פרק כ"ב במשלי עוסק בשורה של יסודות בדרכי המידות ובהנהגת האדם, ושניים מן הפסוקים שלפנינו נוגעים בשני עמודים גדולים: חינוך הילדים מגיל צעיר, וטוהר הדרכים שבהן אדם משיג את מטרותיו. נלך על סדר הפסוקים ונביא את דברי המפרשים כפי שנתבארו בשיעור.
אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר, שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ׃ (טו)
רבנו יונה מבאר: גם אם תראה שהנבלות גוברת על הנער, האיוולת קשורה בליבו. ומהו "קשורה בליבו"? יש בבעלי המידות הרעות שהתולדות - כלומר הטבעים שנולד עמם - גוברות עליהם יותר מאשר על זולתם. במילים פשוטות: מדובר בנער צעיר מאוד, אלא שנולד עם טבעים קשים. כל אחד יכול לראות זאת. יש ילד סרבן, הכל אצלו "נגד", אנטי, אף פעם לא מוכן לקבל, כל מה שהוא עושה יוצא הפוך. ויש ילדים שנולדו סבלניים וסתגלניים, וטבעם קל לחינוך. לפעמים רואים את האיוולת הזו כבר מגיל קטן.
מה קורה במקרים כאלה? מדביקים לילד תווית: "הוא עקשן, מה אפשר לעשות, כבר מגיל קטן". וזו טעות. אומר רבנו יונה: בכל זאת לא תתייאש מלהוכיחו, כי יש תקווה להעתיקו מן התולדות בימי הנערות בשבט מוסר. אתה צודק שהוא נולד עם טבעים קשים, אבל יש דרך להעתיק אותו - להעבירו מן המידות הרעות ולנטוע בו מידות טובות, על ידי מוסר.
כשהכתוב אומר "שבט מוסר" אין להתבלבל. יש החושבים שמדובר בשבט ממש, ובכך הרסו את ילדיהם: הילד מתעקש - תן לו עוד מכה ואז יבין. ותדעו, אלה שחטפו מכות הם אלה שבגיל הכי מוקדם ברחו מהבית, ובשלב מוקדם מאוד אתה מאבד עליו שליטה. עד כמה תכה אותו? ילד היום בגיל שש כבר אי אפשר להרים עליו יד, לא מבחינה פיזית ולא מבחינה אחרת: הוא כבר עז פנים, כבר עונה ומחזיר. בגיל שבע הוא כבר מגיש נגדך תלונה במשטרה. זה מבחינה פרקטית.
ומבחינת התועלת: מי הרים יד על בנו וראה בזה תועלת? תראו לי אחד שיאמר שבנו צמח להיות תלמיד חכם ובן תורה, בעל אהבת תורה, מפני שהכה אותו כראוי. לפני חמישים, שישים, שבעים שנה לא היו דרכים אחרות ולא מסלולים אחרים, וזה היה המסלול. אבל במציאות של היום הכלל הוא "מושכני אחריך נרוצה". דרך החינוך היא תמיד להאהיב את הלימוד על הילדים - לחלק ממתקים, לתת פרסים. כדברי הרמב"ם: כשהילד קטן מבטיחים לו אגוזים וקליות, כשגדל קצת מבטיחים לו דברים גדולים יותר, ואחר כך - שיעשה אותו רבי, שיהיה תלמיד חכם. והמדהים הוא שהרמב"ם ממשיך: אחר כך יאמרו לו שיהיה דיין - ועל איזה גיל מדובר? על אדם בן ארבעים. תמיד הדרך היא עידוד. כשאתה מכוון לאדם אקדח לרקה, זה משבית אותו, לא מפעיל אותו.
לכן "שבט מוסר ירחיקנה ממנו" אינו שבט של מקל. שבט הוא מקל, אבל מקל של מוסר - להוכיח, לדבר. בדרך הזו "ירחיקנה ממנו", ובעיקר בדרך של להאהיב עליו את התורה ולקרב אותו למצוות. ועל ידי זה יש תקווה להעתיקו מן התולדת, שיהיה מסוגל להתגבר גם על הטבעים הרעים שקנה מעצם לידתו.
