פתיחה: החוכמה שקדמה לעולם
החלק הזה של הפרק הוא מן הנשגבים שבספר משלי. החוכמה מדברת כאן בעדה, ומתארת את עצמה כמי שקדמה לכל הבריאה: היא היסוד והצורה של כל העולמות. כל העולמות כולם נחקקו, נקבעו והשתלשלו על פי חוקי החוכמה - על פי התורה הקדושה, שהיא חוכמתו יתברך. על פי מידתה ותבניתה נבנו העולמות מרישא ועד גמירא, וכל העולמות כולם כתובים וחקוקים בתורה. מי שלומד קבלה רואה כיצד הדברים באים לידי ביטוי בתורה, ועדיין אין המקובלים יודעים הכול: יש הרבה דברים שאינם ידועים, והכול חקוק בתוך התורה הקדושה. כל מה שנברא בעולם, מה שהווה, מה שהיה ומה שעתיד להיות - הכול נחקק בתורה.
"ה' קנני ראשית דרכו" - עולם האצילות
יְהֹוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז׃
כאשר השם הוציא את הבריאה מן האפס ומן התוהו והוציא מציאות של בריאה, זה מכונה "דרך". ולשון המלבי"ם: "ראשית" - התגלות הרצון הקדום. המציאות הראשונה היא אדם קדמון (א"ק), הפרצוף הראשון, מציאות רוחנית עליונה ביותר: אותו קו אור דק שהשפיע הקדוש ברוך הוא אל תוך המקום שממנו פינה וצמצם את אורו, סוד הצמצום. על אותו קו התלבש אדם קדמון, ומעיניו, מאוזניו ומפיו נאצלו כל העולמות: תחילה עולם האצילות, אחריו עולם הבריאה, עולם היצירה, עולם העשייה, עד העולם הגשמי שלנו.
"ראשית דרכו" היינו ראשית ההנהגה של השם, שהיא באצילות. ועולם האצילות מהו בעצמו? הרכבה של מידותיו יתברך, המידות שבהן הוא משפיע: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות - הספירות של עולם האצילות. וכן בכל עולם ועולם יש אותן עשר ספירות שהן מרכיביו. והכול נוסד על פי חוקי החוכמה, והיא הייתה הראשית שלהם. וזהו שאומר הזוהר על "בראשית" - "בחוכמתא" (התרגום מתרגם "בקדמיתא"): החוכמה העליונה היא שממנה הותחלו והושפעו כל העולמות העליונים ואחריהם העולם הגשמי התחתון.
ולמה נקרא עולם האצילות בשם זה? יש הסבורים שהוא מלשון "אציל", ואין זו הכוונה. אצילות היינו האור הראשון שנאצל ממנו יתברך, העולם הראשון שנאצל ממנו. אחרי שגילה השם כביכול את דרכיו ומידותיו, התחיל לפעול את מפעליו, דהיינו ליצור את העולמות התחתונים שמהם ישתלשלו העולמות עד העולם שלנו. ואחרי שנאצל עולם האצילות נולד "הבן הבכור לו" כלשון המלבי"ם, הוא עולם הכיסא, עולם הבריאה. שם יושב הקדוש ברוך הוא כביכול על כיסא רם ונישא ומנהיג משם את הנהגת העולמות, לפי שהאצילות היא רק קודשא בריך הוא לבדו, בבחינת "לא יגורך רע" - דבר שנאצל רק לו יתברך; ואילו עולם הבריאה הוא כבר מקום הנהגת העולמות שתחתיו. וגם זה נעשה על פי חוקי החוכמה, שהיא ההנהגה הכללית. וזהו "קדם מפעליו": עוד לפני שפעל השם ויצר את כל העולמות, החוכמה קודמת להם.
"מעולם נסכתי" - עולם המלאכים
מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי, מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ׃
כאן, אומר המלבי"ם, נולדו האורות הצחצחים שהם עולם המלאכים, הוא עולם היצירה. זהו העולם שבו יש כבר כוחות שיכולים להיות שליחים להשם יתברך לנהל את העולם, גיבורי כוח הנקראים מלאכים ("מלאך" - שליח). ולשון המלבי"ם: זהו האור הראשון שנברא קודם שמים וארץ, אור השכלים הנבדלים. "שכלים נבדלים" הוא לשון הפילוסופים הקדמונים, ומשתמשים בו הרמב"ם והרלב"ג: "שכל" - שיש לו דעת; "נבדל" - שאין לו גוף, נבדל מעולם החומר. וכשמלאך יורד לכאן הוא מתלבש בגוף, אך מצד עצמו אין לו גוף כלל.
