פתיחה
אנחנו ממשיכים בפרק כ"ד במשלי, בחלקו שפותח ב"גַּם אֵלֶּה לַחֲכָמִים". בפסוקים הקודמים ראינו את גנותו של החנפן - "אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה", שעליו נאמר "יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים". מכאן ואילך עובר שלמה המלך אל הצד השני של המטבע: אל המוכיחים, אל מי שיודע להשיב דברים נכוחים, אל סדר הבנייה הנכון של חיי אדם, ואל האיסור להעיד עדות חינם ולהשיב רעה תחת רעה.
"וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם" - הדרך הטובה נעימה לנפש
וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב׃ (כה)
לעומת החנפן שמצדיק את הרשע ובאה עליו קללה, עומדים המוכיחים: אלה שאינם יראים ואינם מחניפים, וכשהם רואים מעשה שאינו הגון הם מוכיחים עליו. עליהם נאמר "יִנְעָם", ועליהם תבוא ברכת טוב - ברכת השפע והטוב.
מהו "ינעם"? אומר המלבי"ם: ינעם מצד עצמו, כי דרך הטוב נעימה לנפש. אדם שחי נכון - החיים שלו מאושרים, שלווים וטובים. "נכון" פירושו על פי הוראות היצרן, על פי התורה. משל לרכב: אם לא תנהג בו לפי הוראות היצרן, תשפוך בו שמן לא מתאים ודלק לא מתאים, פתאום הרכב יתחיל לקרטע ולהשמיע צלצולים שלא שערום אבותיך. ואתה תשאל: מה קרה? אבל האמת פשוטה - לא הלכת לפי הוראות היצרן. יש כאלה שיאמרו: היצרן רק רוצה שאקנה ממנו, יש לו דיבידנדים, אני לא נותן שיעבדו עליי - וישים שמן זול וסולר במקום דלק. וזה פשוט לא עובד. אם כך ברכב, מדוע תחשוב שהגוף, מכונה מורכבת הרבה יותר, יגיע לשלמות שלא בדרך ה'? כשהקדוש ברוך הוא נותן הוראות איך לחיות, הוא אומר: זו השלמות הטובה ביותר בשבילך, זו הדרך לאושר אמיתי.
והרי הגדרנו בעבר מהו "מאושר": אדם שלכל מעשה שלו יש אישור, יש עליו חותמת. מתי יש לכל מעשה שלך אישור? כשאתה הולך בדרך ה'. קמתי, נטלתי ידיים, התפללתי, בירכתי המוציא, בירכתי ברכת המזון, הלכתי לבית המדרש ועסקתי בתורה - כל מעשה שעשיתי יש לו אישור. זהו אדם מאושר. אבל מי שחי על פי התאוות והרצונות הרגעיים, אין לו אישור למעשיו, והוא מסוכסך פנימית. הוא אף פעם לא בטוח שמה שהוא עושה נכון: פעם בא לו כך ופעם בא לו כך. "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ" - הרשע נמצא כל הזמן בתסיסה: בוא נלך לכאן, בוא נלך לשם, שם עוד לא היינו. לעומתו, מי שכבר יודע את דרך ה' - יש לו רגיעה, הוא בטוח בעצמו, הוא לא זקוק לתחליפים וריגושים בלי סוף, כי הוא יודע שהדרך שבה הוא הולך היא הדרך הנכונה.
סיפרתי לכם פעם על הילד שישב ליד האורגן והתחיל לנגן על אותם שני קלידים: טן, טן, טן. אמר לו אביו: דני, יש עוד קלידים באורגן, תעבור ימינה, שמאלה. ענה לו הילד: אבא, הם עדיין מחפשים - אני כבר מצאתי. מי שמצא, רגוע; מי שמחפש, נמצא בחיפוש, ושלווה ושקט אין לו.
"שְׂפָתַיִם יִשָּׁק" - הביטוי המוכר ופירושיו
שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים׃ (כו)
זהו ביטוי שרבים מכירים אותו, אך לא רבים יודעים את פירושו. רש"י מבאר: ראויים כל שפתיים לנשקו. אדם שמשיב דברים נכוחים, דברי אמת ויושר, ראוי שכל שפתיים יישקוהו, או שראוי לנשקו בשפתיו.