היה אדם שהתווכח עם אשתו: היא התנגדה לכך שירים יד על הילד, והוא טען "חושך שבטו שונא בנו", והתחיל לצטט ציטוטים ולהביא ראיות. אמרה לו: בוא נלך לרב, ומה שהרב יאמר נעשה. הלכו לרב. שמע הרב את האישה, ואחר כך את הבעל, שפתח בפסוקים ובדברי חז"ל. אמר לו הרב: אינני רוצה כלל להיכנס עמך לוויכוח על פסוקים, אני רוצה לומר לך מהי המציאות. ותדע: אלה שהרימו יד על ילדיהם וחשבו לחנכם באלימות - נחלו כישלון צורב. ואלה שחינכו את ילדיהם מתוך חום ואהבה, ולפעמים גם עם עונש אך בלי הרמת יד - הצליחו. הרמת יד היא משפילה.
היום אנחנו בדור של חוצפא יסגא. אם נאמר שלא יכה בנו גדול, הרי "בנו גדול" היום זה כבר בן ארבע-חמש: מה שפעם התבטא נער בן שש עשרה, היום מדבר כנגדך ילד בן ארבע. אז מה אתה משיג? בסך הכל אתה שובר את הילד והורס אותו, ובשלב מסוים זה כבר לא עובד - ואז מגדילים מינונים, מכות חזקות יותר. בשלב מסוים הוא כבר מחייך לך בפנים, כאילו "זה לא מזיז לי" - ואז מגיעות נוראות. אנשים אלה קורעים לגזרים את נפש ילדיהם, ומעיפים את הילד כל כך רחוק עד שלא יחזור לעולם.
הכרתי אדם שאמר לי: איני סולח לאבי. כשהייתי עושה משהו לא כשורה, היה נותן לי בעיטות. הוא הרגיש מושפל כל כך - ואני מדבר על אדם שלושים שנה אחרי המעשים. אלה דברים שמשאירים חותם, מכוות אש בנפש הילד. והנורא מכל: אחר כך הילד יתנהג כך גם עם בנו, כי ילדים להורים אלימים הופכים להיות ילדים אלימים. כך הוא פותר בעיות עם חבריו, אחר כך עם ילדיו, ואולי גם עם אשתו.
לכן צריך לדעת: בדור שלנו יש איסור מוחלט להרים יד. אולי לילד בן שנתיים שבא לגעת בדבר מסוכן נותנים מכה קלה ביד - ואפילו זה עדיף שלא. עדיף לתפוס אותו ביד מעט מעל המרפק באחיזה מעט כואבת ולמשוך אותו, כדי שיבין שזה מסוכן, ולא בדרך של סטירות ומכות. הדרך הזו הרסנית בצורה נוראה. "שבט מוסר" - מוסר, ולא הכאה, וכך אומרים כל גדולי הדור וגדולי המחנכים: זו דרך שוודאי לא תועיל ורק תזיק.
המלבי"ם מסביר: גם גדול עשוי לעשות דברי איוולת, גם הוא עלול להיכשל ולעשות דברים שאינם הגיוניים. אבל הגדול אינו קשור באיוולת, משום שהוא יודע שזו איוולת: יש לו די דעת להבין שמה שעשה הוא שטות. לעומת זאת בנער, האיוולת קשורה בו והוא כלל אינו מבין מה לא בסדר, ולכן ממשיך אחריה ואינו מרגיש צורך לתקן. דוגמה קיצונית: אם תביא לילד בן ארבע עשרה סם, הוא ייקח בלי להבין שיש בזה בעיה כלל, ולא יבין לאן הוא נכנס.
אומר הגר"א: כשהאיוולת קשורה בלב נער קשה מאוד להוציאה. אצל המבוגר היא אינה קשורה בו - הוא תמיד יודע שזה לא בסדר, השכל שלו גובר על התאוות והרצונות, ואף אם נכשל הוא מבין שאין זו הדרך ההגונה, ולכן יש סיכוי שירחיק זאת מעצמו. אבל בנער אין ברירה: צריך שבט מוסר כדי להרחיק ממנו את האיוולת - היינו ללמדו ולהחכימו, שיבין שמה שהוא עושה אינו נכון, שהדרך מקולקלת ותוביל אותו לעברי פי פחת. צריך הרבה מוסר והרבה הסבר כדי שגם הילד יבין את מה שהגדול מבין.
