פרק ו בספר משלי פותח בעניין שנראה במבט ראשון כעצה פיננסית פשוטה - אדם שהסתבך בהתחייבויות סותרות וצריך להיחלץ מהן. אך כפי שנראה, כל זה אינו אלא משל. שלמה המלך לא בא לייעץ לנו בענייני פיננסים והתנהלות מול בנקים ודרכי הלוואה ופירעון; הגם שעצות כאלה גם הן נצרכות, לא לצורך זה כתב שלמה את ספר משלי. שלמה כתב את ספרו להורות לנו את הדרך המורה בית אל, להתקרב אליו יתברך, לבחור בטוב ולמאוס ברע. מן המשל הכספי הוא בונה לנו תמונה שלמה של יחסי האדם עם בוראו, ובהמשך הפרק הוא עובר ללמד אותנו זריזות מן הנמלה.
בְּנִי אִם־עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ׃
"אם ערבת לרעך" - התחייבת לו, כעין ערבות לעשות לו דבר מה. לדוגמה, ערבת לרעך למכור לו בית או שדה, וערבת פירושו שנתת ערבון: אני מתחייב לך על כך, אני שם כסף על זה. ואחר כך "תקעת לזר כפיך" - הלכת ותקעת כף לאדם אחר, להתחייב למכור לו את אותו דבר עצמו, כלומר לעשות ההפך ממה שערבת לרעך. ותקיעת כף היא התחייבות חזקה יותר מסתם ערבות. יש כאן אם כן שני אנשים: הרע, שכלפיו ההתחייבות הראשונה, והזר, שלו נתת תקיעת כף.
נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי־פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי־פִיךָ׃
בתחילה "נוקשת באמרי פיך" - במה שערבת לרעך, שבזה הפכת להיות מחויב כלפיו; ואחר כך "נלכדת באמרי פיך" - בתקיעת הכף שנתת לזר. ההבדל בין נוקשת לנלכדת, מסביר המלבי"ם: הלכידה באה לאחר המוקש. "מוקש" הוא המקום שבו הוא נתקל, וכמו בפח יקוש - לאחר שנתקל שם הוא נופל לתוך הפח וזהו "נלכד", שכבר אינו יכול לצאת. ההתחייבות הראשונה היא המוקש שבו נתקלת, ותקיעת הכף לזר היא הלכידה עצמה: עכשיו אתה בפח.
עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי־בָאתָ בְכַף־רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ׃
מה העצה שמייעץ לנו החכם מכל אדם? "עשה זאת אפוא" - אם כן, עשה זאת בני והינצל. "כי באת בכף רעך" - הערבות שלו היא הקודמת, ואתה כבר נתון בכפו של רעך הראשון. לפיכך אין לך אלא אחת משתי דרכים. האחת: "לך התרפס" - לפני הזר, שתשפיל את עצמך לפניו כדי שיפטור אותך מתקיעת הכף. והשנייה: "ורהב רעיך" - תגדיל ותרבה לפני רעך, הראשון שערבת לו, בשכנועים ובמילוי רצונו, עד שיהיה מוכן לפטור אותך מן החיוב שהתחייבת לו. בקיצור, אינך יכול לעשות דבר והיפוכו; תהיה חייב לאחד מהם, ועליך לפעול כדי להיחלץ.
חז"ל דורשים "התרפס" בדרך נוטריקון: "התר פיסת יד". נוטריקון פירושו לקחת מילה ולפרק אותה לשתי מילים, כמו "אברך" - אב בחכמה רך בשנים, או "זקנה" - זה קנה. לעיתים משמש הביטוי גם לראשי תיבות, אך לרוב הכוונה לפירוק המילה. והמלבי"ם מוסיף שמצאנו "מתרפס ברצי כסף", שהוא לשון הכנעה, וכן "ושאר ברגליה רפסה" באותה חיה שראה עולה מן הים, שהיא הולכת ברגליה ורומסת את כל מה שנמצא בדרכה. אם כן "התרפס" הוא לשון רמיסה, הכנעה והשפלה: לך השפל את עצמך לפני הזר, או רהב את רעך.
