בחלק זה של הפרק אנו עוברים מן האזהרות על ערבות ועצלות אל ליבו של הפרק: מערכת היחסים שבין התורה, המצוות והמוסר, ומשם אל האזהרה החריפה מפני דרכי הניאוף ומפני החוכמות הזרות המפתות את האדם. נלך על סדר הפסוקים בביאור המלבי"ם, ונוסיף את דרשות חז"ל וביאור הגאון מווילנה.
כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר׃ (כג)
המצווה היא בחינה של נר. היכן יש מצוות? בעולם הזה, כל זמן שיש לאדם גוף גשמי. בעולם הבא אי אפשר עוד לקיים מצוות. אבל האור מאיר מצד עצמו, וכך אור התורה דבוק בנפשו של האדם, שהרי נשמתו של האדם אלוקית היא, וגם לאחר שייפרד מגופו מה נשאר דבוק אליו? התורה שלמד. זהו שאמרו: יושבים צדיקים בגן עדן ועטרותיהם בראשיהם. מהי אותה עטרה? התורה שעסק בה כאן בעולם הזה.
ועוד: כמו שעל ידי האור מאיר הנר, כך על ידי עסק התורה אדם שומר מצוות. לא עם הארץ חסיד. כיצד ישמור אדם את המצוות אם לא למד תורה? עסק התורה הוא המביא לשמירת המצוות, שכן על ידיו אתה יודע מה צריך לעשות וכיצד צריך לעשות.
פעמים רבות שואלים אותי: הרב, מה יעזור שאלמד הלכה, הרי ממילא איני זוכר? אמרו כך, ובמקרה כזה כך, ואם עשה כך יעשה כך, ואני יוצא מן השיעור ואיני זוכר כלום. אני אומר לאותו אדם: ראשית, תמיד אדם זוכר משהו, אין זה נכון לומר שאינו זוכר כלום. ושנית, יש לך יתרון גדול על מי שלא למד כלל, מלבד שכר לימוד התורה עצמו. היתרון הוא שכשאתה מגיע לבעיה, אתה יודע: רגע, כאן יש בעיה. מה ההלכה? איני זוכר, אבל אני יודע שיש כאן שאלה. עכשיו תיקח ספר, תפתח ותראה, או תלך ותשאל.
לעומת זאת, מי שלא למד כלל, עולם דומה עליו כמישור. אצלו הכל פשוט: מצא אבידה, מה הבעיה? הוא איבד, שישמור טוב יותר על חפציו, אני מצאתי אז זה שלי. הוא כלל אינו יודע שיש מצוות השבת אבידה, כלל אינו מודע שיש כאן בעיה. וכך בכל תחום. מי שלמד הלכות תולעים יודע שיש מה לברר, ומתחיל לברר אף שאינו זוכר את כל הפרטים. ומי שכלל אינו מודע לעניין אומר: מה פתאום, וכי אני אוכל תולעים? והוא כלל אינו מודע כמה וכמה תולעים הוא אוכל, מפני שלא למד. לכן צריך אדם ללמוד, וגם אם אינו זוכר הכל, עצם הידיעה היכן יש בעיה עוזרת לו להישמר. זהו "כי נר מצווה ותורה אור": התורה, שהיא בחינת האור, מאירה את הנר, ועל ידי התורה אתה יכול לשמור גם את המצוות. שמירת המצוות נובעת מכוח לימוד התורה, ולא עם הארץ חסיד, שאם לא למד, כיצד יתחסד עם קונו?
ועוד הבדל: האור בא מלמעלה, והנר בא מלמטה. כך אור התורה הוא כביכול מלמעלה, מושפע מאיתו יתברך, ונר המצווה הוא למטה, מה שאתה מקיים כאן: קושר תפילין על היד, מניח על הראש, מתעטף בציצית. המצווה נעשית בחלק הגשמי והחומרי של האדם, כשמן ופתילה, ובתוכם מאיר החלק הרוחני שהוא האור.