הגר"א מפרש בכיוון אחר: אותם השומעים דברים נכוחים ואינם יכולים להשיב עליהם - שפתיהם נושקות זו לזו, כלומר הם סוגרים את פיהם. הפסוק הקודם דיבר על המוכיח; וכאן, כשאתה מוכיח ולזולת אין מה לענות, הוא סוגר את פיו. אמנם יש אנשים שלעולם לא יאמרו "אתה צודק" - זה משפט שלא יעלה על פיהם, והם ימשיכו להתווכח עד הסוף המר גם כשהם יודעים שאינם צודקים. אבל אצל אדם הגון, בעל יושר אינטלקטואלי, כשמוכיחים לו שהוא טועה הוא מודה. והדברים נקראים "נכוחים" מלשון תוכחה, שהעמידו את המציאות נוכח עיניו והראו לו שהוא טועה - ובתנאי שאכן הם דברים נכוחים.
שני שלבים בתוכחה: לסתור ואחר כך לבנות
עוד מבאר הגאון מווילנה: בשלב הראשון ראוי להוכיח את מי שאתה רואה עושה מעשה שאינו הגון, ולהראות לו שדרכו דרך טעות - וזהו "ולמוכיחים ינעם". בשלב השני יש להראות לו מהי דרך הישר, מהם הדברים ההגונים שצריך לעשות - וזהו "משיב דברים נכוחים", הדרך שנוכחה לפניו.
וזה כלל גדול בכל ויכוח. אם מישהו אוחז בתזה שלו ואתה רק תבוא ותראה לו שהתיאוריה שלך טובה, הוא ישיב לך: יפה מאוד, אתה צודק, וגם שלי טובה. לא סתרת את דרכו, ולכן הוא ממשיך בשלו ואינו מרגיש צורך לשנות: וכי מפני שסובארו טוב, מאזדה אינה טובה? "מזה ומזה אל תנח ידך". כדי להוכיח לו שהוא טועה, אני חייב קודם כל להוכיח שדרכו מוטעית, ורק אחר כך להראות לו את הדרך הנכונה.
וזה מה שבעלי המוסר קוראים לו "הרגשת הסתירה". הרבה פעמים אדם עושה דברים ואינו מרגיש שהוא סותר את עצמו, בוחר בשתי דרכים מנוגדות והולך בשתיהן יחד. הדוגמה שמביאים בעלי המוסר היא מבחן אליהו בהר הכרמל. אליהו אמר לעם: אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו - ורק אחר כך הוריד אש מן השמיים. ולכאורה, למה נצרכת אותה שיחת מוסר? תוריד אש וזהו, זו הוכחה גמורה! אלא שאם היה מוריד אש בלי הקדמה, היו אומרים לו: שכנעת אותנו, יש אלוקים בשמיים, כל הכבוד לך אליהו, לך בדרכך - ואנחנו? יש אלוקים ויש גם בעל. לכן אליהו היה מוכרח קודם כל לחדד אצלם את הרגשת הסתירה: אם יש אלוקים - אין בעל, ואם יש בעל - אין אלוקים; בשום אופן זה לא יכול ללכת יחד. רק לאחר שחידד זאת, הורדת האש הפכה להוכחה. בלי זה, הורדת האש רק מוכיחה שלאלוקים יש תוקף, ויש עוד בעלי תוקף והשפעה בבריאה. לכן אומר הגר"א: קודם כל לסתור את דרכו - זה או או, לא גם וגם; ורק בשלב השני להראות לו את הדרך שלנוכחה עליו לפסוע.
