בפרק זה שלמה המלך פונה אל העצל, ושולח אותו ללמוד מוסר מברייה קטנה - הנמלה. אין כאן רק משל נחמד, אלא יסוד גדול בהשקפה: כל מה שהקדוש ברוך הוא טבע בעולמו, ועד כמה שהדבר נוגע גם למה שמתרחש בעולם כולו, נועד שנקח ממנו מוסר. נעבור על הפסוקים כסדרם על פי ביאור המלבי"ם.
לֵךְ־אֶל־נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם׃ (ו)
אומר המלבי"ם: אתה, העצל, שאינך מוצא בעצמך את מידת הזריזות, או שאינך חושב שהזריזות היא מידה כל כך טובה ומועילה - אתה אומר לעצמך שאדם צריך להיות "על מי מנוחות ינהלני", ברוגע, בלי לחץ מיותר. לך אל הנמלה ותראה שיש בה את מידת הזריזות הזו, והיא אינה צריכה אותה לצורכה. שהרי כמה חיטים באמת נדרשות לה? יש לה די והותר. אם כן, לצורך מי נטבעה בה המידה הזאת? כדי שאתה "ראה דרכיה וחכם". זו המטרה שלשמה הטביע בה הקדוש ברוך הוא את התכונה הזו - כדי שאתה תלמד ממנה.
והיה מעשה ביהודי מראדין שהיה נוסע לכל מיני מקומות בעולם לרגל מסחרו, והגיע גם לסין. יום אחד בא אל החפץ חיים להתברך מפיו, ושאל אותו הרב: מה נשמע בסין? התחיל לספר לו שיש שם מתי מעט יהודים, הקהילות קטנות, ואין שם רב שידריך אותם ויורה להם. נאנח החפץ חיים ואמר: זו צרה גדולה, אני שומע את הצרות האלה גם באפריקה וגם באוסטרליה - קהילות קטנות ואין מי שינחה אותן. ובשביל הקהילות האלה חיברתי את הספר "נדחי ישראל", בשביל כל הקהילות הנידחות, לחזק אותן במצבן הקשה. קח את הספר והפץ אותו שם כדי שילמדו בו. שאל אותו עוד: ומה עוד חדש בסין? התחיל היהודי לספר שסכר עצום נפרץ שם והציף שטח רחב ידיים, וכמה כפרים נשטפו. שמע החפץ חיים ואמר: אוי, מידת הדין מתוחה. ושוב שאל: ומה עוד נשמע בסין?
התפלא היהודי ואמר: כבוד הרב, מה לנו ולהם? מה אכפת לי שמיליוני סינים איבדו את ביתם? ממתי הרב מתעניין בחדשות ובדיווחים ממה שקורה בעולם? לחפץ חיים היו דברים חשובים בהרבה להתעניין בהם. אמר לו החפץ חיים: אתה לא מבין. תאמר לי, אם עכשיו מישהו עולה כאן בווילנא בכיכר המרכזית ונושא נאום - למי הוא מדבר, ליהודים או לגויים? אמר לו: ודאי לגויים, הרי כמה יהודים יש בווילנא? מיעוט של מיעוט, הרוב שם גויים. אמר לו: רגע, שכחתי לומר לך פרט אחד - האיש מדבר ביידיש. למי הוא מדבר? אמר לו: ברור שליהודים. אמר לו: הרי לפני רגע אמרת לגויים? אמר לו: אבל היהודים הם אלה שמבינים את השפה. אמר לו החפץ חיים: אם כן, כשהקדוש ברוך הוא מכה את הגויים - למי הוא מדבר? ליהודים. מה הטעם לדבר אל הגוי, הרי הוא אינו מבין את השפה. אז אינך מבין שכששיטפון מתרחש בסין, הקדוש ברוך הוא עשה זאת כדי שאתה תבוא ותספר לי, וכדי שאני אתחזק מזה. מה יש לסיני מזה? מה הוא מבין? הוא אינו מבין את השפה.