וגם כשיש לאדם אור ונר, עדיין הוא צריך ללכת בדרך חיים. נמשיל משל: עיוור שיוצא לדרך נופל, נכשל ונחבל. אדם רואה ההולך באפלה גם הוא ייפול בבורות ובפחתים ויינזק. מה נעשה? ניתן לו נר, ואף יותר מזה, ניתן לו אור. האם עכשיו הוא יגיע לכתובת? אם לא ילך בכביש הנכון, לא יגיע. יש לו נר ויש לו אור, אבל אם לא ילך עימם בדרך הנכונה לא יגיע לאן שהוא צריך להגיע. הוא אמנם טוב יותר מן העיוור וטוב יותר מן ההולך בחושך, אך אין די בנר ובאור, צריך לדעת גם את המסלול.
זהו "ודרך חיים תוכחות מוסר". אפשר שיש לאדם מצוות ואפשר שלמד תורה, ועם כל זה אינו הולך בדרך החיים, כלומר אינו בגדר עושה רצון השם. ומה יעזור לו להיות עושה רצון השם? החלק המוסרי שבאדם. יכול להיות שיש לו הרבה תורה והוא חמור נושא ספרים, ויכול להיות שיש לו הרבה מצוות אך התנהגותו בין אדם לחברו, מידותיו וטבעיו, קשים הם ולא עידן אותם ולא ליטש אותם. מי מוליך אותו בדרך חיים? תוכחות מוסר. אתה חייב לקבל תוכחות מן השכל, דהיינו יראת שמיים. לא יעזור שתקיים הרבה מצוות ולא יעזור שתלמד הרבה תורה אם אין לך יראת שמיים, ויראת שמיים היא דרך המוסר.
לכן כל אדם, גם תלמיד חכם גדול וגם מי שמרובה במצוות, חייב ללמוד מוסר. המוסר הוא המייסר את האדם ומוליכו בדרך חיים, הוא המביא את עבודת השם שלו להיות פנימית ולא חיצונית, ואת לימוד התורה שלו להיות לשם השם ולא כדי להתגדל או לקבל שכר. את הכל אפשר לעשות חיצוני. מה גורם שתלך בדרך החיים? לא התורה לבדה ולא המצוות לבדן, אלא שיהיו עימן תוכחות מוסר.
וזהו שאמרה הגמרא: אוי לו למי שאין לו דרתא, ותרעא לדרתא עביד. אין לו דירה, קנה מגרש בלבד, ומה כן עשה? גדר נאה ושער מפואר והדר. ומה יש בפנים? כלום, קוצים וקימשונים. אוי לו למי שכך עשה. התורה היא כשער להגיע בה ליראת שמיים, שנאמר: מה השם אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה. זו תכלית האדם. התורה והמצוות אמורים להביא ליראה, ואם יש לו תורה ומצוות בלי יראה, אין זה שווה. אבל כשהולך בדרך חיים על ידי תוכחות מוסר, אז הנר שהוא המצווה והתורה שהיא האור מאירים באור יקרות.
ואל תטעה להבין שהמוסר לבדו מספיק. רבי חיים מוולוז'ין כותב בחלק הרביעי של נפש החיים, שיש מקומות ועיירות שמרוב שדיברו עימם על המוסר ויראת השם, אתה מגיע לשם ואינך מוצא ש"ס אחד שלם, אינך מוצא שולחן ערוך, אינך מוצא ספרי הלכה. מה יש שם? רק ספרי מוסר. המוסר הוא דבר נצרך, כמו שאמרה הגמרא על התבואה שצריך להעלות עימה קב חומטון, שהוא החומר המשמר. שאלו אותו: העלית לתבואה, הכנסת למחסנים, שמת קב חומטון? אם לא שמת, לא עשית כלום, הכל ירקיב. בנמשל, התורה היא התבואה והמוסר הוא קב החומטון, החומר המשמר. אבל שימו לב ליחס: קב חומטון לעומת כור. כמות גדולה של תבואה וקב אחד של חומטון. כך צריך להישאר היחס, שהמוסר יהיה חלק מן הזמן, ודאי חשוב, אך לא שכל היום ילמד אדם מוסר ולא ילמד תורה.
