פתיחה: שמירה מפני האישה הזרה
פרק ז' במשלי פותח בקריאה נוספת של שלמה המלך אל הבן: להחזיק בתורה ובמצוות ולשמור עליהן שמירה מעולה, ומתוך כך להינצל מן האישה הזרה ומן הנוכריה. בהמשך הפרק מתאר שלמה מראה שראה מבעד לחלון ביתו: נער חסר לב ההולך שלב אחר שלב אל בית האישה הזרה. המלבי"ם מפרש את הפרק בשני מישורים: כפשוטו, באזהרה מפני עריות, ובנמשל, באזהרה מפני חכמות זרות ודעות כפרניות.
אמירה ומצווה - שמירה וצפינה
בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי וּמִצְוֺתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ׃
כבר למדנו את ההבדל בין אמירה לבין מצווה. מצווה היא לשון הכרח: אני מצווה אותך, אני מחייב אותך, וזו הבחינה של "מצוות אביך", שהאב מסמל את החיוב. ולכן דווקא על המצוות נאמר "תצפון איתך" - לצפון פירושו לשמור את הדבר תמיד בלב ולא לשכוח, שמירה גמורה. מדוע? כיוון שבאופן טבעי האדם רוצה לפרוק עול, אינו אוהב שמחייבים אותו ושמכריחים אותו, ולכן דווקא כאן נדרשת צפינה.
ולעומת זאת "שמור אמרי" - האמרים הם המוסרים שבתורה, דברי האמונות והדעות. גם אותם צריך לשמור ולקבל, אך הם טעונים שמירה בלבד ולא צפינה. שהרי כפי שדיברנו בפרק הקודם, לאדם קל יותר לקבל את המוסרים ואת האמונות, והחלק הקשה הוא קיום המצוות. ואדרבה, כשאדם כופר באמונה זה נובע מכך שאינו שומר את המצוות: אומרים לו הרי אתה סותר את עצמך, מאמין בה' ואינו שומר מצוותיו? והוא משיב: אם כן, גם איני מאמין. נמצא שהכפירה נולדת מאי-שמירת המצוות. לכן האמונה דבר קל יחסית והיא צריכה "שמירה", ואילו המצוות הן החלק הקשה והן צריכות "תצפון איתך".
"וחיה" - ושמירת התורה כאישון העין
שְׁמֹר מִצְוֺתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ׃
המצוות - "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". וכבר הזכרנו בשיעורים הקודמים: היכן תוחלת החיים הארוכה ביותר בארץ ישראל? בבני ברק, אף שאין שם עיסוק מיוחד בספורט ובמזון אורגני. ולעומת זאת תוחלת החיים הקצרה ביותר נמצאת בחיפה, מקום שיש בו מחלות וכימיקלים רבים, והוא גם מן המקומות הרחוקים ביותר מיהדות. זה לעומת זה. "שמור מצוותי וחיה" - מי ששומר את מצוות ה' זוכה לחיים.
והתורה היא בחינת מאור העיניים, היא מאירה את עיניו של האדם, וזהו "ותורתי כאישון עיניך": התורה שאני מלמד אותך תראה לך את הדרך, ולכן שמור עליה כשם שאתה שומר על אישון העין. וכידוע, האיבר הנשמר ביותר בגוף האדם הוא העין: הלכלוך הקטן ביותר כבר פוגם בראייה ומזיק. אדם יכול לעבוד בידיים מלוכלכות בגריז ובבוץ, אך אבק זעיר בעין כבר מפריע וגורם נזק. כך בדיוק עליך לשמור את התורה, שהיא העין השכלית, כשם שאתה שומר על העין הגופנית.
ומהו מקור המילה "אישון"? רש"י אומר: אישון הוא השחור שבעין, ונקרא כך משום שהוא דומה לחושך - כמו הביטוי "באישון לילה". דרך השחור, דרך החשוך שבעין, האדם רואה. ולפי המצודת ציון, אישון הוא החלק הקטן והשחור שבעין, ומי שמסתכל בעין חברו רואה בה איש קטן, ולכן נקרא "אישון" מלשון איש קטן - כמו "אמינון", שאבשלום התכוון בו להקטין ולהשפיל את אמנון.