הרלב"ג מבאר שבלב הנער בתחילתו יש איוולת קשורה בו, והסיבה: הנער תמיד מחפש למלא תאוותיו ולעשות רצונותיו, ואינו מתבונן כלל במה שנדרש ממנו. וכבר הסברנו פעם ש"נער" הוא מלשון התנערות: הנער תמיד מחפש להתנער - מן המחויבויות, ממה שמורים לו, ממי שמנהיג אותו. לכן נקרא נער, מנוער מן המצוות, כלשון חז"ל. ומשום כך קשה לו לזכות בעבודת ה': פתאום הוא קם מאוחר, פתאום אין לו חשק ללמוד - זהו טבעו. "שבט מוסר ירחיקנה ממנו": כשתיתן לו מוסר מגיל צעיר, תצליח כבר בגיל צעיר לכוון אותו לדרך הישרה.
למלבי"ם יש ביאור קבוע במושג איוולת ואוויל: אוויל הוא הספקן, מלשון "אולי" - אדם שתמיד אומר אולי. "איוולת קשורה בלב נער" - אלו הספקות שאדם מסופק בהם בדרכי החוכמה. וכבר הסברנו לעיל שעל דרכי החוכמה אין מופתים, אין הוכחות ברורות. דרכי החוכמה עניינן מה הגון לעשות ומה אינו הגון, מה ישר ומה אינו ישר - ענייני מוסר. בענייני מוסר זה יטען שכך מוסרי וזה יטען אחרת, ואין הוכחות. ולכן הנער אומר: מי אמר? מניין אתה יודע? תביא לי הוכחות. הכל אצלו בגדר "אולי", ספק.
אלא שאם האדם יגדל עם זה, אומר המלבי"ם, המצב גרוע יותר: אצל הגדול האיוולת כבר אינה קשורה בלבד אלא מושרשת. ונמצא יתרון לנער על פני המבוגר: כשהאיוולת רק "קשורה", הרי קשר הוא חוט - קח מספריים או סכין, גזור, והפרדת את האיוולת מלב הנער. אבל כשיתבגר, אותה איוולת קשורה מכה שורשים ונטועה חזק בלבו, וגם שבט מוסר לא יוציאנה ממנו. לכן, כל עוד היא רק קשורה מבחוץ ולא הכתה שורש - נצל את ההזדמנות: בגיל צעיר עוד אפשר לנווט ולכוון.
זהו מוסר גדול בנוגע לחינוך ילדינו. כשהילד צעיר ואתה מכוון אותו בדרך ישרה - כך ימשיך גם הלאה. אבל כשאתה שם אותו מגיל צעיר במקומות חינוך שאינם מוצלחים, ואינך מורה לו את הדרך, ואומר "אל תדאג, הוא גדל בבית טוב, כשיגדל הוא ידע" - טעות בידך. יש אומרים: גם אני, כשגדלתי התחלתי להתיישר. ואז תשאל אותו: והיום, כשאתה גדול, אין לך משקעים מן העבר? יש מישהו בלי משקעים? רק אדם שסובל מדמנציה. אדם שזכרונו עובד לעולם לא יוכל לומר "הייתי בכל מיני מקומות וברוך ה' אני אחרי". מה זה "אחרי"? האם משתחררים מזה טוטאלית וסופית?
ודאי שצריך לדעת שכל מה שאדם עושה וכל המקומות שהוא מגיע אליהם משפיעים עליו וקונים שביתה בלבו. יש אנשים שאפילו אחרי שנים של תשובה אתה רואה אותם נופלים שוב בדברים שהיו בהם פעם, ואתה תמה: איך חזרת לזה? זהו "איוולת קשורה בלב נער" - זה היה קשור בלב, ולא הוציאו זאת כשהיה רק קשור, ולכן הכה שורשים. ייתכן שברוך ה' התחזק, אבל השורשים נשארים חבויים אי שם, ואם אינך עובד על הדברים באופן תמידי - זה נשאר בפנים ובשלב מסוים גם יכול לפרוץ.
