שלושה פסוקים רצופים בפרק זה עוסקים בשאלה אחת: איך אדם נוהג כשהוא נגרר לריב. שלמה המלך אינו מסתפק באיסור המחלוקת, אלא מלמד אותנו חשבון מעשי: מה יהיה הסוף? מה תצא מן הריב הזה? ואם בכל זאת אתה מוכרח לריב - היכן עוברים הגבולות. נעבור על הפסוקים אחד אחד, עם ביאורי הגר"א, הרלב"ג, רש"י, ובעיקר דרכו של המלבי"ם.
אַל־תֵּצֵא לָרִב מַהֵר פֶּן מַה־תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ בְּהַכְלִים אֹתְךָ רֵעֶךָ׃
ראשית הערה דקדוקית של המנחת שי: כמה נוסחי דפוס השתבשו וכתבו "לריב" בי', ואין זה נכון. הגמרא והפסיקתא גורסים "לָרִב" - רי"ש בחיריק, בלי יו"ד. ומשום כך דרשו את הפסוק גם בדרך זו: לעולם אל תהי רץ אחר השררה. "אל תצא לָרַב מהר" - אל תרדוף אחר הרבנות ואל תבקש שימנו אותך. "פן מה תעשה באחריתה" - יבואו וישאלו אותך שאלות, ואתה תישאר עם פה פתוח, פורש כפיים ואומר איני יודע. "בהכלים אותך רעך" - ויהיה לך בזה כלימה.
בהקשר זה ראוי להיזכר בסיפור על בעל בית הלוי. כשמינו אותו לרב בבריסק, באו לשאול אותו שאלה - ענה: איני יודע. באה אישה עם עוף לשאול על נידון טרפה - הסתכל ואמר: איני יודע. בא אדם שלישי - גם לו אמר: איני יודע. התחילו לרנן: מקח טעות, בשביל זה בחרנו רב? הלכו ראשי הקהל לשאול את הרב עצמו מה קרה. אמר להם: הכל בסדר. רק רציתי בתחילת בואי לכאן להודיע לציבור שלא ייבהלו - מותר גם לרב לומר איני יודע. הרב אינו חייב לדעת הכל. שאם יחשבו שהוא חייב לדעת הכל, אז כשיבוא מי שיבוא וישאל שאלה שאינו יודע את תשובתה, הוא יתקע לו תשובה כלשהי, כי מה, אני לא יודע? אני הרי חייב לדעת הכל. לכן רצוני שידעו שיכולים לקבל מן הרב תשובה של איני יודע. עכשיו החזירו אותם, ואענה לכל אחד תשובה כפי עניינו.
וכך הוא באמת: לפעמים אתה מתקשר לרב תלמיד חכם מוכר, שואל שאלה, והוא אומר לך תתקשר בעוד עשר דקות, אני רוצה לעיין בעניין - כי השאלה מורכבת. הרב עובדיה יוסף, אם תראה את התשובות שנשאל, תמצא שלפעמים הוא מאריך חמישה ושישה ושבעה ועשרה דפים ביביע אומר בדיון על שאלה אחת. וכי אדם יכול לענות בדבר כזה מקופיא? תראה כמה היה צריך לפלפל כדי להגיע לתשובה. ולפעמים הוא כותב תשובה, ולאחר שנים חוזר בו - ראה הוכחות חדשות, הביאו לו קושיות, עיין בדבר שנית והגיע למסקנה אחרת. אין זה פשוט כלל להיות אדם שעונה על כל שאלה. לכן: אל תצא לָרַב מהר, פן מה תעשה באחריתה בהכלים אותך רעך.
הגר"א מסביר את הפסוק כפשוטו: אל תהיה נבהל לריב אפילו בדבר שאתה בטוח בו שאתה צודק. שכן אף שלפי ראות עיניך אתה צודק במאת האחוזים, ייתכן מאוד שהחבר יבוא ויראה לך ברגע אחד שמשהו לא הבנת נכון, שראית הפוך לגמרי - ובאת לצעוק עליו, והוא משיב לך: לא אדוני, הדבר היה כך וכך. ואתה אומר: אה, נכון, סליחה, טעות, לא שמתי לב, אתה צודק. והגעת לידי בושה וכלימה. לכן מתון מתון.
