פתיחה
בפרק ח' החכמה מדברת בעצמה, מכריזה על עצמה ומפרטת מה יש בידה לתת לאדם. בחלק שלפנינו אנו עומדים על השלב שבו החכמה מונה את כוחותיה: עצה ותושיה, בינה וגבורה; את השפעתה על הנהגת המלכים והשופטים; את אהבתה למי שאוהב אותה; ואת מה שהיא מנחילה לאוהביה - עושר, כבוד, פרי ותבואה, ולבסוף "יש" ואוצרות מלאים. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאור המלבי"ם.
"לי עצה ותושיה" - מה היא עצה
לִי־עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה׃ (יד)
"עצה", אומר המלבי"ם, היא ההסכמה שהאדם מגיע אליה בדבר שיש בו כמה אפשרויות. אדם מתייעץ בתוך לבו: לעשות כך או לעשות כך? ומה שהוא מחליט בסוף - זו העצה. העצה היא המסקנה שאחרי הדילמה.
וכאן מקומה של החכמה. הרי הסברנו כבר שהחכמה תמיד עוסקת בשני מצבים: לדעת להבחין בין טוב לרע, בין מוסרי ללא מוסרי. ומשום כך הרבה אנשים מתנגדים לה, שהרי החכמה באה לקבוע לי מה מוסרי ומה לא, ואילו אני רוצה לעשות ככל העולה על רוחי. אבל מי שקנה חכמה - החכמה נותנת לו את העצה. כך מכנה הזוהר הקדוש את התורה: תרי"ג עיטין, תרי"ג עצות. התורה מייעצת לי איך לבחור את הדרך הישרה.
וזה גם המושג של "מאושר" שהסברנו בעבר: מאושר הוא אדם שלכל מעשה ומעשה שלו יש אישור. התורה נותנת לו את העצה הנכונה, וזהו האושר האמיתי.
"ותושיה" - פעולות שמעל הטבע
מהי תושיה? אומר המלבי"ם: אלו הניסים הנעשים על ידי האנשים הישרים מכוח חכמת התורה. מכוח החכמה הוא פועל גם בטבע, וכמו שנאמר "יצפון לישרים תושיה" - הקדוש ברוך הוא מכין בכל דור ודור דברים נפלאים, שהישרים והצדיקים יוכלו לעשות אותות ומופתים. נמצא שהחכמה נותנת שניים: ראשית, עצה - להחליט נכון במקום של דילמה; ושנית, תושיה - שעל ידי התורה הקדושה אדם יכול לפעול גם דברים שמעל הטבע.
"אני בינה לי גבורה" - כנגד העצה וכנגד התושיה
כנגד העצה נאמר "אני בינה". כדי להגיע לעצה הנכונה חייבים להתבונן. אם לא תתבונן - לא תגיע לעצה נכונה. הרי אדם שבא להתייעץ, ולפני שהיועץ שמע את הצדדים ולפני שעיין כלל הוא כבר פוסק "אני חושב שתעשה כך וכך" - זה סכל. לאדם כזה מיד אומרים תודה רבה על העצה, ויש סיכויים רבים שדווקא ההפך ממה שייעץ יצליח יותר. הא' ב' של יועץ הוא לשמוע, לבחון את הצדדים הדק היטב, ורק אז לצאת עם מסקנה. וזהו "לי עצה" - מדוע? "כי אני בינה". על ידי התורה אתה מתבונן ובוחן את הדברים, ומתוך כך אתה מגיע אל העצה הנכונה. וכלשון חכמים: מרבה עצה מרבה תבונה - מי שרוצה להרבות עצה ולהגיע למסקנות נכונות, חייב להרבות התבוננות.
וכנגד התושיה נאמר "לי גבורה". כדי לפעול את המעשים הנפלאים, את הניסים שהגדולים עושים מכוח החכמה, צריך גבורה. אומר הקדוש ברוך הוא: אני הוא הנותן את הכוח והגבורה לצדיק לשדד מערכות הטבע - לגזור על נהר שיתייבש, ועל השמש והירח שיעמדו במקומם. מאין הגבורה הזאת? ממני. אני נתתי אותה לחכם, שיוכל על ידה לפעול ולעשות תושיה.
