בחלק זה של הפרק שלמה המלך מצייר לנו דיוקן שלם של רשע: "אדם בליעל", ומפרט את שבעת האופנים שבהם ניכרת רשעותו - בפה, בעיניים, ברגליים, באצבעות, בלב, בחריש הרע, ובשליחת מדנים. אחר כך הוא מגלה מה סופו, ואז מונה שוב את אותן שבע מידות בדרגתן החמורה יותר. בסיום הקטע עובר הכתוב אל הצד החיובי: "נצור בני מצות אביך" - כיצד אדם שומר על עצמו שהתורה והמצוות לא יפרחו ממנו.
אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה׃
"בליעל" הוא ביטוי לאדם שפרק מעליו עול, וזה פירוש המילים: "בלי יעל" - לא עלה עליו עול. במצוות שבין אדם למקום הוא פורק עול שמים, ובמצוות שבין אדם לחברו הוא "איש אָוֶן" - גזל ורמאות. החטא שלו, אומר המלבי"ם, ניכר בשבעה אופנים, והראשון הוא כלי הדיבור: "הולך עקשות פה" - הוא מעקש ומעוות את הדברים כנגד חוקי החכמה. הרי הפה מרמז לחכמה והלשון לבינה, והוא מדבר בעקשות כנגד הפה, כנגד חוקי החכמה. כלומר, דברי התורה אינם מקובלים בעיניו.
קֹרֵץ בְּעֵינָיו מֹלֵל בְּרַגְלָיו מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו׃
"קורץ בעיניו" - זה כלי המעשה שבעיניים, וההפך הגמור מ"ולא תתורו אחרי עיניכם". "מולל ברגליו" - בכלי התנועה, ברגליים. מהו "מולל"? המלבי"ם מסביר שהוא מלשון מילים ודיבור, כמו "מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה"; הוא ממלל עם חברו בכוח רגליו. כמו אדם שיושב ורוצה לרמוז למישהו, ונותן לו בעיטה קלה מתחת לשולחן כדי לרמוז לו - זה "מולל ברגליו". ו"מורה באצבעותיו" - עושה כל מיני סימנים ורמיזות באצבעותיו. כל הדברים הללו נחשבים לעבירה, ואנחנו מזכירים אותם בווידוי ביום הכיפורים: קריצות עין, רמיזות באצבעות, ורגלים הממהרות לרוץ לרעה - שכן קריצת העין היא חלק מענייני הרמאות והשקר, שאדם מרמה בה את בני אדם.
תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ׃
עד כאן דיבר על הפה, העיניים, הרגליים והידיים; עכשיו הוא מספר מה קורה אצלו פנימה. "תהפוכות בלבו" - כנגד המחשבה, בענייני האמונה: הוא חושב בלבו דברים שהם הפך האמונה. "חורש רע בכל עת" - בענייני בין אדם לחברו, חורש רע כנגד חברו. והדבר השביעי: "מדיינים ישלח" - לשון מדון, לשון מריבה; הוא שולח מריבות בין אנשים.
מהי שליחת מדיינים? הוא הולך ואומר לזה: "תדע לך, אני לא רוצה להתערב, לא שאכפת לי, אבל תשמע - מה שהוא עשה לך זה ממש לא יפה. אני לא אגיד לך מה לעשות, אבל תראה, אני לא הייתי שותק על דבר כזה. לא שאני מחמם אותך חס ושלום, אבל זה ממש מכוער מה שהוא עשה, אני מאוד כעסתי בשבילך כשראיתי את זה". כך לאט לאט הוא מלהיב אותו ומסית אותו, ובוודאי אין לו כוונות רעות חלילה, אבל "ואתה בין תבין את אשר לפניך" - אתה כבר צריך להבין מה לעשות. זו הקצנה של הדברים, אבל זה יכול להיות גם הרבה פחות חמור.
החפץ חיים כותב על זה, ומדובר בדבר חמור מאוד שהרבה אנשים נכשלים בו: לפעמים אדם יודע שפלוני אינו מסמפט את פלוני, וכדי להדליק אותו די להזכיר את שמו כבדרך אגב. "אתה יודע את מי פגשתי היום? פגשתי את יעקב, אתה זוכר את יעקב?" - ובזה פתחת סכר. "איזה נבל, שקרן, רמאי"... אמירה קלה אחת, והחטאת אותו בלשון הרע וברכילות ומה לא. לכן אומר החפץ חיים שאסור אפילו להזכיר את שמו של אדם לפני שונאו. אפילו מתכון של עוגה - אישה שמוסרת לחברתה אל תאמר לה שקיבלה את זה מהשכנה מרים, כשידוע שיש אש בין השתיים. אל תזכיר שם.