ומישהו אמר פעם: מדוע האדם מסתכל בעין חברו ורואה את עצמו קטן? כדי לומר לו - כך אתה נראה בעיני חברך. וכמובן הדבר הדדי. ובאותו עניין: כתוב שבהספד אסור להמציא דברים שלא היו, לומר שהיה קם בנץ בשעה שקם בתשע או בעשר, אבל מותר להוסיף מעט בשבחו. ולכאורה, מה ההבדל, וכי שקר גדול אסור ושקר קטן מותר? אלא שבאופן טבעי אדם רואה את עצמו יותר ממה שהוא ואת חברו פחות ממה שהוא. לכן כשאתה מוסיף מעט בשבחו - זה בדיוק המינון המדויק, זהו גודלו האמיתי. אבל להוסיף הרבה ולומר דברים שכלל לא היו בו, זו כבר בחינה של שקר.
קשירה על האצבעות וכתיבה על לוח הלב
קׇשְׁרֵם עַל־אֶצְבְּעֹתֶיךָ כׇּתְבֵם עַל־לוּחַ לִבֶּךָ׃
כל מעשה שאתה עושה באצבעותיך יהיה על פי התורה, כאילו התורה קשורה באצבעותיך. "כותבם על לוח ליבך" - כל מחשבות הלב וכל הרהוריו יהיו לפי דרכי התורה והחכמה. הלב, כפי שהסברנו, מסמל את כוח הממשלה שבאדם, הוא המושל בנפש, וצריך שציורי החכמה ועסק התורה יהיו כתובים עליו, חרותים על הלוחות. ומדוע? כי על ידי זה אתה משבית את שאון הלב - את המחשבות הרעות ואת המשיכה אחר התאוות. וכדברי הרמב"ם: אין מחשבת עריות מצויה אלא במי שליבו פנוי מן החכמה. אם תכתוב את דברי התורה על לוח ליבך, אוטומטית יצאו ממך כל אותן מחשבות זרות ומחשבות עריות.
והגאון מווילנה מסביר כאן ביאור מעניין. אדם שרוצה לזכור דבר ומפחד לשכוח, מה הוא עושה? קושר חוט על אצבעו, וכשרואה אותו נזכר במה שעליו לעשות. וזהו "קשרם על אצבעותיך": את התורה ואת מצוות ה' אדם שוכח בקלות, ולכן עליו לעשות לעצמו סימנים שיזכירו לו תמיד את אהבת ה' ויראת ה'. וכשאדם לומד דברי חכמה, מה יעזור לו לזכור? לכתוב ראשי פרקים. אדם שהיה בשיעור וכתב לעצמו "למדנו עניין אהבת ה', למדנו עניין כך וכך" - אחר כך הוא זוכר. זו גם הסיבה שחיבר הרי"ף את חיבורו: הרי"ף הוא תמצית הגמרא ותמצית ההלכות, בלי השקלא וטריא אלא מסקנת ההלכה, וכשאדם רוצה לחזור על כל מה שלמד, הוא חוזר ונזכר על ידו. וזהו "כותבם על לוח ליבך" - כתוב את ראשי הפרקים, כדי שתוכל לעיין בהם ולהיזכר בכל מה שלמדת.
נמצא ש"קשרם על אצבעותיך" מכוון כנגד המצוות שאדם מקיים במעשה: כמו חוט שאדם קושר על אצבעו כדי לזכור, כך המצוות המעשיות מזכירות לו - אתה לובש ציצית, "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'". ו"כותבם על לוח ליבך" הוא בחינת התורה. מי שאינו רוצה לשכוח - יקשור ויכתוב, ועל ידי זה יזכור את כל מצוותיו יתברך.
החכמה כאחות והבינה כמודע
אֱמֹר לַחׇכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא׃
מבאר המלבי"ם: יש הבדל בין הקרבה אל האחות לבין הקרבה אל המודע. הקרבה אל האחות היא מצד התולדה - לא בחרת בה, היא הקרבה הקרובה ביותר, היא נולדה כאחותך. ואילו "מודע" - כמו "ולנעמי מודע לאישה... ושמו בועז" - פעמים רבות מבטא ידיד ורֵע, אדם קרוב למשפחה אף בלא קשר דם. הקרבה אל המודע היא מצד הבחירה החופשית: מי תהיה אחותי לא בחרתי, אבל מי יהיה רעי - כן בחרתי.
ולפי זה מבאר המלבי"ם: כבר למדנו שחוקי החכמה אין האדם יודעם מעצמו. חוקי החכמה הם ההכרעה בין טוב לרע, ענייני המידות - על מי ראוי לרחם ועל מי להתאכזר, קמצנות ונדיבות וכיוצא בזה. את זה האדם אינו יודע מעצמו, אלא מקבלו מן התורה הקדושה ומן ההשגחה העליונה על ידי נביא. לכן "אמור לחכמה אחותי את": כשם שהקשר עם האחות אינו בבחירתך אלא נגזר מכוח עליון, כך תאמר לחכמה - אני מקבל אותך בגזרה אף שאיני מבין, מקבלה מיד נביא שקיבלה מיד ה'.
