פתיחה: משל השדה והכרם
בסיום פרק כ"ד מביא שלמה המלך תמונה אחת שלמה, ולכן נקרא כמה פסוקים ברצף - שכן הכל כאן רעיון אחד: מראה של שדה עזוב וכרם מוזנח, והמסקנה שהחכם לוקח מהם. נפתח בפסוקים עצמם, ואחר כך נעמיק בביאורי רבנו יונה והמלבי"ם.
עַל־שְׂדֵה אִישׁ־עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל־כֶּרֶם אָדָם חֲסַר־לֵב׃
וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה׃
וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר׃
מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב׃
וּבָא־מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן׃
הכל משל - ולא עצה חקלאית
אומר רבנו יונה: כל העניין הזה דרך משל הוא, שאם לא כן - מה בא להודיענו? כבר אמרנו פעמים רבות ששלמה המלך אינו יועץ כלכלי ואינו יועץ מדיני; ספר משלי הוא ספר שבא להוביל את האדם בדרך הרוחניות. וכי מה החידוש שאם אדם מתעצל ואינו חורש את שדהו ואינו מתקן את כרמו - יעלו בו קוצים? וכי לא ידענו זאת? ועוד: וכי צריך הוא לחזות בזה בעיניו כדי לדעת שכך יהיה, ורק מתוך כך להסיק מסקנות? אלא מכאן תבין שעיקר הנקודה אינה "כדאי לעבד את השדה כדי שלא יעלו בו קוצים", אלא "וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי" - עיקר העניין הוא הנמשל, ויש כאן עצה פנימית הרבה יותר, ואותה בא רבנו יונה לחשוף בפנינו.
ראשית מקדים רבנו יונה, שמצאנו במקומות רבים ששדה, כרם, חרישה וזריעה באים בלשון הנביאים דרך משל. "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ, כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן, וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ... וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" - וכי על כרם מדובר? "דודי" זה הקדוש ברוך הוא, והכרם זה עם ישראל. וכן "אַרְכִּיב אֶפְרַיִם יַחֲרוֹשׁ יְהוּדָה", "הֲכֹל הַיּוֹם יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ", "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה", "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים" - כל אלה משלים הם, ואינם הלכות חרישה.
השדה - משל לנפש המתאווה
מהו אפוא הנמשל? אומר רבנו יונה: השדה משל לנפש המתאווה. לאדם יש תאוות נפש, והן באות מן החומר ומן הגשמיות. החלק הרוחני שבאדם, הנשמה, מתאווה לרוחניות בלבד - אין היא מתאווה לגלידה ולא לממון. ואילו "הנפש", הרובד הנמוך שבנפש רוח ונשמה, נמשלה לשדה, שכן מקורה בחומר ובגוף - וכשם שהשדה חומר, כך היא.
ואמרו מחברי המוסר: עשו לדברים הצריכים לנפשותיכם כדרך החרישה וההשקאה להצמיח את הזרע. כשם שכדי שהזרע יצמח כראוי צריך לחרוש היטב, לזבל היטב ולהשקות היטב - כך ברוחניות. אם לא תחרוש, לא תזבל, לא תזרע ולא תשקה - לא יצמח דבר. הארץ מצליחה כשהאדם משקיע בה, וכך גם תולדת הנפש תצליח בגידול, בלימוד ובהנהגה. אתה רוצה שהילד יצליח? חנך אותו, השקה אותו, זבל אותו - כלומר השפע עליו השפעה טובה, שהיא תביא גידולים טובים ונאים. ואם לא יעשה כן, כשם שהשדה שאין נוקטים בה את הפעולות הנצרכות אינה מצמיחה - כך גם הילד, וכך גם האדם המבוגר עצמו: מידות טובות והנהגות ראויות אינן צומחות מאליהן.
