוא זה? זהו חלק הדעת. אף מדען אינו צריך לקחת מים ולהכניס לקומקום כדי לערוך מחקר, שכן זו מן הידיעות הברורות, וכל הידיעות הברורות נכללות בכלל דעת. לעומת זאת הבינה אינה דעת, כי הבינה היא הסקת מסקנות - צריך להתבונן, לחקור, לעיין, ומתוך כך להסיק מסקנה.
שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת׃ (ג)
הדבר הראשון שראינו הוא שבנתה את הבית, השני שהכינה את כל צורכי הסעודה, והשלישי - "שלחה נערותיה תקרא". פשוטו של מקרא: "נערותיה" הן המשרתות והשליחות שלה, והיא קוראת ומזמינה את כל המסובים "על גפי מרומי קרת" - "גפי" כמו כנפי, ו"מרומי קרת" היינו מרומי הקריה, קרת היא עיר.
ודייק: החכמה אינה קוראת למסובים בעצמה, לעומת הכסילות שנראה בהמשך שהיא קוראת בעצמה. החכמה שולחת את נערותיה, ופירוש הדבר שאין אדם יכול להשיג את החכמה בהשגה ישירה. כיצד אנחנו משיגים את החכמה? על ידי החכמים, על ידי הנביאים, על ידי קבלה. אדם אינו יכול להסיק את מסקנות החכמה מעצמו, שהרי החכמה היא ההבחנה בין טוב לרע, החלק המוסרי, וזאת אדם אינו יכול להסיק מדעתו - אחד יחליט כך והשני יחליט הפוך, שדווקא זה רע וזה טוב. החלק המוסרי הוא חלק שקשה יותר להוכחה, וכדי לקבלו צריך את החכמים, את הנביאים ואת המורים. זהו "שלחה נערותיה" - משרתיה שהם מפיצי החכמה, ועל ידם "תקרא על גפי מרומי קרת", על ידם היא מזמינה לסעודה כביכול ואומרת: בוא ולמד את מה שיש לי ללמד אותך - על ידי נערותיה, החכמים והנביאים שבכל דור.
מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ׃ (ד)
נערותיה של החכמה מזמינות גם את הפתי וגם את חסר הלב. ומהו ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם: "פתי" הוא מה שנקרא בלשוננו פתי - מי שמאמין לכל דבר, חסר דעת שמתפתה לכל דבר, ומשום כך נקרא פתי; אין לו את הכלים לעיין, לבדוק ולהתבונן. והחכמה קוראת לפתי: בוא גם אתה, יש לך אפשרות להשיג את חוקי החכמה.
ועוד היא קוראת לחסר הלב. "לב", כפי שהסברנו כמה פעמים על פי המלבי"ם, פירושו כוח הממשלה, כוח השלטון של האדם על מה שקורה סביבו, שהלב הוא המושל בגוויה. ממילא כאשר אדם הוא חסר לב, פירושו שחסר בו כוח המושל. ושימו לב: הוא אינו כמו הפתי - הוא יכול להיות פיקח גדול, משכיל גדול, אפילו פרופסור; אלא שהוא חסר לב, כלומר התאוות גוברות בו, וה"בא לי" חזק אצלו יותר ממה שהשכל אומר.
ולכן היא אומרת "מי פתי יסור הנה" - אדם שהוא חסר דעת, "יסור הנה", וגם "חסר לב" - גם אליו היא פונה. והמלבי"ם מקשר את "אמרה לו" לפתי, דהיינו שזה כבר חלק מן הפסוק הבא: "מי פתי יסור הנה, חסר לב" - ואז "אמרה לו", למי? לפתי:
לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי׃ (ה)
כוונת הדברים לפתי: עזוב את דרך הפתיות, את דרך התמימות וחוסר הדעת, ובוא וקבל את חוקי החכמה. שהרי כבר למדנו לעיל "לָתֵת לַפְּתָאיִם עָרְמָה" - החכמה עוזרת לפתי לקבל עורמה, להחכים בדברים שלא היו לו קודם. באה התורה ואומרת לו: על ידי שתחכים בתורה תשיג עורמה. וכבר ראינו לעיל שאדם העוסק בתורה מקבל על ידי זה עורמה, חכמה של התבוננות בכל דבר. מי שאינו עוסק בתורה, פעמים רבות ראייתו שטחית; אבל כשאדם עוסק בתורה ראייתו מעמיקה, שהרי הא"ב של עסק התורה הוא לחקור: מי אמר, מנא לן, מאי טעמא, על מה אתה מסתמך, מה הראיות - כל דבר הוא התבוננות, חקירה והעמקה.