אַל־תִּתֵּן שֵׁנָה לְעֵינֶיךָ וּתְנוּמָה לְעַפְעַפֶּיךָ׃
האבן עזרא מסביר שאחרי שתתרפס - תיגע ולא תישן עד שתפרע את החוב. לכאורה דבר פשוט, אך בדורנו זה כלל לא פשוט: אומרים לאדם לקחת חוב, ושלא תהיה לו מנוחה עד שייפרע. וההבדל בין שינה לתנומה: שינה היא שינה קבועה, ותנומה היא נים ולא נים, נמנום קל. כלומר, אל תנוח ואל תשקוט עד שתפרע את החוב.
הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ׃
הצבי שצדים אותו ניצול בכוח גופו ובקרניו, שבהן הוא מנגח כדי להיחלץ מן המלכודת. ואילו הציפור - הגמרא מספרת שהיו צדים ציפורים על ידי דבק, כדרך שצדים עכברים בימינו: הציפור יורדת למקום, נדבקת ואינה יכולה לזוז. מה נדבק בה? לרוב הכנפיים והנוצות. וממילא הברירה היחידה שלה היא למרוט את הנוצות הדבוקות ולצאת. כך גם כאן: או שתינצל בכוח גופך, כלומר שתשלם, או שתניח את מלבושך בידי מי שערבת לו - תפשוט את בגדך ותשאיר אצלו, שהרי ערבת והתחייבת כלפיו. וזה כמו הנוצות שהעוף מניח במלכודת שבה נלכד.
אומר המלבי"ם: כל זה משל. ומה הנמשל? כל אדם הוא כערב לקדוש ברוך הוא לשמור את תורתו ואת מצוותיו, וכלשון התנא באבות: "והכל נתון בערבון". וכן יש לאדם ערבון להחזיר את נשמתו בטהרה - הקדוש ברוך הוא הפקיד בידינו פיקדון, "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא", ואני עתיד להחזיר אותה. את הפיקדון צריך להשיב באותה דרך ובאותה צורה שקיבלתי אותו. ועוד פיקדון קיבל האדם: התורה שהתינוק לומד במעי אמו, ואחר כך בודקים אותו מה נשאר לו ממנה - האם ישבת ולמדת את אותה תורה שקיבלת במעי אמך לאחר שהמלאך שיכח אותה ממך. ואם לא ישמור אדם את נשמתו בטהרה - הכל נתון בערבון: או שייקחו ממנו את הנשמה, או דברים אחרים; הרי גם הבית וגם הרכב והאישה והילדים, הכל נתון בערבון.
ראיתי משל נפלא לבאר מהו "הכל נתון בערבון", ורגילים לדבר בו לפני ראש השנה. בראש השנה אדם בא לבקש בקשות, וכלשון הזוהר הקדוש - ככלבים המנבחים "הב הב": ריבונו של עולם, תן לי כך ותוסיף לי כך. אבל מה עם מה שכבר יש לי? על זה הוא אינו מדבר כלל, כאילו הוא בסדר וקיים, והוא בא רק לבקש העלאה במשכורת. וזו שטות והבל, שכן בראש השנה אין דנים על העלאה - בראש השנה דנים על הכל. "זה היום תחילת מעשיך": מתחילים לדון מהתחלה, מאפס - האם יש לך זכות לחיות את השנה הבאה. דנים על החיים, לא על תוספת במשכורת.
ולמה הדבר דומה? אדם נכנס לביתו של עשיר שאמרו עליו בעיר שמצבו הכלכלי כבר אינו טוב. נכנס והתפלא: כיצד מדברים כך? הוא רואה ויטרינה מלאה כלי כסף וזהב בשווי מאות אלפי דולרים אם לא מיליונים, כלים עתיקים וכל מיני דברים שמוכרים היום בבתי מכירות בהון רב. אמר: על האדם הזה אומרים שירד מנכסיו? זה שאומרים עליו שהוא בקשיים? ברוך השם, אני רואה שהוא יושב טוב, יש לו כאן מברשת של חמישים אלף שקל. בא לבקש ממנו צדקה, וחשש, והחליט לשאול. אמר לו העשיר: הרם את הכלים שאתה רואה בויטרינה. התחיל להרים כלי אחר כלי, ותחת כל כלי מדבקה עם שם הכלי, מספור, ושם החברה שהוא נתון לה בערבון. אמר לו: אין לי כאן כלום. כל מה שאתה רואה בבית ממושכן, מחר יכולים להוציא אותי, וגם חליפות היוקרה שבארון כבר אינן שלי. הכל ממושכן לבעלי החובות. זה רק עושר וירטואלי.
