פתיחה
בחלק זה של פרק ז' שלמה המלך פורש לפנינו תמונה חיה: הוא עומד בחלון ביתו, משקיף החוצה, ורואה נער חסר לב ההולך אל בית האישה הזרה. שלמה איננו מסתפק בתיאור המעשה, אלא מתאר שלב אחר שלב כיצד אדם נופל: איך הוא צועד, איך היא יוצאת לקראתו, ובעיקר - באילו מילים היא מפתה אותו. המלבי"ם מבאר את הדברים בפשוטם, והגאון מווילנה מגלה שמאחורי אותה אישה זרה עומד היצר הרע עצמו, ובדרכי הפיתוי שלה גנוזה כל תורת פיתויי היצר.
בנשף בערב יום - שני שלבים בדרך
בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה׃ (ט)
אומר המלבי"ם: בתחילה הוא רק עובר בשוק, ב"נשף". המילה נשף יכולה לסמל את תחילת הלילה או את לפנות בוקר, תחילת היום; וכיוון שכאן מדובר דווקא בתחילת הלילה, מדגיש הכתוב "בערב יום" - בערוב היום, בתחילת הלילה. זה השלב הראשון. בשלב השני הוא כבר צועד ממש אל דרך ביתה, וזה כבר "באישון לילה ואפלה".
והנה אישה לקראתו - הבא להיטמא מסייעין לו
וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב׃ (י)
הוא התכוון ללכת דרך ביתה - והנה היא יוצאת לקראתו. הגמרא אומרת: הבא להיטמא פותחין לו, והזוהר הקדוש אומר מסייעין לו. מי שרוצה להיטמא מקבל על כך כביכול סייעתא דשמיא: נפתחים לפניו מקומות ואפשרויות שלא היו לו קודם לכן. אתה רוצה? אומר לו הקדוש ברוך הוא: אני אדאג לך, אתן לך ממה שאתה חפץ. וזהו "והנה אישה לקראתו" - הוא הלך לקראתה, הלך לקראת העבירה, ופתאום היא כבר באה לקראתו.
"שית זונה" - שית כמו "חשופי שת", והוא בא לסמל את המקומות המכוסים, מקום הערווה; היא כמו טבועה בזנות מצד טבע גופה. "ונצורת לב" - הלב מסמל את כוח הממשלה שבאדם, את יכולתו למשול בכוחות נפשו וברצונותיו. אבל אצלה יש מצור על הלב: אין לה שום שלטון על ליבה, אלא ליבה כולו נתון ונצור ביד היצר הרע.
הומיה היא וסוררת
הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת בְּבֵיתָהּ לֹא־יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ׃ (יא)
המלבי"ם מבאר שכל טבעה אינו בדרך השקולה ובדרך השיווי; ואדם שעושה מעשיו בדרך שקולה אינו מגיע לדרך עבירה. אבל היא במידותיה "הומיה" - כל הזמן כועסת, מרבה רעש ומרבה צעקות. ואל תחשוב שהיא הומיה רק על העבדים והשפחות שלה, אלא "וסוררת" - מכעיסה את בעלה ואת בני ביתה. ולא זו בלבד, אלא שבמקום להיות בתוך ביתה צנועה וחסודה, היא יוצאת מגדר הצניעות: "בביתה לא ישכנו רגליה". תמיד יש לה לאן לצאת - לחנות הזאת, אל השכנים ההם, מסכת ביקורים שלמה. היא כל הזמן מחפשת את היציאות החוצה.
שלושה שלבים של יציאה
פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת וְאֵצֶל כׇּל־פִּנָּה תֶאֱרֹב׃ (יב)
המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין "חוץ" לבין "רחובות". החוץ הוא אחורי הבית - אותו מקום פנוי שמאחור; והרחוב הוא לפני הבית, מה שאנו קוראים היום רחוב. בתחילה היא בחוץ: אינה יוצאת מיד לרחוב, אלא מסתובבת מאחורי הבית, שגם שם אפשר לפגוש אנשים ושכנים. בשלב השני "ברחובות" - היא כבר יוצאת ממש לרשות הרבים, למקום מלא אנשים. ובשלב השלישי "ואצל כל פינה תארוב" - היא כבר אורבת כדי לצוד את ההולכים בצידי הרחובות.
וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ׃ (יג)
גם כאן ירידה מדחי אל דחי: בתחילה היא רק מחזיקה בו, באותו איש ההולך ברחוב; אחר כך היא מוסיפה תעוזה ונושקת לו; ולבסוף היא מעיזה פניה ואומרת לו את הדברים במפורש. "העיזה" הוא משורש עיזוז, מלשון עוז וכוח - כאילו אזרה אומץ ואמרה לו.
כל מהלך הפיתוי
זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי׃ עַל־כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ׃ מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם׃ נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן׃ לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד־הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בׇּאֳהָבִים׃ כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק׃ צְרוֹר־הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ׃ הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ׃ (יד-כא)
קראנו את כל המהלך כדי לדעת לאן הסיפור הזה חותר ומהי מגמתו. ועכשיו נשוב ונתבונן בכל פרט.
היצר הרע מתחיל במצווה
"זבחי שלמים עלי, היום שילמתי נדרי" - היא פותחת ואומרת לו שהיא מזמינה אותו לסעודת מצווה, חס ושלום לא לעבירה. לאכול מבשר שלמים זו מצווה, וגם יש בזה שמחה: היום שילמתי נדרי, וכשאדם משלם נדרו יש לו שמחה. אומר המלבי"ם: היצר הרע, כשהוא מתחיל עם האדם, מתחיל במצוות ולא בעבירות. קודם כל מצוות, ומשם הוא כבר יוביל אותך לאן שהוא רוצה.
הגאון מווילנה מבאר יותר: היצר הרע בתחילה אינו מפתה את האדם לדבר עבירה, כי מי ישמע לו? וכי יאמר לו "בוא תחלל שבת"? הרי יעלה על הדעת? לכן הוא אומר לו: יש כאן מצווה. מצוות אתה אוהב, נכון? רק מצווה אני מציע לך. ודרך המצווה הוא מושך אותו. וכיצד דרך המצווה מגיעים לעבירה? על כך אומר הגר"א: "אין יצר הרע בא אלא מתוך אכילה ושמחה", ושני הדברים האלה יש בזבח שלמים. יש בו אכילה שהיא מצווה, ויש בו גם מצוות שמחה - "ושמחת לפני ה' אלוקיך". ומתוך האכילה והשתייה והשמחה הזאת, אומר היצר, כבר אוביל אותך לשמחה שאני רוצה שתגיע אליה. אבל ההתחלה היא שמחה של מצווה ואכילה של מצווה.
למה דווקא "שילמתי נדרי"?
מדוע היא מדגישה "שילמתי נדרי"? מסביר הגאון מווילנה: יש נדר ויש נדבה. חז"ל אומרים שנדר הוא "הרי עלי", ונדבה היא "הרי זו". בשניהם האדם מתחייב להביא קורבן שלמים, וההבדל הוא באחריות. אם אמר "הרי עלי קורבן שלמים", והקצה בהמה לשם כך, ולמחרת בבוקר מצא שנטרפה הבהמה - חייב להביא אחרת, שהרי אמר "עלי", והחיוב עדיין מוטל עליו. אבל אם אמר "הרי זו נדבה", ונטרפה הבהמה - פטור, אינו חייב באחריותה.
ומעתה, מתי אדם שמח יותר כשסיים להקריב את קורבנו - בנדר או בנדבה? בנדר. כי בנדר כל הזמן יש חשש: שמור על הבהמה היטב, שאם תאבד תצטרך להביא אחרת. וכשהקריב - נרגע, נפטר מן החיוב. אבל בנדבה אין שמחה גדולה כל כך, שהרי אילו הייתה נטרפת היה פטור. לכן היא אומרת לו: "היום שילמתי נדרי" - אתה יודע איזו שמחה גדולה יש לי? הייתי חייבת באחריותו, וקיימתי והקרבתי ויצאתי ידי חובה. ודקדקו בלשון: מפני שזה נדר שהוא "הרי עלי", לכן אמרה "זבחי שלמים עָלָי" ולא בבחינת נדבה. וכיוון שמדובר בקורבן, יש גם מצווה לאכול ממנו שלא יבוא לידי נותר.