ולימוד התורה פירושו לימוד ההלכות ולימוד הגמרא, לדעת כיצד יתנהג האדם. שאם לא כן, יש לי הרבה מוסר ויראת שמיים, ואיני יודע שאני עובר כל שבת על איסור בורר. מה עזרה לי היראה? היראה עזרה לי להיזהר מעבירות, אבל אינני יודע כלל שזו עבירה. לכן חייבים את שלושת האלמנטים יחד: נר מצווה, תורה שהיא אור, ותוכחות מוסר כדי לשמר את כל זה ולהוליכך בדרך חיים. ולהסתפק בתוכחות מוסר לבד, הרי אתה הולך בחושך, שאין לך נר ואין לך אור.
לִשְׁמׇרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נׇכְרִיָּה׃ (כד)
על ידי התורה, המצוות והמוסר תינצל מכל דבר עבירה. וכידוע, פעמים רבות ממשיל ספר משלי את דבר העבירה לאישה רעה, אישה זונה, אישה פרוצה המפתה את האדם. ובדרך כלל זהו נמשל לכל הדעות המשובשות ולכל מיני תפיסות פילוסופיות שמרחיקות את האדם מן האמונה התמימה והפשוטה בבורא עולם.
בפשט: "אשת רע" היא אישה רעה, פרוצה, זונה, ומדובר באישה מישראל. "מחלקת לשון נוכריה" היא אישה זונה נוכרית, מן העכו"ם. וכיצד יגיע אליה? על ידי חלקת לשון, שמושכת אותו בחלקת לשונה. ובמליצה: "אשת רע" הן החוכמות המובילות את האדם להתכחש למציאות האלוקים ולהתכחש למציאות התורה והמצוות. "חלקת לשון נוכריה" הם דרכי עובדי עבודה זרה, שיש להם כל מיני לימודים פילוסופיים והיקשים הגיוניים. ולכן נאמר "לשון", שהלשון מורה על בינה, כמו שהסברנו, להבדיל מן הפה שמורה על חוכמה. הלשון היא מה שאדם מתבונן ומעמיק. וכידוע, בימי הביניים ואף לפני כן הרבה מדרכי לימוד החוכמות היו על ידי הפילוסופיה, ומכוחה הביאו הוכחות רבות. אומר הכתוב: אל תנהה אחרי השיטה הזאת, שחלקת לשונה אומרת לך הנה אראה לך הוכחה, וחשוב בהיגיון, ואם כך חייב להיות כך, ואם לא כך אז כיצד כך, ובכל מיני דרכים פילוסופיות מוכיח לך את דרכו המשובשת. זו חלקת לשון נוכריה של עובדי הגילולים, שבה הם מפתים את האדם.
אַל־תַּחְמֹד יׇפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל־תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּֽיהָ׃ (כה)
היזהר מלהילכד על ידה. ראשית, שלא תחמוד את יופיה, שהיופי גורם חמדה לאדם. ושנית, אל תתפתה אליה על ידי שתרמוז לך בעפעפיה ותקרוץ לך בעיניה כדי לפתות אותך.