"בי מלכים ימלוכו" - שתי הנהגות
בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק׃ (טו) בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ וּנְדִיבִים כׇּל־שֹׁפְטֵי צֶדֶק׃ (טז)
בסוף הפסוק יש גורסים "כל שופטי צדק" ויש גורסים "כל שופטי ארץ". המנחת שי מביא שכבר כמה ספרים קדמונים נחלקו במחלוקת זו, וכותב שאין אפשרות להכריע בה.
בין חוקי הנהגת החכמה יש שתי הנהגות נפרדות: הנהגת המלכים והנהגת השופטים. וכמו שנאמר במקום אחר: "לצדק ימלוך מלך ולשרים למשפט ישורו". יש הנהגה קבועה על פי המשפט - זהו משפט השרים. השרים הם השופטים, הם הממונים, והם דנים כפי דין תורה, וזה נקרא משפט. ויש הנהגה שאיננה על פי הדין הקבוע, והיא נקראת צדק, והיא הנהגת המלך.
התורה נתנה למלך רשות לדון שלא על פי החוקים הקבועים. וכמו שכותב הרמב"ם: המלך הורג רבים ביום אחד, דן כפי שיקול דעתו על פי צורך השעה, ויכול לדון גם בלא עדים ובלא התראה, ואף בלי לחקור את הדין בריבוי חקירות ובדיקות. זהו כוח של שפיטה ומלכות לדון גם כשאין הדברים על פי כל הפרמטרים.
גם היום רואים זאת. אילו היו צריכים לדון את בן לאדן בבית משפט, היה צריך לעבור תהליך שלם של מערכת משפטית, שבו הוא היה נותן דרור לכל הצהרותיו, מעורר את העולם המוסלמי ויוצר בעיה רצינית מאוד. קם המלך הקרוי אובמה והחליט לשלוח אליו אנשים שיתנו לו כדור בראש. האם זה חוקי? על פי הנהגת המלכים - כן; על פי הנהגת המשפט - לא. למלך יש רשות לקבוע ולעשות דברים אף שאינם על פי המדדים המקובלים של ניהול משפט תקין.
"בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק" - למלך נלווים הרוזנים, ואלו הם יועציו. המלך בצירוף יועציו הם שעושים "צדק", כלומר המלך יכול להחליט באופן עצמאי, בלי להיות כפוף למערכת המשפט.
וכנגד המשפטים הקבועים מן התורה, שבהם דנים כל בתי הדין וכל הדיינים ולא המלך, נאמר "בי שרים ישורו ונדיבים כל שופטי צדק". כל אלה שהם השרים והשופטים - השררה שלהם היא על פי החכמה העליונה, על פי התורה החקוקה והקבועה לנו. ו"נדיבים כל שופטי צדק" - אלה הדנים על פי הצדק הקבוע מראש, שהוא החכמה העליונה הקבועה בתורה הקדושה.
"אני אוהבי אהב" - החכמה אוהבת את אוהביה
אֲנִי [אֹהֲבַי] אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי׃ (יז)
רש"י מבאר ש"אהב" כאן הוא כמו "אאהב", לשון פעולה ולא לשון ציווי. ועוד מדייק רש"י: כתוב "אוהביה" וקוראים "אוהבי" - אמר הקדוש ברוך הוא: אוהביה של התורה הקדושה, אני אוהב אותם. "ומשחרי" - אלו המבקשים אותי, "ימצאונני" - ולא נאמר "ימצאוני" אלא בנו"ן כפולה, לומר שיזכה להגיע עד נו"ן שערי בינה, חמישים שערי בינה נמציא לו.
והמלבי"ם מבאר: מי שכבר דבוק בחכמה ואוהב אותה - החכמה אוהבת אותו. כביכול החכמה עצמה היא כדמות המשפיעה לו מסודותיה ומפנימיותה. מי שמשקיע בחכמה, החכמה משקיעה בו. וכשם שהאוהב מגלה סודות לאהובו, כך החכמה מגלה סודותיה למי שאוהב אותה, והיא גם שומרת אותו מכל חטא, כדרך שהאוהב שומר את אהובו.
"ומשחרי" - זה מי שעדיין לא קנה את החכמה, אבל הוא משתדל ומבקש אותה. "משחר" מלשון שחר: כבר בבוקר הוא קם לבקש את התורה הקדושה. "ימצאונני" - יזכה למצוא, ויהיה לו עזר מאת השם יתברך שישפיע עליו שפע חכמתו.
