פרק ז' הוא אזהרה אחת גדולה מפני האישה הזרה. שלמה המלך מתאר בפרוטרוט את מהלך הציד: הנער חסר הלב העובר ברחוב, האישה היוצאת לקראתו, ואת נאום השכנוע שלה - מילה במילה. בקטע שלפנינו אנחנו נמצאים בשיאו של הנאום: מכאן היא כבר מדברת גלויות, מסירה את המסכים, ומסלקת אחד אחד את כל החששות שעלולים לעצור את הנער. ואחר כך מתאר שלמה את דרך נפילתו, ומסיים במוסר השכל לבנים.
לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד־הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים׃
עד כה דבריה היו מכוסים למחצה: "מרבדים רבדתי ערשי", ואחר כך כבר "נפתי משכבי" - זו מיטתי. כאן היא כבר מדברת עמו גלויות. "דודים" הוא לשון אהבה, ו"אהבים" מדבר כבר ברחל בתך הקטנה - על המשכב ממש. "נרווה דודים עד הבוקר", בלי הסתרה ובלי רמזים.
כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק׃
כאן היא מתמודדת עם החשש הטבעי. הרי מדובר באשת איש, באישה זרה - ומי ירצה להסתכן בכדור בראש מבעלה? על כן היא מרגיעה אותו: "אין האיש בביתו", אל תחשוש מבעלי. אבל הנער עשוי להשיב: נכון, כרגע אינו בבית, אבל אולי בעוד עשר דקות יחזור. לכן היא מוסיפה: "הלך בדרך מרחוק" - הוא לא קפץ למכולת, הוא בדרך רחוקה, אין מה לחשוש שישוב פתאום.
אגב, בזמננו זו חלק מן הצרה הגדולה שנהייתה: אפשר לדעת בכל רגע היכן אדם נמצא. הדבר הזה הוא לתועלתם של בעלי העבירה - שכן עתה היא יודעת בבירור שבעלה במקום רחוק, והיא רגועה. כשלא היה אמצעי כזה, היא הייתה תמיד בפחד: אולי בעוד שתי דקות מישהו ידפוק בדלת.
צְרוֹר־הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ׃
עדיין נשאר חשש: לפעמים אדם הולך בדרך רחוקה לצורך מסחר, ובאמצע חסר לו תזרים מזומנים - מה הוא עושה? חוזר הביתה, מרים כמה בלטות, מוציא כסף וממשיך בדרכו. על כך היא עונה: "צרור הכסף לקח בידו" - את כל הבלטות הוא כבר הרים לפני שיצא. המזומנים, הצ'קים, הכל איתו; אין לו שום סיבה לחזור באמצע.
וגם חשש נוסף היא מסלקת: אולי תיפול לידו עסקה גדולה שתיגמר במהירות, והוא יחזור מוקדם? על זה היא אומרת "ליום הכסא יבוא ביתו" - יש לו זמן קבוע ומוגבל שקבע לעצמו, ובו יבוא, ולא לפני כן. האבן עזרא מבאר "כסא" כלשון "בכסה ליום חגנו" - הזמן שהלבנה מתכסה, דהיינו ראש חודש. לפי זה היא אומרת לו: הוא קבע תאריך, יש לו כרטיס עם תאריך שיבה, וראש חודש הוא התאריך - אין לך מה לדאוג.
הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ׃
מניין לנו שבתחילה הוא לא שמע אליה? מעצם העובדה שהיא הוצרכה להכביר מילים כל כך. אם היה נשמע לה מיד, לא הייתה צריכה להאריך - הוא היה ניצוד כבר. מכך שהיא ממשיכה עוד ועוד, מוכח שבתחילה לא נשמע לה, והיא הוצרכה להרבות באמרים כדי לשכנעו.
"ברוב לקחה" - מבאר הרלב"ג: דברים הלוקחים את ליבו, דברים השובים ומשכנעים אותו. תחילה "הטתו" - הטתה את ליבו שיפנה אליה; ואחר כך "בחלק שפתיה תדיחנו" - בדברי חלקות היא מדיחה אותו ממקומו, שיתחיל לזוז וללכת אחריה אל ביתה.
הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל־טֶבַח יָבוֹא וּכְעֶכֶס אֶל־מוּסַר אֱוִיל׃
משעה שזז ממקומו, הוא כבר מתחיל לרוץ: "הולך אחריה פתאום". ומדוע דווקא "פתאום"? משום שכך היא דרכו של היצר, כדברי הרמח"ל: אם האדם היה מתבונן בכל דבר לפני שהוא עושה אותו, לא היה מגיע לדבר עבירה. אילו היינו עושים חשבון של הפסד עבירה כנגד שכר מצווה - מי היה עובר עבירות? אלא שדרכו של היצר הרע היא כסוס שוטף במלחמה, ברגע אחד הוא דוחף את האדם לעבירה.
זו דרכו של פרעה, שהיא דרכו של היצר: "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר" - אל תתבונן! ההתבוננות מסוכנת, אתה עלול לעזוב אותי. וכך אומר היצר הרע: אל תתבונן. וברגע שאדם אינו מתבונן, הוא כסוס שוטף במלחמה, והוא קליינט קבוע. לכן נאמר "פתאום" - אילו היה מתמהמה מעט, היה מתאפק; אבל באופן פתאומי אדם נופל.
ובכל זאת, בתחילה ליבו נוקפו. הוא עדיין אינו שלם עם עצמו, והוא הולך כמתוך הכרח: צהלתו על פניו ואבלו בליבו, על כך שהוא נמשך אחרי דבר עבירה כזה. ולכן "כשור אל טבח יבוא" - וכי שור ההולך אל הטבח הולך בשמחה ובששון? הוא הולך בעל כורחו. גם כאן הוא יודע בתוך עצמו שהיא צדה אותו, והוא הולך בלב כבד.
"עכס" - מגדיר המלבי"ם: נחש המצלצל. יש נחש הנקרא עכסן, שיש לו כעין פעמון בזנבו והוא משמיע בו רעש. והנה יש כאן דבר תמוה: הנחש הולך מרצונו להקיש את האדם, ולפני כן הוא מצלצל בפעמון - כאילו מזהיר: היזהר, אני עומד להקיש אותך! זה כמעט תרתי דסתרי - אם אתה בא להקיש, תהיה נחש שקט; מה אתה נותן פעמוני התראה ואזהרה? אבל כך היא מציאותו.
וההמשל כאן הוא ב"אוויל". הסברנו בעבר את ההבדל בין כסיל לאוויל: האוויל הוא לשון "אולי" - אדם שעל כל דבר יש לו קושיה: מי אמר? מה ההוכחה? איך אפשר לדעת? איפה זה כתוב? זו השיטה הספקנית, הסקפטיציזם, המטילה ספק בכל דבר, עד שגם עצם היותך כאן אינו ברור לגמרי אצלם. לעומתו הכסיל הולך אחר תאוות ליבו, ומכיוון שהוא נמשך אחרי תאוותו הוא בונה לעצמו אידיאולוגיה וטיעונים הגיוניים כביכול להסביר מדוע זה דווקא טוב.
נמשיל: האוויל עובר בדרך ורואה נחש. מיד הוא מתחיל: רגע, מי אמר שזה נחש? אולי זה סתם צינור? הרי יש צינורות צבעוניים... ואז בא העכסן ומצלצל לו בפעמון, כלומר: אדוני, שלא יהיו לך ספקות, אני מודיע לך שאני נחש. כך אומר הפסוק על האדם: בתחילת הליכתו אחריה יש לו פעמונים מבפנים - פעמוני התראה וזעקה שמזהירים אותו שהוא הולך ליפול ביד הנחש. בתחילה יש לו עדיין מלחמה פנימית, מוסר כליות המציק לו.
עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל־פָּח וְלֹא־יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא׃
הכבד הוא מקום משכן הדם, הוא המזכך את הדם. "עד יפלח חץ כבדו" - חץ התאווה מפלח את כבדו, כלומר מרתיח את דמו. "דמו רותח" הוא ביטוי לתאוות ולזנות. ואז הוא שוב אינו כשור אל טבח, ולא כעכס אל מוסר אוויל - אין לו עוד צלצולים, אין לו תחושת ייסורי מצפון, אלא "כמהר ציפור אל פח": הוא רץ במהירות אל הפח, ברצון ובשמחה, וליבו אינו נוקפו עוד.
וזו מציאות האדם: בפעם הראשונה שהוא נופל בחטא יש לו ייסורי מצפון, אבל בשנייה ובשלישית - כלשון הגמרא - נעשה לו כהיתר. כלומר הוא כבר אינו מתייחס לזה כעבירה כלל; זה הופך חלק מסדר יומו, דבר לגיטימי.