בין הגדרות
אומר הגאון מווילנה: כל ענייני פיתויי היצר הרע הם בדבר שמעורב בו טוב ורע. להיכן הולך היצר הרע? בין שני מפתחי הלב - אינו הולך בדרך המרכזית אלא בצדדים. וכן הנחש, כמו שאומר המדרש, דרכו ללכת בין הגדרות. מהי הליכה בין הגדרות? הנחש אינו אומר לך "בוא חלל שבת", שהרי לא תשמע לו. הוא אומר: תשמע, הדבר הזה הוא רק גדר וסייג, חכמים תיקנו אותו רק כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ואין זה ברור שאסור, ואפילו יש בזה מחלוקת בפוסקים. זהו "בין הגדרות" - הוא הולך אל הגדרים ואל הסייגים, אל הדברים שאינם מוחלטים, שטוב ורע מעורבים בהם. דבר שהוא רע מושלם - מי ישמע לו? הוא מתחיל מבין הגדרות, עד שנעשה בעל הבית והולך כבר באמצע.
ולכן מהיכן הוא מתחיל? מאכילה של מצווה ומשמחה של מצווה. אומר הגר"א: התבונן, אין אכילה של מצווה בעולם גדולה יותר מן השלמים. אפילו אכילת שבת - הגמרא אומרת שב"כסא דהרסנא", כוס דגים בקמח, שהוא מאכל פשוט ביותר, יוצאים ידי חובה. אבל בשלמים עצם האכילה היא מצווה, וצריך להיזהר שלא יבוא לידי נותר, ויש בה גם מצוות שמחה. וזה מה שאומרת לו אותה אישה זרה, שהיא היצר הרע: "זבחי שלמים עלי, היום שילמתי נדרי". תראה, אומר לנו שלמה, מהיכן הדבר מתחיל: משמחה של מצווה ומאכילה של מצווה. אבל משם הוא כבר ירגיל אותך. אתה תמיד מחפש רק סיום, רק סעודת מצווה, לא אכילה סתם של חולין; ומזה תתחיל לחפש סטייקים טובים, וכשתתרגל לסטייקים הגונים תחפש מסעדות, ואחר כך תחפש גם דברים שאינם כשרים לגמרי, כי יאמרו לך שיש דברים משובחים יותר - כבד אווז שהכשרות שלו אינה כל כך, אבל "זה בסדר, אפשר לסמוך גם על כשרות כזאת". ומהיכן התחיל הכול? מסעודות מצווה. ומשם הוא נגרר לאט לאט. דרכו של היצר הרע לגרור את האדם מדבר היתר אל דבר איסור, ובזה כל פיתוייו, ומזה צריך להיזהר ולהישמר.
יצאתי לקראתך - לשחר פניך
עַל־כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ׃ (טו)
נשוב לביאור המלבי"ם. בתחילה היא אומרת לו שראתה אותו הולך ויצאה לקראתו, ואחר כך היא מוסיפה ומעיזה פניה ואומרת שיצאה "לשחר פניך" - ממש לבקש אותו. יש כאן הבדל גדול: אם אני פוגש מישהו בחוץ ואומר לו "ראיתי אותך דרך החלון ויצאתי", אין בזה חשיבות כמו באומרי "לא ידעתי שאתה עומד לבוא, ואני יצאתי לגשת אליך הביתה". בהתחלה היא אומרת: ראיתי אותך דרך החלון ובאתי לקראתך; ואחר כך היא מעיזה עוד יותר בפיתויה: אני יצאתי להגיע אליך הביתה, ופתאום אני רואה שאתה כאן.
והגר"א מבאר את לשון הפיתוי: "אני יודע שאתה אוהב מצוות ואני אוהבך מאוד". כך היצר הרע יוצא לקראת האדם בתחילה - רק מפני שאתה אוהב מצוות אני מזמן לך מצוות כאלה. אני דואג לך: קורבן שלמים, כמה מצוות קיימת היום, אשריך! גם מצוות שמחה, גם אכילת בשר שלמים, גם ניצלת מאיסור נותר, גם הקרבת קורבנך. "יצאתי לשחר פניך" - לבקש אותך, כי אני יודע שאתה כל כך אוהב מצוות, "ואמצאך" - ומן השמיים עזרו שמיד מצאתי אותך. הוא נותן לו תחושה שהייתה כאן סייעתא דשמיא.