הבוכה בארון הקודש - שני מעשים
סיפר ר' משה פיינשטיין על הגאון ר' צבי פסח פרוסקין, שבצעירותו בישיבה היה קשה הבנה וקשה תפיסה. מה שאחר היה לומד פעם אחת ומבין, הוא היה צריך לחזור ולשנן כמה פעמים, והיה שוכח. אבל רצון גדול מאוד היה לו ללמוד תורה. פעם אחת דיברו כמה בחורים בלימוד, והוא הצטרף והביע את דעתו, והבחורים גיחכו על קוצר השגתו והראו שלא הבין כלל על מה דיברו. הוא נפגע מאוד, עזב את הישיבה, הלך לבית כנסת סמוך, פתח את ארון הקודש ובכה שם בדמעות שליש: למה לא נתת לי דעה? למה לא נתת לי בינה לעסוק בתורה? כך בכה כשעה עד שתמו כוחותיו, ונרדם שם. בחלומו הראו לו משמים ואמרו לו: שמענו וקיבלנו תפילתך. קח עתה מסכת בבא קמא והתחל ללמוד אותה, ומעכשיו תראה סייעתא דשמיא. וכך היה: התחיל ללמוד בבא קמא והחל להפליא את כל שומעיו בהבנה ובהעמקה, עד שלא הכירו אותו כלל. ואותו ר' פסח פרוסקין היה רבו של ר' משה פיינשטיין, גדול הדור באמריקה. ראו לאיזו גדולה הגיע - וזהו "ומשחרי ימצאונני": אם אתה משחר ומבקש ובאמת רוצה, אתה תזכה.
ואל תאמר שאלו סיפורים על דורות קודמים בלבד. שמעתי לא מזמן על בחור שהיה המבריק שבישיבה, וכל ישיבה גדולה שהלך להיבחן בה היתה מוכנה לתת הרבה כדי שיגיע אליה. במסיבת הסיום של הישיבה הקטנה, כשהבחורים כבר עלו לישיבה גדולה, דיברו הר"מים, ובין השאר דיבר גם אב הבית שהיה מנהל הפנימייה. אמר: איני יודע אם רבים זוכרים כיצד נכנס פלוני אלינו לישיבה. בתחילה היה בינוני ומטה, עשה מאמצים גדולים כדי להבין, והכול הלך אצלו קשה מאוד. ובזמן קיץ שלאחר מכן חל אצלו שינוי מהותי ונעשה מספר אחת בישיבה. רבים תולים זאת בהשקעה ובעמל שלו, ובוודאי כל זה חשוב מאוד, אבל אני רוצה לספר לכם דבר שלא רבים יודעים: לילה אחד עברתי ליד בית המדרש, האורות כבר כובו והיה שקט, ושמעתי קולות מבפנים. פתחתי בשקט את הדלת, ושמעתי את הבחור הזה בוכה לפני ארון הקודש בדמעות שליש ומתחנן להשם שיפתח את לבו לזכות להבין תורה. וזה היה לפני היציאה לבין הזמנים; חזרנו לזמן קיץ - והבחור פרח. אי אפשר להאמין שזהו אותו בחור של הזמן שעבר. אני יודע למה - כי אני ראיתי אותו.
זהו "משחרי ימצאונני". כשאדם מבקש - ראו כמה הקדוש ברוך הוא משפיע לו; רק שיבקש. "אני אוהבי אהב" - מי שאוהב את התורה, התורה אוהבת אותו ומשפיעה לו; ומי שעדיין לא הגיע לאהבה, כי עודנו רחוק ועדיין לא הבין, אלא רק משחר ומבקש - גם הוא יזכה למצוא את התורה הקדושה, ויהיה לו עזר השם מעל הטבע.
"עושר וכבוד אתי" - הון עתק וכבוד שבצדקה
עֹשֶׁר־וְכָבוֹד אִתִּי הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה׃ (יח)
כנגד "עושר" אומר הכתוב "הון עתק". העושר של העולם הזה איננו מתקיים זמן רב, ואפילו אם יתקיים לכל ימי חייו - דבר שאינו בטוח כלל - לאחר מאה ועשרים הוא אינו מלווה את בעליו; הוא נשאר כאן. אין מלווים לו לאדם בשעת פטירתו מן העולם אלא מצוות ומעשים טובים.