ויותר מזה אומר המלבי"ם: נפש האדם ערוכה לקבל את חוקי החכמה, וחוקי החכמה טבועים בנפש האדם מיצירתה. אבאר את הדברים. אין חברה בעולם שאומרת שלגיטימי לרצוח, לנאוף או לגנוב. יש חברות שיש בהן סלחנות כלפי רצח, אבל שהחוק יקבע שמי שחברו עשה לו כך וכך מותר לו לרצוח אותו - לא תמצא חברה כזו בעולם, גם לא בין הבושמנים ביערות העד באפריקה. בכל חברה קיימים הכללים הבסיסיים של לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף. ייתכן שחברה מסוימת פרוצה מאוד בגניבה - כמו אותו משל על מי שהלך עם פנס ממדינה למדינה לחפש את הצדק, וכשהגיע למדינה מסוימת התחיל לחפש את הפנס; או כדברי הגמרא שאם נשקך ארמי - ספור אחר כך את שיניך, ואם לחץ את ידך - בדוק שכל אצבעותיך עמך. אבל אין זה אומר שהפכו את הגניבה לדבר חוקי ולגיטימי. וזו הראיה שחוקי החכמה טבועים בנפש האדם מיצירתה: אילו היו חוקים סתם, מדוע קיבלו אותם כולם? מדוע מובן לכל שגניבה, ניאוף ורצח אינם טובים? אלא זו בחינת חכמה: האדם בנוי לקבלת החכמה, ידיעת מה ישר ומה אינו ישר, מה הגון ומה אינו הגון, מה ראוי ומה אינו ראוי. חוקי המוסר טבועים בנפש האדם מעת יצירתה, כמו האחות הקרובה מצד התולדה.
אבל הבינה היא דבר שאדם מתבונן ומבין מדעתו, מבין דבר מתוך דבר, וזה על ידי הבחירה החופשית שלו: אתה התבוננת והגעת למסקנה. לכן "ומודע לבינה תקרא" - הבינה היא בחינת מודע, כי אני יכול להגיע למסקנות על ידי העמקה ועיון, ויכול שלא להגיע אליהן אם לא אעמיק ואעיין. זו בחינת מודע ולא בחינת אחות, שהאחות היא מן הטבע.
אישה זרה ואישה נוכריה
לִשְׁמׇרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנׇּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה׃
כבר הסברנו בעבר את ההבדל: "אישה זרה" היא אישה שאינה אשתו, זרה לו, אך היא ישראלית. "נוכריה" לעולם מבטאת גויה, שכן נוכרי הוא תמיד גוי, ולא נגדיר נוכרי אדם מבני עמו. ואומר המלבי"ם: לרוב אין אדם נמשך ומתחבר לאהוב נוכריה - מה לו ולאישה נוכריה? - אלא אם כן פיתתה אותו. לכן נאמר "לשמורך מאישה זרה" סתם, כי מאישה זרה עלול הוא להימשך בטבעו, אבל מנוכריה אין הוא נמשך בטבע אלא אם כן "אמריה החליקה" - היו בדבריה דברי פיתוי שהחליקו לשונם כדי לקרבו אליה.
ומהו הנמשל? אומר המלבי"ם: העיונים הזרים - אותן חכמות שהן זרות לחכמת התורה - הם בחינת "אישה זרה". ואישה זרה, יש מצב שתהיה נשוי לה כדין: אם היא פנויה יישאנה, ואם היא נשואה - לכשתתגרש או תתאלמן יישאנה. כלומר, את החכמות הזרות לחכמת התורה אפשר "לשאת" בחופה וקידושין: להשתמש בהן כדי להשיג את חכמת התורה. וכמו שאמרו על הרמב"ם, שלמד את כל החכמות כרקחות וכטבחות לחכמת התורה, כדברים נוספים ונלווים אליה. זה אפשרי.