מרבדים רבדתי ערשי
מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם׃ (טז)
היא ממשיכה ומעיזה פניה ואומרת לו: בוא לין אצלי בבית. הנה יש לי מיטה מרופדת במרבדים יקרים, ואתה יכול לשכב שם. המלבי"ם מסביר שהמרבדים הם כעין תכשיט ששמים סביב המיטה, וזוויותיהם מחוטבות וחתוכות ביושר, ולכן נקראים "חטובות"; והם מוקפים ב"אטון מצרים" - מיתרים יקרים ששמים מסביב, כמו רביד הזהב.
נפתי משכבי - ערש ומשכב
נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן׃ (יז)
המילה "נפתי" היא או מלשון היתוך, או מלשון "נופת צופים", להזיל ולצקת, כמו דבש ונופת צופים; והמשמעות שפיזרה וריקמה חומרי ריח ובשמים על משכבה. ורש"י מסביר שהיא מלשון הנפה ונפנוף: כשרוצים שהריח הטוב יתפשט בכל הבית מנפנפים כדי לפזרו. כלומר: "נפנפתי משכבי מור אהלים וקינמון" - שמתי שם מור ואהלים וקינמון כדי שבמקום הזה יהיה לך ריח טוב.
ונשים לב, אומר המלבי"ם: בתחילה אמרה "מרבדים רבדתי ערשי", ואחר כך "נפתי משכבי". מה ההבדל בין "ערשי" ל"משכבי"? גם כאן התעוזה הולכת וגוברת. בתחילה היא אומרת: יש לי בבית מיטה מרופדת במרבדים, בוא שכב בה. ואחר כך היא אומרת "נפתי משכבי" - המקום המיוחד למשכב שלי, כלומר בוא ושכב במיטתי שלי. וזו העזת פנים גדולה יותר, ותוספת על מה שאמרה מקודם.
משכב - מי שאינו מתבונן בדרכיו
מהו "מור אהלים וקינמון"? מסביר הגאון מווילנה: אדם שהולך בעולמו נמשך אחר תאוותיו והנאותיו ואינו מתבונן בדרכיו - זה נקרא "משכב". למה משכב? כי אדם השוכב על מיטתו הוא פסיבי; כך גם מי שאינו מתבונן בדרכיו: "מה נשמע? זורמים". הוא זורם - גם הירקון זורם, ולאן הוא זורם? לביוב. מי שאינו מתבונן בדרכיו הוא זורם, וזהו "משכבי": אינו ערני לראות מה קורה עמו. כמו שהגמרא אומרת, שכדי לבדוק אם הדג חי או טריפה רואים אם הוא שוחה נגד הזרם; ועל הבעל שם טוב מסופר שהיה לוקח רק דגים ששוחים נגד הזרם, ולא דגים רגילים. מי ששוחה נגד הזרם הוא חי; ומי שאינו שוחה אלא נסחף - הרי הוא על משכבו, שוכב ונותן לזמן להסיע אותו.
וזה מה שהיצר הרע בא ואומר לאדם: אינך צריך להתבונן בדרכיך, לך אל כל אשר יחפוץ ליבך. והאדם משיב: אבל הרי זו עבירה, וזה איסור, ואם זה איסור הרי יתבעו אותי על כך, יש דין ויש דיין! אומר לו היצר: אין לך מה לדאוג, אדרבה - "נפתי משכבי". "נפתי" מלשון תנופה, כלומר את הכול אני מנפנף בקלות. הרי כתוב שמי שעושה תשובה, הזדונות נהפכות לו לזכויות! מה אתה דואג? כל מה שעכשיו הוא "משכבי", שאתה זורם ועושה את כל העבירות - אחר כך תנפנף את זה בקלות, ולא עוד אלא שתהפוך את זה לזכויות. איזה שכנוע משכנע היצר הרע.
מור ואהלות וקציעות - חטא, עוון ופשע
ומה התוספת "מור אהלים וקינמון"? אומר הגאון מווילנה: מצאנו פסוק נוסף - "מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ". שימו לב להבדלים: שם "מור" וכאן "מור"; שם "אהלות" וכאן "אהלים"; שם "קציעות" וכאן "קינמון". וחז"ל דורשים על הפסוק ההוא: אל תקרי בגדותיך אלא בגידותיך - ללמדך שהבגידות שאדם בגד, בסופו של דבר ייהפכו לו לזכויות.