הדבר מצוי מאוד בחנויות: אדם בא לקנות, אומרים לו 150, והוא אומר "איך כל כך יקר? ראיתי את זה ב-130". "אצל מי?" "אצל יעקב מהפינה". מכאן זה מתגלגל: "אה, אתה מחפש סחורה גנובה, לך תקנה אצל יעקב מהפינה; אצלי זה באחריות, אני קונה מהמקור". ולמה הזכרת את שמו? הרי כל בעלי האומנות צהובין זה לזה ומקנאין זה בזה - אז מה אתה הולך להזכיר לו את המתחרה שלו? הוא כבר יספר לך כמה קוראים לו לתקן את הנזקים שההוא משאיר. אל תזכיר שמות אף פעם. עצם זה שהזכרת את השם - כבר שלחת מדיינים.
עַל כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא׃
האדם הזה, שכל התועבות הללו יש בו, "פתאום יבוא אידו". מהו "אידו"? שוברו. "יום אידם" הוא יום שברם, וכך חכמים כינו את חגי הגויים בלשון כינוי: הביטוי המקורי הוא "עידאם" - "עיד" בערבית הוא חג, כמו עיד אל פיטר, עיד אל אדחא - וחכמים אמרו "אידם", לשון שבר, "כי קרוב יום אידם". וכן אנו אומרים "שמחה לאיד" - שמחה לשבר.
מה ההבדל בין "פתאום" ל"פתע"? אומר המלבי"ם: "פתאום" מציין את המהירות בזמן, ו"פתע" מציין את מהירות הפעולה. ואלו שני דברים שונים, שכן יכול להיות דבר שבא בפתע ולא בפתאום, ולהיפך. כיצד? אם הדבר הגיע במהרה - לא לקח לו חודשיים אלא תוך שעתיים - אך כשהגיע פעל בהדרגתיות, הרי זה פתאום ולא פתע. ולהיפך: אם עד שהגיע לקחו חודשיים, אבל כשבא - בא ב"בום" אחד, הרי זה פתע ולא פתאום. וכאן אומר הכתוב את שני הדברים יחד: גם "פתאום" - זה בא מהר, וגם "פתע יישבר" - ברגע אחד יישבר. ולא עוד, אלא "ואין מרפא": דע לך שגם כשיבוא אידו הוא לא ישוב בתשובה. גם כשיראה את כל שבע התועבות שבלבו, על אף כל הצרות ועל אף שברו - "ואין מרפא", הוא לא ישוב להתרפא מן החולי שבו.
שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְהֹוָה וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ׃
הכתוב מונה את מה שכבר פירט למעלה באיש הבליעל, באדם שפרק מעליו עול מלכות שמים: "הולך עקשות פה" - אחת; "קורץ בעיניו" - שתיים; "מולל ברגליו" - שלוש; "מורה באצבעותיו" - ארבע; "תהפוכות בלבו" - חמש; "חורש רע בכל עת" - שש; "מדיינים ישלח" - שבע. "שש הנה שנא ה'" - את השש הראשונות הקדוש ברוך הוא שונא, והשביעית, "מדיינים ישלח", היא "תועבת נפשו" - הגרוע והשנוא מכולם. מי שעושה מחלוקת, מי שגורם למריבות, מי שהולך מאחד לשני כדי לחמם את זה על זה ולגרום למריבה - תועבת נפשו.
עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי׃
אחרי שפירט את שבעת הדברים של איש הבליעל, מתחיל עכשיו לפרט בכל אחד מהם עד כמה הוא רע וגרוע. קודם אמר "קורץ בעיניו" - אדם תחמן שעושה תחבולות בקריצה; עכשיו מוסיף "עינים רמות" - דרך גאווה, מסתכל מלמעלה על כולם. וכנגד "הולך עקשות פה", שהוא כנגד הפה, מוסיף "לשון שקר": הלשון מורה תמיד על הבינה, והבינה היא כביכול המנגדת לחכמה, שכן הבינה היא מה שאדם לומד מעצמו ומתבונן מדעתו, ומוצא כל מיני היקשים וסברות והגיגים בדעתו נגד החכמה - וזו "לשון שקר". וכנגד "מורה באצבעותיו" מוסיף "ידים שופכות דם נקי" - רצח בידיו.
לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה׃
כנגד "חורש רע" - "לב חורש מחשבות און", מחשבות של רשע. וכנגד "מולל ברגליו", שהוא רמיזות ברגליים, יש נורא מזה: "רגלים ממהרות לרוץ לרעה". יש אדם שרץ לעשות דבר עבירה, אינו ממתין. במצווה הוא נינוח - "לא צריך להזדרז כל כך, גם אם אבוא בישתבח עוד אספיק להתפלל". אבל אם יש סרט, הוא הראשון; הוא חייב גם את התקדימון, וגם לקנות פופקורן - לשם הוא רץ. "רגלים ממהרות לרוץ לרעה".
יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים׃
כנגד "תהפוכות בלבו", התחבולות שבלב, מוסיף "יפיח כזבים עד שקר" - מדבר דברי כזב ומעיד עדות שקר בענייני האמונה. "יפיח" כמו יפריח, ו"כזבים" הוא לשון אכזב - דבר שאינו מתקיים. האמת מתקיימת, "שפת אמת תיכון לעד", אבל לשקר אין רגליים, הוא לא הולך, הוא עומד, נטרח ונופל; הוא כנחל אכזב, מאכזב ואינו ממשיך. וכנגד השביעי, "מדיינים ישלח", אומר "ומשלח מדנים בין אחים": אפילו בין אחים, בין אנשים קרובים, שהיה מקום לומר שאדרבה - גם אתה מבין שצריך לשמור על הקרבה - גם ביניהם הוא יוצר מריבה ומחלוקת.
נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ׃
מה ההבדל בין "מצווה" ל"תורה"? מצווה היא דבר שהמצווה מכריח בו את המצוּוה לעשות כדבריו - "אני מצווה אותך", בפקודה. כך האב מצווה על בנו, והאדון על עבדו: הוראה שאתה חייב לקיימה, והיא מכריחה אותך. "תורה" לעומת זאת היא הלימודים - האמונות, הדעות והמוסרים - וזה אינו בגדר הכרח. שהרי בתורה אין הכרח על המצוות הקשורות במידות, אלא ההכרח הוא על המצוות שבמעשים. בתורה כתוב "לא תאכל חמץ", אבל אין לאו של "לא תכעס", ואין לאו של לא תהיה כילי וקמצן, וכן בכל ענייני המידות לא מצינו לאווין.
המהרח"ו מסביר שהטעם הוא מפני שזה בכלל דרך ארץ, ודרך ארץ קדמה לתורה. ולכן רוב ענייני המוסרים שבתורה נלמדים מחומש בראשית: דרך הנהגתם של אברהם, יצחק ויעקב, של שרה, רבקה, רחל ולאה ושל יוסף. המידות נלמדות בעיקר מבראשית, עוד לפני שדיברו איתך על מצוות - מפני שזו דרך ארץ, ודרך ארץ קודמת לתורה; בלי דרך ארץ אין כלל מקום לקבל תורה.
ולכן את המצוות הוא מייחס לאב. האב דרכו להטיל מורא - "משנכנס אב ממעטין בשמחה" - וכשאבא בבית לילדים יש יותר חשש (היום פחות, כי לילדים אין חשש מכלום, אבל אני מדבר באופן יחסי). ולעומת זאת כשאמא לבד, הילדים מרשים לעצמם יותר. וזה מה שהוא אומר: "נצור בני מצות אביך" - שמור את מצוותיו של המכריח לקיים את מאמרו, אפילו שהדבר נגד טבע הלב. שהרי טבע לבו של אדם הוא דרור וחופש, לעשות מה שבא לי וללכת אחר תאוות לבי. ושים לב ללשון "נצור" - שמירה חזקה, כמו עיר נצורה: דווקא משום שקשה לי, משום שזה מנוגד לטבעי ואיני אוהב שמכריחים אותי, כאן נדרשת התאמצות גדולה יותר.