והנמשל: אל תחמוד את דרכי העיון והחקירה שלהם, ואל תימשך על ידי כך אחרי ראיותיהם. כבר דיברנו על זה בפסוקים אחרים, שהיו משתמשים בדרכי הפילוסופיה כדי להוכיח את אמיתות התורה, ואז אדם אומר: בשביל זה אני צריך ללמוד את דרכי הפילוסופיה, את הדרכים שבהן אפשר להוכיח דבר, להתווכח ולהביא ראיות. על זה הוא אומר: אל תחמוד יופיה בלבבך. בזמנם זה היה קורץ ומושך מאוד, כי הפילוסופיה נותנת כוח ועוצמה אדירה לכוח השכל שבאדם: אוכיח לך בהיקשים לוגיים, ואצליח לשכנע אותך בכוח השכל. אדם נמשך אחרי החוכמה הזאת ואומר, אשתמש בה כדי להוכיח את מציאות הבורא, להוכיח שיש תורה ומצוות, הכל מכוח היקשים לוגיים. אומר הכתוב: זה יפה וזה מושך, אבל אל תילכד על ידי יופיה. "ואל תיקחך בעפעפיה", שזה משהו הקורץ לך ומושך אותך ללמוד את העיונים האלה, ואפילו לא כדי להימשך אחריהם. ודע לך, בתחילה תימשך אחרי החוכמה שבזה, ואחר כך תימשך אחרי האמונה שלהם. שהרי כדי ללמוד את השיטה אתה חייב ללמוד את דבריהם, ולא רק את השיטה תלמד אלא גם תימשך אחרי הסברות, ואז תישאר דבוק באותה אשת רע וחלקת לשון נוכריה.
כִּי בְעַד־אִשָּׁה זוֹנָה עַד־כִּכַּר־לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד׃ (כו)
"בעד אישה זונה", הכוונה לאישה זונה פנויה, "עד כיכר לחם": אתה תאבד את העושר, תאבד את הפרנסה, והכל בעד אישה זונה. וכידוע, רועה זונות יאבד הון, יש כאלה שמוציאים את כל כספם להחזיק את אותה אישה פרוצה רחמנא ליצלן, עד שלא יישאר לו אפילו כיכר לחם לאכול.
"ואשת איש נפש יקרה תצוד": ואם זו אשת איש, השם יצילנו, שהוא מן העוונות החמורים ביותר, אז גם נפש יקרה נצודה על ידה. גם אם זה יהיה אדם עצום ורב, שר, גדול בישראל, נביא, אשת איש צודה גם נפש יקרה, והכישלון והנזק רב ועצום, שאף נפש יקרה נלכדת בזה.
הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה׃ (כז) אִם־יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל־הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶֽינָה׃ (כח)
שני משלים כאן. המשל הראשון: אדם לוקח גחלים ושם אותם בחיקו, כלומר קרוב אליו, מצמיד אותם לגופו, ושם הוא מבעיר אש. האם בגדיו לא יישרפו? ודאי שבגדיו יישרפו לחלוטין. המשל השני: אפילו אין כאן חיתוי אש בחיקו, אלא רק גחלים המונחות על הרצפה, והוא רק הולך עליהן. האם רגליו לא ייכוו?
כֵּן הַבָּא אֶל־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כׇּל־הַנֹּגֵעַ בָּהּ׃ (כט)
כך הבא אל אשת רעהו דומה למחתה אש בחיקו, שהבגדים אינם נכווים בלבד אלא נשרפים כליל. ו"לא יינקה כל הנוגע בה": אדם שאפילו אינו שוכב עימה חלילה אלא רק נוגע, הרי זה כמהלך על הגחלים, שאף הוא לא יינקה, ורגליו תיכווינה, ויינזק שעל כל פנים תהיה לו מזה כווייה. ועכשיו בא הכתוב להראות את גודל בזיונו ושפלותו של הבא אל אשת איש.
לֹא־יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב׃ (ל) וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת־כׇּל־הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן׃ (לא)
לגנב יש מעלה על הנואף בשני דברים. הראשון: פעמים שהגנב גונב כדי למלא נפשו כי ירעב. ייתכן שהגיע לחרפת רעב, אין לו ברירה, ונאלץ לבחור לו משלח יד מסוג זה תרתי משמע, כי אין לו מה לאכול. על גנב כזה אין לבוז. ודאי שעשה מעשה שאינו ראוי, וודאי שהמעשה אינו הופך להיות לגיטימי. התורה שוללת את כל הרובין הודים למיניהם. אצל התפיסה הגויית אדם ההולך וגונב מן העשירים השבעים כדי לחלק לעניים המסכנים ראוי לכל הכבוד, אבל אצל היהודים אין דבר כזה לגנוב. על פי תורה אין עושים חסד על חשבון השני. אתה רוצה לעשות חסד? עשה מן הכיס שלך, ואל תהיה בעל חסד על חשבון ארנקו של הזולת. אך אם גנב מחמת רעבונו, הדבר שלילי מאוד ובכל זאת "לא יבוזו לגנב כי יגנוב".