מי שאינו מגדל את נפשו - גם גופו נפסד
ואם בגידולי הארץ האדם מתייגע בחרישה, בזריעה, בזיבול ובהשקיה - במה יש להתייגע כדי לגדל נפש מוצלחת, נפש רוחנית מקודשת וראויה? אומר רבנו יונה: הכוח הצומח והכוח המתאווה הם הדרך שדרכה אנו משפיעים. ואם אין האדם מגדל אותם, אלא מניח לתאוות להמשיך כדרכן, ממלא את כל שאיפותיו, אינו חוסם את עצמו, אינו שם לעצמו גבולות ואינו מגדיר מה מותר ומה אסור - "גם הגוף יִסָּפֶה ויאבד" ביתרון המאכל והמשגל וכל ענייני הגשמיות. כלומר, אדם החושב לעצמו "את הנפש איני מפתח, אבל הגוף שלי בסדר" - לא כך הוא. שהרי כיוון שאינך מפתח את הנפש, אתה נוהה אחרי התאוות, ומי שנוהה אחרי התאוות מזיק גם לגופו.
וכבר הזכרתי שמצאו שבני ברק, ירושלים ובית שמש הן מן הערים שבהן תוחלת החיים הארוכה ביותר בארץ - אף שלכאורה אין אלה אנשים העוסקים בספורט, ואין ענייני הבריאות בראש מעייניהם. עכשיו עורכים מחקר מדוע, ומבקשים לתלות זאת בקהילה תומכת ובאלף ואחד דברים. אנחנו איננו זקוקים למחקרים: כתוב אצלנו בתורה "למען ירבו ימיכם", "והארכת ימים", "למען ירבו ימיך" - יש פסוקים מפורשים בתורה על כמה וכמה עניינים המביאים לאריכות ימים.
ונדע שהנוהה אחר התאוות הורס גם את גופו, ואין זה חייב להיות אלכוהול או סמים דווקא. גם אדם האוכל בלי גבול בכלל זה. הרמב"ם אומר שאכילה שאדם תמיד אוכל וממלא בה כרסו - הרי זה גרוע יותר מאכילת מאכלים ארסיים, גרוע יותר מאכילת רעל. ולכן צריך אדם להשאיר תמיד מעט מכרסו פנויה, וכן על זו הדרך. נמצא שהנהייה אחר התאווה אינה הורסת רק את הנפש אלא גם את הגוף.
אדמת טרשים - טבעים קשים
מוסיף רבנו יונה: יש אדמה קלה לעיבוד ויש אדמה קשה, אדמת טרשים, שקשה מאוד לחרוש בה ולזרוע בה, ולא יגיעו בה לתוצאות טובות אלא בעמל כבד. ועם כל זה אין זו סיבה להניח ולעזוב את ההשקעה, אלא על האדם להתאמץ ולהשקיע. מה לעשות - יש מי שטבעיו קשים יותר, וזה דורש ממנו יותר ומאמץ גדול יותר; יש אנשים שנולדו עם אפשרויות קלות יותר ויש שלא.
החריש - היראה ותוכחת המוסר
וזה מה שאומר הכתוב: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב". הנה האדם הזה, שבמקום שתהיה לו חרישה תמידית - אין לו. ומהי החרישה התמידית? זו התוכחת. התוכחת היא חריש עמוק. אדם מקבל תוכחה, לומד מוסר, לומד ליישר את דרכיו - והמוסר שובר את לבו. בלעדיו יש לו רגשות גאווה והוא בטוח שהוא מושלם ושהכל אצלו בסדר; וכשהוא לומד מוסר ומקבל תוכחות, הוא מבין כמה עליו לתקן וכמה עליו להשתדל ולהתאמץ.