"ואל תטוש תורת אמך" - אחרי שאתה נוצר את מצוות האב, ממילא גם לא תיטוש את תורת האם, שהנפש נמשכת אחריה מטבעה. שהרי אחרי האמונות, הדעות והמוסרים - באופן טבעי אדם מבין שצריך להיות מוסרי. תדעו שכשהתחילה ההשכלה באירופה, הדבר שאליו נתפסו המשכילים היה המוסר והמידות, "הגרמני האציל" ו"תודה, סליחה, בבקשה" - לזה הם נתפסו. כלומר גם אדם בלי תורה מבין שמידות והנהגה ודרך ארץ הם דבר נצרך. היום מלמדים אותך להיות וולגרי ולהתנהג איך שבא לך, אבל באופן עקרוני אדם מבין שצריכים להיות מוסר ומידות.
אלא מה? ברגע שאדם אינו נוצר את מצוות אביו ואינו מקיים תורה ומצוות, אז גם כשאומרים לו "אדוני, זה לא מתאים, זו גאווה", הוא עונה: "עזוב אותי מגאווה, תהיה חופשי". מכיוון שלא בא לי על מצוות ה', שהן המכריחות, ממילא אני גם נוטש תורת אמי - נוטש את המידות ואת המוסרים. מדוע? כי הם באים מן התורה, והתורה מצווה, ואני לא מעוניין. מי שמנאץ מצווה - עוזב תורה.
"תורה" היא גם ענייני אמונה. ובאופן עקרוני אדם אינו צריך לנאץ את האמונה, כי האמונה היא דבר מוכח. כבר אמרתי כמה פעמים ש-200 מגדולי המדענים של 150 השנים האחרונות היו אנשים מאמינים; איינשטיין עצמו היה מאמין, ואמר שאי אפשר להסתובב בעולם ולחשוב שזה נברא לבד. זה ה"קומון סנס", ההיגיון הפשוט, וכל מי שחוקר ומעמיק ובודק - ברור לו שיש בורא לעולם ושהתורה והמצוות מחייבים. אם כן, מדוע הוא כופר? מפני שאם אאמין - זה מחייב; והיות שאיני מעוניין לנצור את מצוות אבי, אני גם נוטש את תורת אמי, את ענייני האמונות.
היום קם דור חדש שאינו רואה סתירה בין השניים: אדם מאמין מאוד ומחלל שבת, מדבר איתך על אמונה עם סיגריה ביד. "נכון, אתה צודק, האמת כך, יש בורא לעולם - אבל בא לי אחרת". פעם אדם לא היה יכול לחיות בסתירה כזאת; היושרה הפנימית שלו לא הייתה מסכימה. הרי תחליט: אם יש בורא לעולם - יש דין ויש דיין, ואם נתן הוראות, איך אתה חי? ומכאן היה נדחק לומר "אין בורא, אין הוכחות" - עצם נטישת המצוות גרמה גם לכפירה באמונה. אבל היום נהיה דור שאין לו בעיה עם סתירה פנימית; מקסימום ייתן עוד קצת כסף לפסיכולוג שיוציא אותו גם מזה, אבל הוא לא מרגיש בעיה. מצד אחד מאמין גדול, מצד שני חי איך שבא לו: בא לבית הכנסת לסליחות, מתלהב, ואחר כך יוצא ועושה מה שבא לו. הכול התחיל לעבוד על תאווה, והמושג של יושר פנימי כבר מזמן אינו אומר לאף אחד כלום.
אבל הכתוב כאן מדבר על מי שאמיתי עם עצמו, שקשה לו לחיות בסתירה הזאת: איך יש בורא לעולם ואני לא חי כך? ואז, מחמת שאני רוצה לספק את תאוותי, אני "מפטר" את בורא עולם וממילא יכול לעשות מה שבא לי. לכן: "נצור בני מצות אביך" - ועל ידי זה "ואל תטוש תורת אמך". אם תנצור מצווה, לא תיטוש תורה ולא תיטוש אמונה; ומי שאינו נוצר מצווה, בהכרח יבוא לנטישת התורה - לא מפני שמצא שאינה אמת, אלא מפני שהיא מגבילה אותו.
קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ׃
המצוות רחוקות מטבע הלב, שהרי טבע הלב הוא "אל תכריח אותי". עצם זה שמישהו ציווה אותי כבר מנוגד לטבע הלב, אפילו בדברים שאינם דורשים ממני תביעה קשה. אם יאמרו לאדם שמכריחים אותו לתת עשר אגורות - לא הרבה יתנו; אבל כשאומרים "תן כנדבת לבך", יש אנשים שיוציאו 20, 50 ואפילו 100. "אתה נותן לי להחליט? אז אני אקח 50". וכשאומרים לו "אדוני, אתה חייב" - גם עשר אגורות לא ייתן: "מה אני חייב? לא חייב שום דבר".
זו גם הסיבה שחז"ל אומרים "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". לכאורה מי שאינו מצווה ועושה בא בהתנדבות ומגיע לו צל"ש, והמצווה ועושה כמו עובד על משכורת - מה גדול בו? אלא אדרבה: מי שאינו מצווה, העובדה שאני יכול בכל רגע לקום וללכת נותנת לי את הכוח להישאר, "אני פה מרצוני, אף אחד לא הכריח אותי, לא מתאים לי - אני הולך". אבל זה שמצמידים לו אקדח לרקה ואומרים לו "אתה חייב להישאר, חייב להניח תפילין, חייב לשמור שבת" - עצם החובה יוצרת בו התנגדות; ואם הוא מקיים על אף ההתנגדות הפנימית, כאן מגיע לו שכר גדול, כאן הוא קנה ביושר את העולם הבא. ולכן הקדוש ברוך הוא מצווה את האדם כמכריח - כי בזה הניסיון, בזה הקושי.
מכאן מובן מדוע לבעל תשובה קל בהתחלה. חוץ מן הסייעתא דשמיא שהוא זוכה לה בכמויות גדולות, גם באופן טבעי קל לו: הוא שמר שבת ויש לו התרגשות והתלהבות, שהרי "יכולתי באותה מידה לצאת לעשן ובכל זאת שמרתי" - וזה נותן לו הרגשה טובה. אבל ברגע שהוא מתחיל להפנים שאסור לו, שהוא אינו יכול לצאת, שיש עונש - פתאום זה מתחיל לחנוק. התחושה שלו בחודשים הראשונים היא "קפצתי לביקור, לא מתאים לי - אני הולך", והתחושה הזאת נותנת לו כוח ומחזיקה אותו; אבל כשהוא מעמיק ומבין שזה אינו תלוי ברצונו והוא מחויב, זה הופך להיות מעיק - וכשמעיק, אדם רוצה לפרוק.
לכן אומר הכתוב "קשרם על לבך תמיד": המצוות רחוקות מטבע הלב ואתה רוצה לפרוק באופן טבעי, לכן קשור אותן בעבותות שיהיו תמיד על לבך. והלב מסמל את הכוח המושל באדם - ממשלת הלב, "לבי אומר לי". "קשרם על לבך" פירושו שהמושל שבאדם יהיה קשור אל התורה ואל המצוות, ואם יהיו קשורות ומחוברות אליו - ינהיג את כל הנהגת האדם מכוחן. ואם לא תקשור היטב, זה יעוף; תתחיל מעט לנסוע ופתאום תראה איך הכול מתפורר.
"ענדם על גרגרותיך" - הגרגרת היא בגרון, החלק הקדמי של הצוואר, להבדיל מן העורף שהוא החלק האחורי. המשל הוא לשרשרת שעונדים אותה כך שיורדת על הגרון, והנמשל: אתה צריך תמיד לדבר בהם. "האמנתי כי אדבר" - אומרים החסידים: איך רוכשים אמונה? מדברים באמונה. על ידי שאתה מדבר שוב ושוב בענייני אמונה, בגדלות הבורא ובגודל השגחתו על האדם ועל כל מעשיו, אתה נכנס למצב של אמונה. אדם שיאמר שוב ושוב "בעזרת השם", "אם ירצה השם", "הקדוש ברוך הוא יהיה בעזרי" - הדברים נכנסים פנימה. "ענדם על גרגרותיך" - דַּבֵּר בהם תמיד; השינון הוא שישמור את זה אצלך.