וגם עולם זה נברא על פי חוקי החוכמה, ועל כך אומרת החוכמה "מעולם נסכתי". ו"נסכתי" אינו מלשון ניסוך היין אלא מלשון נסיך, כלומר מושל: משם משלתי להנהיג את העולם על פי ממשלת המלאכים. "מראש מקדמי ארץ" - מן העולם שקדם לעולם העשייה, הוא עולם היצירה, קודם לעולם הארצי הגשמי שלנו.
"באין תהומות חוללתי" - יציאת הארץ מרחם התוהו
בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי, בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם׃
אחר כך יצאה הארץ מרחם התוהו. וכאן יש להדגיש: כשמדברים על ארבעה עולמות אבי"ע - אצילות, בריאה, יצירה, עשייה - כולם עולמות רוחניים, ולכל אחד עשר ספירות. עולם העשייה המוזכר שם הוא עולם עשייה רוחני, וממנו משתלשל ומושפע עולם העשייה הגשמי שלנו. וכל ההשתלשלות הזאת היא כדי ליצור מסכים שיאפשרו לנו לקבל את אורו יתברך, שאם לא כן היה האדם נשרף מעוצם האור. ובלשון הספירות מדברים על "הלבשות": על אבא ואמא מלביש זעיר אנפין, ועליו המלכות, ועליהם פרצופים נמוכים יותר. ההלבשות הללו יוצרות כעין עיבוי, והעיבוי הזה מאפשר שהאור הפנימי, אורו הזך והמצוחצח של אדם קדמון - אותו קו דק שהוריד השם, שאין לנו אפשרות לקבלו כמות שהוא - יתקבל אצלנו דרך המסכים מבלי שניזוק ומבלי שנישרף.
כשנברא העולם הגשמי, ארבעת היסודות היו מעורבים יחד ועדיין לא נפרדו לחלקים נפרדים; היו מעורבים יחד בחומר ההיולי. "חומר היולי" הוא ביטוי שהשתמשו בו הקדמונים, מילה מחכמי יוון, והכוונה לחומר הגלם הראשוני שכל מה שיש בעולם נברא ממנו - מה שאנו מכנים היום אטום. וכך מבאר הרמב"ן: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - שהרי ביום הראשון עדיין לא נברא הכול, ויש שלבים; אלא שמה שנברא בהתחלה הוא החומר ההיולי הראשון, והוא הדבר היחיד שיש לגביו בריאה. לאחר מכן הכול כבר בגדר עשייה, שהרי מן החומר הזה גיבל השם ויצר בעלי חיים, בני אדם, אדמה, עפר ומים - הכול תרכובות של אטומים. "עשייה" פירושה לעשות דבר מתוך דבר.
נמצא שבתחילה, כשהתחילה להיווצר הארץ, היו ארבעת היסודות - אש, רוח, מים ועפר - מעורבים יחד ועדיין בגדר חומר היולי, והתהומות עדיין לא נבראו. וזהו "באין תהומות חוללתי": עוד לפני שהיו תהומות כבר הייתה החוכמה קיימת, שהרי תתק"ע דורות לפני בריאת העולם כבר הייתה החוכמה שעל פיה נברא כל העולם כולו. וכן "באין מעיינות נכבדי מים": אף לאחר שנבראו התהומות, בתחילה היו המים מעורבים עם האוויר וממלאים את כל האטמוספירה, וכל כדור הארץ היה מלא מים. ולמדנו זאת בספר איוב. מה עשה הקדוש ברוך הוא? יצר מציאות של אידוי, שבה יכול האוויר להיבדל מן המים. כמו שאנו מרגישים בלחות, שאנו נושמים מים - תארו לעצמכם לחות ברמה גבוהה לאין ערוך, שהכול בבחינת מים. היה צריך אפוא להפריד את האוויר מן המים, ומשהופרד נוצרו מים עליונים שעלו למעלה ומים תחתונים שנשארו למטה. וכך יורד גשם: השם מחבר את האוויר עם המים, המים עולים כאדים, למעלה הם מתגבשים מחמת הקור וחוזרים ויורדים כגשמים. אך לפני שהייתה מציאות של הפרדת האוויר מן המים, לא הייתה שייכת כלל מציאות של גשמים.