תרגום יונתן ומצודת דוד
לתרגום יונתן ביאור מקורי: "ספוותהון יינשקון דאילין דמהפכין מילי תריצתא". כולם מסבירים את הפסוק בדרך חיוב, והתרגום מסבירו בדרך שלילה: "משיב דברים נכוחים" איננו האומר דברים טובים, אלא המשיב כנגד דברים נכוחים - אתה אומר לו דברים טובים והוא סותר אותם והופך אותם. על אלה אומרים החכמים: שפתיים יישק - שפתותיהם יידבקו זו לזו ולא יוכלו לפתוח את פיהם.
גם המצודת דוד מסביר ששפתיים יישק מוסב על המוכח: הוא לא יפתח את פיו, שפתיו נושקות זו את זו, הוא סותם את פיו. ולא זו בלבד, אלא "משיב דברים נכוחים" מדבר לדעתו על השומע: הוא עוד ישיב לך "דבריך נכוחים, אתה צודק, מה שעשינו אינו נכון ודרכך היא הצודקת".
ביאור המלבי"ם: חכמת הוויכוח
המלבי"ם מדבר על אדם החכם בתוכחה, שיודע להשיב למי שמתווכח עמו ולסתור את דבריו, אדם המלומד בוויכוח. בספרים הקדמונים מנו את חכמת הוויכוח בין החכמות - חכמה שהיו צריכים ללמוד אותה: איך להתווכח, איך לשמוע טענות ואיך לסתור טענות. היום כבר לא צריך ללמוד, הילדים שלנו נולדים עם זה בילט-אין.
מלכים היו מעמידים לפניהם אנשים שיתווכחו בכל מיני עניינים, וזה כשלעצמו מראה שהמלכים בזמנם היו מעמיקים יותר: כשמלך רצה לבדר את עצמו, היה מבדר את עצמו בעניין אינטלקטואלי. כמו אותו מלך שהעמיד לפניו שניים להתווכח מה עדיף, השתיקה או הדיבור. האחד טען שהדיבור טוב, שהרי בדיבור ממליכים מלכים ונושאים ונותנים בין אדם לחברו ואנשים מתחתנים. פנה המלך לשני, ומיד כשפתח את פיו לומר שהדיבור גרוע - נתן לו הראשון סטירת לחי. שאלוהו: מה האלימות? אמר להם: אני מוכיח משלי על שלי - אני טוען שהדיבור טוב ומוכיח את דבריי תוך כדי דיבור; אבל אתה, הרוצה להוכיח שהדיבור אינו טוב, מדוע אתה נוטל את הכלים שלי? אם אתה אומר שהשתיקה טובה, הוכח בשתיקה. את הדוגמה הזו מביאים בספר אורחות צדיקים.
הרבה מאותם ויכוחים היו ויכוחי דת: חכם נוצרי מול חכם יהודי. יש על כך ספרים שלמים, כספר הוויכוח לרמב"ן ועוד. ודעו שמעולם לא קרה שמישהו ניצח את דת ישראל בוויכוח. זו הבטחה שהובטחנו: "כל כלי יוצר עלייך לא יוצלח, וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאיתי נאום ה'". כל מי שיקום לעשות משפט להוכיח את אמיתות דתו כנגד דת ישראל - תרשיעי, ודת ישראל תצא וידה על העליונה. והסיבה פשוטה: דת ישראל היא הדת היחידה שהיא אמת, וכל השאר שקר וכזב, ולא מסובך להוכיח את האמת כנגד השקר.
ומהו "משיב"? אומר המלבי"ם: יש הבדל בין "עונה" ל"משיב". אם אתה שואל אותי איך מגיעים לתל אביב ואני מורה לך את הדרך - זו עניה. אבל אם אתה אומר "פלוני הגיע אתמול לתל אביב" ואני אומר לך שאינו נכון - זו השבה, אני משיב את דבריו אחור. בשפה המדוברת איננו מבחינים בכך, אך בכתבי הקודש כן. וכן "נכוחים" הוא לשון ויכוח. לפיכך "משיב דברים נכוחים" הוא מי שבא להתווכח עמו והוא סותר את דבריו. אדם כזה - שפתיים יישק: הכול נושקים אותו ואוהבים אותו, כי הוא יודע להשיב תשובות כהוגן ולסתור את דברי המתווכחים בדברי טעם. וזה מה שאומרים היום לאדם שנשא דברים ואנשים נהנו לשומעם: "שפתיים יישק". וכמו שנאמר על החרש והמסגר, גדולי החכמים, שכאשר הם היו פותחים - הכול היו סוגרים. הוא פותח לומר דבר, ואיש אינו יכול לסתור ולהתווכח, כי כל מה שהוא אומר מדויק ואמיתי ומגובה בראיות, ולכן כשהוא פותח - כולם סוגרים את פיהם.
"הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ" - סדר הבנייה הנכון
הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ׃ (כז)
המלבי"ם מסביר: אם אתה רוצה לבנות בית, כלומר לשאת אישה ולהוליד בנים, הכן תחילה את האמצעים שבהם תוכל לכלכל את אשתך וילדיך. כיצד? ראשית, "הכן בחוץ מלאכתך" - שתהיה לך עבודה, מקצוע, שתהיה בעל מלאכה. שנית, "ועתדה בשדה לך" - שיהיה לך שדה זרוע שממנו תהיה מוכנה לך תבואה להאכיל את בני ביתך. "עתדה" לפי המלבי"ם הוא מלשון דבר המכין את העתיד, מזון המוכן לפרנסתך לעתיד. רש"י מפרש "עתדה" מלשון עתודים - שיהיו לך גם בהמות. ורק אחר כך "ובנית ביתך": תתחתן, תישא אישה ותוליד ילדים. שאם לא כן - תצטרך לבריות, או תבוא לידי גזל, או תתבטל מדברי תורה.
אלה דברים שהרמב"ם כותב להלכה: דרך הטיפשים שנושאים תחילה אישה ומולידים ילדים ואחר כך בונים בית, אבל דרך החכמים שקודם בונים בית ומכינים את כל הנצרך, ורק אחר כך נושאים אישה - והדברים מבוססים על דברי שלמה כאן.
אלא שחייבים לסייג. היום, אם אדם ירצה להיות מן החכמים, הוא יישא אישה בערך בגיל ארבעים או ארבעים וחמש, וקשה לראות כיצד יוליד בנים בגילאים הללו. למעשה, מי שירצה היום לבנות תחילה בית - הדבר לא ילך; קודם כל יישא אישה, עוד לפני שיבוא לידי חטא. וכמו שהגמרא אומרת, אשרי אדם המשיא את בניו ובנותיו כשהם צעירים, לפני שיבואו לידי חטא ולפני שיהיו להם שטויות בראש. ומאין יגורו? אין ברירה, ישכרו דירה כמו שכולם עושים היום. אבל אם תדרוש שיבנה קודם בית, תגלה פתאום שאיחרת את הרכבת - ומי יתחתן, ומתי יוליד ילדים, ואיך יגדל אותם. כך שדברי הרמב"ם נאמרו על זמנם; ועוד, אין הם אמורים בבני תורה ואברכים אלא באנשי עבודה, שהרי בן תורה כל עסקו בתורה, ולא שייך אצלו להכין מלאכה בחוץ ושדה.
הרמז שבפסוק: לכל תכלית הכן את האמצעים
ודאי ששלמה, החכם מכל אדם, לא לקח לעצמו כובע של יועץ כלכלי, ואם יש לו עצות - ודאי שהן נוגעות לתורה. הכלל העולה מכאן: לכל דבר ולכל תכלית הכן מראש את האמצעים. ואפשר לראות בזה שני סוגי אנשים. יש אדם שחי מעכשיו לעכשיו ואינו בונה דבר מראש; הוא לעולם אינו מתכנן את המהלך הבא אלא נופל לתוכו, והמציאות כל הזמן מפתיעה אותו. ולעומתו האדם המתוכנן יודע: בעוד זמן מה אצטרך כך וכך, ולכן אני מתחיל כבר עכשיו להתארגן, חוסך, מכין, מדבר עם הנוגעים בדבר. אנשים כאלה אינם מופתעים; הם מסודרים, יודעים לקראת מה הם הולכים, ולכל דבר מוכן להם מה שצריך. זה מה ששלמה בא לומר: כדי להשיג תכלית, הכן קודם את כל האמצעים, ואז תגיע אליה בצורה טובה.
