פתיחה: החכמה שקוראת בפרהסיה
בפרק הקודם עסק שלמה המלך באישה הזונה, שמנסה לפתות את האדם: "הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ, בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ", "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ", "רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה", "דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ". כבר ביארנו מהו הנמשל: הזונה מסמלת את החכמות הזרות, את הפילוסופיה הבנויה לכאורה על מחשבת השכל אף שפעמים רבות אין בה אמת. והנה סימן ההיכר שלה: היא באה בחושך ובאפלה, שכן מי שעושה דברים אסורים עושה אותם בדרך כלל במחשך. לעומתה, החכמה - חכמת האמת - עושה את שלה בפרהסיה, בגלוי, לעיני כל.
הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ׃
מדייק המלבי"ם: יש הבדל בין "תקרא" לבין "תתן קולה". נתינת קול חלשה יותר מקריאה. החכמה באה מלמעלה, היא מקובלת מאת השם, שהוא נותן החכמה - ולכן היא "קוראת" לאדם ממרחק ואומרת לו: שמע והסכת לדבריי. התבונה, לעומת זאת, אינה באה מלמעלה: לאחר שקיבלתי חכמה, אני מבין דבר מתוך דבר, מתבונן ומוציא מסקנות נוספות - זו תבונה. לכן היא אינה קוראת מרחוק אלא "תתן קולה", שהיא קרובה, בתוך האדם. זה קול הנובע ממעמקי נפשו של אדם, והוא אומר לו: התבונן בי, עיין בי, למד אותי, הבן דבר מתוך דבר.
מן הדרך הגדולה ועד פתח היחיד
בְּרֹאשׁ מְרֹמִים עֲלֵי דָרֶךְ בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה׃
כנגד הזונה שיוצאת מביתה אל הרחובות, החכמה אינה יוצאת מן הבית אלא יורדת ממרום. ובתחילה היא עומדת "בראש מרומים עלי דרך". כבר הסברנו שיש הבדל בין דרך לנתיבות: הדרכים הן הגדולות, הנתיבות הן הקטנות יותר. תחילה היא עומדת "עלי דרך" - בדרך הגדולה, דרך הרבים; ואחר כך "בית נתיבות נצבה" - היא מתייצבת בנתיבות הקטנות, במקום שבו יחידים הולכים, כל אחד לבדו.
לְיַד שְׁעָרִים לְפִי קָרֶת מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה׃
מן הנתיבות היא מגיעה אל השערים - שער העיר ("קרת" היא העיר), המקום שבו נכנסים. ולאחר מכן "מבוא פתחים תרונה" - היא מתרוננת בפתחי היחידים, האנשים הפרטיים. רואים כאן הדרגה מדויקת: בהתחלה הדרך הגדולה, אחר כך הנתיבות, אחר כך שער העיר, ולבסוף פתח ביתו של האדם הפרטי.
הנמשל: ארבעה רבדים בתורה
כל זה משל, ומה בא להמשיל? בתחילה באה החכמה ומבארת דברים פשוטים לכאורה, חוקים המסורים לכל ההמון, שכולם יכולים להבין אותם - כדרך המסורה לרבים. זה רומז לדברי התורה הפשוטים, לסיפורי התורה שנמסרו לכלל ההמון: קורח חולק על משה, משה אומר לו "קח", קורח נבלע באדמה. אלה הרבדים החיצוניים של התורה, הדרך הראשית שכולם יכולים להבין.
"בית נתיבות נצבה" - מקום שבו הולכים רק אנשים פרטיים, ולא דרך של רבים. אלו דברי תורה שאינם נמסרים לכלל ההמון אלא לחכמים בלבד, שכל חכם יש לו נתיב בפני עצמו ודרך בהבנת התורה בפני עצמו. לדוגמה, דרך הדרוש, העיון בתורה, דרכי החסידות במצוות וטעמי המצוות. לאו כל מוחא סביל דא - לא כל אדם יכול להיכנס לתוך הדרשות והפלפולים.
