פרק ח' במשלי הוא קריאתה הגדולה של החכמה אל בני האדם. בקטע שלפנינו אנו עומדים על ארבעה רבדים שהחכמה פונה אליהם: אל המון העם ואל יחידי הסגולה, אל בעלי הבינה ואל מוצאי הדעת. מכאן ממשיך שלמה המלך ומורה מהו המחיר שבו נקנית החכמה, ומדוע דווקא היראה היא השער אליה. נלך כדרכנו יד ביד עם המלבי"ם.
בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִי אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ׃ (ח)
כאן מדבר הכתוב על התורה שבכתב, שהיא המבוטאת בלשון "אמרים". "בצדק כל אמרי פי" - זהו הלשון שבו נאמרה כל מצווה ומצווה, וכולן נאמרו מן החכמה העליונה. הפה רומז על החכמה, והוא אומר לך: כל אלה נאמרו בצדק, ומכולם ילמדו יושבי תבל צדק. זה שווה לכל בני האדם, ומן התורה הם אמורים ללמוד כיצד לנהל את חייהם בצדק.
אך יש בזה דבר נוסף, המיוחד ליחידי סגולה: "אין בהם נפתל ועקש". כשאדם מדבר, קח את כל מה שאמר, תערוך אותו מחדש, ותגלה שאפשר היה לנפות ארבעים אחוז מדבריו. זה כשמדובר באדם חכם מאוד. באדם בינוני אפשר לנפות שמונים אחוז. ואם מדובר בפוליטיקאי, אפשר לנפות מאה ושניים אחוז, כי ייתכן שדיבר שעתיים ולא אמר כלום. לכן, כשאני מוצא דיבור שאין בו נפתל ועקש - זה עצמו מעיד על חכמת המדבר. כפי שאמר הגאון מווילנא על ספרו של הרמח"ל, שעד הפרק השמיני במסילת ישרים אין מילה מיותרת. מי יכול לכתוב ספר כזה? רק חכם ביותר.
והנה האדם הגדול יכול לעיין ולהבין כמה נפלא הדבר: כאן כתבה התורה את המילה "את" וכאן לא כתבה; כאן הוסיפה אות יו"ד כדי ללמדני דבר, וכאן לא הוסיפה כדי ללמדני היפוכו; כאן כתוב "אחת" וכאן "מאחת", כאן וי"ו וכאן לא. וכידוע, כל "את" שבתורה בא לרבות. "את ה' אלוקיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים. ולכאורה, כשאני אומר לך "תביא את הספר", האם באתי לרבות משהו? ודאי שלא. אבל כשהקדוש ברוך הוא מדבר - אין מילה מיותרת ואין אות מיותרת, הכל נכתב בדקדוק וברמזים ובסודות עצומים. זהו "אין בהם נפתל ועקש".
כך אנו רואים שהתורה שבכתב פונה בשני כיוונים בבת אחת: "בצדק כל אמרי פי" - להמון העם, שילמדו צדק והנהגות ישרות; "אין בהם נפתל ועקש" - למחכימים, שימצאו בה חכמה עליונה ודקדוק שאין בו אות מיותרת.
מן הדברים הנפלאים שבפירושו של רש"י: ילד בחדר לומד רש"י ומבין. ומאידך גיסא, גדולי עולם וענקים וראשונים העמיקו בפירושו של רש"י. אין לך חכמה אחרת שגם החכם וגם האדם הפשוט מוצאים בה את די סיפוקם. ספר מתמטיקה - אם הוא סבוך, רק מתמטיקאי בכיר יבין אותו; ואם הוא פשוט, המתמטיקאי הבכיר לא ימצא בו עניין, שהרי 2+2=4 הוא כבר למד בגן הילדים. בכל חכמה אתה חייב לייחד את הספר לאותו אדם.