"בטרם הרים הוטבעו" - גילוי היבשה
בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ, לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי׃
עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת, וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל׃
"בטרם הרים הוטבעו" - עדיין לא היו אז הרים וגבעות, כי יסוד העפר היה מכוסה כולו במים. "עד לא עשה ארץ וחוצות" - עדיין לא נתגלתה היבשה, ולא נראו "ראש עפרות תבל", מקום הראוי ליישוב; לא היה מקום כזה, כי את הכול עטפו המים. ואז אמר השם "יהי רקיע בתוך המים": נתן השם בטבע האדים שיעלו אל מקום הסגריר, כלשון המלבי"ם - מקום הקור - ששם הרקיע המבדיל בין מים למים. עלו המים עם האדים שהיו מעורבים בהם אל הרקיע, ושם נוצרה ההפרדה: האוויר נבדל מן המים ויורד למטה כגשם. ומה הרווחנו בכך? שכל המים שעל הארץ עלו והופרשו למעלה, ובזה נתנקתה הארץ ונתגלתה, ונעשו "ארץ וחוצות". ואגב, גם המדע מקובל היום שבעבר היה כל העולם מוקף מים.
"בהכינו שמים שם אני"
בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי, בְּחֻקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם׃
את הדברים למדנו גם בספר איוב: "צורר מים בעביו ולא נבקע ענן תחתם", "חוק חג על פני מים". השם חקק כביכול חוק על פני המים, שיעשו כחוג - "חוג" מלשון מחוגה, דבר עגול - ושיהיו למעלה. כלומר השם עשה שהמים ייבדלו מן הארץ, יתאדו ויעלו למעלה, ושם יהיו המים העליונים. כידוע שיש כוכבים שכולם גוש קרח, וזה בחינת המים העליונים. ודעו שגם מבחינה מדעית העולם שותה גם מן המים העליונים - ואף שיש בזה מחלוקת בגמרא - שהרי יש מטאוריטים של קרח, וכשהם עוברים את האטמוספירה, שיש בה חיכוך גבוה מאוד, הם מתפרקים לטיפות ויורדים כגשם.
כיוון שגילה השם את היבשה, נקוו המים מן התהומות אל תוך הים. וזהו "בהכינו שמים שם אני": מה שהכין השם את הרקיע שייקרא שמים - "ויקרא אלוקים לרקיע שמים" - נעשה על פי חוקי החוכמה, מתוך התורה הקדושה שקדמה לעולם. "בחוקו חוג על פני תהום" - כאשר עשה השם את חוג הרקיע כעין מחוגה על פני התהום, שיעלו המים אל חוג הרקיע, אל החלק העליון, ובזה יסתלקו המים מן הארץ ותיראה היבשה.
"באמצו שחקים ממעל" - הנהגה שמעל הטבע
בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל, בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם׃
"שחקים" תמיד מבטאים את העניין הפלאי שמעל הטבע, שמעל השמים שלנו; דבר נסתר ופלאי. והנה התגלות היבשה הייתה כנגד הטבע הראשוני, שהרי הטבע הראשוני הוא שהמים מכסים את כל העולם. אלא שהשם "אימץ את השחקים" - חיזק את אותה הנהגה פלאית - ועל ידי זה נתגברו וקיבלו עוז "עינות תהום", היינו שהאוויר שהופרש מן המים התגבר ועלה למעלה, מכוח השחקים שכביכול ירדו למטה וקיבלו עליהם את כל אותם מים. וזו בעצם פעולת האידוי: "בעזוז עינות תהום" - בעוז שקיבלו המעיינות היוצאים מן התהום לטפס ולעלות אל השחקים.