ולעומת זאת האישה הנוכריה מסמלת את דעות הכפירה ואת הפילוסופיה הכפרנית, שהן נוכריות לגמרי לתורה הקדושה. זה כבר לא "זר" שאפשר להתחתן עמו, אלא נוכרי שאין בו חיבור כלל, ויש לנכרו ולהרחיקו לגמרי. וכיצד בכל זאת מגיע אדם אל חכמת הכפירה והמינות? "אמריה החליקה". ולשון הגמרא: שאני מינות דמשכא - מי שמתחיל מעט להתעסק בענייני מינות, נפשו נמשכת אחר כך אחריה. אמרתי על כך בדרך צחות: גם מי שמתחיל עם מינוס קטן בבנק מגיע אחר כך לסכומים גבוהים, ועדיף לא להתחיל בזה כלל - "שאני מינוס דמשכא". ופעם יצא אחד מן הבנק עם חשבונות וראה באיזה גירעון רציני הוא נתון, ואמרו עליו: ספרי מינוס נושרים מחיקו.
על כל פנים, דברי הכפירה "אמריה החליקה" - דבריהם חלקים משמן. כך למשל דרכה של הנצרות למשוך באמרות חלקלקות על האהבה לאותו האיש ועל אהבה לכל אדם ועוד ביטויים כאלה, בשעה שכל מה שהפיצו בעולם היה שנאה ומסעי צלב. אבל תמיד ידברו בלשון חלקה על התחברות באהבה, ודבר זה מושך אנשים. לכן הזהיר: זו נוכריה, היזהר מ"אמריה החליקה". אבל אם תהיה קשור לתורה - "אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא" - התורה תשמור אותך ותגן עליך. שאם תכתוב את דברי התורה על לוח ליבך, לא יישאר בלב מקום פנוי למחשבות זרות, והתורה תשמור אותך מחלקת לשונו. כך ניצול האדם משתי הבחינות גם יחד: מאישה זרה ומאישה נוכריה.
החלון והאשנב - הנגלה והנסתר
כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי׃
מה ההבדל בין חלון לאשנב? מצינו אשנב אצל אם סיסרא: "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב", וגם שם עומד המלבי"ם על ההבדל. החלון הוא חלון כפשוטו, ודרכו רואים את הדברים הגלויים. אבל האשנב הוא חלון העשוי בחכמה, ועל ידו אפשר לדעת דברים נסתרים - מין ממיני הקסם שעל ידו יודעים נסתרות, במושגי ימינו מעין כדור בדולח. ולכן היא הביטה בעד החלון ולא ראתה אותו בא, "מדוע אחרו פעמי מרכבותיו"; אבל כשהביטה בעד האשנב, בדרך הקסם והראייה שמכוח הטומאה, ראתה שנפל וקרה לו דבר רע - ולכן ותיבב. כך גם כאן: "בחלון ביתי" - רואים את הגלוי, "בעד אשנבי נשקפתי" - ראיתי גם את הדבר הנסתר.
וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר־לֵב׃
"וארא בפתאים" - מבעד לחלון, שדרכו נראים הדברים הגלויים, ראיתי את הפתאים: אלה שאין להם שכל לעשות את מעשיהם בהסתר, והם עושים את דברי ההבל והעוונות שלהם בגלוי, ולכן אני רואה אותם ראייה גלויה. אבל "אבינה בבנים" - זה מבעד לאשנב, שדרכו רואים את הנסתרות: שם אני מתבונן ורואה כאלה שאינם פתאים, אלא יודעים לעשות במחשך מעשיהם ולהסתירם. ודרך ראיית האשנב ראיתי "נער חסר לב". כבר הסברנו שהלב מסמל את כוח הממשלה באדם, והנער הזה עושה דברים המנוגדים לתורה - זו בחינת חסר לב, חסר כוח הממשלה על נפשו, שאינו מושל בתאוותו וברצונו, כפי שיפרט בפסוקים הבאים.
שלבי הירידה: מן השוק אל הפינה ואל ביתה
עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד׃
בתחילה ראיתי אותו עובר בשוק. השוק אינו מקום של איסור, אך כבר מתחילה כאן נטייה: הוא עובר אצל הפינה שבה יושבת אותה זרה ואותה נוכריה שעליה דיבר - זה השלב הראשון. ולאחר מכן, בשלב השני, "ודרך ביתה יצעד": כבר אינו עובר בשוק בסמוך לה, אלא הולך ממש בדרך המוליכה אל ביתה.