אבל התורה הקדושה אינה כן. גם תלמיד בחדר מתחיל ב"שניים אוחזין בטלית", וגם גדול הדור לומד "שניים אוחזין בטלית", כל אחד ברובד אחר ובעוצמה אחרת. ילד בגן לומד "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", והרמב"ן והרמב"ם והגאון מווילנא וכל גדולי ישראל למדו אותו פסוק עצמו ומצאו בו עומקים ורבדים. ורבי שמעון בר יוחאי למד את אותו פסוק - ומזה יש לנו שבעים תיקוני זוהר, שבעים תיקונים על "בראשית". הילד למד "בראשית" ברמה של גן, ורשב"י למד אותו ברמה של רשב"י. זהו "בצדק כל אמרי פי": פשט התורה מלמד את האנשים הפשוטים יושר וצדק, ומי שמעמיק רואה שאין בהם נפתל ועקש, ויש בהם רובד לפנים מרובד.
כֻּלָּם נְכֹחִים לַמֵּבִין וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת׃ (ט)
הדבר הרביעי הוא סודות התורה וצפונותיה. יש המשיגים אותם בכוח הבינה: אדם מתבונן בגדולות השם, בנפלאותיו, במעשה בראשית, בצבאו ובמחנותיו, במעשה מרכבה. ויש המשיג אותם על ידי הדעת - ובלשון המלבי"ם, הידיעות הצחות שבנפש קדושים וברי לבב בענייני האלוקות. בבינה האדם אומר: התבוננתי והשגתי. ואילו דעת היא כביכול דבר שנמסר לו, ידיעה ברורה וצחה.
מתנאי הדעת שתהיה ישרה. הקו הישר הוא הקצר ביותר בין שתי נקודות, וכל קו אחר ארוך ממנו. הדעת היא ביטוי לכל מה שנודע לאדם על ידי החושים: אני ממשש את הספר - אני יודע שהוא כאן; ראיתי אותו - אני יודע שהוא כאן. לכן הדעת היא דבר מוחלט, ידיעה גמורה.
אלא שבדרך כלל קשה לאדם להגיע לידיעה ברורה, משום שכדי להבין את המושכלות הוא חוקר ומעמיק ומתבונן עד שמגיע לידיעה. התבוננו כמה אנשי מדע חקרו והעמיקו ובדקו עד שהגיעו למסקנות שהפכו היום לאקסיומות. אי אפשר להגיע לדעת ברגע. אבל הידיעות הצחות של סודות התורה - "וישרים למוצאי דעת": מי שמוצא בנפשו דעת אלוקים מגיע אליה בדרך קצרה, כקו ישר מנקודה לנקודה, בלי העמקות וחיפושים ובחינות ובדיקות עד שמגיע למסקנה הנכונה.
וכנגד זה הבינה: להבין דבר מתוך דבר, להתבונן ולהסיק מסקנות מן המוקדם אל המאוחר. אני מעיין בדבר ורואה מה קרה לו בשלושה חודשים, ושואלים אותי מה יקרה הלאה - אני מסיק שכך ימשיך. ולפעמים להיפך, מן המאוחר אל המוקדם: אם בשלושת החודשים האחרונים היה כך, מן הסתם לפני שישה חודשים היה כך וכך.
אבל האם מסקנות הבינה נכונות בהכרח? לא. אם אתבונן על ילד ועל גדילתו בשנה הראשונה וארצה להסיק מה יהיה איתו בעוד מאה שנה, יצאו לי תוצאות משובשות: בשנה הראשונה הכפיל את משקלו מ-2.5 קילו ל-5, בשנייה מ-5 ל-10, בשלישית מ-10 ל-20 - ובגיל מאה כבר נצטרך מנופים כדי להכניסו למקום. זהו חסרונה של הבינה, וכלשון המלבי"ם: "היקשיו יוליכוהו שולל". אני מסיק ממה שראיתי על מה שלא ראיתי, ועלול להיכשל. אבל סודות התורה שהחכם מבין מדעתו - "כולם נכוחים למבין", הוא משיג אותם נוכח, ממול, ישר, ורואה אותם בלי לנטות מן האמת.
הערה: כל מה שהסברנו הוא על פי המלבי"ם. לגאון מווילנא יש כאן דרך אחרת בביאור הפשט, הרמז, הדרש והסוד שבפסוקים הללו, והרוצה יעיין. חשבתי בתחילה ללמוד גם אותו, אך היינו מבלבלים את מה שהבנו עד כה. עדיף שנמשיך לפסוע יד ביד עם המלבי"ם.
קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר׃ (י)
הכסף, אומר המלבי"ם, ניתן בהוצאה: קונים בו כל מה שצריך. מה שאין כן החרוץ, שהוא הזהב המשובח והיקר ביותר - אין הוא ניתן בהוצאה. אינני יכול לגשת למכולת, לתת חתיכת זהב חרוץ ולבקש שתי חלות ושלושה לבנים. מה עושים בו? אוצרים אותו בכספות ובבתי עקד, במקום סגולה ואוצר.
ולפי זה ממשיל את מוסר החכמה לכסף. ראינו לעיל "יראת ה' מוסר חכמה". החכמה, כפי שהסברנו, היא ההבחנה בין טוב לרע, והיא בעצם חלק המוסר. והסברנו שהחכמה אינה נמסרת ביד שכל האדם: אי אפשר להשיגה אלא אם קיבלנו אותה ממקור אלוקי. שהרי החכמה קובעת מה מוסרי ומה אינו מוסרי, והנה אנו רואים שכל אחד והאמת שלו: אחד יאמר שלרחם על הפלסטינים זה מוסרי, וחברו יאמר אדרבה, להתאכזר להם זה המוסרי. מה המוסר הנכון? אין שום אפשרות לשכנע בדרך השכל. ולכן בכל מקום בעולם נשארו ימין ושמאל, לאו דווקא אצלנו. בענייני מוסר אי אפשר להביא מופת - הוכחה - על החכמה, כי זה יטען כך וזה יטען אחרת. אין לנו על החכמה את מופתי הדעת, שהרי דעת היא ראייה ברורה, השגת החושים, ואילו החכמה אינה דעת.
ולא זו בלבד, אלא שיצר האדם מתנגד לחכמה. אם החכמה אומרת לי אל תהיה אנוכי, תעניק - והקדוש ברוך הוא יצר את האדם עם אהבת ה"אני" - הרי לי סיבה נוספת שלא לקבל אותה, שהרי היא תובעת ממני. ואם החכמה אומרת לי אל תלך אחרי תאוות לבך, ואני נבראתי קרוץ חומר ורוצה ללכת אחריהן - שוב יש לי סיבה להתנגד. החכמה מגבילה, המוסר יוצר הגבלות.
מה אם כן דרוש כדי לקבל את החכמה? הרבה יראת שמים. אם יש לי יראת שמים, אני אומר: מי ציווה להתרחק מן העריות? הקדוש ברוך הוא. ואם כן נורא ואיום לעבור על דבר ה', ואז אני שומר את דברי החכמה ומקבל אותם. אבל אם אין לי יראת שמים - "מה זה משנה, תזרום, עשה מה שבא לך", וחוקי החכמה אינם מקובלים עליי. מה גורם לחוקי החכמה שיתקבלו על האדם? יראת ה' שציווה עליהם. וזהו "יראת ה' מוסר חכמה", והמוסר הוא גם מלשון מאסר: לאסור את כוחות הנפש הרוצים להשתולל ולהתפרע, ולכלוא אותם - וזה נעשה ביראת השם.
נמצא שמוסר החכמה הוא כמו כסף: דבר שניתן בהוצאה. שהרי במוסר וביראת השם אני קונה חכמה - אני מקבל שזה אסור וזה אסור, אל תדבר לשון הרע, אל תשוטט בעיניך, אל תיהנה ממה שלא הותר לך ואל תאכל מאכלות אסורות. זהו הכסף שבו קונים את החכמה. לכן "קחו מוסרי ואל כסף": אל תשתדל באיסוף כספים שבהם תקנה דברי הבל, שהיום כאן ומחר לא יועילו. קח את המוסר, שבו קונים את החכמה האלוקית.
"ודעת מחרוץ נבחר" - החרוץ אינו דבר שקונים בו, אלא זהב יקר שצופנים אותו בבתי עקד, בסגולות מלכים ובארמונות נסיכים. כנגדו אומר לך: מוטב לך לאצור דברי דעת. דעת אלוקים, סוד הנהגת השם והשגחתו, כל הידיעות היקרות הללו הממלאות את הנפש - זהו אוצר מלא, יקר מכסף ומזהב. וזה הדימוי: כשם שאת הזהב החרוץ שמים באוצר, כך מוטב לך לאצור דעת השם, שהדעת נבחרת מן החרוץ.
כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ׃ (יא)
כנגד מה שאמר "קחו מוסרי ואל כסף" - שבמוסר תקנה חכמה - הוא מוסיף: גם אם בכסף תזכה לקנות פנינים, שהם דבר יקר ביותר, החכמה טובה מהם וכדאי לקנותה. וכבר ראינו "יקרה היא מפנינים", ששם הכוונה ליוקר ולמחיר, ואילו כאן מדובר על הטוב. מה מעלתן של הפנינים? אישה ההולכת בשרשרת פנינים מעלה חן בעיני רואיה, כשהיא מקושטת היא נושאת חן. אבל מהו חן זה? חן חיצוני, חן בעיני בני אדם. ואילו הקונה חכמה מוצא חן בעיני אלוקים ואדם.
"וכל חפצים לא ישוו בה" - בכסף שאדם משלם הוא קונה דברים שהגוף חפץ בהם: מאכלים ערבים, תענוגות, הנאות ותאוות. אבל על ידי החכמה עליך להשליך את כל חפצי הגוף ולקנות אותה, כי כל חפצי הגוף ותאוותיו אינם שווים למה שאתה משיג בהשגת החכמה. קניתי בית, קניתי רכב - ומה כל זה לעומת קניית חכמה? קניית החכמה היא הדבר הנשגב והיקר והמעולה ביותר.
אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא׃ (יב)
רש"י מבאר בפשוטו: כיוון שלמד אדם תורה, נכנסת בו ערמימות של כל דבר. אין דבר כזה חכם גדול בתורה שהוא פתי - זה לא הולך יחד, כשם שלא ייתכן עורך דין מצליח שהוא פתי. בעסק התורה אדם מפתח את כוח החשיבה, וגם את היכולת לחשוב על מצבים חדשים ואפשרויות אחרות, מה שנקרא בלשון העם לחשוב מחוץ לקופסה.
כיצד? אדם לומד סוגיה: הגמרא אומרת כך, מקשה כך, מתרצת כך. פתאום הוא רואה שרש"י מסביר אחרת. עובר לתוספות, ותוספות שואל מדוע רש"י הסביר כך, הרי אפשר ללמוד אחרת. עובר למהרש"א, והמהרש"א מקשה על התוספות. עובר לאחרונים, ורואה שמקשים על המהרש"א. מה זה מלמד אותך? אל תקבל שום דבר כפשוטו; בכל דבר העמק, התבונן, שאל האם בהכרח מה שנאמר הוא הנכון.
כיצד לומד פתי גמרא? "אמר אביי חייב" - אביי אמר חייב, ואסור להרהר אחר דברי חכמים, אל תשאל שאלות. אין דבר כזה בתורה. בתורה הא"ב הוא להקשות קושיות ולשאול שאלות. המשנה והגמרא מלאות בכך: תנא אומר דבר, ומיד שואלים "מנלן?". ולפעמים הגמרא אף עושה "חסורי מחסרא" ומשנה את לשון המשנה, כי אי אפשר להעמיד את דברי התנא כפשוטם. ואף שהוא תנא - חייבים שהדברים יהיו הגיוניים ויתקבלו על השכל; היותו תנא אינה מאפשרת לומר ככל העולה על רוחו. נמצא שהתורה נותנת לאדם ערמה: חכמה גדולה לחפש בכל דבר את הצדדים הנוספים ואת האפשרויות הנוספות, עד כדי יכולת לטהר את השרץ בק"ן טעמים - מאותו כוח פלפול עצום ומאותו כוח התבוננות וערמה.