"ליד שערים" - השער הוא מקום מושב הסנהדרין: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", "אשר בשעריך", "יושב בשער המלך". אלו חוקי התורה שנמסרו לסנהדרין, לחכמי הלב הגדולים, שקיבלו את כל התורה שבעל פה ומהם יוצאת הוראה לעם ישראל; שם הם לומדים את החוקים והמשפטים כדי לדון את העם.
"מבוא פתחים תרונה" - כאן מדובר בפתח פרטי, בבית פרטי. החכמה מגיעה אל היחידים, למקום שבו הם יושבים בסתר, וזה רומז לסודות התורה: מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שאינם נמסרים לכל אדם ולא בפרהסיה, אלא ליחידים המבינים מדעתם.
ארבעת הרבדים במדרש "אמון"
ארבעה דברים אלו רמוזים גם במדרש. על הפסוק "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן" אומר המדרש: אמון פדגוג, אמון רבתי, אמון מכוסה, אמון מוצנע. המגלה עמוקות מסביר: פשט התורה נקרא "אמון פדגוג" - פדגוג הוא מחנך, מלמד. דרש התורה הוא "אמון מכוסה", שכן אין אדם מגלה אותו מעצמו אלא צריך לדרוש את הפסוק: "לא תבשל גדי בחלב אמו" - אחד לאיסור בישול, אחד לאיסור אכילת המבושל, אחד לאיסור הנאת המבושל. היכן זה כתוב בפסוק? צריך דרשה של חז"ל, ולכן הדרש מכוסה. הרמז הוא "אמון מוצנע", וסודות התורה הם "אמון רבתי". יש אומרים, ומן הסדר שהמלבי"ם מסדר משתמע להיפך: הרמז הוא "אמון מכוסה", הדרש "אמון רבתי" והסוד "אמון מוצנע". איך שלא יהיה, הפסוקים הללו באים לרמז לנו על התורה, כיצד היא מדברת אל כל הרבדים - החל באנשים הפשוטים ביותר וכלה בחכמים שנמסרים להם סודות מרכבה באופן פרטי.
קריאה פרטית וקול לרבים
אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם׃
"אישים" הם בני האדם הגדולים, ואליהם החכמה קוראת באופן פרטי. "וקולי אל בני אדם" - שאר בני האדם, הפשוטים והקטנים יותר, שאינם אישים ואנשים חשובים, הם שומעים את הקול. מה ההבדל בין קריאה לקול? קריאה היא כשאני קורא לאדם באופן אישי ומדבר עמו: לך קרא לי לראובן. לעומת זאת, נשיאת קול היא הגבהת הקול לעיני כולם, לא לאדם מסוים - אני מגביה קולי כדי שכולם ישמעו.
ומה בא הפסוק ללמד? החכמה שוכנת אצל מי שמבקש אותה, אצל מי שמקדש עצמו ומרומם עצמו, מסיר את המחשבות הזרות מדעתו ואת המעשים המקולקלים מהנהגתו - הוא ראוי יותר לחכמה, ואליו החכמה קוראת קריאה פרטית: "אליכם אישים אקרא". אבל אל תחשוב שלמי שלא הכין את עצמו כך אין לחכמה מה לומר, ושאין לתורה פנייה אליו. על כך אומר: "וקולי אל בני אדם" - גם לשאר בני האדם שלא זיככו את עצמם ולא הגיעו לדרגות הללו, גם להם יש לתורה מה לומר, וגם אליהם היא פונה.
פתאים וכסילים - גם אליהם
הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב׃
ולא זו בלבד, אלא שהתורה פונה אפילו לפתאים ולכסילים, ומבקשת גם מהם התבוננות. מהו פתי? הפוכו של הערום. הפתי נפתה לכל דבר, כלומר אינו מתבונן ואינו מעיין - "קליל", זורם; אתה מספר לו משהו והוא מיד מאמין, פתי מאמין לכל דבר. הערום, לעומתו, הוא מי שמתבונן: רגע, מה פתאום? מי אמר? למה? הראש שלו עובד והוא עושה חשבונות - זו עורמה. והחכמה נותנת בלב האדם את הערמומיות הזו: הלומד תורה לומד שיטות וסברות, לומד טענות שאדם יכול לטעון, ואפילו לומד לפעמים שיטות לשקר - אם חס ושלום ישתמש בזה לשלילה. לכן אומר לפתאים: בואו ולמדו תורה, ועל ידה תבינו עורמה - תיכנס בכם ערמומיות, לא שלילית אלא ערמומיות של חכמה.