"בשומו לים חוקו"
בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ, וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו, בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ׃
על ידי כל זה שם השם לים את חוקו, ונקוו המים אל מקום אחד ונראתה היבשה. וזהו שכתוב: "תהום כלבוש כיסיתו, על הרים יעמדו מים. מן גערתך ינוסון, מן קול רעמך יחפזון. יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם. גבול שמת בל יעבורון, בל ישובון לכסות הארץ". וכן "ויסך בדלתיים ים" - השם שם לים דלתות ואמר עד פה תבוא ולא תוסיף. וזהו שמו של הקדוש ברוך הוא "שדי", שאמר לעולמו די, כלומר עצר. וכשיש חס ושלום מצב שהמים יוצאים מגבולם, יש צונאמי אדיר, השם ירחם - וזה רק מבהיר לנו מה היה קורה אילמלא שם השם דלתיים בעד הים. "ומים לא יעברו פיו" - שאין המים עוברים את פי הים. "בחוקו מוסדי ארץ" - חקק וקבע את יסודות הארץ הראויות ליישוב, שהרי כשכל העולם מוצף מים אי אפשר להתיישב בעולם; וכשקובע השם מוסדי ארץ, מקום שבו הארץ יכולה להיות מיוסדת ומיושבת, כל זה נקבע על ידי החוכמה העליונה.
"ואהיה אצלו אמון" - שעשועיו של הקדוש ברוך הוא
וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם, מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת׃
כאן מתארת החוכמה, שהיא התורה שקדמה לעולם, שהייתה תמיד אמונה בידיו ובחיקו של השם יתברך, כילד שעשועים אצלו יתברך; נשא אותה כאשר יישא האומן את היונק. וזה היה עוד לפני שעשתה פעולות ומעשים, דהיינו לפני בריאת העולם שנברא מכוח התורה הקדושה. "ואהיה שעשועים יום יום" - השם השתעשע בתורה הקדושה.
"משחקת לפניו בכל עת" - לאחר מכן, כשברא השם את הזמן. וכידוע דברי הרמב"ן, שהזמן נברא ברגע שנברא החומר, ובמקום שאין חומר אין זמן. גם איינשטיין גילה זאת באיחור של שמונה מאות שנה, שהחומר תלוי בזמן, והרמב"ן כתב זאת כבר מאז. וכותב פרופסור קציר בספרו "בכור המהפכה המדעית", שגילויו של איינשטיין כבר מופיע בכתבי ישראל, בכתבי הקדמונים, והרמב"ן מקשר בין הזמן למציאות החומר. "משחקת לפניו בכל עת" מדבר אפוא על השלב שכבר נברא בו העת, נברא הזמן, ואז יצר השם על ידי התורה הקדושה את כל מעשה בראשית. בכל יום - שהוא עת אחרת, זמן אחר - נבראו ברואים חדשים, נשתנו העיתים והסדרים, והבריאה יצאה אל הפועל. וזה היה שחוק ושמחה לפניו יתברך, שברא עולמו מכוח התורה. לפני כן היה זה רק "שעשועים" - כתינוק הנישא ביד אומנתו אצלו יתברך, שהיה משתעשע עם התורה; ומשנברא העת והעולם נעשתה "משחקת לפניו", כלומר פועלת פעולות כאן בעולם הגשמי.
"ושעשועי את בני אדם"
מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ, וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם׃
"משחקת בתבל ארצו" - לאחר שנעשתה תבל ראויה ליישוב ונבראו הברואים, ברואי המים והיבשה. ומאז "ושעשועי את בני אדם": כביכול נפסק השחוק, במרכאות. שהרי "משחקת" עניינו שהשם ברא על ידי התורה את העולם, וכשנגמר תפקידה של התורה לברוא את העולם, והעולם כבר עומד בצביונו ובקומתו, חזרה להיות שעשועים כמקדם. אלא שיש כאן הבדל גדול: קודם לכן הייתה התורה שעשועים אצל הבורא יתברך בלבד, ואילו עכשיו ניתנה התורה לבני אדם, שיהיו בני אדם משתעשעים ועוסקים בחוכמה ומתנהגים על פי חוקות התורה. וזה שעשוע לפני השם: מה שאנשים הולכים בדרכיו, הוגים בתורתו ומשתעשעים בה, בזה יש נחת רוח להשם. "ושעשועי" - מה שעד עכשיו היה שעשועיי לבדי, נעשה "את בני אדם", ו"את" לשון ליווי וחיבור: התחבר לבני אדם, שעכשיו גם אנחנו משתעשעים בתורה הקדושה שעד בריאת העולם נשתעשע בה רק קודשא בריך הוא בעצמו.