וחז"ל לוקחים את הדברים לעסק התורה, כמו שרש"י מביא מיד את דרשתם. יש מי שנוטל גמרא, ועוד לא הבין מה קורה בסוגיה - וכבר פותח מהרש"א. מה מהרש"א? תלמד קודם רש"י, אחר כך תוספות, אחר כך תעיין, ורק אז תגיע למהרש"א. לכן דרשו חז"ל: "הכן בחוץ מלאכתך" - זה מקרא; "ועתדה בשדה לך" - זו משנה; "אחר ובנית ביתך" - זו גמרא. לך שלב אחר שלב.
וכך גם הגר"א הולך באותו כיוון: "הכן בחוץ מלאכתך" - אלו המצוות, שהילד מתחיל לקיימן מגיל קטן מאוד; "ועתדה בשדה לך" - זו התורה; "ובנית ביתך" - אלו סודות התורה, כמו שנאמר "בחכמה ייבנה בית", שעל ידי חכמת התורה, שהיא סודות התורה, נבנה הבית.
גם בעסק התורה צריך אדם שיהיה לו סדר, שילמד בהספקים, וכך לאט לאט ישיג. אבל אדם שלומד בשליפה, קצת מזה וקצת מזה, יש לו סלט שלם. נוטל מסכת, מעיין בשניים שלושה דפים, מתעייף; נוטל משניות, מתחיל פרק, מתעייף; אחר כך משנה ברורה, אחר כך חומש. תיקח דבר מסוים - משנה, גמרא, הלכה, משנה ברורה, לא משנה מה - ותלמד אותו בצורה מסודרת. כשאדם לומד מסודר, הלימוד שלו מסודר; וכשהוא לומד בשליפה, אינו מבין ואינו זוכר. ועוד בעיה: כשהוא מבקש להיזכר, הוא זוכר שלמד לפני שבוע דבר מה - אבל היכן? במשנה ברורה? בגמרא? במשנה? לעומת זאת מי שיודע "אני עכשיו במסכת יבמות", אף שהוא רואה עוד דברים, הוא יודע היכן הוא מונח, ויאמר: ראיתי זאת בדף קי"ד, כמדומני. מי שאינו לומד מסודר, כל דבר שלמד אינו זוכר היכן ראהו, ונוצר לו בלבול שלם בעסק התורה.
"אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ"
אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ׃ (כח)
עד שאי אפשר להשתמש בעדותו הוא בגדר עד חינם, עד שלא לצורך, שהרי על ידו לא תוכל להחיל שום דין; ואם כן, למאי נפקא מינה - העדות הזו מיותרת לחלוטין.
רבנו יונה מזכיר לנו בהזדמנות זו את ההלכה בהיקפה הרחב. חז"ל אומרים שרשאי תלמיד לגלות לרבו על עבירה שראה ביד חברו. כלומר, תלמיד הרואה תלמיד אחר עובר עבירה רשאי לספר לרבו - ובאיזה תנאי? שהתלמיד נאמן לרבו כשניים, שהרב יודע שדבריו אמת. במצב כזה הדבר מותר, שהרי זה כאילו העידו שני עדים, ועל ידי כך יפריש הרב את החוטא מן העבירה. אבל דבר זה לא הותר, אומר רבנו יונה, כשהוא רואה תלמיד חכם שחטא, שהרי תלמיד חכם שחטא - אל תהרהר אחריו בלילה, שבוודאי עשה תשובה.
חז"ל אומרים "כסהו כלילה": יש עניין שלא לפרסם את הדבר. אדם ירא שמיים שקרה ונכשל פעם בעבירה - הפרסום גורם, ראשית, חילול השם, שיאמרו: הנה פלוני נכשל בכך וכך. שנית, יש שיקבל מזה לגיטימציה: אם הוא נכשל, ואני איני צדיק כמוהו - אז גם אני. שלישית, האדם עצמו, שקרה ונכשל פעם אחת, עלול מחמת הביזיונות וקריסת מעמדו לצאת בכלל מן היהדות, ונמצא שגרמת לו קלקול נורא בשל חטא אחד. לכן אדם המוחזק בירא שמיים, שהוא דואג ומתאבל ומתחרט על חטאו, ודאי שצריך להיזהר שלא לפרסמו.