ומה ההבדל בין כסיל לפתי? הפתי חסר עורמה, כלומר חסר דעה. הכסיל אינו חסר חכמה; ייתכן מאוד שיש לו חכמה רבה, אלא שהוא סוטה מדרכי החכמה מפני שתאוותיו הרעות מושלות בו. אומרים לו: הרי יש הוכחה שאסור לעשות כך, יש תורה. והוא משיב: לא, שום דבר לא מוכח וזה לא נכון. מדוע הוא סותר כל הוכחה? כי היא מפריעה לו ללכת אחר תאוותיו. אין לו חיסרון בחלק השכלי, ברציונל; הוא מבין מצוין. אלא שאם יבין ויקבל - הדבר יגביל אותו, והוא אינו מעוניין להיות מוגבל, ולכן הוא מסרב.
נמצא שהכסיל - תאוותיו מושלות בו. במקום שהלב ימשול בו ויכבוש את תאוותיו, ואז יבין חכמה כראוי, התאוות מושלות בו, וזה מה שמונע ממנו לקבל את החכמה, שהרי החכמה מגבילה אותו מתאוותיו. לכן אומרת לו החכמה: "הבינו לב" - משלו ברוחכם, שהלב, שהוא המושל באדם, ימשול על התאוות ועל הרצונות, ועל ידי זה תוכלו להשיג את החכמה כראוי.
כבר סיפרתי על רבי ישראל מסלנט, שבא אליו אדם וטען שהרבנים אינם מלומדים דיים ואינם חכמים דיים, והוסיף ביקורת רבה על חכמי ישראל. אמר לו רבי ישראל: מה אתה רוצה שאעשה, שאלך וְאלמד את כל חכמי ישראל בינה? זו מלאכה קשה מאוד, ואיני יודע אם יש טעם להתחיל בה בכלל. אבל יש לי אפשרות לתקן את הבעיה שהצבעת עליה ברגע אחד. אורו עיניו של האיש: איך, הרב? אמר לו: פשוט - עשה תשובה, ומיד תיווכח לראות שחכמי ישראל גדולים וחכמים ומשכילים ומבינים, ופתאום תראה בהם הפלא ופלא. כל הבעיה היא אצלך: כיוון שאתה הולך אחרי תאוות לבך, חכמי ישראל אינם מתאימים לך ואתה מחפש בהם חסרונות; סור מתאוות הלב - ותראה כמה חכמה יש בהם. וזה "כסילים הבינו לב": משלו בתאוותיכם, ואז תראו כיצד פתאום החכמה והתורה מתקבלות, פתאום אתה מקבל שהיא אמיתית, שיש הוכחות למציאות התורה ולקבלת התורה, והכל מתקבל על הדעת. מדוע? כי אין תאווה. אבל ברגע שהתאווה מושלת, היא מפריעה לקבל דבר שיגביל אותי מתאוותי.
ארבעה חלקים בחכמת התורה
שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר וּמִפְתַּח שְׂפָתַי מֵישָׁרִים׃
מכאן ואילך בא שלמה לגלות לנו כיצד גילה השם את החכמה הזו ונתן אותה לבני אדם על ידי התורה שהעניק לנו במעמד הר סיני, והוא מפרט ארבעה עניינים. בכל מצווה יש דיבור ויש אמירה. האמירה היא אופן שהמצווה נאמרה ונכתבה בתורה שבכתב, למשל: "לא תבשל גדי בחלב אמו". הדיבור הוא הפירוט של האמירה - מה אסור לבשל וכיצד; ופירוט זה לא נכתב אלא נמסר בעל פה. ויש עוד הבדל בין דיבור לאמירה: הדיבור ארוך והאמירה קצרה. "אמרתי לך תיקח את זה" - אמרתי ונגמר; אבל "אני מעוניין לדבר איתך" - זה דיבור ארוך. וזה גם ההבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה: התורה שבכתב אומרת ציוויים קצרים - "לא תבשל גדי בחלב אמו"; באה התורה שבעל פה ושואלת: באיזה גדי מדובר? ואם אינה אמו? ואם זה חלב של שחוטה? ואם כבר התבשל? ואם זו טרפה או נבלה? ואם זו בהמה טמאה? ואם זה כלי שני? הלכות בלי סוף על מצווה אחת - זה דיבור ארוך, וזו התורה שבעל פה. ולכן, מבאר המלבי"ם, בכל מקום שנאמר "וידבר השם אל משה לאמור": "וידבר" - היה לקדוש ברוך הוא דיבור ארוך עם משה; "לאמור" - וזה מה שאמר לו לכתוב בתורה, את הציווי הקצר. וכל הפרטים? אותם דיברתי אתך, ואתה תעביר אותם לעם שידעו כיצד לנהוג.