"ועתה בנים שמעו לי"
וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי, וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ׃
אחרי שדרכי החוכמה הן דרכי האלוקים, והן היסודות שעליהם נוסדו כל העולמות - אצילות, בריאה, יצירה, עשייה והעולם הזה וכל מה שנברא בו - לכן "שמעו לי", קבלו את דבריי. "ואשרי דרכיי ישמורו" - אשרי מי שישמור את דרכיי, והשמירה היא לשמור אותם בלב: לזכור אותם ולקיים אותם.
"שמעו מוסר וחכמו" - למה צריך מוסר כדי לקבל את החוכמה
שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ, וְאַל תִּפְרָעוּ׃
קשה לאדם לקבל את חוקי החוכמה, לפי שאין עליהם מופתי הדעת. חוקי החוכמה הם הקובעים מה מותר ומה אסור, מה הגון ומה אינו הגון, מה מוסרי ומה אינו מוסרי - ובתחום המוסר כל אחד והאמת שלו. אם תטען שדבר מסוים אינו מוסרי, יבוא אחר ויטען ההפך הגמור, שאדרבה הוא מוסרי. ראו את הדוגמאות שדיברנו בהן בלי סוף: מפלגות, ימין ושמאל, וכל צד בטוח שהמוסר והצדק עימו. קשה להוכיח את חוקי החוכמה בדרך של הוכחה שכלית: אם אקח אדם שמאלני וארצה להוכיח לו מדוע האידיאולוגיה של הימין היא הנכונה, לא בטוח שאצליח; וכן השמאלני שירצה להוכיח לימני שהאידיאולוגיה שלו מוסרית יותר, אף הוא לא יצליח. מן הסתם ייגמר הוויכוח בלא הוכחה לאחד הצדדים.
ולכן גם קשה לשמור אותם בלב, שהרי יצר לב האדם מתנגד לחוקי החוכמה. אתן דוגמה קיצונית: כתוב "לא תנאף", ואדם צריך לשמור על קדושה. זו דוגמה קלאסית עד כמה דעת ההמונים הפוכה מדעת תורה. בא אדם ואומר: אני מבין שמעשה בכפייה ושלא ברצון הוא שלילי, אבל אם שני אנשים עושים ברצון, למה זה שלילי? להוכיח לו זאת על פי חוקי החוכמה יהיה קשה עד מאוד. אבל אם אומר לו: קח מוסר מאת השם יתברך - כאן כבר האדם מקבל. נמצא שמה שגורם לי לקבל את הדברים הוא עצם היותם מאיתו יתברך; ואילו בניסיון לשכנע על פי שכל בלבד יאמר לך האדם הרחוק: איני מבין את זה, איני מבין למה לא.
וזה מה שאמר פעם החזון איש, כשדיברו איתו על יצירת הידברות בין דתיים לחילונים. אמר: מה יש לנו הידברות עימהם? הרי אפילו הסמנטיקה, אפילו הדיבורים ולשונות הביטוי בינינו אינם זהים. מה שאצלם נקרא אהבה, אצלנו זה כרת - ומה יש בכלל לדבר? אם אתה קורא לדבר משובח והוא קורא לו גנאי ואיסור, או להפך, אין בינינו דו שיח כלל, אין לנו אפילו במה להתחיל.
זו הבעיה של חוקי החוכמה: מה טוב ומה רע - קשים להוכחה. ולכן כדי לקבלם צריך מוסר, והמוסר אומר לך: אסור את כוחות נפשך. הלב נוהה אחרי מה שבא לו ומתחשק לו, וקשה לו לקבל את חוקי החוכמה, שהרי הם מגבילים אותו ומונעים ממנו את החופש. ולכן מה שנדרש כדי לשמור את חוקי החוכמה הוא מוסר: לדעת שזה מאת השם יתברך, שתהיה בך יראת השם, וזה אוסר את כוחות הנפש שלא אתן להם דרור לחיות כפי שהתאוות וההנאות דורשות. רק מוסר השם יכול למנוע. וזהו "שמעו מוסר" - שתשמע שזה מוסר מאת השם; ו"מוסר" גם מלשון ייסורים, שאם אדם סוטה מדרך השם יש גם ייסורים. "וחכמו" - זה הדבר שיגרום לך לקבל את חוקי החוכמה.