הדבר השני: "ונמצא ישלם שבעתיים את כל הון ביתו ייתן", יש גבול לעונשו. ולכאורה תמוה, כמה משלם הגנב? כפל. ואם גנב שור? ארבעה. ואם גנב שה? חמישה. אם כן כיצד הגיע לשלם שבעתיים? יש בזה כמה ביאורים, ואביא את ביאורו הנפלא של המלבי"ם. אם אדם גנב שור ושה, כמה עליו לשלם? תשעה. אבל כמה מתוכם הוא רק מחזיר? את הדבר עצמו שגנב, שניים: גנבת שור וגנבת שה, החזרת את השור ואת השה, זה שלך ממילא. וכמה הוא נותן משלו? שבעה: ארבעה על השור ושלושה על השה. הרי שבסך הכל הגונב שור ושה משלם תשעה, אבל השניים אינם בחשבון שהרי זה מה שלקח והוא מחזיר. "ישלם" כאן היינו כמה קונסים אותך, ולכן "ישלם שבעתיים", יקנסו אותו שבעתיים, את כל הון ביתו ייתן, והוא נפטר מן העונש בתשלום ממון. הרי שהגנב, ראשית פעמים רבות עשה זאת מחמת הכרח, ושנית יש גבול לעונשו, משלם ונגמר העניין.
נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר־לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶֽׂנָּה׃ (לב)
כל זה בגנב, שיש לו שתי נקודות זכות. אבל נואף אישה הוא חסר לב, שאינו דומה לגנב. הגנב הלך לגנוב כדי למלא נפשו, ומדוע זה עושה את מעשהו? "משחית נפשו הוא יעשנה". אין כאן השבעת רעבון כלל. הגנב כשגנב מילא את נפשו, היה רעב והשביע רעבונו. אבל המנאף, האם מילא את נפשו? בדיוק להיפך. איבר קטן יש בו באדם, משביעו רעב ומרעיבו שבע. אתה חושב להשביעו באשת איש? לא השבעת כלום, ואדרבה, משחית נפשו הוא, שמעתה תהיה נפשו רעבה יותר לדבר חטא ועוון.
נֶגַע־וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶֽה׃ (לג)
הגנב נפטר בתשלום ממון, אבל הנואף נגע ימצא. על הגנב אמרנו אל תבוז לו, ועל הנואף נאמר קלון ימצא, וקלון חמור מבוז. הגנב חרפתו נמחית ברגע שהשלים את מה שלקח, ואילו הנואף חרפתו לא תימחה. הגנב, ברגע שפרע, נגמר העניין, והנואף חרפתו עומדת לעולם.
רש"י מביא כאן את דרשת חז"ל: "לא יבוזו לגנב כי יגנוב", זהו המתגנב מאחר חברו והולך לבית המדרש ועוסק בתורה. הוא נפרד מחברו, לאן אתה הולך? איני יכול, אני חייב ללכת עכשיו. ולאן הוא בורח? לבית המדרש, להתעסק בתורה. "ונמצא ישלם שבעתיים", סופו שמתמנה דיין ומורה הוראות, שאין שבעתיים אלא תורה, שנאמר מזוקק שבעתיים. אותו אדם שגנב כל רגע פנוי לתורה, סופו שיימצא ויגלו אותו, ויהפוך להיות אדם גדול, דיין ומורה הוראות.