הגר"א, כדרכו, לוקח את הדברים גם לתורה: אל תהי נבהל להשיב על דברי חברך ולצעוק עמו. מי שלמד בישיבה יודע מה זה "לצעוק עמו" - בסדר הלימוד רעש נורא, זה צועק וזה משיב סברה הפוכה, אש, ריתחא דאורייתא. ואגב זה, רבי ישראל סלנטר הגיע פעם לכולל שקראו לו "כולל תורת המוסר", שבו הכל התנהל בדרכי המוסר: אדם מדבר ואין מפסיקים אותו באמצע, נותנים לו לסיים את דבריו, אין נבהלים להשיב. ראה שם כבוד ודרך ארץ. שאלו אותו: מה הרב אומר? אמר להם: הכולל נקרא תורת המוסר - מוסר ראיתי כאן, תורה לא כל כך. תורה אינה נמסרת כך. תורה באש וברקים, בהתלהבות ובשפתיים דולקות. לא בדרך של דיון משפטי - "האם כבודו טוען שאליבא דרבא במקרה זה חייב?" "סבורני שלפי הבנת הרשב"א מסתבר יותר שלא כדעת התוספות". לא כך לומדים. תלמד בהתלהבות ובחשק, ואם חברך אומר דבר שאינו נכון - תצעק עליו. נפלא מאוד.
ועם זאת, אומר הגר"א, אל תהיה נבהל להשיב. חברך אמר משהו ומיד אתה תוקף - ייתכן מאוד שיראה לך שמה שאמרת אינו קושיה כלל, ולפעמים אף חוסר הבנה במה שכתוב. ואז מה תעשה באחריתה בהכלים אותך רעך? התברר שבכלל לא הבנת, וסתם יצאת לצעוק.
הרלב"ג מסביר שהאדם צריך להרחיק עצמו מן המחלוקת, כדי שלא יבוא לידי מצב שיאמרו נגדו דבר מגונה או שיכו אותו. כלומר: ייתכן שאתה צודק עד הסוף, ובכל זאת תצא נפסד. מישהו אמר פעם: לעולם אל תתווכח עם טיפש. למה? כי לטיפש אין מה להפסיד, ולך יש. אין לו בעיה לבזות אותך, לקלל אותך, ואף להרביץ לך. ואתה, אדם מכובד, לא תרד לרמה הזאת, וכל תגובה שלך תציג אותך בצורה נלעגת. אז מה יצאת לריב עמו? הוא יצעק צעקות ויעשה לך בזיונות, ואתה תאכל בושות - לך יש מה להפסיד, לו אין. זהו "בהכלים אותך רעך": יש אדם שיבייש אותך, יבזה אותך, יגנה אותך ואף יכה אותך. לכן תחשוב פעמיים לפני שאתה יוצא לריב: עם מי אני הולך להתווכח.
המלבי"ם מסביר שכל מעשה שאדם עושה צריך שיכוון לתכלית - כלומר, לשורה התחתונה: האם אשיג בזה את התכלית או לא. והרבה טועים בזה ומגיבים מן הבטן, תגובה אימפולסיבית. אבל עצור וחשוב: מה ייצא לך מן התגובה הזאת? "הייתי חייב להעמיד אותו במקום" - בסדר, העמדת אותו במקום, אבל מה התועלת? הרווחת משהו? לרוב התשובה היא שלא יצא אלא נזק. לכן תבדוק תמיד: האם הפעולה הזאת רציונלית או אמוציונלית? האם היא תביא אותך לתכלית, או שהיא באה רק להוציא קיטור? ואם היא באה רק להוציא קיטור - אל תעשה אותה.