לעומת זאת, הון החכמה הוא "הון עתק". המלבי"ם מסביר "עתק" מלשון עתיק - הון ישן. הגאון מווילנא מסביר "עתק" מלשון נעתק, כמו "נעתק הדיבור מפיו" - הון שאיננו בנמצא, הון שאין לשער אותו. ויש מסבירים מלשון "יביעו ידברו עתק", לשון חוזק - הון גדול וחזק. הרי לנו שכנגד העושר הארעי שכאן יש הון שאין לשער ולתאר אותו, הון ישן שקדם לבריאת העולם. ועוד: "עתק" מלשון נעתק - את העושר שלך אינך יכול להעתיק מכאן לעולם האמת אלא אם עשית בו צדקה; אבל התורה היא הון שנעתק מאליו לעולם הבא, הון שאינך צריך לחשוש שמא יישאר כאן.
וכנגד ה"כבוד" נאמר "וצדקה". הכבוד שיש לאדם בעולם הזה הוא לרוב כבוד שלא בצדקה, כלומר שלא על פי צדק; אבל כבוד החכמה הוא כבוד שבצדקה - על פי צדקת מעשיו זוכה לכבוד. וכמו שאמרו: הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו, ומי שלומד תורה בסתר, תורתו מכרזת עליו בגלוי. זהו כבוד שיש לו גב, יסודות ושורשים, והשורשים הם המצוות והמעשים הטובים. אבל אדם שקיבל כבוד משום שעשו עליו כתבה בעיתון - איזה כבוד הוא זה? אין לו סיבות אמיתיות ואין לו שורשים. ואילו כבוד התורה והצדקה הוא כבוד שבצדק, ועל ידו זוכה גם לכבוד השם: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך".
"טוב פריי מחרוץ" - פרי ותבואה
טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר׃ (יט)
"פרי" כולל את הכל - גם פרי גמור וגם פרי שאינו גמור. "תבואה", בהגדרתה המדויקת, מוסבת על מיני דגן; אמנם בשם כולל אפשר לומר "תבואת הארץ" על הכל, אבל בדרך כלל תבואה היא דגן, והיא תבואה גמורה ולא בעודה באבה. ודרך העולם: כשהתבואה נגמרת סוחרים בה ומוציאים אותה למדינות אחרות, ואילו את הפרי עוצרים במדינה, שהרי הפרי אינו יכול לעבור ממדינה למדינה בלי להירקב, ואילו תבואה אפשר להחזיק ולהעביר באוניות ממקום למקום, והיא מחזיקה חודשים רבים.
"חרוץ" ו"פז" הם זהב יקר ביותר, ואותם עוצרים באוצרות. ואומר הכתוב: פרי החכמה טוב מחרוץ ומפז - יותר חשוב, יותר יקר ויותר מיוחד מן הדברים שעוצרים אותם בבית.
הכסף, לעומת זאת, דרכו להוצאה, ובזה הוא דומה לתבואה שסוחרים בה ומוציאים אותה. וכנגד זה עומדת הבינה: גם הבינה אינה "כזה ראה וקדש", אלא היא מסיקה מתוך דבר שנאמר לי דבר אחר - מבין דבר מתוך דבר. כשם שהכסף ניתן להוצאה ובו קונים דברים אחרים, כך הבינה. מי שפרי החכמה נגמרו בדעתו עד שנעשו בגדר תבואה - שבתחילה היה פרי שאינו גמור ועתה נשלמה גדילתו והוא דבר מובן - הוא מתבונן בו, מעמיק בו ומוציא דבר מתוך דבר, וזה נעשה אצלו בבחינת כסף הניתן להוצאה.
ועל זה אומר: "ותבואתי מכסף נבחר". מדוע התבואה שלי נבחרת יותר מן הכסף? כי בכסף אתה קונה דברים גשמיים וארציים, ואילו בתבואתי - בבינה המוציאה דבר מתוך דבר - אתה קונה נצח נצחים. נמצא: הפרי שלי, שהוא תחילת הגידול, טוב מחרוץ ומפז שאותם משאירים בבית; והתבואה שלי, שהיא הבנת דבר מתוך דבר, טובה מכסף נבחר שאותו מוציאים מן הבית.