המסקנה: אל תאמר "כשיגדל בעזרת ה' יתיישר". כל עוד האיוולת רק קשורה בלב הנער ועדיין לא הכתה שורש - עכשיו יישר אותו. למה שייחשף לדברים שאחר כך יחפש שנים איך להשתחרר מהם? לא טוב יותר שכבר מגיל צעיר יהיה על מבועי התורה והיראה, ומתחילה על שולחן נקי ילמד תורה ויעסוק ביראה, ויהיה קודש קודשים כל ימיו - לעומת זה שיתחיל בגיל מבוגר ויצטרך להתמודד עם משקעים וזיכרונות. "שבט מוסר ירחיקנה" - בגיל צעיר עוד אפשר, אחר כך קשה מאוד, וגם אם יחזור, הדברים יהיו קשים.
עֹשֵׁק דָּל לְהַרְבּוֹת לוֹ, נֹתֵן לְעָשִׁיר אַךְ לְמַחְסוֹר׃ (טז)
רש"י מסביר כפשוטו: העושק את הדל כדי להרבות לעצמו עושר - סופו שייתן את ממונו לעובדי כוכבים העשירים, ויבוא על ידי זה למחסור. במילים פשוטות: רווח לא יצא לך מזה. כך גם מבאר הגר"א, שיגלגלו בידו שממונו יגיע בסוף לידי גויים. ומה ההפסד? שאילו היה כספך מגיע לעניים, אולי היית מקבל שכר, שהרי עני נהנה ממנו; אבל מגלגלים שכספך יגיע לגויים עשירים, ושום דבר לא יצא לך מזה. נמצא שעושק הדל אינו משתלם.
האבן עזרא אומר: "אך" בא למעט. מה שאתה חושב "להרבות לו" - להרוויח או לתת לעשיר - הוא בעבור המחסור שיביא לו הדבר. ונרחיב לפי שאר המפרשים, מדוע נתינה לעשיר היא "אך למחסור".
רבנו יונה מפרט: הנותן מתנה לעשיר, נאמר עליו "למען ספות הרווה את הצמאה". העשיר כבר רווה, ואתה בא להוסיף על רוויתו, ומגדירו הכתוב חוטא. ייתכן שההגדרה כך משום שבאותה הזדמנות יכולת לתת את הכסף לעני, ובנתינתך לעשיר גרעת מן העניים.
ואומר רבנו יונה: תראה שאדם זה חוטא ללא הנאה. שכן מחשבתו היא שהוא מרוויח - נתתי לעשיר מתנה, מצאתי חן בעיניו, יום אחד יזכור לי, ואולי גם יהיה לי כבוד מזה. אבל דע שתועלת לא תצא לך, שהרי רוב אוהבי כסף צרי עין הם, ולא ישלם לך את גמולך. נמצא שחטאת שלא לתועלת ושלא לשם רווח. ואילו היה האדם יודע עד כמה גדולה חשיבות הצדקה וגמילות החסדים, היה נותן את המתנה לעני במקום לפזר כספו לעשירים.
הרלב"ג מסביר תחילה את הפסוק בדרך דרש, על ענייני מידות. לאדם יש תאוות, ונדמה לו שברגע שימלא את תאוותו ישקיט אותה - אך למעשה זה עובד הפוך: "איבר קטן יש בו באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע". כשאתה ממלא תאוותיך בלי הרף, אתה נדרש כל פעם להגדיל את המינונים והיא מתגברת עליך עוד ועוד. וכאשר "מרעיבו", כשאינו נותן ליצר הרע את מלוא סיפוקו, דווקא אז היצר שוקט ושבע.
וזהו "עושק דל להרבות לו": העושק את הדל - הכוונה לכוח התאווה. אינו ממלא את תאוותו אלא עושק אותה ועושה אותה דלה, ועל ידי זה "להרבות לו" - ירבה לו שביעה בעניינים הללו ולא ירעב לתאווה. אבל "נותן לעשיר אך למחסור": הנותן לכוח התאווה למלא את רצונו והופכו לעשיר - עוד תאווה, עוד רצון, עוד הנאה - אתה חושב שעכשיו יירגע והתאוות תשקוטנה? "אך למחסור" - זה גורם לרעב, ולעולם לא יימלא.