ולפעמים, אומר המלבי"ם, אדם בא להשיג דבר ומקבל את ההפך הגמור: בא לקבל תועלת ויצא לו נזק. לדוגמה, אדם בייש אותך, ואתה יוצא לריב - "אינך מתבייש, איך אתה מדבר, תתבייש לך". וכיוון שאותו אדם עשוי להיות חסר כבוד לחלוטין, הוא יכפיל כעת את בושתו ואת גנותו עליך. יש ביטוי: לא כדאי להיכנס לפה של טיפוסים מסוימים. אמר משהו - אם תשתוק, נגמר. אם תגיב, נפתח הביוב, ומי יעצור את השטף. לכן: אל תצא לריב מהר. פגעו בך שלא בצדק ולא ביושר - חכה רגע ובדוק אם זה בכלל הטיפוס שאתה רוצה "להעמיד במקום". ייתכן מאוד שמה שעשה לך עד כה הוא כאין ואפס לעומת מה שיעשה לך מעתה, וכל זה משום שדיברת.
והדבר נכון גם כשבאים למחות. פלוני מדבר נגד אדם גדול, ואומרים: אסור לשתוק, חייבים למחות. אבל תוצאת המחאה עשויה להיות שאותו אדם יאמר: בוא אספר לך עליו, מה שאמרתי עד כה אינו כלום. לא רק שלא השקטת, אלא הוספת נפט למדורה. לכן צריך להיות חכם מאוד לפני שיוצאים למחות - בין על כבודך ובין על כבודו של אדם גדול. תבדוק מי האדם ותתבונן: יש מי שתעיר לו והוא יאמר "נכון, לא הגבתי כראוי, אני מתנצל", ויש מי שרק תתסיס אותו עוד יותר, והוא יבזה אותך פי כמה. ואז, במקום להשיב את כבודך, קיבלת תוספת כלימה ובוז.
רִיבְךָ רִיב אֶת־רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל־תְּגָל׃
רש"י מבאר: אם על כורחך אתה צריך לריב ולהתווכח עם רעך - "סוד אחר אל תגל". אל תזכיר לו דופי אבותיו שמתו, דברים שאין הכל יודעים אותם ואתה בא ומגלה אותם. כלומר, אל תתחיל לספר לו היסטוריה ולבזותו. בלשון של היום: אל תערב הורים. יש לך ויכוח - תהיה ענייני. אל תנסה לחשוף לו שלדים מן הארון כדי לבזותו. זה אינו ראוי ואינו הוגן, לא כך רבים ולא כך מתווכחים.
הגר"א מסביר שזה המשך ישיר לפסוק הקודם. שם אמר: אל תמהר לריב, שמא אתה בכלל טועה ותאכל בזיונות. וכאן הוא מוסיף: אפילו אם לאחר יישוב הדעת אתה רואה שאתה צודק במאה אחוזים, וזה דבר שראוי לריב עליו, יש גבול לדרך. כיצד? אתה מתווכח עם הצד שכנגד ומוכיח לו שהוא טועה, והוא משיב לך: דע לך שאיני אומר זאת מדעתי - שאלתי דיין פלוני והוא אמר לי שאני צודק, שאלתי חכם אלמוני והוא הסכים עמי. כלומר, מאחורי הטענה שנראית לך בלתי הגיונית עומד אדם גדול. ואז אתה מחפש לבזות את אותו גדול: מי הוא זה שמחווה דעה? זה גדול? זה דיין? הוא מבין משהו בחייו? אני ראיתי אותו פעם כך וכך, היה לו ויכוח עם השכן בעניין זה וזה. אומר הגר"א: הלכת לגלות סוד של אדם אחר, שאינו כלל בעל דינך, רק משום שרעך אמר שאותו חכם סובר כמותו - הדבר הזה אינו הגון ואינו ראוי.
המלבי"ם מסביר: גם אם אתה מוכרח לריב, ריב רק את ריבך, ובל תגל סוד אחר. הרבה פעמים אדם מתווכח, הרוחות מתלהטות, והוויכוח חדל להיות ענייני. במקום להתווכח אם הדבר מותר או אסור, ראוי או לא ראוי, נכון או לא נכון, מתחילים להתווכח על גופו של אדם: "סתם שתדע שאתה טיפוס כזה תמיד", "גם פלוני רב איתך והיה לו ויכוח, וגם אז דיברת כך". מה כל זה נוגע לעניין? מתחילים לערב את הוויכוח של השכן על המרזב ואת הוויכוח של פלוני על החניה. על כך אומר הכתוב: סוד אחר אל תגל. התמקד בוויכוח שלך עמו, ואל תערב ויכוחים של אחרים ולא כעסם של אחרים.