והגאון מווילנה מפרט יותר. היצר הרע נקרא בתחילה "הלך", אחר כך "אורח", ולבסוף "איש". והיכן מצאנו זאת? במשל כבשת הרש שאמר נתן הנביא לדוד: בתחילה בא הלך אל האיש העשיר, אחר כך חס על צאנו ולקח מכבשת הרש לעשות לאורח, ולבסוף נתן לאיש. הגמרא עומדת על כך: בתחילה הוא רק "הלך", עובר אורח; אחר כך "אורח", כבר מתארח כאן; ולבסוף "איש" - כמו "דיבר האיש אדוני הארץ איתנו קשות" - הוא כבר בעל הבית, הוא הקובע והמחליט. זו דרכו של יצר הרע: בתחילה הוא רק קופץ לביקור קצר, אחר כך נעשה אורח שלך, ולבסוף אתה נתון בידו במאה אחוזים. פתחת דלתך ל"הלך" - התכונן, הוא יהיה כאן בעל הבית.
וכבר הסברנו פעם את "לפתח חטאת רובץ" במשל לאדם שמכר לחברו בית חוץ ממסמר אחד, שאמר: המסמר יישאר שלי, ותהיה לי זכות להיכנס אליו ולעשות בו כרצוני. הקונה שמח - בית במחיר מציאה, שיישאר לו המסמר לבריאות - וכתבו מסמכים וחוזה. יום אחד שומע הקונה דפיקות בשעה אחת עשרה בלילה: מה קרה? צריך לתלות את המעיל. תלה את המעיל על המסמר ויצא. בארבע לפנות בוקר שוב דפיקות: אני הולך לשחרית, אני צריך את המעיל. נכנס, לקח את המעיל ויצא. וכך בוקר, צהריים וערב - עד שעזב אותו אדם את הבית ואמר: קח את הבית, קח את המסמר, קח הכל, איני רוצה כלום. מה קרה? המוכר נעשה בעל הבית, והכל בגלל מסמר קטן. כך היצר הרע: תן לו מסמר, תן לו דריסת רגל קטנה - "לפתח חטאת רובץ", הוא ממתין ורובץ ומחכה שתפתח פתח, ומיד דוחף את רגלו ונכנס. אבל אם אתה סגור, אין מצב שיוכל להיכנס.
ולכן אומר הגאון מווילנה, היצר הרע מתחיל בקטן, ולכן כתוב תחילה "עובר בשוק". אין היצר מתחיל באדם במעשה - וכי מיד ילך לעבור עבירה, לגנוב או לחלל שבת? לא שייך. אלא מתחיל במחשבה. וכשהדבר עולה במוחו של אדם, הוא כבר מקבל לגיטימציה: מותר לחשוב על זה, איני שולל את זה, זה עולה על דעתי ומתקבל על הדעת. וזהו "עובר בשוק" - בהעברה בעלמא, אינו מתיישב שם אלא רק עובר. אבל "אם תעזבני יום - יומיים אעזבך": ככל שהוא מתרחק מן התורה כך הוא מתקרב ליצר הרע. ואז "אצל פינה" - המקום שהתפנה מתורה, מי יושב שם בפינה? יצר הרע, שכבר קיבל אצלך מקום אירוח. ולבסוף "ודרך ביתה יצעד" - הבית שלך כבר נעשה ביתה; האישה הזרה הזו, היצר הרע המסמל את כוח הטומאה, כבר שולטת ונעשית בעלת הבית.
לסיכום:
פתח שלמה בדרישה כפולה: את האמרים, האמונות והמוסרים, יש לשמור, ואת המצוות - לצפון בלב, שכן דווקא בהן טבע האדם לפרוק עול, ומאי-קיומן נולדת הכפירה. שמירת המצוות מאריכה חיים, והתורה היא העין השכלית שיש לשומרה כאישון העין. "קשרם על אצבעותיך" - סימנים ומצוות מעשיות שיזכירו, "כותבם על לוח ליבך" - ראשי פרקים וציורי חכמה החרותים בלב, שבזכותם לא יישאר מקום למחשבות זרות. את החכמה יש לקבל כאחות, בגזרה מלמעלה, שחוקי המוסר טבועים בנפש האדם מיצירתה, ואת הבינה לקנות כמודע, בעמל ובבחירה. וכל זאת "לשמורך מאישה זרה מנוכריה": מן החכמות הזרות שיש להן תיקון כרקחות וטבחות לתורה, ומדעות הכפירה הנוכריות שכל כוחן ב"אמריה החליקה". ולבסוף ראה שלמה מבעד לחלון ולאשנב, בגלוי ובנסתר, את הנער חסר הלב היורד שלב אחר שלב: מן השוק אל הפינה ואל דרך ביתה - שהיצר מתחיל כהלך, נעשה אורח, וסופו בעל הבית.