נמצא שכל מה שקורה בעולם אינו קורה אלא בשביל ישראל. וזהו שכתוב: "הכרתי גויים נשמו פינותם, החרבתי חוצותם מבלי עובר, נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב, אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר" - כל החורבן הזה נועד כדי שאתה, היהודי, תשמע, תתעניין ותיקח מוסר. לא להתעניין בשביל לדעת מה החדשות, אלא לראות אם הקדוש ברוך הוא עשה שם משהו, כדי שאקבל את המסר, כדי שאלמד, כדי שיהיה לי כאן איתות משמיים. וזה בדיוק מה שאומר לנו כאן המלבי"ם: לך אל נמלה עצל - למה יצר בה הקדוש ברוך הוא את הטבע הזה? הרי היא עצמה אינה צריכה אותו. אלא כדי ש"ראה דרכיה וחכם". הקדוש ברוך הוא מדבר עם מי שמבין את השפה, ואתה מבין את השפה - אז התבונן בנמלה, ולמד והשכל ממנה מהי ההנהגה הנכונה.
אֲשֶׁר אֵין־לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל׃ (ז)
עכשיו מתאר הכתוב את דרכי הנהגתה. אומר המלבי"ם: לפעמים בני אדם נוהגים במידה מסוימת מפני שהם אומרים - הנה, גם הקצינים עושים כך, גם השרים עושים כך, והדג מתחיל להסריח מן הראש. אם הראש עושה כך, מה אתה רוצה ממני, שאני אהיה אזוב הקיר? אם זו דרך ההנהגה, גם אנחנו עושים כך. כשרואים שאלה שלמעלה מכניסים לכיס בכל הזדמנות, דרך הקומבינות ודרך השלטון, גם פשוטי העם אומרים לעצמם: נו, אז למה לא?
מסופר על גולדה, זכותה תגן עליה, שהזמינה יהודי חרדי שהכירה עוד מרוסיה שיתקין לה סורגים בלשכתה בבניין הממשלה. שאל אותה: למה את צריכה סורגים? אמרה לו: בשביל הגנבים. אמר לה: גולדה, זה לא יעזור לך כלום - הגנבים נמצאים כאן בפנים.
ולפעמים אדם נוהג בהנהגה לא ראויה מפני שיש עליו שוטר ומושל: המושל הוא המורה לו כך לעשות, ולמושל יש שוטרים - המושל הוא המנהיג, והשוטרים הם אלה שמכים ומכריחים אותו לעשות כדברי המושל. אבל אצל הנמלה אין זה כך. כל הנהגתה אינה מפני שיש לה קצין שהיא מביטה בו והולכת אחריו, ואינה מפני שיש מושל שמכריח אותה על ידי שוטרים הממונים עליה והמורים לה מה לעשות - "אשר אין לה קצין שוטר ומושל", ובכל זאת היא מתנהגת בזריזות ובאחריות.
תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ׃ (ח)
הסדר כאן מדויק: הקציר קודם לקיץ. כל ימי הקציר היא אוגרת ואוספת גרעיני תבואה לצורך מאכלה, ולאחר שעבר הקציר והתחיל הקיץ, כשאין עוד גרעינים בשדה, היא משתדלת "להכין" את לחמה - כלומר לעבד את מה שהביאה: להניח במקום משומר, ולחתוך את ראשי הגרעינים כדי שלא יצמחו ולא ינבטו במחילות שבהן היא מחביאה אותם.