"ואל תפרעו" - מלשון לפרוע ולבטל את הדבר: אל תבטלו אותם. שמור אותם בלבך מבלי לבטל שום ציווי ושום איסור שאמרה התורה הקדושה, אף שמצד השגת החוכמה עדיין אינך משיג ומבין אותו. וזה רק בתחילת הדרך; אחרי שיש לאדם בחינה של מוסר, הוא זוכה גם להבין עד כמה כל מה שהתורה אומרת הגיוני וחכם. בתחילה קשה לו לקבל, שכן ההיגיון שלו אומר לו הפוך; אבל כשהוא מקבל מפני שהשם אמר, מכוח מוסר השם ויראת השם, ומתחיל לקיים בפועל - הוא נוכח לראות כמה חוכמה, אמת, צדק ויושר יש בתורה הקדושה, מה שקודם לכן היה קשה לו לקבל.
"אשרי אדם שומע לי" - לשקוד על דלתות החוכמה
אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי, לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם, לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי׃
המלבי"ם מתאר את החוכמה כגבירה היושבת סגורה בהיכלה, כבודה בת מלך פנימה, כביכול אינה נראית לאיש ודלתותיה סגורות. מי שרוצה לבקשה צריך לדפוק בדלת - "לשקוד על דלתותיי יום יום". "לשמור מזוזות פתחיי" - להמתין ליד המזוזה, ליד הפתח, ולצפות: אולי עכשיו תצא הגבירה, אולי עכשיו אזכה לחזות בנועם החוכמה. יום יום לבקש את החוכמה, ורק כך אפשר להשיגה, כי החוכמה נשגבה.
"כי מוצאי מצא חיים"
כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים, וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהֹוָה׃
מי שימצא אותי, כאשר ייפתח הפתח, ימצא חיים - חיים נצחיים, גם חיי הגוף וגם חיי הנפש. ועוד: "ויפק רצון מהשם", שיזכה למצוא חן בעיניו יתברך. ואם ישאל אדם: "לשקוד על דלתותיי יום יום", וכי אין זו דרישה גדולה וקשה כל כך? אמת, אבל בוא וראה מה אתה מקבל בתמורה. אם יאמרו לך מיליון דולר - האם זה יקר? תלוי במה: לקנות את ארצות הברית במיליון דולר הוא מחיר של פשיטת רגל, ולקנות מכונית במיליון דולר הוא יקר. כך גם כאן: אמרתי לך לשקוד על דלתותיי יום יום, והרי זו השקעה גדולה - אבל "כי מוצאי מצא חיים". מה תקבל? לא זכייה בפיס, אלא חיים: חיים בעולם הזה וחיים לנצח נצחים. משהבנת זאת, נעשתה השקידה יום יום סכום פעוט ביותר לעומת המוצר שקנית במחיר הזה.
והעיקר הוא "ויפק רצון מהשם". זה מה שאומר המסילת ישרים, שכל מגמתם ותאוותם של הצדיקים לזכות לרצון ולחפץ השם עליהם; זו תאוותו של הצדיק: שמעשיי יהיו רצויים בעיני השם, שהקדוש ברוך הוא יחפוץ וירצה בי. ואת זה אנו מזכירים בכל יום בתפילה: "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו". וזה לא פשוט כלל, שכן פעמים רבות קורה שאדם עשה מעשים לא טובים וחזר בתשובה, והקדוש ברוך הוא מחל לו - אבל אין חפץ להשם בו. נורא נוראות. הדבר דומה לאדם שפשע כנגדך, הזיק לך ופגע בך מאוד, ואחר כך בא ומבקש סליחה. מה אתה אומר לו? סולח לך, שלום שלום ולא להתראות; סולח לך, אבל בוא לא ניפגש יותר, נשמור מרחק. ומדוע, הרי סלחת לו? נכון, לא אתבע אותו ואני מוחל על מה שעשה לי, אבל נוטרים משקעים. עדיין נוטר בלבו, וזה קשה מאוד, וצריך לזה עבודה רבה, והרבה מזה גם הזמן עושה. וכך כשאדם חוטא: ייתכן מאוד שהקדוש ברוך הוא ימחל לו, אבל אין לו חפץ בו. ולכן המגמה היא להגיע למצב שיהיה להשם חפץ בי, גם לאחר שקלקלתי וחזרתי בתשובה - וזו מעלה גדולה נוספת. נמצא שאינך מוצא רק חיים בעולם הזה ובעולם הבא, אלא גם זוכה שרצון השם יהיה בך, שהשם רוצה אותך.