אם כן יש לנו: דיבור - תורה שבעל פה; אמירה - תורה שבכתב; ועוד שני עניינים: טעמי המצוות וסודם, וכן סודות וצפונות התורה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה. ובכל אחד מהם, אומר המלבי"ם, כפליים לתושייה: יש עניינים רמים, גבוהים ונשגבים שנמסרו לגדולים - "אליכם אישים אקרא"; ויש עניינים פשוטים יותר שנמסרו להמון העם - "וקולי אל בני אדם".
"נגידים אדבר" ו"מפתח שפתי מישרים"
כשמדובר בתורה שבעל פה, שבה כל ההלכות מפורטות באריכות גדולה מאוד, הדבר מצוין במילה "אדבר" - דיבור, שהוא ארוך. "נגיד" הוא מי שפוקד ומצווה על העם לעשות כדבריו, כנגיד הבנק המרכזי הנותן ציוויים והוראות. כך התורה שבעל פה נותנת הוראות ואומרת: עשה כך ואל תעשה כך, זה מותר וזה אסור. ועוד: כמו שהנגיד הוא הגדול והנכבד שבעם, הממונה על כולם, כך בתורה שבעל פה יש עניינים גדולים, הלכות גדולות וקבועות, ומי מוסר אותן? נגידי העם, גדולי התורה, גדולי חכמי ישראל וראשי העם. ולכן נאמר "אליכם אישים אקרא" - שהחכמים והגדולים הם שמסרו את התורה שבעל פה, הם ש"דיברו" אותה.
ובכל זאת - "ומפתח שפתי מישרים". השפה מציינת את הדיבור הפשוט והנגלה, ו"מפתח שפתי" הוא תחילת הדיבור, פתיחת השפתיים בלבד: דיבור חיצוני המיועד להמון. ההמון אינו מבין דברי נגידים; אינו יודע מה פלפל אותו רב ואינו עומד על סוף דעתו. מה כן הוא מבין? "מפתח שפתי מישרים" - דברים "מישרים", כלומר דבר שישר מתיישב על השכל, ישר כל כך שמיד מתקבל על הדעת וכל אדם רואה את היושר שבו. זה מיועד לאותם "וקולי אל בני אדם" - האנשים הפשוטים יותר, שאת מפתח השפתיים הם כן יכולים להבין.
טעמי המצוות: בחך ובשפתיים
כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע׃
החך הוא הטועם את המאכל, והוא מרמז על טעמי המצוות, שאף הם לא נכתבו בתורה שבכתב אלא נמסרו בתורה שבעל פה. וגם טעמי המצוות מחולקים: יש דברים שרק הגדולים יכולים להבין ולהעמיק בהם, ויש דברים שגם הפשוטים מבינים. לכן גם בטעמי המצוות יש עניינים שרק הנגידים והאישים ישיגו אותם - מענייני הנפש וקישורה עם השם יתברך, עניין הדבקות האלוקית, רוח השם החלה על שומרי המצוות. הרי לרב חיים ויטאל יש ספר שנקרא "טעמי המצוות". רוצה אדם ללמוד טעמי מצוות? קח ספר החינוך ותראה טעמים פשוטים, הגיוניים, המתקבלים על הלב - וזה לפשוטי העם. מאידך גיסא, לך ולמד אצל רב חיים ויטאל ובכתבי האר"י הקדוש - ותראה דברים עליונים ונשגבים, אורות והשפעות. נמצא שגם בטעמי המצוות יש דרגות: טעמים לאנשים פשוטים וטעמים לאנשים נשגבים יותר.