עוד מסביר הרלב"ג: "עושק דל" אין פירושו לעשוק את הדל, אלא דל שעושק. אם הדל עושק, יש לו כבר איזשהו הסבר - לא צידוק והיתר, אלא אפשר איכשהו להבין את מצבו: מצבו הכלכלי קשה, ולכן הוא רוצה להרבות לו קניינים. אבל דל שנותן לעשיר כדי שתצמח לו מכך תועלת - לא רק שתועלת לא תהיה לו, אלא רק יחסר קניינו. הוא אומר: אני לא אגזול, אשקיע באפיק אחר - אתן מתנות לעשירים, כדאי לקשור קשרים, זה משתלם וארוויח מזה.
על זה אומר הרלב"ג בלשונו: כי העשיר לא יחשוב מאוד המתן הזה, ואף שהוא יבזה את הדל וילעיג עליו על מה שנתן לו, ולא ישתדל להשיב לו גמולו. העשיר מרגיש שכשנתת לו מתנה אתה התכבדת בכך שקיבל ממך, ואדרבה יסתכל עליך בגבהות: מי הוא המסכן הזה שבא להחניף לי וחושב שבמתנתו קנה אותי? ומסיים: "וזה מפורסם מהעשיר" - הנהגה זו ידועה ומפורסמת, פוק חזי. לסיכום: מילא כשהדל עושק, הוא עוד חושב שירבה לו משהו; אבל כשאתה נותן לעשיר - רק הפסדת כסף ותו לא.
למלבי"ם ביאור מקורי ושונה. "עושק דל להרבות לו" - מי שעושק את הדל במגמה טובה. ואיזו מגמה טובה יש בעושק דל? כדי להרבות לו: אני לוקח את מעותיו של הדל בתורת הלוואה ומחזיר לו אחר כך בריבית, וכך אוכל לתת לו סכום גדול בבת אחת. "להרבות" הוא מלשון ריבית, כמו הלשון בחבקוק "המרבה לו לא", שהכוונה ללוקח בריבית. נמצא שהוא עושק את כספו של הדל בטענה שהוא רוצה לעזור לו: אשמור את הכסף אצלי, אשקיע אותו באפיקים מניבים, ואחזיר לו סכום נכבד - שיהיה לו כסף גדול במקום להתעסק כל פעם בפרוטות.
ואף על פי כן - "אך למחסור". דע לך שהדבר רק לנזק. משל לבעל בית המעסיק עני ומשלם לו שכר מינימום, ארבעת אלפים שקלים. מה יצא לך מכך? שום דבר. אז יש מי שאומר: אשמור לך את הכסף עשרה חודשים, ארבעים אלף שקלים, ואף אשקיע אותו - יש לי יד ורגל בעניינים - ותקבל לא ארבעים אלא שישים אלף. לא טוב? תראה איך דאגתי לך, תראה איך אני עוזר לך.
אלא שבוא וראה מה עשית: אתה בגדר עושק דל. את הכסף הקטן שלא נתת לו - באיזה מצב היה הוא אז? דל, עני ואביון, אין לו מה לאכול, גזלת ממנו את ארבעת אלפים השקלים המגיעים לו והבאת אותו למצב של דלות. ועכשיו, כשאתה נותן לו שישים אלף - הרי הוא כבר עשיר. ומה הועילה הנתינה בשעה שהוא עשיר, בשעה שלא היה לו מה לאכול כשהיה דל? גזלת מעני ונתת לעשיר, וזה ודאי דבר לא הגון. אמנם עכשיו יש לו, אבל זה לא עזר לו במאומה באותו זמן שסבל לחץ ודוחק.