יש כאן גם ביאור של הגאון מווילנה שכדאי להזכירו. דעו שיש ביאור לגר"א על ספר משלי, ביאור נפלא מאוד בהרבה עניינים, ומדי פעם נביא אותו. הגר"א אומר שמכאן ואילך מתחילים הפסוקים למנות את העונשים שיש לאדם לאחר פטירתו. והזוהר הקדוש בפרשת נשא מונה שבעה עונשים, ואקדים אותם ואחר כך נראה כיצד הם רמוזים בפסוקים.
הדין הראשון: תכף קודם מיתתו באים שלושה מלאכים. אחד מחשב את כל הרגעים שהיה האדם בעולם ונוטל חשבון מה עשה בהם: מה עשית ברגע זה, ומה ברגע זה. השני מחשב את העבירות שעשה. והשלישי, שלמד עימו תורה בבטן, בא לראות האם דברי התורה שלמד עימו נמצאים אצלו, או שפרחו ממנו ולא חזר עליהם. הדין השני, לאחר המיתה: כשמוליכים אותו לקבר מכריזים לפניו, אוי לפלוני שמרד במלך, והוא נידון אז. השלישי: כשמכניסים אותו לקבר דנים אותו בבית דין של מעלה. הרביעי: חיבוט הקבר, שדנים כל איבר ואיבר שנהנה בעולם הזה שלא במקום מצווה. החמישי: דינא דתולעתא, שהתולעים אוכלים אותו, וקשה רימה למת כמחט בבשר החי, ונפשו עליו תאבל. השישי: כף הקלע, שנעשה רוח ומקלעים אותו מלאכי השרת מקצה העולם ועד קצהו. והשביעי: גיהנום.
לפי זה, "נגע וקלון ימצא": הנגע הוא בגיהנום, ונגע הוא חילוף אותיות עונג. בעקבות מה שאדם התענג כאן על דבר העבירה, צריך עתה להוציא זאת ממנו, ולכן יש תיקונים בעולם הזה על ידי סיגופים וכדומה, ואם לא, חס ושלום, אז בגיהנום, וזהו הנגע. "וקלון" הוא בכף הקלע, ואפשר שקלון הוא מלשון לקלוע, שנעשה רוח וקולעים אותו, ואפשר שמלשון קל, שהופך להיות בחינה של דבר קל הנזרק ממקום למקום. "וחרפתו לא תימחה" הוא מה שהתולעים אוכלים את בשרו ונפשו עליו תאבל, ובזיונו גדול וזו חרפה גדולה. הרי אין אדם מסוגל להישאר רגע ליד מת שהתחיל להסריח, וזו חרפה גדולה, לאיזו שפלות מגיע אותו יציר חומר. "חרפתו לא תימחה", כמו שכתוב ותולעתם לא תמות.
כִּי־קִנְאָה חֲמַת־גָּבֶר וְלֹא־יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם׃ (לד)
נמשיך עם המלבי"ם. "חמת גבר" היינו הבעל של אותה אישה שהנואף חסר הלב ניאף עימה. מצד הקנאה, שהוא מקנא על כבודו, שלקחו את אשתו וחיללו את כבוד ביתו, "לא יחמול ביום נקם". הנקמה הבאה מחמת הקנאה אין לה חמלה, וזאת להבדיל מן הגנב שהסברנו שמשלם ונפרע החוב, וכאן אין תשלום שיפרע את החוב.
ובביאור הגר"א: "קנאה חמת גבר" הוא בשעה שמוליכין אותו לקבר ומכריזין עליו שאדם זה עשה כך וכך עבירות והכעיס את המלך, ואז השטן לובש קנאת השם צבאות על שסר ממצוות השם, וזה מעורר קנאה וכעס ויום נקם באותה נשמה חס ושלום. ו"לא יחמול" הוא בעת חיבוט הקבר. הרי ש"קנאה חמת גבר" הוא בשעה שמוליכין אותו לקבר, ו"לא יחמול" הוא חיבוט הקבר.