"כי אמת יהגה חכי" - אפשר לומר שזה רומז לטעמים הנשגבים, שהם בחך. כי כשדיברנו עם האנשים הבלתי משכילים אמרנו "וקולי אל בני אדם... ומפתח שפתי מישרים" - הם קולטים את מה שנפתח ויוצא מן השפה. לעומת זאת המשכילים יותר, הנגידים והשרים, מבינים גם את האמת שיהגה החך; והחך פנימי יותר, הוא נמצא בפנים, ובא לומר מהי פנימיות הדבר ומהו הטעם הנשגב שיש בעניין.
ובכל זאת יש בכל מצווה ומצווה טעמים שאפשר להסביר גם להמון העם, וטעמים אלו באים להרחיק את הרשע, את האיוולת, את המידות הרעות ואת האמונות הזרות. כל מצווה שתעיין בטעמיה על פי פשט, תמצא בה עניין לתיקון האדם. דוגמאות רבות יש, ובראשן מצוות שבין אדם לחברו: כיבוד אב ואם - העניין הפשוט הוא הכרת הטוב, הורייך נתנו לך; "ואהבת לרעך כמוך" ומצוות הצדקה - לעזור לאדם נזקק. אתה רואה שהמצווה באה להרחיק אותך מרשעות ולקרב אותך למידות טובות. ואם תלך אל חכמת הנסתר ואל הטעמים הנשגבים, תראה בצדקה עצמה כוונות עמוקות: למה מרמזת ידו של הנותן, מה מרמזות חמש האצבעות, היכן שם י-ה-ו-ה נשלם, וכיצד אתה עושה בזה תיקונים בעולמות עליונים. אותה מצווה עצמה - בדרך הפנימיות מקבלת עומק, ובדרך הפשט באה לתקן מידות: התגבר על מידת הקמצנות, רחם על הזולת, עזור לו.
יוצא אפוא: "ותועבת שפתי רשע" - על פי דרך הפשט, שהוא מה שיוצא מן השפה, החיצוני, באה המצווה למנוע ולתעב את הרשע: את המידות המקולקלות, את הקמצנות, את האנוכיות ואת שנאת הזולת, ולפתוח את ידינו וכיסנו לזולת. זהו הטעם הפשטי של המצוות, וכך במצוות רבות; והוא מיועד לבני האדם הפשוטים וההמוניים יותר, שהם אלו שיבינו את הפשט ברובד הזה.
לסיכום:
פרק ח פותח בהנגדה חדה לפרק הקודם: הזונה - החכמות הזרות - פועלת במחשך, והחכמה האמיתית קוראת בפרהסיה. החכמה באה מלמעלה ו"קוראת", והתבונה עולה ממעמקי נפש האדם ו"נותנת קולה". ההדרגה שבפסוקים - דרך, נתיבות, שערים, פתחים - היא הדרגת רבדי התורה: פשט המסור לכל, דרכי עיון ודרוש לחכמים, חוקי התורה שבידי הסנהדרין, וסודות התורה ליחידים, וכנגדם ארבעת לשונות "אמון" שבמדרש. התורה פונה אל כולם: אל האישים בקריאה פרטית, אל בני האדם בנשיאת קול, ואף אל הפתאים - שילמדו עורמה של חכמה, ואל הכסילים - שימשלו בלבם ובתאוותיהם, ומיד יראו את אמיתת התורה וגדולת חכמיה. וכן בכל חלקי התורה: תורה שבעל פה באריכות "נגידים אדבר" לגדולים, ו"מפתח שפתי מישרים" להמון; וטעמי המצוות עצמם - "אמת יהגה חכי" לנשגבים, ו"תועבת שפתי רשע" בדרך הפשט, לתיקון המידות ולהרחקת הרשע.