פעם אחד מראשי השמאל, שהיה גם שדרן ומגיש תוכנית בטלוויזיה, סיפר שערך תוכנית שהביאו אליה כמה בחורים מאותה עמותה המוציאה בחורים מן הישיבות, ולעומתם כמה בחורים תיכוניסטים, חברה חילונים סתם, וניהלו ביניהם דו-שיח ושאלות. אמר אותו מראיין: אני אגיד לכם את האמת, מאוד מאוד התביישתי. כל שאלה ששאלתי - אלה, בחורי הישיבות לשעבר, ענו בצורה מעמיקה ומתוחכמת; והתשובות של האחרים היו רדודות, חסרות תוכן וחסרות העמקה. זה משהו אחר לגמרי. ותבינו: אלה שהגיעו לתוכנית היו כאלה שנפלטו מעולם הישיבות, כלומר לא מי שהיה מסוגל באמת לשבת ולהעמיק - ואף על פי כן, כשאתה מנהל איתם שיחה זה משהו אחר לגמרי, עמקות והתבוננות מול רדידות.
ומדוע? כי התורה נותנת עורמה לאדם. אדם הלומד - רש"י אומר כך; ומה אם רש"י אמר? מיד בא תוספות ומקשה: מנין לרש"י דבר כזה, מה פתאום שיאמר כך, ודוחה אותו. לומד תוספות, ובא המהרש"א ומקשה על התוספות: מה פתאום שיאמרו דבר כזה, הרי לכאורה הצדק עם רש"י. ואחר כך לומד חתם סופר שמקשה על המהרש"א. בקיצור, אין דבר שמתקבל כמו שהוא - אמרת, נאמר, נמסר, זהו, קבל? לא! כל דבר שכתוב - מי אמר, צריך לעיין בו, להתבונן ולהעמיק. זה מה שהחכמה אומרת: "לכו לחמו בלחמי", קבל את חוקי החכמה, ועל ידי זה תיכנס עורמה בלבו, "לתת לפתאים עורמה". ואלו הם ה"טבחה טבחה מסכה יינה ערכה שולחנה" - חוקי החכמה.
ואחר כך היא פונה אל חסר הלב. לחסר הלב אין בעיה כישרונית ולא שכלית; הבעיה שלו רגשית, שהוא נמשך אחר תאוות לבו. לו היא אומרת "ושתו ביין מסכתי" - עליו להבין ולהעמיק בדברי החכמה על ידי כוח הבינה, שנמשל ליין, ועל ידי ההתבוננות יסור מדרך התאווה.
עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה׃ (ו)
כאן היא חוזרת לשני הסוגים כסדרם. לפתאים היא אומרת "עזבו פתאים וחיו" - על ידי החכמה תעזוב את הפתיות, תהיה בעל עורמה, תקבל שכל וחכמה ועורמה, ולא תתפתה אחר לבך מחמת חוסר דעת. ולחסר הלב, שאליו אמרה "ושתו ביין מסכתי", היא אומרת "ואשרו בדרך בינה": על ידי שתשתו מיין הבינה תתבוננו בעומק דברי החכמה, ואז תמצאו את האושר הנפשי - "אשרו" מלשון אושר.
שהרי מדוע האדם נוטה אחר תאוות לבו? מפני שהוא סובר שזה יעשה אותו מאושר. באה התורה ואומרת: יש משהו משכר יותר מיין התאווה, וזהו יין החכמה. וכתב האור החיים הקדוש, שאם אנשים היו יודעים את המתיקות של התורה הקדושה היו מתלהטים ומתלהבים אחריה - כמו הדבר המתוק ביותר בעולם. זה מה שאומרת לו החכמה: בוא ושתה את היין הזה, וממילא תעזוב את היינות המקולקלים שאחריהם אתה נוטה, את כל ענייני התאוות. ובפרט שבענייני תאוות, אדם - תאוותו סרה ממנו לאחר שמילאה; לעומת זאת בעסק התורה "אשרו" - זו תאווה שעושה את האדם מאושר, שכל הזמן הוא משיג עוד ועוד ועוד, ואין שלב שבו אפשר לאמר "תם ונגמר".
פעם הלך תלמיד חכם, שחיבר ספר, לשאול את הרב אלישיב ולדבר איתו בלימוד. התחיל לשאול שאלות, הרב אלישיב ענה לו, והתחילו להתפלפל. בשלב מסוים אמר לו הרב אלישיב: "תורה היא, וללמוד אני צריך". כלומר: מה שאתה מדבר איתי נכון, זו תורה - אבל מה לעשות, יש לי הספק, יש לי גמרא, אני צריך ללמוד. הדקות שלו היו מתוכננות - לא השעות, הדקות. הרב יצחק זילברשטיין, חתנו, מספר שגם הוא, כשהיה בא אליו, היה קובע שעה; אין דבר כזה "לקפוץ לביקור". ואם עבר את השעה - לא יעזור לי כלום, אני לוקח אוטובוס וחוזר לבני ברק. יש שעות ויש זמנים, ומדויק על פי הדקה.
אשתו הייתה מספרת שכשהיה הולך לבית המדרש ללמוד, היה נועל את בית המדרש ויושב עם הגב לחלון; גם אם תשבור את החלון, גם אם יבוא בולדוזר - שום דבר לא יזיז אותו. יושב ולומד בהתמדה עצומה. וזו מציאות של "אשרו בדרך בינה": מה עושה את האדם מאושר - עסק התורה, ובלעדיו איפה החיים. וכשהייתה מבקשת ממנו דבר מה, היה אומר לה: אני חייב ללמוד, שאם לא כן, אנשים באים לשאול אותי שאלות - מה אענה להם?