ומכאן ייקח האדם מוסר: את חוקי החכמה צריך לאסוף בזמן שהוא צעיר. "אגרה בקציר מאכלה" - כל ימי הנעורים לאגור את דברי החכמה, להקדיש את חייו לתורה. ולאחר מכן, אחרי שאספת בצעירותך, "תכין בקיץ לחמה" - תבין אותם בשכלך ותתבונן בהם, כמו שאומרים חז"ל: ליגמר איניש והדר ליסבר. פירוש הדבר: דרך לימודו של אדם צריכה להיות שקודם כל ילמד הרבה בקיאות ויהיו לו ידיעות גדולות בתורה, ולאחר מכן יעמיק בעיון. שאם אדם תקוע עוד בדף הראשון ואינו ממשיך הלאה אלא מעמיק בו - מה נשאר לו? הרי יש דף הבא, ועוד שני דפים, ועוד עשרה דפים, ויש עוד מסכתות שאינו יודע כלל מה כתוב בהן. לכן קודם כל ליגמר - שיהיה לאדם לימוד, ולאחר מכן יהיו לו העיון והפלפול באותם דברים שלמד.
בעולם הישיבות אומרים ווארט בדרך צחות: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה", ופירש רש"י שישלח להקים שם בית תלמוד. ושואלים: מה רע בבית מדרשו של יוסף, מדוע צריך לשלוח דווקא את יהודה שיקים שם בית מדרש? אלא כשיוסף שולח ליעקב את העגלות, ומה אומר הבן לאבא - אני עוד עוסק בסוגיה של עגלה ערופה שלמדנו אז. אמר יעקב: אוי ואבוי, עשרים ושתיים שנה ואתה עוד תקוע באותה סוגיה של עגלה? חביבי, כדאי שילכו להקים שם ישיבה. צריך להתקדם, אי אפשר להישאר תקוע באותו עניין.
לכן אומר הכתוב: "אגרה בקציר מאכלה" - את חוקי החכמה ואת דברי התורה צריך לאסוף בימי הנעורים, ובזה יהיה כל עניינו. ואחרי שאספת את כל זה, "תכין בקיץ לחמה" - תכין לך צידה ליום מועד, כמו שהנמלה מכינה לימי החורף, ותתבונן בדברים שיהיו לך בבחינת לחם הנפש. שעל ידי שלמדת הרבה, עכשיו אתה יכול גם לעיין, גם להתבונן, גם להבין את הדברים יותר לעומקם. ובאמת, כשלאדם יש היקף בתורה זה אינו רק היקף אלא גם עמקות, שהרי ברגע שהוא מקיף עוד ועוד דברים הוא יכול להעמיק בכל דבר הרבה יותר. אבל כשההיקף שלו דל, ובא להעמיק בדבר מסוים ואומר סברות - מי אמר שהסברות נכונות? ייתכן מאוד שמה שהוא אומר נסתר ממסכת אחרת. וכשאדם הקיף את התורה, גם כשהוא אומר סברות, סברותיו אמיתיות ונכונות.
עַד־מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ׃ (ט)
ואתה, העצל - עבר קציר, כלה קיץ, ואתה עדיין שוכב, עדיין הוזה וחולם חלומות ולא עשית מאומה. דרך העצל, אומר המלבי"ם, לישון שעות רבות ביום, יש כאלה כל היום ויש כאלה חלק מהיום, כל אחד כפי מידת עצלותו. הוא מתעורר, רואה שהשעה רק אחת עשרה, וממשיך לשכוע במיטה כי הוא צריך להירגע ולהתאושש, עוד שעה של הסתגלות והתאוששות, והמיטה כבר מעלה עשן מרוב שחימם אותה. על כך אומר הכתוב: עד מתי עצל תשכב - אתה ממשיך לשכב גם אחרי שתמה השינה; ומתי תקום משנתך - מתי כבר תקום ממיטתך.
וזו המליצה: בנערותו אדם "ישן", ואינו מבחין כלל בגלל הסכלות, כי הנער עדיין סכל ואין לו הדעה והתבונה לנצל זמנו לעסק התורה. וגם לאחר שהוא מתעורר ומשכיל מהי תכלית האדם, לאיזה צורך נברא, מה נדרש ממנו, מה העבודה המוטלת עליו ומהי תכליתו בעולמו - גם אז הוא שוכב ואינו עושה מאומה, מפני שהוא עצל. וזהו: עד מתי עצל תשכב, עד מתי תהיה שקוע באותה סכלות.