אלא שיש שלושה מיני עבירות: חטא, עוון ופשע. חטא הוא בשגגה או עבירה קטנה, ועל ידי שעושה עליה תשובה מאהבה היא נהפכת למצווה גדולה. עוון הוא חמור יותר, כבר לא בשגגה, ואי אפשר להחשיבו במעלת החטא - גם אם עשה תשובה לא יגיע למדרגה שבה נהפך הדבר למצווה גדולה. וכל שכן פשע, שהוא בכוונת תחילה, שוודאי אינו יכול להיות במעלת העוון.
ולפי זה מבאר הגר"א את שלוש המילים שבפסוק ההוא: "מור" הוא בלשון זכר וגם בלשון הקודש, ושני אלה מסמלים חשיבות - והוא כנגד החטא, שאם תעשה עליו תשובה ייהפך למור. "אהלות" הוא בלשון הקודש אבל כבר בלשון נקבה, והוא כנגד העוון: כשתעשה עליו תשובה הוא לא יאיר ויזרח כמו המור, כי נקבה היא מלשון תשוש כוח, אין בה כוחו של זכר. והשלישי, "קציעות", הוא גם נקבה וגם לשון תרגום, והוא כנגד הפשע: הפשע לא יגיע למדרגת מור ואף לא למדרגת אהלות, אלא רק לבחינת קציעות.
כך מטעה היצר הרע
ועכשיו, אומר הגר"א, ראו כיצד היצר הרע - המסומל כאן באותה אישה - מטעה את האדם. הוא בא ואומר לו: אין לך מה לדאוג, עשה ככל העולה על רוחך, חטא, עוון ופשע. יש דין ויש דיין? "נפתי משכבי" - את הכול אני מנפנף, את הכול מביאים לך לריח טוב, ועוד תקבל על זה שכר, תעשה אחר כך תשובה מאהבה ותקבל שכר נוסף.
והנה ההטעיה שבלשון: "מור" - זכר ולשון הקודש, זה אמת, זה כנגד החטא. אבל האמת היא שהעוון הוא בגדר "אהלות", לשון נקבה, כלומר לא תקבל עליו שכר גדול כל כך; והיצר הרע אומר לו: מה פתאום, "אהלים"! גם זכר וגם לשון הקודש. וכן הפשע, שהאמת היא שהוא בגדר "קציעות", גם לשון נקבה וגם לשון זרה, לשון תרגום; והיצר מטעה אותו ואומר: מה פתאום, "וקינמון"! גם ריח טוב, גם בלשון זכר וגם בלשון הקודש. האמת היא "מור ואהלות וקציעות כל בגדותיך", אבל היצר הרע מראה לו "מור אהלים וקינמון" - כל הבגידות שאתה בוגד ייהפכו לדבר נפלא, למצווה גדולה לכשתעשה תשובה. ולכן, תרגיש חופשי, עשה ככל העולה על רוחך.
לסיכום:
שלמה המלך מתאר מהלך שלם של נפילה: הנער עובר בנשף ומגיע באישון לילה, וכשהוא רוצה להיטמא - פותחין לו ומסייעין לו, והאישה כבר יוצאת לקראתו. היא עצמה נצורת לב, הומיה וסוררת, שאין רגליה שוכנות בביתה, והיא עולה משלב לשלב: מן החוץ אל הרחובות ואל האורב בכל פינה, מהחזקה לנשיקה ולהעזת פנים, ומ"ערשי" ל"משכבי". ומאחורי כל זה עומד היצר הרע, שלעולם אינו פותח בעבירה אלא במצווה - בזבחי שלמים, באכילה של מצווה ובשמחה של מצווה, ובהליכה "בין הגדרות" - ומשם גורר את האדם מהיתר לאיסור. ובסוף הוא מבטיח לו שהכול ינופף בקלות וייהפך לזכויות, ומטעה אותו ב"מור אהלים וקינמון" במקום "מור ואהלות וקציעות". מכאן האזהרה לאדם: לא להיות שוכב וזורם, אלא ערני ומתבונן בדרכיו, כדג השוחה נגד הזרם, שרק הוא הדג החי.