וזהו שאומר התנא באבות "והכל נתון בערבון". ואומר הזוהר: אזיל בר נש בהאי עלמא וחשיב דדיליה היא וישתאר בגווה לדרי דרין - אדם הולך בעולם וחושב שהעולם שלו והוא כאן לנצח. אומרים לו: אנשים מתים. אומר: נכון, פעם... אבל בימינו יבוא משיח, מה אתה מדבר? מכאן אנחנו לא זזים. זו תחושתו של האדם. הוא מדחיק את יום המוות, ומדחיק גם את העובדה שבעצם אין לו כלום, שכל מה שיש לו נתון בערבון, ועל הכל כתוב למטה "קודשא בריך הוא" - זה אצל ריבונו של עולם. אילו היה אדם חי בתחושה הזאת, תפילתו בראש השנה הייתה אחרת לגמרי: הוא לא היה בא לבקש תוספת במשכורת, אלא שלא יסגרו את המפעל ולא ימצא את עצמו לא בלי אוכל אלא בלי חיים.
וזו אמירתו של שלמה כאן. "אם ערבת לרעך" - כבר מהר סיני אתה ערב לקדוש ברוך הוא לשמור ולקיים את תורתו ומצוותיו, וכבר בשעה שנתן בך נשמה, המלאך מזהיר אותה בהורידו אותה לעולם: הוי צדיק ואל תהי רשע. אתה מתחייב על כך, והכל נתון בערבון. ואחר כך - "תקעת לזר כפיך". מיהו הזר? זה היצר הרע, זה החומר, זו הגשמיות, אלו התאוות. הלכת ותקעת לזר כפיך, ועשית היפך ממה שהתחייבת בערבותך. וממילא "נוקשת באמרי פיך" - נעשה לך מוקש ממה שחתמת ערבות לקודשא בריך הוא.
המלבי"ם מבאר כאן יסוד: הפ"ה תמיד מרמזת על חכמה, והלשון מרמזת על בינה, וקו זה הולך לאורך כל הספר ורואים אותו בהרבה מקומות. לפיכך בתחילה "נוקש באמרי פיו" - המוקש הוא אמרי פיו, שהתחייבתי לעשות כחוקי החכמה; ואחר כך "נלכדתי" לעשות היפך החכמה, בזה שנלכדתי עם הזר שתקעתי לו כפי, שהוא היצר הרע והתאוות והגשמיות.
ומה העצה? לאחר שבאת בכף רעך, שכבר התחייבת לקדוש ברוך הוא לשמור את מצוותיו ולשמור את נפשך מן המכמורות והמצודות של היצר הרע - אין ברירה אלא להכניע את החומר ואת התאוות. וזהו "לך התרפס": לשון השפלה ורמיסה - תרמוס ותכניע את החומר. "ורהב רעיך" - רעך כאן הוא הקדוש ברוך הוא, או הנשמה: תרבה עליו טוב, תוסיף עוד בתורה ובמצוות. וצריך שירבה אדם ולא ייתן שינה לעיניו, אלא יעבוד את קודשא בריך הוא בתמידות, יינצל מן היצר הרע וירוץ כצבי לעשות רצון קונו. וכנגד מה שהיצר הרע תפס אותך, אומר לך הכתוב: אדרבה, רמוס אותו, שמוט את עצמך מידו ובְרח אל רעך.