על זה מביא המלבי"ם את לשון החכם בספר המידות: "שתנאי הנבון שבכל מה שיסדר פעולותיו להביא התכלית הטוב, שיכוון להגיעה אליו בדרך טוב ונכון. שאם לא כן יקרהו כמו שמוליד תולדה אמיתית מהיקש כוזב, להיות הגבול האמצעי כוזב". וזו לשונם של קדמונים, ונבאר.
כשאנו רוצים לפעול פעולה, יש האומר: העיקר המטרה. הגעת אליה - מצוין, ואיך הגעת אינו חשוב. זהו "המטרה מקדשת את האמצעים". אומר החכם: טעות גמורה. תנאי הנבון הוא שכל הפעולות שאתה עושה כדי להגיע לתוצאה הנרצית תהיינה גם הן בדרך טוב ונכון, ולא רק התוצאה.
שאם לא כן, הרי זה כמי שמוליד תולדה אמיתית מהיקש כוזב. אדם עושה חשבון, ואתה שואל אותו כיצד הגיע לתוצאה, והוא אומר: לקחתי שתיים כפול שתיים שהם חמש, והפחתתי, וזו התוצאה. מה נאמר לו? בתוצאה צדקת, אבל הדרך עקומה, שהרי שתיים כפול שתיים אינם חמש. צריך שגם המהלך עצמו יהיה נכון. וכשאדם מוציא תולדה אמיתית מהיקש כוזב - היקש היינו דימוי מילתא למילתא - כל המהלך אינו נכון, שהרי "הגבול האמצעי כוזב": האמצעי שבו הגעת לתוצאה כוזב, ורוב הסיכויים שגם התוצאה תהיה כוזבת. וגם אם הגעת לתוצאה נכונה, איש לא יאמר לך כל הכבוד, כי כשבודקים כיצד הגעת מתברר שהדרך שחישבת מוטעית.
זהו יסוד מוסד ביהדות: אין המטרה מקדשת את האמצעים. והקדוש ברוך הוא שונא גזל בעולה. אדם רוצה להקריב עולה - מטרה נפלאה; לקח את הכבש מן השכן - "לא חשוב, הכל לכבוד השם יתברך". אל תהיה רובין הוד. אל תגזול מעשירים כדי לתת לעניים. חסד לאומים חטאת: קראתי פעם באנציקלופדיה על רובין הוד, שמציגים אותו כדמות חביבה העוזרת לעניים ולמסכנים - איך? בגזילה מעשירים ונתינה לעניים. אבל "בוצע ברך ניאץ ה'" - מה שקנית באיסור כדי לברך עליו, ניאוץ הוא. וכן הקונה אתרוג גנוב, או שנעשתה בו עבירה ועל ידה הגיע למצווה - אין זו מצווה.
בנצרות הדבר אינו מעניין אותם; אצלם ידוע שהמטרה מקדשת את האמצעים: המטרה שיאמינו באותו האיש, ולכן כל האמצעים כשרים - הרג, טבח, מסעות צלב, ובלבד שיגיעו למסקנה הרצויה. ביהדות זה ממש לא כך, והסיבה פשוטה: ביהדות אין מטרות ואמצעים, אלא גם האמצעים הם מטרה לעצמה.
נחזור לאדם שהלך לקנות אתרוג. כתוב בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון" - צריך שיהיה לי אתרוג לנענע ביום הראשון. אם כן, ההליכה לקנות אתרוג אינה מצווה אלא הכשר מצווה בלבד? אין זה נכון. ביהדות גם ההליכה לקנות אתרוג היא מצווה, ואתה מקבל שכר גם על הפעולות שהובילו אותך אל המצווה, לא רק על גוף המצווה. וכן בתלמוד תורה: העמל שהשקעת הוא עצמו מטרה, ומי שעמל הרבה עד שהבין יקבל שכר הרבה יותר ממי שהבין מיד. אמנם המטרה היא להבין, וזה הבין אחרי חמש דקות וזה אחרי חמישה ימים - אבל כל המאמץ שהושקע גם הוא מטרה.