"באורח צדקה אהלך" - משפט וצדקה, אורח ונתיב
בְּאֹרַח־צְדָקָה אֲהַלֵּךְ בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט׃ (כ)
הקדוש ברוך הוא מתנהג עם בריותיו בשתי מידות: מידת המשפט ומידת הצדקה. משפט כשמו כן הוא - דין: מגיע לך, תקבל; לא מגיע לך, לא תקבל. אבל צדקה - מה מגיע לאותו עני שאני נותן לו פרוטה? לא מגיע לו, אלא שאני מרחם עליו ונותן. אדם שעבד - מגיעה לו משכורת; אדם שפושט יד - זו צדקה, ולא על פי חשבון של זכויות וחובות.
ההנהגה שבה השם מתנהג עם הצדיקים לפי זכותם ולפי מעשיהם נקראת משפט, וזה לפי הדין. ומה שהקדוש ברוך הוא משפיע על הצדיקים יותר ממה שעשו ויותר ממה שמגיע להם - זה מכוח הצדקה העליונה, בלי להסתכל על הזכויות כלל.
ועתה, כבר הסברנו כמה פעמים שיש הבדל בין "אורח" ל"נתיב": אורח הוא דרך שבה הולכים הרבים, ונתיב הוא דרכו של היחיד. לכן נאמר "בתוך נתיבות משפט": מידת המשפט הולכת בנתיב של היחיד, ששוקלים לכל אחד ואחד כמה שכר מגיע לו לפי נתיבו ולפי מעשיו. הרי כדי לשפוט מישהו חייבים לרדת לפרטים הקטנים ביותר, ואם לא - אין זה משפט ואין זה צדק.
לעומת זאת, במידת הצדקה אין בדיקת פרמטרים של זכות וחובה כלל, ואין צורך להשקיף על פרטיו של אדם, אלא באופן כללי החלטתי לתת לו. ולכן נאמר "באורח צדקה" - אורח, דרך הרבים, השקפה כללית. בהשקפה כללית זו הקדוש ברוך הוא משפיע על הצדיקים, וזה בדרך ניסית ובדרך פלא, בלי לבדוק כל זכות וזכות וכל מעשה ומעשה.
"להנחיל אוהבי יש" - השכר כמציאות קיימת
לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא׃ (כא)
לאחר שדיבר על הצדיקים ועל ההשפעה עליהם, מפרט הכתוב מה הוא משפיע: את פרי הצדקות שלהם. ולא נחשוב שהמצווה שקיימתי והשכר שאקבל עליה הם שני דברים נפרדים - זו טעות. כשאדם מקיים מצווה הוא יוצר בכך מציאות קיימת למעלה, והמציאות הזאת ממתינה לו עד שיבוא לקבל את שכרו. ולכן אנו אומרים שהולך אדם לבית עולמו - היכן עולמו? כל מעשה שאתה עושה אתה מוסיף עוד נדבך ועוד לבנה בעולם שלך למעלה. וכמו שאמרו באותו משל: למה אני בצריף וגולדשטיין בווילה? אמרו לו: חביבי, הוא הביא איתו ארבעים פועלים.
ואם זו מציאות קיימת, אין זה משהו עתידי בלבד. משל לאדם הקונה במזומן: כל דבר שהוא לוקח, הוא מניח תשלום. לעומתו הקונה באשראי - זה נקרא באוויר. אנשים אינם אוהבים אשראי, אוהבים מזומן. ומדוע היצר הרע כל כך מצליח? מפני שהוא עובד על מזומן, ואילו היצר הטוב, נבעך, עובד באשראי שוטף פלוס שישים שנה. לחכות שישים, שבעים, שמונים שנה - זה לא פשוט. "אין ידיד נאמן ככסף מזומן", תשאל כל סוחר מתחיל: תביא לי מזומן, לא ויזה ולא צ'קים.
ועל זה אומר הכתוב: דע לך, השכר שהקדוש ברוך הוא עתיד לתת לך אינו דבר עתידי מעורפל - "להנחיל אוהבי יש", יש ממש. "פרי מעלליהם יאכלו" - מה שאתה עושה עכשיו אתה נוטע, והפרי הזה קיים ויש לו מציאות אמיתית.