ואם הצליח היצר הרע למשוך אותך ברשת ובפיתוי, אתה צריך להינצל כציפור שנלכדה בפח וכצבי שנלכד במכמורת, שעושים הכל כדי להיחלץ. הנח שם את נוצותיך: כל הקניינים המדומים וכל ענייני התאוות - עזוב אותם שם. ומסור את עצמך בשביל התורה ובשביל המצוות. וכמו אותו נזיר שהיו קווצותיו סדורות לו תלתלים, ובא וקיבל על עצמו נזירות ואמר "העבודה שאגלחך לשמיים" - כביכול הוריד מעליו את כל אותם חיצוניים שדבקו בו ורצו למשוך אותו אל היצר הרע, ואותם גילח לשמיים, ואת גופו עינה בייסורים. כך אתה: "הינצל כצבי מיד" - כדרך שהצבי בורח מן המכמורת ונלחם בקרניו ובכוחו לצאת מן המלכודת, וכדרך שהציפור יוצאת בכך שהיא מניחה את נוצותיה, שאין לה כוח להילחם אבל את הנוצות היא מניחה - כך גם אתה, הנח את כל הקניינים המדומים ואת כל ענייני התאוות, השאר אותם כאן, והתקרב אל הקדוש ברוך הוא.
לֵךְ־אֶל־נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם׃
אומר המלבי"ם: כל כוחות מעשה בראשית נטועים בנפש האדם, וכל כוח שאתה מוצא בכל סוג ובכל מין מבעלי החיים נמצא גם כן בנפש האדם. ויש כוחות רבים בבעלי החיים שלא נועדו להם לצורכם, אלא נועדו בשבילי - כדי שאלמד מהם, ואסיק מהם כיצד להתנהג ומה לעשות. וכמו שאמרו חז"ל: אילמלא ניתנה תורה, היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, חסד מחסידה, וכן הלאה על זו הדרך.
ומדוע איננו לומדים מהם למעשה? מפני שהלימוד מהם אינו לימוד מושלם. גזל לומדים מן הנמלה - אבל מהיכן יש לנמלה כל כך הרבה חיטים? הכל מן הגזל. ומה בכל זאת אתה לומד ממנה? שנמלה שתפסה חיטה, חברתה כבר לא תיקח ממנה: היא מגיעה, מריחה שנגעה בה נמלה אחרת, ואינה נוגעת. כל הכבוד - אבל אלה כללים של מאפיה: אחד אינו גוזל מן השני, אבל לכולם מותר לגזול מכל השאר. וכן חסד מחסידה: אומרים חז"ל שהחסידה עושה חסד עם חברותיה. ושואלים - אם נלמד ממנה חסד, מדוע איננה כשרה לאכילה? הרי בעלי חיים הרחמנים כשרים. ומשיבה הגמרא: מפני שעושה חסד עם חברותיה בלבד. ואיזה חסד הוא זה? חסד עם אנשי שלומנו אינו חסד; חסד צריך להיות עם כל אדם ואדם. נמצא שהלימוד מבעלי החיים הוא לימוד מוגבל, והלימוד המושלם הוא רק מן התורה הקדושה.
ובזה מרומז מה שאומר משה לפרעה: "וגם מקננו ילך עמנו... כי לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה". מסביר - כמדומני זה החתם סופר - מדוע צריך המקנה לבוא עמנו? מפני שבשלב הזה, קודם קבלת התורה, ממי אנו לומדים? גזל מנמלה וצניעות מחתול; את כל המידות אנו לומדים מבעלי החיים. ולכן "גם מקננו ילך עמנו", שהרי "לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה" - עד מעמד הר סיני עדיין לומדים מבעלי החיים, ולכן גם הם צריכים לבוא עמנו, כדי שנלמד מהם כיצד לעבוד את ה'.
תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ׃
מהי המידה המיוחדת שנטע הקדוש ברוך הוא בנמלה? מידת הזריזות. הנמלה אינה נחה: היא כל הזמן הולכת, רצה, אוספת ואוספת. וכמה היא אוספת? אלפים. וכמה היא אוכלת? רק מיעוט שבמיעוט. וכל זה בא להראות לך כמה צריך אדם לשקוד ולהרבות לאסוף לקרבו חכמה.