הגאון מווילנא מבאר את הפסוק על העולם הבא. "הולך אחריה פתאום כשור אל טבח" - ומתי סוף סוף יתעורר האדם הזה? "עד יפלח חץ כבדו": כשיגיע לכף הקלע, שם זורקים אותו ממקום למקום, מלאכי חבלה יורים בו חיצים, כלבים אוכלים אותו - רק אז יתעורר.
ועניין כף הקלע מסמל בדיוק את מציאותו של האדם ברדיפתו אחר התאוות. כתוב בספרים הקדושים: אדם שהיה בעולם הזה שטוף בתאוות, לאחר מותו הוא עדיין נמשך לאותן תאוות, אך אין לו גוף לממש אותן. מה הוא עושה? נפשו רצה ונקלעת ממקום למקום לרדוף אחר תאוותיו ואינה משיגה אותן - וזה ייסורים קשים ונוראים.
"כמהר ציפור אל פח" - זה הגיהינום, אומר הגאון. וכמו שאמרו חז"ל: "אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך". שאול הוא גיהינום, ומי יעלה על דעתו שהגיהינום יהיה בית מנוס? אלא שבתחילה דנים את האדם בייסורים קשים ומרים כל כך, עד שכשהוא רואה את הגיהינום הוא נראה לו כגן עדן. הרי הגיהינום הוא שנה, לא יותר, ואילו כף הקלע ושאר הייסורים יכולים להימשך אלפי שנים, רחמנא ליצלן. לכן נאמר "כמהר ציפור אל פח": מן הפח צריך לנוס, והציפור נסה דווקא אל תוך הפח - ומה ההיגיון? שאם אתה נרדף ממכה קשה בהרבה, גם הפח נדמה לך מקום מחסה.
וזה "ולא ידע כי בנפשו הוא". מה טעותו? שבכף הקלע דנים אותו בהרכבה של גוף ונפש יחד, ואילו בגיהינום דנים את הנפש לבדה - וייסורי הנפש קשים יותר, כמו שאמרנו בעבר. אתה כל כך מתאווה להגיע אל הגיהינום? דע לך שם זה "בנפשו", וזה חמור עוד יותר.
וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ־לִי וְהַקְשִׁיבוּ לְאִמְרֵי־פִי׃
כאן שלמה המלך אומר בעיקר את המוסר שאביו נתן לו. וכבר אמרנו בעבר שהקשבה פחותה משמיעה: בדבר החשוב נאמר "שמיעה", ובפחות ממנו "הקשבה". תחילה "שמעו לי" - תבינו את טעם דבריי ותראו שדבריי צודקים; ואחר שתראו שהעיקר צודק, "והקשיבו לאמרי פי" - כבר לא תבקשו ממני טעם והסבר לכל פרט, אלא תקשיבו בהקשבה בעלמא. וזה גם הגיוני: מי שהוכיח לי את צדקתו בעיקרי הדברים, איני מחפש אותו על כל פרט ונקודה; אני סומך עליו גם בפרטים.
אַל־יֵשְׂטְ אֶל־דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל־תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ׃
"אל ישט" מלשון לסטות. והמלבי"ם מבאר כדרכו תמיד את ההבדל בין דרך לנתיב: הדרך היא דרך הרבים, הנתיב הוא נתיבו של היחיד. "דרכיה" היא הדרך המרכזית - העוון המרכזי, הזנות עצמה. ולא רק ממנה תימנע, אלא "אל תתע בנתיבותיה" - אל תתעה בנתיבות הקטנות, דהיינו ההיכשלות בדברים הפחות חמורים: לא גוף מעשה העבירה, אלא רק לדבר עמה או רק להסתכל בה. בדברים אלו אומר הרמב"ם שהאדם חושב "לא יחשוב לי אלוקים עוון" - הוא סבור שאין בזה כלום: מה עשיתי, רק דיברתי, רק צחקתי.