ובגדלותו מספר הרב מרדכי אליהו, שכשהיו יושבים יחד באותו הרכב בבית הדין, כולם היו צריכים לפתוח ספרים ולעיין - איפה הש"ך אומר את זה, באיזה סעיף קטן, כדי לצטט את הלשון; והוא היה יושב וכותב רבע שעה, כותב תשובה שלמה וכל המקורות בראשו, בלי לפתוח ספר: השולחן ערוך בסימן זה וזה סעיף זה וזה, ובסימן זה כתב כך, ובש"ך בסעיף קטן זה, ובהגהות הגר"א בסעיף קטן זה וזה כתב כך, ולעומת זאת הפתחי תשובה כותב כך, והמחנה אפרים בסימן זה וזה השיב תשובה בדף כך וכך. הכל היה לו בראש, ולא היינו צריכים לפתוח ולעיין. אדם שעסק התורה הוא הלחם שלו והיין שלו, מתלהט אחריו בתשוקה גדולה, אינו מחפש לו חופשות - זו ההנאה הגדולה ביותר. "ואשרו בדרך בינה" - דרך הבינה היא שתעשה אותך מאושר.
ולכן אומר הרמב"ם: אין מחשבת תאוות או מחשבת עריות מצויה אלא בלב הפנוי מן החכמה. מחשבת עריות היא דבר שמושך את לב האדם, וממילא אתה חייב שיהיה לך משהו אחר לעומתה שימשוך אותך, משהו שימשוך את לבו - וזהו עסק התורה. ואם לא זה, ודאי שאין דרך אחרת; כמו שכתוב "בור ריק אין בו מים" - נחשים ועקרבים יש בו. אין צריך להכניס אותם, הם כבר נמצאים מאליהם. ממילא עסק התורה הוא שייתן לך את האושר, "ואשרו בדרך בינה", אושר שהוא תחליף לאושר המזויף.
וכתוב בזוהר הקדוש, שכאשר אנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר הרע של עבודה זרה, באותה הזדמנות אמרו: נבטל גם את יצר הרע של עריות. אומרת הגמרא שלא מצאו ביצת תרנגולת, ואז הבינו שהעולם זקוק לזה, ולכן רק החלישו אותו - כחלו את עיניו, כך שאין אדם מתפתה באופן טבעי בקרובותיו; אבל לגמרי לא ביטלו אותו. ואומרת הגמרא, שבשעה שביטלו את יצר הרע של עריות - בטלה חדוותא דשמעתתא, בטלה שמחת התורה. זה לעומת זה: מי שיש לו שמחת התורה, ממילא מתבטל ממנו יצר הרע של עריות.
ואם לא - מפורש כתוב: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". לא כתוב "בראתי לו מצווה תבלין". אומר הנפש החיים: מצווה איננה תבלין נגד יצר הרע. הדבר היחיד שיכול להציל את האדם מיצר הרע הוא רק תורה; בלי תורה אין לו שום הגנה והצלה מיצר הרע. ולכן אומרת הגמרא שמצווה, ורק בעידנא דעסיק בה, "אגוני מגנא ואצולי לא מצלא" - מגינה עליך מנזק בשעה שאתה עוסק במצווה, אבל אינה מצילה אותך מן החטא, ואף לא בעידנא דעסיק בה. לעומת זאת התורה, בזמן שהוא עוסק בה, גם מצילה אותו מן החטא. ההצלה מן החטא היא רק על ידי תורה.
ולכן אם יאמר לך אדם: פלוני קדוש, אינו עוסק בתורה אבל קדוש - אל תקנה כאלה סיפורים. מאיפה קנה קדושה? למה היצר הרע עזב אותו, מה קרה, לא ראה שיש כאן קליינט? איפה היצר הרע שלו? אם יש תורה - יש אפשרות להבין; אבל בלי תורה, איך יהיה קדוש? "ואשרו בדרך בינה" - דרך הבינה תהפוך אותך למאושר.
פתח הפרק מתאר את החכמה - התורה - כאישה משכלת הבונה את בית העולם: "בנתה ביתה" ביום הראשון ביצירת יש מאין, ו"חצבה עמודיה שבעה" בשבעת ימי בראשית, כשהשביעי הוא עמוד ההנהגה העל-טבעית. אחר כך היא מכינה שלוש מנות למזון הנפש: לחם החכמה, יין הבינה ושולחן הדעת. את הקריאה לסעודה היא עושה על ידי "נערותיה" - החכמים והנביאים שבכל דור, שכן את חוקי החכמה והמוסר אין אדם משיג מעצמו. ולסעודה מוזמנים שניים: הפתי, חסר הדעת, שהתורה נותנת לו עורמה ועומק ראייה; וחסר הלב, שתאוותיו גוברות על שכלו, ולו נמסר יין הבינה - שעל ידי ההתבוננות בעומק דברי התורה ימצא את האושר האמיתי, "ואשרו בדרך בינה", ובו יתבטל האושר המזויף של התאווה, שאין לאדם תבלין אחר נגד יצר הרע אלא התורה בלבד.