וכך לשון הרלב"ג: "וכבר תראה ממנה שהיא מכינה בקיץ לחמה, בהביאה מהפירות בחוריה" - מחביאה אצלה בחורים ובסדקים את מה שהיא מוצאת לכל השנה, ושם היא אוגרת בקיץ מאכלה. "ותפלא מאוד מדרכיה בזה העניין, כי אתה תמצא שאם היה החור של הנמלה בכותל, הנה היא תעלה בו אורחות עקלקלות, באופן שלא תקשה כל כך העלייה עם כובד המשא שתישא בפיה". כלומר, היא מתכננת לה דרכים מפותלות כדי שלא יכבד עליה המשא שבפיה. ואגב, נראה שהיא נושאת פי שלושה או פי ארבעה ממשקלה. תארו לעצמכם אדם ששוקל שמונים קילו וצריך להרים מאתיים וחמישים; שק מלט הוא חמישים קילו ואדם מרים אותו וכמעט קורס, ואילו כאן זה כמו חמישה שקי מלט - למלגזה צריך בשביל זה. והנמלה מרימה פי כמה וכמה מגודלה, תופסת בפה והולכת.
ועוד דבר מעניין: כיצד ייתכן שהנמלה מחביאה חיטים ואינם נובטים? הגמרא מספרת על אותו חכם שבדק במקום המחבוא של הנמלים ומצא שם כמה כורים של חיטים - כור הוא כמות אדירה, מאות ואלפי קילוגרמים, בתוך החורים שלה. והרי יורד גשם, ומה אמורה החיטה לעשות? לנבוט. אלא שחז"ל אומרים: למה נקרא שמה נמלה? מפני שהיא מלה. מה פירוש "מלה"? כמו "אמילם" שפירושו אכרית, ולמול הוא לכרות את הערלה. הנמלה עושה כביכול ברית מילה לחיטה: כורתת ממנה את הראש, את הצ'ופצ'יק הקטן שממנו מתחיל הנבט לצמוח. וברגע שמורידים אותו, החיטה לא תנבוט יותר.
וכך ממשיך הרלב"ג: "ותמצא מדרכיה שהיא אוכלת חודו של הזרע, אשר בו מה שמדרגתו מדרגת זרע הזכר, כמו שנזכר בספר הצמחים, בדרך שלא יצמח מהגרגרים הטמון בארץ, ובזה יהיה נשמר מהעיפוש" - שלא ירקיב ולא יתחיל לצמוח. "וגם תמצא מדרכיה שאם יבואו מים בחורי הנמלים, יוציאו תכף הזרע משם כדי לייבש אותו, ואחר כך הם משיבים ומצניעים אותו". כשמתחילה רטיבות, הנמלים מוציאות מיד את כל הזרעים החוצה, נותנות להם להתייבש בשמש, ומחזירות אותם למחסנים כדי לשמור אותם מן העיפוש.
פתיחת הפרק מציירת אדם שערב לרעהו ואחר כך תקע כפו לזר, ונמצא נוקש ונלכד באמרי פיו; ועצתו של שלמה היא להיחלץ בכל כוח - להתרפס לפני הזר או להרבות טוב לפני רעהו, בלי שינה ובלי תנומה, כצבי הנלחם בקרניו וכציפור המניחה את נוצותיה בפח. והנמשל: האדם ערב לקדוש ברוך הוא מהר סיני ומשעה שהופקדה בידו נשמה טהורה, והכל נתון בערבון - אין לאדם כלום מלבד מה שהופקד בידו; ואם תקע כפו לזר, שהוא היצר הרע והחומר והתאוות, עליו לרמוס ולהכניע את החומר ולהרבות תורה ומצוות, להשאיר כאן את כל הקניינים המדומים ולהינצל. ולעניין הזריזות שבכל זה - "לך אל נמלה עצל": כוחות בעלי החיים נטועים באדם כדי שילמד מהם, והנמלה, שאינה נחה ואוגרת אלפים ואוכלת כמעט כלום, מלמדת אותנו כמה צריך אדם לשקוד ולאסוף לקרבו חכמה. ובכל זאת, הלימוד מבעלי החיים מוגבל, והלימוד המושלם הוא רק מן התורה הקדושה.