"וחוטאי חומס נפשו"
וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ, כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת׃
מי שחוטא כנגד חוקי החוכמה חומס את נפשו: הפועל נגד התורה עושה חמס לחלק הנפשי שלו. שהרי כל חיותה של הנפש אינה מגלידה ומפיצה, אלא מן החלק הרוחני שאתה נותן לה - מן התפילה, מעסק התורה, מקיום המצוות; זו חיות הנשמה. ואם תאמר: הרי אני רואה שגם הרשע חי - זו פאטה מורגנה, אשליה. הוא מנותק ממקור החיים, והוא נקרא "כרת", כרות ממקור החיים. ואף שהוא חי ונושם ובועט, אל תתפעל מכך: גם זנב הלטאה לאחר שקצצוהו מפרפר. גם הרשע מפרפר, אבל אינו מחובר, הוא מנותק. משל לאדם שחתכו את ידו, השם ירחם: תיגע ביד ותאמר הרי זו יד חיה, היא חמה ואני מרגיש - אבל בדוק אותה עוד יום יומיים אם היא חיה או מתה. כאן בעולם הזה הדבר עדיין אינו ניכר, אבל באמת הוא כבר נכרת משורש החיים. "חוטאי חומס נפשו" - הוא חומס את החלק המגיע לנפשו, שחיותה מן החוכמה ומן התורה הקדושה.
"כל משנאי אהבו מוות" - מי ששונא את החוכמה, ולא רק שונא אלא אף משניא אותה על אחרים. ואם החוכמה היא בחינת חיים, הרי היפך החוכמה הוא מיתה; נמצא ששונא החוכמה אוהב את המיתה. כל הדברים שאדם עושה כאן בניגוד לתורה הקדושה הם בעצם התחברות אל הרע, אל המוות, אל החידלון, אל מציאות הסטרא אחרא. וצריך לדעת: הסטרא אחרא אינה מציאות קיימת, וכן אין מציאות קיימת שנקראת חושך. כותב הנפש החיים שכל המציאות שמדברים בה על כוחות הרע, כוחות הטומאה והסטרא אחרא - כל זה אינו אלא העלם אורו יתברך. כשיש אורו יתברך יש שפע, חסד ורחמים, "כי באור פניך נתת לנו תורה וחיים, אהבה וחסד, צדקה ורחמים, ברכה ושלום". וכיצד יש כוח רע בעולם? השם מסתיר אורו, וממילא נעשית בחינה של חושך, של סטרא אחרא, של נזק. אבל מצד עצמה אין לה חיות עצמית ואין לה קיום עצמי; אינה יונקת מן המקומות העליונים - הרי מאצילות אינה יונקת, שכן "לא יגורך רע" - אלא רק ממציאות נמוכה יותר. לכן מי ששונא את החוכמה ואת התורה הקדושה, אוהב את המוות, את החידלון ואת הרע, שכל אלה באים לידי ביטוי בדבר שהוא היפך החוכמה.
לסיכום:
הפרק פורש לפנינו את מעלתה של החוכמה מראשית הכול: היא קדמה לעולמות והיא הצורה והיסוד שלהם - מן האצילות אל הבריאה, היצירה והעשייה, ועד העולם הגשמי שהמים כיסוהו עד שגילה בו השם את היבשה וקבע לים את חוקו, והכול בחוקי החוכמה. התורה הייתה אמון ושעשועים אצלו יתברך, נעשתה "משחקת" בבריאת העולם, וכשנשלמה הבריאה חזרה להיות שעשועים - אלא שעכשיו "ושעשועי את בני אדם", שניתנה לנו לעסוק בה. ומכאן הקריאה: "שמעו מוסר וחכמו" - כי חוקי החוכמה קשים להוכחה שכלית והלב מתנגד להם, ורק מוסר ויראת השם אוסרים את כוחות הנפש ומאפשרים לקבלם, ולבסוף גם להבין את חוכמתם. ומי ששוקד על דלתותיה יום יום מוצא חיים ומפיק רצון מהשם, ומי שחוטא כנגדה חומס את נפשו ומתחבר אל המוות ואל החידלון.