אבל אם הוא אדם רשע, והבריות אינם יודעים ברשעותו, והוא עושה עצמו כצדיק בפניהם, נראה להם כאיזה "באבא", מצטלם כל הזמן עם טלית מעליו ועושה רושם של מי ששרוי בעולמות העליונים בשעה שברוב הזמן הוא בעולמות התחתונים ואין צורך להאריך - אדם כזה מצווה לפרסמו, עד אשר יוודע רוע פעולותיו לרבים. אומר רבנו יונה: כי יש נזקים גדולים בכבוד רשעים, שידיחו רבים מדרך טובה, וישפילו כבוד הצדיקים, ויקרבו את החוטאים.
וזה למרבה הצער מצב קיים: יש כל מיני "באבות" ומאחזי עיניים, והאנשים האלה גורמים נזקים ממש בפועל - לאנשים שמגיעים אליהם, לנשים ולנערים, השם יצילנו. כאן אסור לשתוק, ואל תהיה "צדיק" שאומר: איני רוצה לפגוע בו. שהרי אם אתה שותק - במי אתה פוגע? באלה שהולכים אליו, הסבורים שהוא צדיק ולוקים וניזוקים על ידו. ולפעמים יש כאלה שיצאו מן הדת והתרחקו בגלל "רב" פלוני. זו זעקה שחייבים לפרסמה; אסור להסתיר דברים כאלה, ואנשים צריכים לדעת שיש אנשים שאינם מהוגנים ושצריך להתרחק מהם.
בזה יש מצווה לפרסם, כי יש נזקים גדולים בכבוד רשעים, והם מקלקלים רבים במעשיהם. ואומר רבנו יונה: אף שיש חילול השם בפגיעה בכבודם, יש בדבר כוח לבטל את מעשיהם הרעים. וזה שאמרו חז"ל "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם": מותר לפרסם אדם רשע, שהרי כשהדבר ייוודע לבסוף בקול רעש גדול יהיה בכך חילול השם נורא, ולכן צריך למנוע מראש מאדם כזה גישה לקהל ולבחורים ולמצבים שעלול לבוא בהם לידי עבירה.
ומה אם המפרסם עצמו אינו הגון?
ואם יש לאדם חבר בעל עבירות ומעשיו כמעשהו - זו הדילמה: ההוא אינו הגון, אבל גם אני איני הגון. האם מותר לי לפרסם את מעשיו הרעים של פלוני, שהוא מן החנפים ורשע המחזיק עצמו לצדיק? אומר רבנו יונה: לא נאה לו לפרסם עוונותיו; אם יתפרסמו על ידי אחרים, אז כן יוכל לגנותו. כיצד תלך ותגנה אדם על דבר שאתה עצמך שקוע בו? לך אין ראוי לפרסם. הארכנו פעם בנקודה זו ורואים אותה גם באשת לוט, שנאסר עליה להביט אחריה, שהרי בהביטה אחריה היא רואה בפורענותם של אנשי סדום - ולך אין זכות לראות בפורענותם, שהרי את עצמך היית צריכה להיספות בחטאתם. כך גם כאן: אין לך היתר לספר עליו מעשים רעים, שכן את המעשים הללו אתה עצמך עושה; תן לאחרים שיפרסמו, אך לא אתה.
