בשיעור זה אנו עומדים על שני פסוקים מרכזיים בפרק כה: "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד", והמשכו: "כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה". שני פסוקים שכל עניינם הוא מידת הענווה המעשית: היכן אדם מציב את עצמו, כיצד הוא נוהג במקום שיש בו גדולים ממנו, ומה מרוויח מי שיודע לשבת במקום נמוך משיעור קומתו. נראה את ביאורי הגר"א והמלבי"ם, ונלמד מכאן גם על יחסי אדם לרבו וגם על יחסי בני זוג.
הכלל הזה מתחיל בבית. פתאום היא מסכימה, ופתאום הוא מסכים: "את יודעת מה, את צודקת, אולי נעשה כמו שאת אומרת". כמה חכמה נדרשת מאדם, וגם מאישה, שאפילו אם מצד האמת היא "איתתא רברבא", אישה גדולה, ואפילו כשהמציאות היא של "נחית דרגא ונסיב איתתא" - לא לתת לבעל את ההרגשה הזאת. זו חכמת חיים ממש.
הרב חיים קנייבסקי אמר פעם שיש רק שתי סיבות שבהן צריך להורות לזוג להתגרש. האחת: כשההורים מתערבים בצורה כל כך קיצונית שאי אפשר לחיות. בדרך כלל הוא היה שולח את הזוג לגור רחוק, אפילו בחו"ל; אבל אם החמות מגיעה אליהם באופן ישיר, או בדואר אלקטרוני, או בכל דרך אחרת, ואין עצה - אז אין ברירה. והסיבה השנייה: כשאין לאישה כבוד לבעלה, כשהיא בזה לו, מבטלת את דבריו, והוא בעיניה אפס. במצב כזה, הוא אומר, היא לא תתחיל ממחר להעריך אותו ולא תתחיל ממחר לאחוז ממנו; אם הגיעו למצב כזה, בדרך כלל אין הרבה מה לעשות.
מכאן רואים את חשיבות העניין: "וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד" - הווה קל לראש, יקליע עצמו, כלומר יעשה עצמו נקלה לפני מי שהוא ראש ואדון.
אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד׃ (כה, ו)
הגר"א מבאר את הפסוק הזה בדרך שאותה הוא ימשיך גם בפסוק הבא: כאשר אתה בא ללמוד אצל חכם, אל תאמר לפניו חידושיך ותורתך, אלא ראה תמיד לקבל ממנו תורה. כמו שנאמר למעלה "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה", וכמו שאמרו: מילה בסלע, שתיקה בתרי.
כמה הדברים נכונים. לפעמים אדם בא לשאול את הרב - ובאמת הוא בא ללמד אותו. הוא פותח בשאלה, ומיד: "לא, אבל הרב, זה ככה, ופה צריך להיות ככה...". וכך גם בשיעורים: אדם מגיע לא כדי ללמוד שיעור אלא כדי ללמד את כולם, ובשלב מסוים הוא כבר מפסיק לדבר עם הרב ומתחיל לדבר עם הציבור - הרי הוא בא בשבילם, והרב כביכול אינו יודע, והוא חייב ללמד אותם. לפעמים זו הפרעה בלתי רגילה.
ואם אתה חושב שלרב הזה אין מה למכור לך - לך למקום אחר. יכול להיות שאתה צודק, ייתכן שכל מה שהוא יודע אתה יודע; מי אמר שאתה צריך להיות כאן? הגר"א בשלב מסוים הפסיק ללכת לחדר, מפני שכבר ידע יותר מן המלמד; גם אביו לימדו עד שלב מסוים, ומשם והלאה היה לומד בעצמו - ומי יכול היה ללמד אותו? כך שייתכן שאתה צודק, ואם כן - השיעור הזה אינו מתאים לך. למה ללכת לשיעור שאתה מרגיש שאתה צריך ללמד בו את החכם? לך לשיעור שיש לך מה לקבל בו, שאתה יכול לקבל ולשמוע.
וכבר אמרנו: אם מזמינים אותך לדבר ויש לך אפשרות להקשיב, העדף להקשיב מלדבר. כדברי אותו חכם: כשאני מדבר אני חוזר על דברים שאני כבר יודע; כשמישהו אחר מדבר אני לומד דברים חדשים. וכך מצאנו אצל משה רבנו: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". אומרים בעלי החסידות: עד עכשיו משה דיבר, ופעם אחת הוא שומע - וייטב בעיניו, מצא חן בעיניו. נחמד לשמוע, לומדים דברים חדשים. למה לדבר כל הזמן? "וייטב בעיניו" - מצא חן בעיניו גם פעם אחת לשמוע.