וכשם שאדמה קשה מצריכה מאמץ רב בחרישה עד שמצליחים לפורר אותה, כך אדם שטבעיו קשים צריך חריש עמוק כדי להתגבר עליהם, עד שלבו יתרכך ויישבר - "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה", "וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא". וזה שכתוב בירמיהו פרק ד' "נִירוּ לָכֶם נִיר", שכוונתו על היראה: היראה ושבירת הלב הן החריש שהאדם צריך לעשות בעצמו. וכשם שהזרע מצליח לאחר החריש, כך מעשה המצוות בא אחרי היראה ותיקון המידות. אדם שתיקן מידותיו והכניס יראה בלבו - הרבה יותר קל לו לקיים מצוות, וזהו "שדה חרושה", שהמצוות כבר באות מאליהן. אבל מי שמידותיו רעות ויראתו חסרה - הוא מבעט במצוות. תחילה החריש, ורק אחריו אפשר לקיים את המצוות כראוי.
"הכל היום יחרוש החורש לזרוע"
עוד אומר רבנו יונה, שעניין המשל הזה מפורש בכתוב "הֲכֹל הַיּוֹם יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ". כלומר, וכי החורש יעסוק בחרישה כל היום? הרי אחרי החרישה צריך לזרוע. החרישה אינה תכלית אלא כלי להגיע אל התכלית, שהיא צמיחת הצמחים; היא רק פעולה בדרך אל הפעולה הסופית. "הֲלוֹא אִם שִׁוָּה פָנֶיהָ וְהֵפִיץ קֶצַח וְכַמֹּן יִזְרֹק" - חרשת, מיישרים מעט את הקרקע, מפזרים קצח וכמון שהם הזרעים, ואחר כך מקווים למטר שישקה את השדה. "וְיִסְּרוֹ לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ" - התוכחה כבר הייתה, הנביאים מוכיחים אתכם השכם והערב, כדברי הקדוש ברוך הוא "שלחתי נביאים", והכל כדי להכניע את לבכם; אך את הזרע אינכם שמים. הנביאים עשו חריש - עתה שימו את הזרע שיגדל! ועל כך אומר הקדוש ברוך הוא: הכל היום יחרוש החורש לזרוע? כל היום חורשים וחורשים, ובסופו של דבר אין תוצאה, שום דבר אינו גדל ואינו צומח. הרי זה דומה למי שעוסק בחרישת השדה לעולם, ולא יוצא מזה מאומה.
למה "שדה" לעצל ו"כרם" לחסר לב
המלבי"ם שואל: מדוע נקט הכתוב "שדה" אצל העצל ו"כרם" אצל חסר הלב? ומשיב: השדה צריכה עבודה גדולה - חרישה וזריעה, עבודה קשה מאוד. האיש העצל לא יעבוד בשדה, ולא מפני שהוא רשע אלא מפני שהוא עצל: כבד עליו, קשה לו, אין לו חשק. לעומת זאת הכרם עבודתו קלה יותר, שהוא כבר נטוע - יש בו עצים ויש גפנים, וכל הצורך הוא לשמור שלא יתקלקל: לגזום מדי פעם, להסיר קוצים, להסיר מזיקים. את זה העצל עוד מוכן לעשות; עצלן הוא, אך לא ברמה כזו.
אבל חסר הלב - גם את זה לא יעשה. מדוע? מפני שחסר הלב הוא אדם שאין לו לב להבין מהו הנזק הנגרם. אין הוא מבין שבשנה הבאה כבר לא יהיו לו ענבים; הוא אינו מתבונן. לכן אומר הכתוב "על שדה איש עצל עברתי" - בשדה העצל אינו מטפל כלל; ואילו הכרם, שאינו מצריך עבודה מרובה, אינו "כרם איש עצל", שהרי בכרם העצל כן היה מטפל, אלא "כרם אדם חסר לב" - שאפילו בעבודה מועטת כזו אינו מטפל, מחמת חסרון הלב.
קמשונים, חרולים וגדר הרוסה
"וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים" - אלו חוחים. "כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים" - אומר רש"י שהם גדולים מן הקמשונים, קוצים גדולים וחדים יותר. "וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" - אף הגדר עצמה נהרסה. וכיוון שמדובר באדם חסר לב, אין אכפת לו שפני הכרם כוסו חרולים ושגדר אבניו נהרסה; אין זה מעניין אותו כלל, שהרי חסר לב הוא.