וראו כמה אנשים משובשים. כשהיצר הרע מפתה אותי כאן, מה הוא מציע? בוא תאכל גלידה, לא כשרה אבל טעימה. ומה נדמה לי? עולם הבא עדיין אין, וגלידה עכשיו יש. אבל האמת הפוכה לגמרי: הגלידה היא פאטה מורגנה, אשליה, היצר הרע מדליק לך אורות ניאון מהבהבים ואתה טועה. מה קיים ויש באמת? הנצח, העולם הבא - זה קיים ויש. וזהו שאנו אומרים: איך החלפתי עולם קיים בעולם חולף. שהרי מה נשאר מן הגלידה של אתמול? אבל המצווה שקיימתי אתמול, וההתגברות שעשיתי אתמול - יש לי לנצח נצחים; "פרי מעלליהם יאכלו", זה פרי, זה קיים.
ואנשים רואים הפוך, וזה חלק מניסיון היצר הרע. אמר פעם ר' לייב חסמן: היה אחד, כפרי, שהגיע לראשונה בחייו לקולנוע. התפעל מאוד - אורות מרצדים על גבי מסך, עגלות, סוסים, פלא פלאים. ולא היה בטוח שמה שהוא רואה אמיתי, אז הוציא פנס מכיסו והדליק כדי לראות. ומה קרה? הכל נעלם. אמרו לו: כבה את הפנס. זו המציאות של העולם הזה: כל מה שאתה רואה הוא סרט, ואנשים חיים בסרט ונדמה להם שיש כאן מציאות, ואני הולך ואני עושה ואני מצליח. ומה נשאר מכל זה? כלום, זה סרט. הדלק מעט פנס, הדלק תורה, ותראה שהכל הבל הבלים. שבעה הבלים מונה קהלת. ומי אומר זאת? לא אני ולא אתה - מה אנחנו מבינים בתענוגות העולם? שלמה המלך אומר: "והיו לי" ושרים ושרות והיו לי והיו לי, וחכמות והכל, ועם כל זה אני אומר לך: הבל הבלים הכל הבל.
אם כן, יש בחינה של "יש", והיש הזה הוא הנצח. "להנחיל אוהבי יש" - זהו פרי מעלליהם, ובחינה זו היא משפט: קיימתי, עשיתי, מגיע לי. אבל הרי הזכיר קודם "באורח צדקה", שהצדיקים זוכים גם לצדקה - ולכן מוסיף "ואוצרותיהם אמלא". צדקה היא נתינה מבלי להשקיף על הזכות, יותר ממה שמגיע. אומר הקדוש ברוך הוא: יש לי עוד אוצרות אדירים למלא בשבילך, גם מעבר למה שמגיע לך. אבל למי? לצדיק. מי שישתדל באמת - יש לו את ה"יש" האמיתי שהוא פרי מעלליו, ויש לו גם את האוצרות שהשם ימלא לו, שהם מן הצדקה העליונה.
לסיכום:
החכמה מכריזה מה בידה לתת: עצה - ההחלטה הנכונה בכל דילמה, הבאה מכוח הבינה וההתבוננות; ותושיה - הכוח לפעול מעל הטבע, הבא מן הגבורה שנתן הבורא. בה מלכים מולכים ושרים שופטים, בשתי הנהגות: צדק המלך ומשפט השרים. מי שאוהב את החכמה - היא אוהבת אותו ומגלה לו סודותיה ושומרתו מחטא; ומי שעדיין רק משחר ומבקש, כמו אותם שבכו לפני ארון הקודש, זוכה למצוא בעזר שמעל הטבע. הון התורה הוא הון עתק הנעתק עמנו לעולם הבא, וכבודה כבוד שבצדק; פריה טוב מחרוץ ופז, ותבואתה - הבנת דבר מתוך דבר - נבחרת מכסף, שבזה קונים ארציות ובה קונים נצח. והשם מתנהג עם הצדיקים בנתיבות משפט לפי מעשיהם, ובאורח צדקה מעבר למגיע להם: "להנחיל אוהבי יש" - שכר שהוא מציאות קיימת ולא הבטחה עתידית - "ואוצרותיהם אמלא" מן הצדקה העליונה.