פֶּן־יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ וְדִבָּתְךָ לֹא תָשׁוּב׃
מהו "יחסדך"? "גלותי את חרפת מצרים" מתרגמינן "חיסודא דמצראי" - לשון חירוף. "פן יחסדך שומע": השומע יתייחס אליך כאל אדם שעשה דבר חרפה, כאדם הראוי לגינוי. אם אתה צריך לריב עם חברך ואתה מגלה סודות של אחרים, הרואה אומר: הבן אדם הזה אינו מתבייש, יש לו ויכוח ומיד הוא מערב ומוציא מן הארון שלדים וסיפורים אחרים. אדרבה, את הביזיון אתה תאכל. "ודיבתך לא תשוב" - הוא יחשיב אותך למוציא דיבה. למה אתה מספר על הוויכוח שהיה לפלוני עמו? למה אתה מגלגל נושא אחר שהיה לו בעיה בו? זו הוצאת דיבה. רוצה להתווכח - התווכח עניינית על מה שאתה רב עליו עכשיו.
הגר"א ממשיך בקו שלו: שמעת שיש דיין המחזק את ידי בעל דינך, או שהוא שאל חכם והחכם הסכים עמו, ואתה מתחיל לאמור עליו דבר תועבה - מי הוא זה דיין? זה חכם? זה רב? בוא ואספר לך. על ידי זה השומעים יחשיבו אותך לתועבה. "ודיבתך לא תשוב" - את הלשון הרע שאמרת אין באפשרותך לקחת בחזרה. מה שיצא מן הפה כבר בלתי אפשרי להשיב. והאנשים יתייחסו אליך בצורה משפילה, כאדם שפל: יש לך ויכוח - אתה צריך לגדף חכם? לגדף דיין?
אספר בקצרה סיפור שסיפרנו פעם באריכות. בבריסק הייתה מחלוקת בין החופשיים ובין שומרי המצוות על הנהגת הקהילות. נערכו בחירות, שעל פיהן ייקבע אם יהיה לקהילה צביון דתי או צביון חופשי - בתי הספר של הקהילה וכל הכרוך בכך. כך היה באירופה, וכך הוא במידה מסוימת עד היום: המפלגות הדתיות הן המזוזה של המדינה, לשמר מעט את הרוחניות, ואם הכוח עובר לאחרים - ההפך.
הרב מבריסק היה הרב של כולם, ובשלב מסוים הבין שהעניין נוגע באושיות היהדות. דאג שידפיסו מודעות שבהן תובע דעתו בבירור: אין להסכים שייבחרו אנשי החופשיים, ויש לבחור רק בנציגים דתיים שישמרו את הדת בקהילה. אך התנה תנאי אחד: שיספיקו לתלות את המודעות לפני שבת. אם יגיעו למצב שיצטרכו לתלות קרוב לשבת - אינו מסכים בשום אופן. הלכו, ניסחו, הביאו לו לביקורת, הסכים, הדפיסו. באו אליו עם החומר המוכן כשעה לפני שבת. הסתכל בשעון ואמר: לא, עכשיו כבר אין תולים. אמרו: כבוד הרב, כל כך השקענו. אמר: שעה לפני שבת אין הולכים לתלות, עלולים לבוא לידי חילול שבת. ולא הסכים בשום אופן. הצטערו מאוד, אך קיבלו.
אצל החופשיים היה כנראה מי שגילה להם את מה שהרב תכנן. אמרו: אה, כך? הכינו מודעות נגד, ובהן חירפו וביזו את הרב. עד אז הוא נחשב ניטרלי ולא דיברו נגדו, וכעת הציגו אותו כפוליטי, כמי שעומד לצד היראים, ודיברו עליו בצורה קשה מאוד. ונסעו והלכו בשבת עצמה והציפו את כל העיר במודעות. באו אנשים בשבת בבוקר וראו: ראשית, תלו בשבת - וזה הרגיז. ושנית, חירוף וגידוף נגד הרב - והרי הרב לא אמר דבר ולא ביטא כלל דעתו, מה הם רוצים ממנו? הדבר פעל כבומרנג: נבחרו רק הנציגים היראים, ואלה של החופשיים לא נבחרו כלל. אמר להם הרב: אתם רואים, משמירת שבת אין מפסידים. אילו הייתם מפרסמים את המודעה שלנו והם היו משיבים אחריה, היה זה נוקאאוט שלהם כלפינו - הנה הרב מתערב בפוליטיקה, והיו מצדיקים את מעשיהם. אך כאן הרב לא אמר כלום, לא היו לו מודעות כלל, והם יצאו נגדו סתם.