ואיך אמר אותו חכם: כשהייתי צעיר, ברוך השם היו לי הרבה כוחות, אבל לא היה לי שכל לנצל את הזמן ולעסוק בתורה. והיום, כשהגעתי לגיל חמישים, ברוך השם יש לי את השכל ואת התבונה שצריך לעסוק בתורה - אבל כבר אין לי כוחות. יושב ללמוד ונרדם ומתעייף. כשהיה צעיר יכול היה להיות ער עשרים שעות ביממה בלי להתעייף, והיום אחרי ארבע שעות של ערנות נופלת עליו תנומה, שהגוף כבר עייף. לכן צריך אדם לדעת: כל זמן שאתה צעיר - נצל את כוחותיך.
מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב׃ (י)
בהתחלה אדם ישן שינה קבועה, וזה נקרא "שנות". אחר כך "תנומות" - נים ולא נים, תיר ולא תיר, ישן ולא ישן, ער ולא ער, מנומנם. ולאחר שהוא מתעורר - הוא עדיין שוכב במיטה ואינו קם, כי הוא מתאושש. על זה אומר: מעט חיבוק ידיים לשכב - תמעט בחיבוק הידיים ובשכיבה שבה אתה ממשיך לשכב מבלי לעשות מאומה.
וּבָא־כִמְהַלֵּךְ רֵאשֶׁךָ וּמַחְסֹרְךָ כְּאִישׁ מָגֵן׃ (יא)
"ובא כמהלך ראשך" - כאשר האדם הזה יורש מנכסיו, "ראש" מלשון רש, עני. העניות היא כאורח ההולך לדרכו, ואין אדם יכול לעמוד כנגדו: בתחילה אינך עושה מאומה כנגד העניות המידפקת על פתחך, המתקרבת אליך לתומה. "ומחסורך כאיש מגן" - ולאחר מכן, כשכבר מגיע עליך מחסור ממש, שאין לו לחם לאכול ואין לו את כל צרכיו, אז הוא עומד ונלחם כנגד המחסור ורוצה לגרשו מביתו. אבל המחסור מומשל כאישיות בפני עצמה, כאדם העומד ונלחם בך ונושא מגן וצינה. וכי בקלות הוא ייתן לך? מי שישן בקיץ ולא תיקן את הגג, אל יתלונן שבחורף יש לו דלף. עכשיו, כשהמחסור כבר נלחם בך, קשה מאוד לצאת מן המצב שבו אתה נמצא, ולא יעזור לך מאומה.
שלמה המלך שולח את העצל אל הנמלה, שבה נטבעה זריזות שאינה לצורך עצמה אלא כדי שנלמד ממנה - כדרך שכל מה שמתרחש בעולם נועד שישראל, המבינים את השפה, ייקחו ממנו מוסר. הנמלה פועלת בלי קצין ובלי שוטר ומושל, מתוך פנימיותה, ולא מפני שכך נוהגים הגדולים ממנה ולא מפני שמכריחים אותה. היא אוגרת בקציר ומכינה בקיץ - ומכאן שסדר לימודו של אדם: לאגור בנעוריו בקיאות והיקף, ואחר כך להעמיק ולהתבונן, "ליגמר איניש והדר ליסבר", ולא להישאר תקוע במקום אחד. ומי שממשיך בשנות ובתנומות ובחיבוק ידיים, עד שיאמר "היום יש לי שכל אבל אין לי כוחות", סופו ש"ובא כמהלך ראשך ומחסורך כאיש מגן" - העניות מתקרבת בשקט, והמחסור כבר נלחם בו כאיש חמוש, ואז קשה מאוד להיחלץ.