ויש לדקדק: מדוע נאמר "עלה כולו" ו"כסו פניו" בלשון זכר, והלא היה צריך לומר "עלתה כולה", "כסו פניה" - שהרי על קרקע ואדמה מדובר, ואדמה לשון נקבה היא, שאומרים "קרקע טובה" ולא "קרקע טוב". אלא מפני שהכתוב מדבר על "שדה", ושדה לשון זכר.
ורש"י מביא שחז"ל דרשו את הפסוק הזה גם על עסק התורה, כמו שלמדנו לעיל: מי שאינו חוזר על תלמודו - בתחילה משכח ראשי פרקים, ולבסוף מחליף דברי חכמים זה בזה, במקום רבי אומר רבי מאיר, במקום רבי מאיר רבי יהודה, במקום רבי יהודה רבי שמעון; ואחר כך אומר על טהור טמא ועל טמא טהור, שהרי אינו לומד ולכן משכח - ונמצא מחריב את העולם. זהו "עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים, וגדר אבניו נהרסה": הוא הורס את העולם בכך שאינו לומד כראוי.
"וָאֶחֱזֶה" ו"רָאִיתִי" - שתי ראיות
"וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר". שואל המלבי"ם: מה ההבדל בין "ואחזה" לבין "ראיתי"? ומשיב: החיזיון מורה על מחזה הלב והרוח - אדם אומר "אני חוזה בעיני רוחי", ראייה שאינה בהכרח פיזית, וגם הנביא נקרא "חוזה". ואילו "ראייה" מורה בדרך כלל על ראייה פיזית, מה שהעיניים רואות. וכאן יש משל הנראה בעיניים וניכר לעין, ויש נמשל שהוא בגדר מחזה הלב - מה שאתה מבין מן העניין. את המשל אני רואה, ואת הנמשל אני חוזה, שהנמשל הוא תובנת הלב. לכן נאמר "ואחזה אנוכי אשית לבי" - חזיתי ושתי לבי אל החיזיון, מה המסקנות; "ראיתי לקחתי מוסר" - ראיתי בעיניי, ובעקבות זה לקחתי מוסר.
הנמשל: שדה הנפש וכרם החכמה
הנמשל, אומר המלבי"ם, הוא על שדה וכרם של הנפש. בנפש יש כוח להוציא פרי, והפרי שלה הוא החכמה, ההשכלה, עבודת ה' ועסק התורה - כל אלה נמצאים בה בכוח, והיא יכולה להצמיח את כולם. ומה נדרש לשם כך? לחרוש ולזרוע, כלומר להשקיע: ללמוד ולעמול בתורה מתוך עמל, ורק כך יוכל להשיג.
אבל העצל אינו משקיע. "אין לי כוח". יש שיעור - "רְחָבָה הָעִיר", כבר הלך; "אֲרִי בָרְחוֹבוֹת", "שַׁחַל בַּדָּרֶךְ". ובקיצור - "עָצֵל חָכָם בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם". כבר ראינו לעיל שלשלמה המלך הייתה כביכול אלרגיה לעצלנים, ממש מיאוס מהם, שכן העצלות הורסת הכל: אדם עצלן אינו עושה דבר, וכדי שאדם יעשה משהו צריך שתוסר ממנו העצלות. לכן בעל השדה הזה, העצל, אינו מקיים מצוות עשה ואינו לומד בעיון.
והכרם, אומר המלבי"ם, משל לאדם שכבר נטע - כבר יש לו גפנים של החכמה. הכרם דבר נטוע הוא, וכל שנותר לו הוא לשמור. ומהי השמירה? "הישמר", "פן" ו"אל" - אלו מצוות לא תעשה. כבר יש לו מצוות, כבר יש לו תורה, עתה עליו להיזהר שלא להיכשל ושלא לעבור עבירות - כשם שבעל כרם נזהר שלא ייכנסו שועלים קטנים מחבלים כרמים, ושלא ייכנסו אנשים ויזיקו.