למדנו מכאן את יסוד הפסוק: כשאדם מדבר נגד אדם גדול, השומעים תופסים אותו עצמו כמבוזה, כאדם קטן. לכן, אומר הגר"א, האומר "מי הוא הדיין הזה? מי הוא החכם הזה? מה הוא מבין?" - ובשביל מה, כדי לבטל דבריו - "יחסדך שומע", יסתכלו עליך בבוז, כעל חרפה. ומאידך, "דיבתך לא תשוב" - לך וקח את הדברים בחזרה.
הגר"א לוקח גם פסוק זה לענייני תורה. שני חכמים מתווכחים בהלכה, והאחד שולף ספר של חכם קדמון ומראה שנשאל בדיוק בעניין זה ופסק כך למעשה. אומר הגר"א: אפילו אם אתה יודע שהדין עמך, אל תאמר "הוא טעה בזה, זה נגד גמרא מפורשת". למה? משתי סיבות. ראשית, "יחסדך שומע" - יראו אותך כתועבה, כלשון "חסד הוא" האמור בגילוי עריות, שפירושו תועבה. יאמרו: איך אתה מעיז לדבר על חכם קדמון? כמה שאתה חושב עצמך תלמיד חכם, איך אתה מעיז? והרי גדולי ישראל, אף כאשר סברו שגדולים שקדמו להם טעו, לא דיברו בשום אופן בדרך של ביזיון, אלא בלשון "אשתמיטתיה" - נשמט ממנו תלמוד ערוך שכתוב בו כך וכך, וכיוצא בזה. אבל לא אמרו "טעה טעות גמורה" ו"לא חש לקמחיה" וכל אותם ביטויים מבזים. ושנית, "ודיבתך לא תשוב" - את דברי הגנאי שאמרת לא תוכל להחזיר.
המלבי"ם מסכם את הקו שלו: מדובר באדם שיוצא להתווכח כדי להשיב את כבודו האבוד, ואותו אדם מחרף אותו עוד יותר. על זה אומר הכתוב: ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ומדוע לא תגלה סוד אחר? כי חוץ מן הכלימה והביזיון שקיבלת בתחילה, וחוץ מן הכלימה שקיבלת אחר כך - שהרי בעל דינך אינו שותק וחוזר ומגדף אותך שוב - נוסף על שני אלה "יחסדך שומע": יאמרו עליך שאתה מוציא שם רע, הולך רכיל ומגלה סודות. ואז תרצה להשיב את דיבתך ולא תוכל, ויהיה לך קלון באופן מתמיד. לכן ההמלצה: ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל, כדי שלא תבוא לידי ביזיון זה.
שלושת הפסוקים בונים מערכת שלמה של זהירות. "אל תצא לריב מהר" - אל תמהר לא לשררה ולא לריב, כי ייתכן שאתה טועה, וייתכן שהצד שכנגד הוא אדם שאין לו מה להפסיד, ולפי המלבי"ם: בדוק תחילה מה התכלית, ואל תפעל כדי להוציא קיטור. "ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל" - גם כשאתה מוכרח לריב, היה ענייני: בלי לערב הורים, אחרים, ויכוחים צדדיים, ובלי לבזות את החכם או הדיין שעומד מאחורי טענת חברך. "פן יחסדך שומע ודיבתך לא תשוב" - כי סוף הדבר שדווקא אתה תיראה בעיני השומעים כמבוזה וכמוציא דיבה, ואת מה שיצא מן הפה שוב אין להחזיר. וכפי שראינו בסיפור מבריסק, לפעמים מי ששומר על עצמו ואינו נגרר, יוצא בסוף מנצח.