האר"י הקדוש אמר לרב חיים ויטאל על התפילין שכותב אביו: על התפילין שאביך כותב מתקיים חצי עולם. וכי מהי כתיבת תפילין? לכאורה המצווה היא להניח, והכתיבה היא רק הכשר מצווה. אלא שאין דבר כזה: כתיבת התפילין היא מצווה, המאמץ שבה מצווה, הוצאת הממון מצווה. כל האמצעים הם מצווה. ואם כן איך תעשה אמצעים שאינם כשרים? אמצעי שאינו כשר פירושו שהמצווה אינה כשרה, שהרי אין כאן חלוקה בין אמצעי למצווה - האמצעי עצמו הופך למצווה, ולכן הוא חייב להיות כשר.
לכן אמרתי לכם פעם שאין מחזירים בתשובה על ידי שקרים. יש טעות כזו, כאילו צריך לספר סיפורים ולהמציא המצאות גם אם לא היו, ובלבד לקרב רחוקים. וכל פעם אתה שומע סיפורים - על אחד שהיה בלבנון ועל סיאנס שעשו ועל עשרה חברים שנהרגו - ומתברר שהכל בּוֹבּע מייסעס, לא היו דברים מעולם ואפילו משל לא היה. או סיפור על טיל שהיה במגדלי עזריאלי ובא הרוח והעיף אותו לצד השני - גם זה התברר שאפילו משל לא היה.
למה זה נצרך? וכי התורה אינה תורת אמת מספיק, עד שאצטרך לבדות סיפורים כדי לאמת אותה? היא אמת, והאמת מורה דרכה. מי שאין לו אמיתות צריך לבדות סיפורים ולהמציא המצאות, אבל מי שהאמת בידו - למה לו סיפורים? ואדרבה, לאחר שסיפור כזה נחשף, מה אומרים אנשים? אתה רואה, מנסים לעבוד עלינו, למכור לנו סוס מת. גרמת נזק חמור הרבה יותר מן התועלת שחשבת להביא, שהרי יאמרו: היהדות צריכה להוכיח את עצמה בסיפורי מופתים שלא היו ולא נבראו.
וכן סיפורים על התגלויות של רחל אמנו - מי ראה? מי תיעד? עד היום מחפשים את האדם שראה ולא מצאו. את מי זה מקרב? וכי אין די ניסים אמיתיים ומתועדים? הרי אתה רואה עשרות אלפי טילים נופלים ורק בודדים מהם פוגעים - זה לא מספיק נס? וכי צריך לבדות סיפורים? האם רחל אינה מתפללת? "רחל מבכה על בניה" - זאת אני יודע, ואיני צריך לראותה כאן כדי לדעת שהיא מתפללת על כלל ישראל. אלו דברים שאנו מאמינים בהם ויודעים אותם, אבל לבדות סיפורים אינו נותן כלום. המטרה אינה מקדשת את האמצעים, והאמצעי חייב להיות אמיתי, כי המטרה עצמה היא אמת.
והיה פעם דרשן שאמר: אני רוצה לספר לכם משהו. שאלתי את הרב האם מותר להמציא סיפורים כדי לקרב אנשים בתשובה, והרב אמר לי שמותר - וזהו הסיפור הראשון.
שני פסוקים ושני יסודות. "איוולת קשורה בלב נער" - בגיל צעיר האיוולת עדיין רק קשורה בלב ולא הכתה שורש, ולכן דווקא עכשיו אפשר לגזור את הקשר ולכוון את הילד; לא בשבט של מכות, שהוא הרסני ומשפיל ורק מרחיק, אלא ב"שבט מוסר" - הוכחה, הסבר, חום ועידוד והאהבת התורה. ואל תדחה ל"כשיגדל", שכן משקעים מכים שורשים ונשארים לשנים. ו"עושק דל להרבות לו נותן לעשיר אך למחסור" - בין כפשוטו, שהעושק אינו משתלם והנתינה לעשיר אינה מביאה תועלת אלא ביזיון, בין כדרשו של הרלב"ג בכוח התאווה שמשביעו רעב ומרעיבו שבע, ובין כביאור המלבי"ם: אפילו כשכוונתך לטובת העני, אם הדרך פסולה - הכל למחסור. אין המטרה מקדשת את האמצעים, שכן ביהדות האמצעי עצמו הוא מצווה ומטרה, וחייב להיות כשר ואמיתי.