חסר לב - מי שאין לו כוח שליטה
והמתרשל מזה - אין זה גדר של עצלות, שהרי אתה רואה שהאדם כבר השיג, כבר עמל ויש לו כרם שלם, כבר גדול הוא בחכמה. אלא זהו חסרון לב. ומהו חסר לב? אומר המלבי"ם: הלב מורה תמיד על מרכז האדם ועל השליטה, שהלב מושל ושולט על כל איברי הגוף. ואדם חסר לב - אין לו כוח שליטה על רצונותיו ועל תאוותיו; הכוח המושל חסר אצלו. וכיוון שהוא חסר לב, התאווה תפרוץ בו פרץ, והוא עובר על לא תעשה, עוזב את התורה ונוהה אחר התאוות וההנאות.
וכבר ראינו שגם אנשים גדולים יכולים להיכשל בזה. כמובא על רבי אלעזר בן ערך, שהלך אחר המים היפים עד ששכח תלמודו, וכשהגיע ל"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" בקריאת התורה קרא "הַחֵרֵשׁ הָיָה לִבָּם" - התחלפו לו האותיות. וכל כך למה? מפני שנהה אחר התאוות - ולא נאמר שם עבירות, אלא "מים יפים". ועליו נאמר שהוא וכל חכמי ישראל בכף מאזניים אחת, והוא כנגד כולם - מכריע את כולם. ועם כל זה, ראה מה יכול לקרות לאדם הנמשך אחר התאוות. וכל שכן כשמדובר באנשים שהרשיעו, כירבעם בן נבט, כאלישע אחר, וכעוד אנשים בהיסטוריה שהרשיעו בעקבות הליכתם אחר התאוות. נמצא שגם אם יש לך כרם - עדיין אינך מבוטח; עליך לדאוג שיהיו לו גדרות. גם אם כבר השגת חלק גדול בתורה, אינך יכול לשבת על זרי הדפנה, אלא עליך להתקדם עוד ועוד ולשים גדרות שלא להיכשל בלא תעשה.
שינה, תנומה וחיבוק ידיים
"מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב". מה ההבדל בין שנות לתנומות לחיבוק ידיים? לכאורה שלושתם דבר אחד. אומר המלבי"ם - וכך גם הגר"א הולך באותו קו - השינה היא דבר קבוע, מה שנקרא שינה עמוקה. התנומה קלה מן השינה, וכמו שאנו אומרים בלשוננו "התנמנמתי קצת", כלומר רק מעט מנוחה. ואם הנמנום בא לאחר השינה - הרי הוא דבר שאינו נצרך כלל, זהו הקינוח, התוספת; צריך לקום, כבר שבע בבוקר, והוא אומר "אנמנם עוד עשרים דקות". המלבי"ם מגדיר זאת: מעונג ועידון, ובלתי צריכה.
וכל שכן השלב הנוסף: אחרי שכבר התעורר מן התנומה, כבר העירו אותו, עיניו פקוחות ואינו מנמנם עוד - והוא שוכב בחיבוק ידיים, כביכול צריך להירגע מן התנומה. זה הולך בשלבים: תחילה הוא נרגע מן השינה בנמנום, ואחר כך נרגע מן התנומה בחיבוק ידיים. ועל זה אומר הכתוב: מעט שנות - תמעט בשינה; מעט תנומות - תמעט בתנומות; מעט חיבוק ידיים לשכב - תמעט אף בזה.