לֹא־יִשָּׂא פְּנֵי כׇל־כֹּפֶר וְלֹא־יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה־שֹּֽׁחַד׃ (לה)
לפי המלבי"ם: תרצה לתת לבעל, שבאשתו ניאף, כופר ופיצוי, והוא לא יישא ממך שום כופר. מדוע? שהרי אשתו נאסרה עליו ובניו נתחללו. יאמרו: הרי אשתו מנאפת, לך דע אם בניו ממנו או לא. ומאותו רגע שאשתו ניאפה היא כבר אסורה עליו. אז יאמר לו: טוב, אני אפצה אותך. במה תפצה אותו? "לא יישא פני כל כופר", שום כופר שתיתן לו לא יסכים לשאת, ואין הדבר מתכפר בממון, להבדיל מן הגנב שמשלם ממון ונפטר. "ולא יאבה כי תרבה שוחד", ואפילו אם תרבה שוחד לדיינים שיאמרו שהאישה מותרת לבעלה ואין בעיה, כדי שעל ידי זה תסור ממנו הקנאה, לא יאבה. אין זה מרגיע אותו, ועדיין יבקש קנאה כדי להינקם בו.
ובביאור הגר"א, באיזה דינים מדובר כאן. "לא יישא פני כל כופר" הוא כאשר אדם חולה ונגזר עליו שימות, שאם ייתן איש את כל הון ביתו לא יועיל לו. רק אם נגזר עליו שיכול לפדות את עצמו, אז הצדקות מועילות לו, אבל יש מצבים שנגזר עליו שאף צדקה לא תועיל, ואז הקדוש ברוך הוא אינו מקבל כופר. אדם יאמר: ריבונו של עולם, אני נודב עכשיו לצדקה, ואם לא נגזר עליו שצדקה תועיל לו, שום כופר לא יועיל לו כלום.
"ולא יאבה כי תרבה שוחד": בשעת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, השם אינו אבה ליטול ממנו שוחד. ומהו השוחד? לחשב את המצוות כנגד העבירות ולומר: ריבונו של עולם, הנה אתה רואה שעשיתי הרבה מצוות, אין זה מספיק? לא. שם, כשמכניסים אותו לקבר, דנים אותו על כל עבירה ועבירה בפני עצמה, ועל המצוות יקבל שכר. אין קיזוזים בעולם האמת. אין זה מאזניים שצריך לראות מה מכריע יותר. אפילו תהיה עבירה אחת ומיליארד מצוות, על אותה עבירה, אם לא עשה עליה תשובה, זקוק הוא להזדכך ממנה, על ידי ייסורים ועונש כפי גודל החטא, ואנחנו אין לנו בזה השגה וחשבון. אבל המצוות שעשה לא יוכלו להיות תחליף ולא שוחד במקום העבירות, אלא על אלו יקבל שכר ועל אלו יקבל עונש.
הפרק מלמד אותנו שלושה אלמנטים שאי אפשר בלעדיהם: נר המצווה, שהוא מעשה האדם כאן למטה בגופו הגשמי; אור התורה, הבא מלמעלה והדבוק בנפש לנצח והוא המאיר לאדם כיצד לקיים את המצוות; ותוכחות המוסר, שהן דרך החיים המוליכה את האדם ביראת שמיים ועושה את עבודתו פנימית. שמירת שלושתם יחד היא ההצלה מאשת רע ומחלקת לשון נוכריה, מן העבירה עצמה ומן הדעות המשובשות המפתות בחוכמתן. ומנגד מראה הפרק את שפלות הנואף: הגנב יש לו נקודות זכות, שגנב מחמת רעבונו ושהוא נפטר בתשלום ממון, ואילו הנואף חסר לב, שאינו ממלא את נפשו אלא משחית אותה, ואין לו כופר ואין לו שוחד, ולא נגע וקלון בלבד ימצא אלא גם חרפה שאינה נמחית, בעולם הזה ובעולם הבא.