לכן, אם אתה לומד אצל רב - אל תבוא למסור לו תורה, בוא לקבל ממנו תורה. מילה בסלע, שתיקה בתרי.
ממשיך הגר"א באותו קו: "ובמקום גדולים אל תעמוד" - מקום שבו עומדים גדולים, אל תעמוד שם. אם הרב שאתה בא ללמוד ממנו גדול ממך, כלומר "גדול עליך", אל תעמוד לפניו; לך לרב אחר שאינו חריף כמוהו, ואשר ממנו אתה יכול לקבל תורה.
וכך מצאנו ברבי מאיר, שלמד בתחילה אצל רבי עקיבא, והיה יושב בשיעור ואינו מבין. זהו רבי מאיר שחבריו לא ירדו לסוף דעתו - ראו איזה עמקן היה, ובתחילת לימודו לא הצליח להבין את רבי עקיבא. הלך ולמד אצל רבי ישמעאל, ולאחר שהחכים חזר לרבי עקיבא, ואמר: עכשיו אני מתחיל להבין את רבי עקיבא, עכשיו אני מתחיל לקלוט על מה הוא מדבר.
זו טעות של הרבה צעירים: רוצים ללמוד בישיבה פלונית, לשמוע שיעורים מרב פלוני - והרב הזה גדול עליהם בשמונה מידות, ואינם מבינים על מה הוא מדבר כלל. בשביל מה? כדי שבעוד עשרים שנה אוכל לומר ששמעתי שיעורים מפלוני? מישהו אמר פעם: אני למדתי בישיבה פלונית. שאלו אותו: תגיד, למדת שם או שהית שם? אלו שתי בחינות שונות לחלוטין. לפעמים נדמה לאדם שהוא לומד במקום מסוים, אבל הוא אינו מבין באמת את החומר, אינו באמת בעניינים, אינו ברמה המתאימה. לעיתים עדיף ללכת לחכם קטן ממנו, שאותו אתה מסוגל לקלוט ולהבין, מלכת לחכם רם ונישא שאין אתה מסוגל לעמוד על דבריו.
המלבי"ם מבאר: "אל תתהדר לפני מלך" - אל תראה שום הידור לפני המלך, שכן ליד המלך כבודך אינו מאומה, אין לו חשיבות ואין לו שם. ואם אתה נוהג בשררה כלשהי ליד המלך - הרי זו רמיסת כבוד המלך, שכן כשאתה מראה שררה אתה אומר בעצם "גם אני משהו", וכאילו: סליחה, אדוני המלך, תזוז קצת הצידה, עכשיו אני תופס מקום.
וכבר ראינו שאוריה החיתי נענש על זה, כשאמר "וַאדֹנִי יוֹאָב" - אדונך יואב? הרי אתה מדבר עם דוד! כשאתה עם דוד אין לך אדונים אחרים, רק המלך. ומה זה פתאום לתת שררה למישהו אחר? נמצא שהידורך לפני המלך משפיל ומקלה את כבוד המלך.
וכנגד זה דוד המלך אומר "וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'", והיה מפזז ומכרכר כהדיוט לפני ה'. לפני ה' אתנהג בשררה? לפני ה' אתנהג בגדולה? אדרבה, לפני ה' אני הדיוט.
וכן "במקום גדולים אל תעמוד" - אלא תעמוד במקום שפל ממדרגתך, ולא במקום גבוה יותר. וראו כמה זה מנוגד לטבע האנושי: אם מדרגתי היא חמישים, ואין חמישים - יש רק שישים או ארבעים - איפה נמצא את עצמנו? בשישים, תמיד. הדבר הראשון שאנו עושים הוא לחפש את המקום הגבוה יותר. ואילו הפסוק אומר לך: לא, אדוני, במקום גדולים אל תעמוד. עמוד במקום שפל ממדרגתך.
כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ׃ (כה, ז)
כפשוטו, אומר המלבי"ם: אם תעמוד במקום שפל, מה יאמרו לך? "עלה הנה" - רגע, פלוני, איפה אתה יושב? בוא, עלה הנה. ויהיה לך לכבוד. ואם תעמוד במקום גדולים - ישפילו אותך.
וכמה הדבר מצוי. אדם מגיע לשמחה עם פראק, וממילא הולך מיד לשולחן הכבוד. כבודו עדיין צעיר, ויש שם אנשים חשובים יותר, אבל הוא עם פראק, וזה לבוש חשוב. ומה קורה? פתאום מגיע ראש הישיבה של החתן, ופתאום מגיע אביו של החתן, ופתאום מגיע הרב של הכלה, ואז האב נאלץ לגשת אליך ולומר: מחילה, יכול כבודו לזוז קצת ימינה? קצת שמאלה? ומרוב "ימינה שמאלה" אתה מוצא את עצמך נופל מן הבימה. למה לך אי־נעימות זו? לא טוב יותר שתשב במקום שפל, כאחד האדם, על כיסא בשולחן רגיל? ואז יבוא אבי החתן או אבי הכלה ויאמר: רב פלוני, מה אתה עושה כאן? בוא, אתה תשב כאן. אכן "טוב אמר לך עלה הנה" - מוטב שיעלו אותך מאשר שיורידו אותך ויאמרו לך: מחילה, יזוז נא כבודו, כי עלה לכאן מישהו נכבד יותר.