"ובא מתהלך רישך" - העניות כעובר אורח
"וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן" - לכאורה פסוק סתום. רש"י מפרש: הדברים שאתה רש מהם יבואו לך במרוצה. כלומר, הדברים שלא היו לך עד עתה ישיגו אותך במהירות; אם אתה זריז ואינך עצלן, כל הדברים שאין לך, אותם דברים שאתה עני מהם ומחסורך - כולם יושלמו ויבואו לך במהירות.
הרלב"ג מפרש באופן אחר: כשיבוא לך ריש וחיסרון, יבוא כמהלך. שכן אדם עובר תקופות קלות יותר ותקופות קשות יותר; וכשתעבור עליך תקופה קשה, שבה צריך להצטמצם כלכלית, לא תבוא ותתלבש עליך, אלא "מתהלך רישך" - כדבר שמהלך ועובר בלבד. ומדוע? מפני שאינך אדם עצלן, מפני שאתה ממעט בשינה וממעט בתנומות.
והמצודת דוד מסביר "כאיש מגן": שאם תעשה כן, גם אם תבוא פעם העניות - היא תבוא רק כמהלכת ולא תתעכב זמן רב; "ומחסורך" - גם אם יבוא לך חיסרון בעושר ובממון, לא יתעכב, אלא כדרך איש מלומד מלחמה, המלובש במגן לרדת אל המלחמה. אדם הרץ אל שדה הקרב אינו מתיישב בדרך לשתות כוס בירה; יש מלחמה, והוא רץ אל החזית. כך מחסורך: אם יבוא לך מצב של מחסור ותקופה קשה, לא יתעכב אצלך אלא ירוץ ויברח, ויהיה דבר זמני שלא יתקיים זמן רב.
ביאור המלבי"ם: מי שהתרגל להנאות
המלבי"ם מסביר את הפסוק בדרכו: "רישך", היינו העניות, תבוא בלי כוח, אלא כהֵלֶךְ - כאדם שרק עבר כאן ואינו בא להתיישב. אבל שימו לב: "ומחסוריך כאיש מגן" - המחסור שיבוא לך אחרי העניות יבוא בחרב ובחנית ובחוזק יד, כאיש מגן. כלומר, תילחם כנגד המחסור, אבל יהיה קשה לך מאוד להתמודד מולו.
ויוצא מכאן לפי המלבי"ם, שאדם שיתרגל להנאות - יהיה לו קשה אחר כך להתרגל למחסור. אדם שהתרגל לרמה מסוימת, מי שהתרגל לרכב, פתאום מוצא את עצמו בלי רגליים כשרכבו שוהה יומיים במוסך ואין לו רכב חלופי; ואילו מי שלא התרגל לרכב - הדבר הולך לו בקלות, אין לו בעיה, "קו 11", שתי רגליים יש לו, וזה רכבו הקבוע. נמצא שאדם שהתרגל לדבר מה, ברגע שיהיה לו מחסור - יצטרך להילחם בו כנגד איש מגן, כנגד אדם הבא להילחם בך; שכן קשה מאוד להתמודד לאחר שכבר הורגלנו בהנאות ובגשמיות.
לסיכום:
שדה איש העצל וכרם חסר הלב אינם עצה חקלאית אלא משל לנפש: השדה היא הנפש המתאווה, החרישה היא המוסר, התוכחה והיראה השוברות את הלב, והזריעה היא המצוות והתורה הצומחות אחריהן. העצל אינו עומל בעבודה הקשה - מצוות עשה ולימוד בעיון; וחסר הלב, שכבר יש לו כרם נטוע של חכמה, נכשל אף בשמירה הקלה - בגדרים ובלא תעשה - מפני שאין לו כוח מושל על תאוותיו, ואפילו גדולים נכשלו בכך. מכאן המסקנה שלקח שלמה: מעט שינה, מעט תנומה, מעט חיבוק ידיים - שהמתרגל להנאות ולעצלות ימצא את המחסור בא עליו כאיש מגן, ואילו הזריז והעמל, אף אם תעבור עליו עניות, לא תהיה אצלו אלא כהֵלֶךְ עובר.