דע לך: התורה והמצוות פורחים מן האדם בקלות. אתה חייב לקשור אותם על לבך ולענוד אותם על גרגרותיך, דהיינו לדבר בהם כל הזמן ולשנן אותם, וזה הדבר היחיד שיכול לשמור אותך. ושימו לב שכך הוא בכל מצווה ומצווה: אדם שילמד עכשיו הלכות לשון הרע יהיה זהיר בהן - ישמע לשון הרע ויאמר "סליחה, לא מעניין אותי", יבוא לדבר ויעצור את עצמו. אבל חודש, חודשיים, שלושה - עזב את הנושא, ופתאום אתה רואה שחזר להיות כמקדם, מדבר בחופשיות ולא שם לב מי ומה וכמה. עולם כמנהגו נוהג, ונעשה העולם דומה עליו כמישור. מדוע? כי לא ענד על גרגרותיו, לא שינן תמיד. השינון התמידי הוא שגורם לאדם זהירות גבוהה יותר.
בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ׃
כל מה שאמרנו עד כה הוא כנגד "נצור בני מצות אביך" - קשור אותן על הלב, ענוד אותן על גרגרותיך, וכך תקיים את המצוות כראוי. ועכשיו, כנגד "אל תטוש תורת אמך", הוא ממשיך ומונה שלושה מצבים שיש לאדם: בלכתו בדרך, בשכבו, ובקומו בביתו.
"בהתהלכך תנחה אותך" - כשאדם הולך בדרך יש סכנות, וכל הדרכים בחזקת סכנה; ותורת אמך היא שתנחה אותך שתלך בדרך הישר. "בשכבך תשמור עליך" - גם בשכיבה יש סכנה, מפני שכשאדם ישן כוח השכל אינו פעיל ואין מי שינחה אותו. מן הצד הגשמי: יכולים לבוא כל מיני מזיקים בשעת השינה והוא אינו מרגיש. אם אני יושב ורואה שמתקרב נחש או עקרב - אני מתרחק או הורג אותם; אבל אם אני ישן, עלול הוא לישון שנת עולמים ולא ירגיש כלל שנעקץ. וגם מן הצד הרוחני: הישן אין לו דעת להתרחק ממחשבות רעות. ביום, כשבאה מחשבה רעה, יש לו דעת לסלקה; אבל כשהוא ישן עלולים לבוא גם חלומות רעים, ומי יבטיח לו להינצל מהם? כאשר אדם שקוע בתורה - ממילא "בשכבך תשמור עליך". "והקיצות היא תשיחך" - כשתקיץ משנתך, התורה הקדושה תהיה השיחה שלך, ובה תדבר תמיד.
כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר׃
המצווה היא דבר פרטי, ולכן נמשלה לנר; והתורה, עסק התורה, היא דבר כללי, ולכן נמשלה לאור. אני נכנס למקום ואומר "היה שם נר דולק" - זה פרטי, מקומי; ואילו האור הוא דבר כללי המאיר את הכול, כמו שאדם יוצא החוצה ביום ואומר "יש אור". ועוד: הנר יכול לבעור רק בזמן שיש שמן ופתילה, שהם החלק הגשמי יותר - שהרי אם השלהבת מסמלת דבר רוחני, במה היא נתפסת? בחלק הגשמי שהוא הנר. וכך ידוע על פי המקובלים בעניין הדלקת נר לעילוי נשמת הנפטרים: החלק הגשמי של האדם הוא כשמן וכפתילה, והשלהבת היא בחינת החלק הרוחני, החלק הנעלה יותר.
הפרק העמיד לפנינו שתי דמויות. מצד אחד "אדם בליעל" שפרק עול: פיו מעקש את חוקי החכמה, עיניו קורצות ורמות, רגליו ואצבעותיו מרמזות ורצות לרעה, לבו מלא תהפוכות וחורש רע - ולמעלה מכולם "מדיינים ישלח", תועבת נפשו של הקדוש ברוך הוא, ודי בהזכרת שם אחת כדי להיכשל בה. סופו "פתאום יבוא אידו", גם במהירות הזמן וגם בבת אחת, "ואין מרפא" - שלא ישוב בתשובה. ומצד שני "נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך": המצווה מכריחה ולכן צריך לנצור אותה בכל כוח, ומי שנוצר מצווה לא ייטוש את התורה - את המידות ואת האמונות. והדרך לכך: "קשרם על לבך" - שהכוח המושל באדם יהיה קשור לתורה, ו"ענדם על גרגרותיך" - דיבור ושינון תמידיים; ואז התורה תנחה בדרך, תשמור בשכיבה ותהיה שיחתו בקומו, "כי נר מצוה ותורה אור".