לכאורה סיום הפסוק תלוש לגמרי: מה פירוש "אשר ראו עיניך"? ונביא בזה כמה הסברים. רש"י מבאר: מה שאני אומר לך - עיניך ראו זאת, אתה יכול להעיד בעיניך שהדבר הזה אמת.
המלבי"ם מבאר: מה שאמרתי לך, שאם תעמוד במקום שפל יאמרו לך "עלה הנה" ויהיה לך כבוד, ואם תעמוד במקום גדולים ישפילו אותך לפני נדיב אשר ראו עיניך אותו וחשבת שאתה במדרגתו - והרי זה לך לביזיון. כלומר: לא כדאי לך שישפילו אותך לפני נדיב שעיניך ראו את עצמך כשווה לו. אתה מביט בו כאילו אני והוא אותו דבר, אני כמוהו - ועל כך נאמר: אל תעמוד שם מול נדיב "אשר ראו עיניך", שאתה חושב שאתה בדרגתו.
ועוד מוסיף המלבי"ם: אדרבה, בזה שאתה משפיל את עצמך לפני נדיב - זה עצמו יגרום שיאמרו לך "עלה". מדוע? כי בכך יכירו ש"ראו עיניך": יאמרו, ראה, לאדם הזה יש דרך ארץ, יש לו עיניים טובות והוא יודע לקלוט מצב. הוא רואה שהעמדות כאן צפופות, והוא הולך ויושב למטה לפני שיגיע לביזיון. ממילא אומרים: האדם הזה ראוי לכבוד, שכן רואים שהראייה שלו נכונה, ההסתכלות שלו נכונה, ואינו סתם רודף כבוד. וכמו שאמרו: השפלתך היא הגבהתך. מה שאדם משפיל את עצמו - זה מה שמרומם אותו. ואדרבה, מי שחושב להתרומם ושכולם יכבדוהו, המציאות היא שבדרך כלל לא רק שאין מכבדים אותו, אלא גם מלעיגים עליו.
סיפרנו כאן על החפץ חיים, שבישיבה בראדין היה מגיע מדי פעם אדם מבוגר לדבר עם התלמידים בדברי תורה. הוא היה קצת יודע ספר, אבל אהב להתבלט ולהראות את עצמו ואת חוכמתו. ותלמידים אוהבים כאלה - לצחוק עליהם, ללעוג להם על חוסר הטאקט ועל חיפוש הכבוד. והוא הרגיש שמגחכים עליו. פנה לחפץ חיים ואמר: רבי, איני מבין, למה את הרב מכבדים כל כך, ועליי התלמידים מלעיגים ומזלזלים בי? אמר לו החפץ חיים: הרי כתוב שכל הבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו, וכל הרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו. אולי מפני שאני בורח מן הכבוד, ממילא הכבוד רודף אחריי; ואולי כדאי שכבודו יפשפש במעשיו.
הבין האיש את הרמז, והתחיל לברוח מן הכבוד. לאחר תקופה חזר לחפץ חיים ואמר: רבי, אני כבר תקופה בורח מן הכבוד, ואין זה עוזר - אף אחד אינו מתחיל לרדוף, הכבוד אינו רודף אחריי. אמר לו החפץ חיים: אומר לך את האמת. דרכו של הכבוד היא כך - כשהוא רואה מישהו בורח, הוא מתחיל לרדוף; אבל כשהוא רואה שהבורח מסתכל אחורה, הוא מפסיק לרדוף. אתה בורח מן הכבוד, אבל כל הזמן מציץ אחורה לראות אם הוא כבר התחיל לרדוף, אם הכבוד כבר יצא לדרך - והכבוד רואה זאת ונסוג מיד אחור. עליך לברוח בלי להסתכל אחורה, בלי להעיף מבטים - ואז ירדוף אחריך.
כלומר: תברח באמת, לא כדי לקבל כבוד. יש אדם שמתנהג בענווה כדי שיכבדו אותו גם על הענוותנות שלו: לא רק על הגדולה והחוכמה, אלא שידעו גם כמה הוא עניו - אולי אינם יודעים, אז שידעו. על זה אומר הפסוק: טוב יותר שתשפיל עצמך לפני נדיב ויאמרו לך "עלה הנה", כי יראו שיש בך מידה טובה של ענווה, שהרי השפלתך היא הגבהתך.