ויותר מזה אומר המלבי"ם: ייתכן שהיצר הרע יפתה אותו ויאמר לו אדרבה, אם תדבר עמה ולא תימשך לדבר עבירה - יש לך שכר כפול. וכי מה החוכמה להימנע מעבירה כשאין פיתוי? החוכמה היא להימנע כשיש פיתוי. מי שלא דיבר עמה כלל, אין לו פיתוי בכלל; לכן בוא, דבר, צחק - ובכל זאת אל תבוא לדבר עבירה. כעין מה שאמרו בגמרא: "ניזיל אפתחא דבי זונות וניכוף יצרא ונקבל אגרא" - נלך דרך פתח בית הזונות ונכוף את יצרנו ונקבל שכר. אבל מי יכול לומר דבר כזה? רק אדם ענק. לאדם רגיל אומרים: אדוני, יש סיכוי שמן הפתח תיכנס פנימה. לכן נאמר "נתיבותיה" - גם לנתיבות הקטנות אל תלך, גם מסעיפי העבירה תימנע.
כִּי־רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל־הֲרֻגֶיהָ׃
אל תסטה אל דרכיה הגדולים - "כי רבים חללים הפילה". ואל תבטח בצדקתך ותאמר: אני לא אבוא לידי עבירה, אתה יודע על מי אתה מדבר, זה נכון לאנשים קטנים - כי "עצומים כל הרוגיה". "עצומים" הכוונה גדולים, כמו "במים אדירים" שהקב"ה הטביע במים את האדירים, את המצרים. כך גם כאן: הרוגי התאווה הם עצומים - גדולים בתורה וגדולים ביראה, שנכשלו או כמעט נכשלו בעוון התאווה.
וכמה דוגמאות הביאה הגמרא: מי שנדמה לו היצר הרע כאישה יפה על העץ, והתחיל לטפס על העץ כדי לעבור עמה עבירה. או מה שמובא "נורא בי עמרם" - שצעקו אש בביתו של עמרם, ומי הוא עמרם? עמרם חסידא, לא סתם צדיק אלא חסיד, שהיא מדרגה גבוהה של צדקות, ואף בו בערה אש התאווה.
ואם תאמר: אם עצום כשל ונפל, מה אתם רוצים ממני? התשובה: ולמה עצום כשל ונפל? מפני שתעה בנתיבותיה. אבל מי שאינו מגיע כלל אל הנתיבות, אין שום חשש שייפול. נתנו על זה משל: אדם הגיע לבית משפט, והשופט אומר לו - אתה נאשם בהריגה, נסעת במהירות 120 בכביש עירוני, אדם נכנס לכביש ודרסת אותו. משיב הנאשם: העובדות אמת, אבל האם כבודו היה יכול לבלום במהירות 120? אנוס גמור הייתי. אומר לו השופט: אתה צודק, בשלב הבלימה אכן היית אנוס - אבל אני תובע אותך על כך שנסעת 120 בשטח בנוי. כך הדבר כאן: מי שתועה בנתיבותיה מגלה פתאום שאין לו בלמים. נכון, במקום שאתה שם אין בלמים - אבל אילו מראש לא היית מגיע לנתיב, לא היית מגיע למצב של חוסר בלמים. וזו עצם התביעה.
דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל־חַדְרֵי־מָוֶת׃
"שאול" הוא הבור העמוק, וייתכן שאדם ייפול לשאול עוד לפני מותו - עצם הנפילה לשאול היינו נפילה לתוך בור עמוק. מי שהולך אפילו דרך ביתה, כבר הולך בדרכי שאול, כבר נפל לבור עמוק. ותדע: בבור הזה "יורדות אל חדרי מוות". בשאול ייתכן שנפלת ונחבלת ואתה עדיין חי, אבל ההמשך מן השאול הוא אל המוות. מי שמגיע לשם, משם יורדים אל חדרי מוות - אתה ודאי תבוא לדבר עבירה. אם באה עבירה לידך ולא ריחקת אותה אלא התקרבת מעט, דע שבסופו של דבר תגיע גם פנימה.
הגאון מווילנא מעמיד את סדר הפסוקים כנגד לשון הווידוי. תחילה "אל ישט אל דרכיה", אחר כך "אל תתע בנתיבותיה", אחר כך "רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה", ולבסוף "דרכי שאול ביתה יורדות אל חדרי מוות". וכנגד זה אנו אומרים בווידוי: "תעינו, תעתענו, סרנו ממצוותיך וממשפטיך הטובים ולא שווה לנו".