על זה, אומר רבנו יונה, נאמר "אל תהי עד חינם ברעך והפתית בשפתיך": הוא רעך, הוא כמוך, אתה עושה כמעשיו - ואיך תלך אתה לפרסם את מעשיו ולהלבין את פניו? ו"והפתית" הוא מביא שהוא כלשון "ופני עניים תטחנו", מלשון "פתות אותה פיתים". כשרוצים לומר על אדם שביזה את חברו אומרים שריסק אותו, פתת אותו לפתיתים - וזהו "והפתית בשפתיך", שתטחן אותו ותהפכהו לפתיתים בשפתיך. ורש"י מפרש "והפתית בשפתיך" - שאתה מתפתה לרעך בדיבורך: מישהו מבקש ממך להעיד נגד פלוני, ואתה, שאתה עד חינם, מסכים והולך ומדבר דברי שקר על אותו אדם.
ביאור הגר"א: עדות קריאת שמע
הגר"א מבאר את הדברים בדרך רמז. בקריאת שמע אנו מעידים שהקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, וכמו שמובא בזוהר חדש על רות, ש"ה' אלוקינו ה' אחד" - שה' יחיד בשבעה רקיעים ובארבע רוחות השמיים, מעלה ומטה. זו העדות שאנו מעידים בקריאת שמע. מי שאומר קריאת שמע בלי כוונה - הרי הוא כמעיד עדות שקר וחינם: לא שמת לב למה שאתה מוציא מפיך, רק גרסת. אדם כזה נקרא מעיד עדות שקר, וזהו "אל תהי עד חינם ברעך". ומיהו "רעך"? הקדוש ברוך הוא, שנאמר "רעך ורע אביך אל תעזוב", והגמרא דורשת זאת על הקדוש ברוך הוא.
ואגב, גם "הוקר רגלך מבית רעך" דרשוהו חז"ל על הקדוש ברוך הוא: שלא ירבה אדם לבוא לבית המקדש - עוד קורבן ועוד קורבן, נכשל כאן ונכשל שם וברוך השם כל יום יש לו קורבן חדש. "הוקר רגלך מבית רעך", מבית קודשא בריך הוא, "פן ישבעך ושנאך" - שכבר ישבע מקורבנותיך; הפסק לחטוא והפסק להביא קורבנות. נמצא ש"רעך" הוא ביטוי החוזר על הקדוש ברוך הוא. וזהו: אל תהי עד חינם ברעך, בקדוש ברוך הוא, שאתה מעיד שהוא יחיד ואינך שם לב למה שאתה מוציא מפיך, וקורא קריאת שמע בלא כוונה.
ומהו "והפתית בשפתיך"? אומר הגר"א: כמו שאנו אומרים "מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים". המתפלל בלי כוונה - עליו נאמר "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו", וזהו "והפתית בשפתיך": בשפתיך אתה כמפתה את הקדוש ברוך הוא, ובלשונך אתה מכזב לו, שכוונתך הפנימית כלל אינה שם. אלא, אומר הגר"א, תתפלל בכוונה: אל תהי עד חינם ברעך לקרוא קריאת שמע בלא כוונה, וכי תפתהו בשפתיך? התפלל בכוונה, ואז תהיה עדותך ראויה.
ביאור המלבי"ם: מפני בצע או מפני נקמה
המלבי"ם מסביר: אל תעיד על חברך כדי לחייבו בדבר שלא עשה, וזה נקרא "חינם". ומדוע יעשה זאת אדם? או מפני שקיבל תשלום - מישהו הציע לו תמלוגים ואחוזים; ועל זה נאמר "והפתית" - אתה רוצה להרוויח פת לחם, אתה רוצה פת. או שלא בשביל רווח אלא מתוך שנאה: הוא פעם הלשין עליי, הזיק לי, תפס לי את החניה - ועכשיו אנקום בו. ועל זה בא הפסוק הבא.
אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפׇעֳלוֹ׃ (כט)
אל תאמר: הוא הזיק לי, אחכה לו בפינה, כבר אראה לו - כאשר עשה לי כן אעשה לו, החזרתי לו. אומרת לך התורה: הדבר אסור. הילדים קוראים לזה "פיטים": עשה לי, החזרתי לו, שווים, וזהו. אבל "והפתית בשפתיך" - אל תחשוב שזה יהיה "פיטים"; זה לא הולך כך. מה שאתה עושה הוא בגדר איסור, ואף שהוא עשה לך, אין זה מתיר לך להשיב לו, וכדברי רבנו יונה, אף אם חברך עבר על המוסר.