הגר"א מבאר את הפסוק בהתאמה לפסוק הקודם. אמרנו: אל תתהדר לפני מלך, אל תתנשא לפני תלמיד חכם שאתה בא ללמוד אצלו, ואל תבוא ללמד אותו; ואם אינך ראוי ואינך בדרגה - לך ולמד ממישהו שפל ממנו, ורק אחר כך, כשתהיה ראוי, תלך ללמוד אצל החכם הזה. "במקום גדולים אל תעמוד" - אלא אם אתה ראוי באמת ללמוד ממנו.
"כי טוב אמר לך עלה הנה" - כאשר תלמד מרב שאתה מבין ממנו, ותתגדל בתורה, אז יאמרו לך: עלה הנה, אתה כבר יכול ללמוד אצל רבי עקיבא, למה תישאר אצל רבי ישמעאל? הם עצמם יעלו אותך. אבל כשאתה מנסה לקפוץ לרמה שגדולה עליך בכמה מידות - זו נפילה בשבילך.
"מהשפילך לפני נדיב" - אם תתעקש להישאר אצל הרב החכם יותר ותאמר "אני אתאמץ, אני אשתדל, אני אלמד אצלו בדווקא", מה יקרה? ישפילו אותך, ואתה תאבד גם את מה שלמדת בתחילה "לפני נדיב אשר ראו עיניך". בתחילה למדת ממישהו שבהשגתך, שאתה יכול לקבל ממנו; ועכשיו, לאחר שקפצת כמה דרגות למעלה, גם את תורתו של אותו נדיב שהיה ברמה שלך תשכח. והאם לא עדיף ללמוד תחילה אצל מי שאתה מבין, ואחר כך בבוא העת יעלו אותך לחכם גדול יותר?
ומדוע נקרא "נדיב"? אומר הגר"א: מפני שהוא פחות ממלך, אינו חריף כמותו. המלך הוא כביכול החריף, והנדיב נדיב הוא, אך אינו חריף כמלך. ולכן "אל תתהדר לפני מלך" - אל תלך ללמוד לפני החכם הגדול שהוא בבחינת מלך, אלא הסתפק בנדיב, ואחר כך יאמרו לך "עלה הנה".
עוד הסבר: ידוע שבזמנם, כאשר היו יושבים לפני החכם, הייתה היררכיה ברורה מאוד. ככל שהאדם חכם יותר היו מקרבים אותו יותר אל הרב הדורש, וככל שהיה חדש יותר וחכם פחות היה יושב רחוק יותר; וכך לאט לאט היו מתקרבים לפי מעלתם וחוכמתם.
על זה נאמר: טוב שיאמרו לך "עלה הנה". כלומר, כשאתה מתחיל - לך ושב בסוף. אל תאמר "דווקא אני מבין, אני יכול לשבת כאן". אדרבה, שב מאחור; וכאשר ישמעו את השאלות שאתה שואל ויראו את ההערות שאתה מעיר, ויבינו שאתה באמת מבין עניין - אז יאמרו לך: בוא, עלה, אתה יכול לשבת קדימה, למה אתה יושב מאחור? וזה טוב הרבה יותר מאשר שתבוא ותשב קדימה, ויאמרו לך: פלוני, אולי כדאי שיעבור כבודו לאגפים האחוריים. זו השפלה, שהרי אינך בדרגה הזאת וקפצת למקום שאינו מתאים לך. לכן מוטב כך, מאשר שישפילוך לפני נדיב ותאבד גם את הדברים אשר ראו עיניך, גם את מה שלמדת לבדך. יותר טוב שתעלה במדרגות אט אט.
שני הפסוקים הללו מלמדים יסוד אחד: אדם צריך להעמיד את עצמו במקום נמוך ממדרגתו, ולא לחפש את המקום הגבוה. לפני המלך אין לכבודו של אדם שום משמעות, וכל הידור שהוא נוטל לעצמו הוא קלון למלך - כדרכו של דוד ש"שיחק לפני ה'" כהדיוט. בתורה הדבר נכון פי כמה: הבא ללמוד אצל חכם יבוא לקבל ולא ללמד, ואם הרב גדול עליו - ילמד תחילה ממי שהוא מסוגל להבין, כרבי מאיר שלמד אצל רבי ישמעאל עד שהחכים וחזר לרבי עקיבא. "כי טוב אמר לך עלה הנה" - מוטב שיעלו אותך מאשר שיורידוך; וכדברי החפץ חיים, הבורח מן הכבוד באמת, בלי להציץ אחורה, הכבוד רודף אחריו, שכן השפלתך היא הגבהתך.