עד כאן רש"י. והמלבי"ם מבאר: הערמה, כפי שהסביר לעיל, היא הכוח שבנפש לשקול כל דבר, להתבונן ולראות - אולי כך ואולי כך. "כל ערום יעשה בדעת", וההפך ממנו הוא הפתי. השוקל הוא זה שנציג חברת סלולר יושב אצלו, פורש בפניו תנאים מפליגים ושואל: כמה מכשירים אתה לוקח? והוא משיב: התרשמתי מאוד ממה שאמרת, תן לי יומיים לשבת על זה. מדוע? כי הוא דיבר יפה מאוד, אבל לא בדקתי אם הדברים נכונים ולא קראתי את האותיות הקטנות. זוהי ערמה: להעמיק בדבר, לעיין בו, לבדוק אותו ולשקול כל פרט. ואילו הפתי - אומרים לו שהמבצע נגמר בעוד שלושה ימים, והוא מיד: נגמר? טוב, רשום שני מכשירים, גם לילד, חבל להפסיד את המבצע. ואחרי יומיים מתברר שנפל בפח, נסגר לשלוש שנים, וקיבל פחות ממה שיכול היה לקבל במקום אחר.
אלא שלפעמים, אומר המלבי"ם, הערמה משמשת לרעה. שהרי אם אני ערום ממך - אני הסוכן ואתה הפתי, הלקוח, ואני זה שאמור לסובב אותך בכחש ולמכור לך מילים כדי שתקנה את המוצר. זו ערמה שלילית, אני מערים עליך. אבל מי שלמד תורה, אף שהוא ערום מאוד, משתמש בערמה כדי לחשב את דרכיו על פי החכמה ולעשות את מעשיו על פי התורה. הוא משתמש בה להערים על היצר הרע - זו ערמה חיובית - ולא כדי לעשות קומבינות על הזולת. וזהו "לתת לפתאים ערמה": החכמה מלמדת את הפתאים להערים ולחשוב על מעשיהם, האם לעשות מיד או לא, להתבונן אם כדאי או לא כדאי.
"אני חכמה שכנתי ערמה" - אני החכמה שוכנת אצל הערמה. ערמה שאין עמה חכמה היא לרוב ערמה שלילית; והרי אנו משתמשים היום בביטוי "ערמומי" כביטוי שלילי. אבל כשהחכמה שוכנת אצל הערמה, היא הופכת אותה לדבר חיובי.
"ודעת מזמות אמצא" - מזימה, כפי שהסביר המלבי"ם לעיל, היא המחשבה העמוקה שבחכמה: להעמיק במחשבת החכמה ולהתבונן בה עד שמשיגים את הדעת. הדעת היא ידיעה ברורה ומוחלטת, כדבר המושג בחושים. על ידי עומק העיון, חוקי החכמה ושל התורה הקדושה נעשים בלבו דבר מוחלט המתקבל על הדעת, עד שהם שבים להיות אצלו כמושכל ראשון. נמצא הסדר: הערמה שוכנת תחילה, אחריה המזימות, ומהן מגיעים אל הדעת.
ניתן דוגמה: אדם שומע מצווה מסוימת ואומר איני מבין אותה. אך אם יתבונן ויעמיק, יש סיכוי רב שיגיע להבנה גמורה בה, עד שיהיה פשוט לו על פי ההיגיון שחייבים לקיימה. ואביא משל שאינו מדויק לגמרי, רק כדי לסבר את האוזן: מצאו שהנחת תפילין משפיעה השפעה חיובית על גוף האדם כמו דיקור סיני, בקשירה ובמקום הקשירה; או שברית מילה מיטיבה עם בריאות האדם, ושהיא ביום השמיני משום שאז חומר הקרישה בדם בדרגתו הגבוהה ביותר. אין זו ההעמקה שאליה מתכוון הכתוב - זה משל בלבד. הרעיון הוא שעל ידי ההעמקה, מצווה שהייתי צריך לקבל כאקסיומה, "כך השם אמר", בלי להבין ובלי הוכחה - הופכת לדעת: להבין שהדבר שלמדת אמיתי ונכון והגיוני ומוכרח על פי השכל.
יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי׃ (יג)
ראינו לעיל "יראת ה' ראשית דעת". אמרנו שאת החכמה אי אפשר לדעת בתחילה ואי אפשר להביא עליה הוכחות, אלא רק על ידי המוסר ויראת השם. כשיש לך יראת השם, אתה מקבל שהחכמה נתקבלה מאת השם ועושה על פי ציוויו, ואז יש סיכוי שאחרי ה"מזימות", אחרי ההעמקה, תגיע גם לדרגת דעת בחכמה עצמה. אבל ההתחלה היא מיראת השם.
וראינו שקשה לאדם באופן טבעי להשיג את החכמה, משום שהיא מנוגדת לתאוותיו, לרצונותיו ולשאיפותיו, ויש לו מלחמה עמה. לדוגמה, כשיש באדם מידת גאווה, קשה לו לקבל את החכמה - שהרי החכמה דורשת ממנו להשפיל את עצמו ולהתנהג בענווה, ואילו בעל הגאווה אומר: מה פתאום שהחכמה תקבע לי, מה פתאום שהתורה תאמר לי. נמצא שהמידות השליליות גורמות ניגוד לקבלת החכמה והתורה.
ומה הדרך שבה יוכל האדם לקבלה? יראת השם. אם יש לו יראת השם, ממילא "שנאת רע גאה וגאון": הוא שונא את הרע, שונא את הגאווה ומתרחק ממנה, היראה מושלת בלבו, ואז הוא רואה שהתורה חכמה גדולה היא ושהיא אמת מוחלטת. וזה נעשה על ידי ששונאים את הרע, את התאוות ואת הגאווה והגאון המונעים ממנו את קבלת החכמה.
אלא שחז"ל אומרים: אם אין יראה אין חכמה, ואם אין חכמה אין יראה. כלומר, היראה לבדה אינה מספיקה בלי חכמה - גם למי שיש יראה חייבת להיות חכמה, דהיינו ידיעה מה לעשות ואיך לעשות. וגם החכמה לבדה אינה מספיקה בלי יראה, כי היראה היא המשמרת את החכמה.
"ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי" - אדם שהנהגותיו הפוכות מדרכי החכמה, בדרך כלל משום שהתרגל מצעירותו ללכת אחרי תאוות לבו ואחרי מחשבותיו, וזה כבר קנה שביתה אצלו. ואף כוח השכל והבינה שלו נעשים "פי תהפוכות": הם קובעים לו כל מיני חוקים וכל מיני תאוות שהם היפך החכמה. ה"פה", כפי שראינו, מרמז על החכמה. כשיש לאדם תאוות - זה תהפוכות לחכמה, זה מנוגד לה. לא תקנה חכמה, כי החכמה אומרת לך אל תלך אחרי תאוות לבך, ואתה אינך מעוניין לחדול מהן, וכל עוד יש בך את המהופך והמנוגד לחכמה לא תוכל להגיע אליה.
אבל כאשר החכמה צמודה ליראה, ממילא "דרך רע ופי תהפוכות שנאתי" - הם שנואי החכמה. החכמה מוליכה אותך בדרך ישרה ונכונה, ועל ידי היראה אתה שונא את דרך הרע ואת פי התהפוכות, ואז אתה פתאום רואה כמה חכמה אלוקית יש בתורה הקדושה.
למדנו שהתורה שבכתב פונה בבת אחת אל הכל: "בצדק כל אמרי פי" - לפשוטי העם, ללמדם צדק ויושר; "אין בהם נפתל ועקש" - ליחידי הסגולה, המוצאים בכל אות ואות עומק ורובד לפנים מרובד. סודותיה נכוחים למבין, שהיקשיו לא יוליכוהו שולל, וישרים למוצאי דעת, המגיעים אליהם בקו ישר. את החכמה קונים במוסר וביראת שמים, שהם ה"כסף" שבו נקנית, ואת הדעת אוצרים כזהב חרוץ - והיא טובה מפנינים ומכל חפצי הגוף. החכמה שוכנת אצל הערמה ומהפכת אותה לטובה, ודרך המזימות - עומק העיון - מגיעים אל הדעת המוחלטת. וכל זה עומד על יסוד אחד: יראת ה', ששונאת רע וגאווה ופי תהפוכות, ובלעדיה אין החכמה מתקבלת על הלב כלל.
בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִי - ואשרי מי שזוכה לקנות בהם חכמה.