ולדעת רבנו יונה, שדיבר כאן על איסור פרסום חטאי חברו, הפסוק הזה אינו מוסב על עדות שקר אלא על המפרסם את חטאי חברו: אל תאמר, הוא פרסם את חטאיי ולכן עכשיו אספר לכולם שגם הוא אינו "גרויסע צדיק" ואספר איזה מעשים הוא עושה - אין לך היתר לכך. וכמו שאומרת הגמרא בעבודה זרה נ"ה: בשביל שוטה אחד שעשה שלא כהוגן נאבד את אמונתנו? וכי מפני שהוא נהג שלא כראוי אהיה אני מעתה בעל עבירה ואנהג שלא כדין? הוא ייתן את הדין על מעשיו, ואני אמשיך לנהוג כדין וכראוי ולא אלך בדרך האסורה.
ביאור הגר"א: "הקדוש ברוך הוא ברא לי יצר הרע"
לפי הגר"א, שביאר את הפסוק הקודם על כוונת קריאת שמע, ממשיך העניין גם כאן. אל תאמר: כאשר עשה לי כן אעשה לו - הקדוש ברוך הוא ברא לי יצר הרע, ומדוע לא כיוונתי? מפני שהיצר הרע הסיח את דעתי. כלומר, ריבונו של עולם, איך אומרים היום? "בעיה שלך" - למה יצרת לי יצר הרע כזה? הוא זה שמנע ממני לכוון בקריאת שמע שקראתי לכבודך; כאשר עשה לי כן אעשה לו, בעקבות מה שעשה לי, כך עשיתי לו וקראתי קריאת שמע בלא כוונה.
ומהו "אשיב לאיש כפעלו"? אומר הגר"א שיש הבדל בין עשייה לפעולה: "פועל" הוא תמיד דבר הנעשה בסתר, כמו שנאמר בישעיהו "ואת פועל ה' לא יביטו". והכוונה: אל תאמר, השם פעל אותי ויצר אותי בחסרון דעת, ברא אותי עם הארץ, ולכן לפי מה שיצר אותי - כך מה שהוא מקבל. אומר הגר"א: לא כן הוא, אלא האדם ייגע את עצמו בתורה, וזו המטרה. מה שהשם ברא אותך "עייר פרא" אינו כדי שתישאר כך, ומעייר קטן יתפתח עייר גדול. אלא "עייר פרא אדם ייוולד" - מזה עליך להוליד דמות אדם, צורת אדם. לכן אל תאמר שנוצרת בלי דעת ולכן תישאר בלי דעת - אוי ואבוי; תתייגע בתורה והשם יעזור לך, כמו שנאמר "יגעת ומצאת - תאמין".
לסיכום:
הפסוקים שלפנינו מציבים סדר ברור בחיי האדם: המוכיח, שאינו מחניף לרשע, זוכה לנעימות פנימית ולברכת טוב, כי דרך הטוב נעימה לנפש והחי על פי הוראות היצרן הוא המאושר באמת. התוכחה עצמה נעשית בשני שלבים: תחילה לחדד את הסתירה ולסתור את דרכו של הטועה, ורק אחר כך להראות לו את הדרך הנכונה; ומי שיודע להשיב דברים נכוחים - שפתיים יישק. בבניין החיים ובבניין התורה כאחד נדרש סדר: הכן תחילה את האמצעים, לְמד מקרא ומשנה לפני גמרא, מצוות ותורה לפני סודותיה, ולמד בקביעות ובסדר ולא בשליפה. ולבסוף, שמור על פיך: אל תעיד עדות חינם, לא מתוך בצע ולא מתוך נקמה, אל תפרסם חטאו של ירא שמיים שנכשל אך אל תשתוק מול רשע המתחזה לצדיק, ואל תתרץ את חסרונותיך בטענה "כך נבראתי" - אלא יגע בתורה, ויגעת ומצאת תאמין.