ההבנה הפשוטה ב"ולא שווה לנו" היא: אני רואה עכשיו שזה לא השתלם, שהעסקה עם היצר הרע לא הייתה משתלמת. ובזה מיישבים שאלה ידועה: הרי לתשובה צריך וידוי וצריך גם חרטה - והיכן החרטה בנוסח הווידוי? "אשמנו, בגדנו, גזלנו, תעינו, תעתענו" הוא וידוי, אבל חרטה מניין? התשובה: "ולא שווה לנו" הוא החרטה. עכשיו אני מודה שלא היה שווה לי. מה נשאר לי מן הסטייק של אתמול? מה נשאר לי מן האיסור שאכלתי לפני שנה? מכל עבירה שעשיתי - לא שווה לנו. כשאני מסתכל על מאזן רווח והפסד, לא היה שווה. זה גדר חרטה.
אבל הגאון מווילנא מבאר באופן נפלא את סדר הירידה. "תעינו" - זו הטעות הראשונה. דרכו של היצר הרע כשהוא בא לפתות, ועיקר התגרותו היא בעוסקים בתורה, שכן השאר הם כקליינטים קבועים שלו, והעוסק בתורה הוא בשבילו אתגר, קליינט רציני. אז בתחילה הוא בא אל הלומד ואינו אומר לו חס ושלום אל תלמד. אדרבה, תלמד - אבל צריך גם ליהנות בחיים. יש עוד דברים טובים, גם ללמוד וגם ליהנות, מה אתה נזיר? תיהנה. זו הטעות: חשבנו שאפשר גם זה וגם זה, גם תורה וגם הנאות, "מזה ומזה אל תנח ידך" - וזה "תעינו".
"תעתענו" - לאחר שהוא מגיע למצב של גם לימוד וגם הנאות, הוא מתרגל לרדוף אחר ההנאות ושוב אינו יכול בלעדיהן. ממילא זה בא על חשבון הלימוד: יש לך שיעור? אשלים אחר כך. והיצר אומר לו: אדוני, אם לא תעשה את מה שאתה רגיל אליו, זה לא בריא לך, אתה עלול להיות חולה. וכך הוא מושך אותו להיות דבוק באותן הנאות, עד שעזבנו את עסק התורה - וזה "תעתענו".
"סרנו ממצוותיך וממשפטיך הטובים" - מצוות עדיין יש לו, אבל הוא כבר אינו רודף אחריהן. פעם היה הוא היוזם, היה מארגן ומחפש ומזמין אחרים להצטרף; עכשיו אם תזדמן מצווה או אם ילחצו עליו - אתה עשירי, אתה משלים מניין - נו, ניכנס. אבל הרדיפה אחר המצוות פסקה.
ולבסוף "ולא שווה לנו" - אומר הגאון מווילנא: לא היה שווה אצלנו; אפילו נזדמנה לנו מצווה בלא טרחה ובלא יגיעה, אף על פי כן לא עשינו אותה. למה? כי כבר ממש לא שווה בעיניי. כלומר, בתחילה רדפתי אחר המצוות, אחר כך ירדתי מזה ורק קיימתי מה שהזדמן, ולבסוף גם כשאומרים לי הנה מצווה בלי שום מאמץ - עזוב, עזוב. שהמצוות כבר אין להן ערך בעיניו כלל, ואינו מחשיב אותן למאומה. כך היא דרכו של היצר הרע, כן יצילנו השם.
האישה הזרה מסלקת אחד אחד את כל החששות - "אין האיש בביתו", "הלך בדרך מרחוק", "צרור הכסף לקח בידו", "ליום הכסא יבוא ביתו" - ובריבוי דבריה היא מטה את ליבו ומדיחה אותו ממקומו. הנפילה עצמה באה "פתאום", שכן זו דרכו של היצר: למנוע התבוננות. בתחילה עוד יש לאדם פעמוני אזהרה פנימיים, והוא הולך כשור אל טבח; אך משפולח חץ התאווה את כבדו, הוא רץ כציפור אל פח ונעשה לו כהיתר, ולפי הגאון מווילנא רמוזים כאן כף הקלע והגיהינום. ומכאן המוסר: לא רק מן הדרך הראשית של העבירה יש להימנע, אלא גם מנתיבותיה הקטנות - דיבור, הסתכלות, קירוב - שהרי "עצומים כל הרוגיה", ומי שהגיע לנתיב מגלה שאין לו בלמים. ובסדר הווידוי: תעינו, תעתענו, סרנו ממצוותיך, ולבסוף לא שווה לנו - ירידה מדורגת שתחילתה בפשרה קטנה וסופה באיבוד ערך המצוות כולן.