פרק כב במשלי מלקט בתוכו מוסרים רבים: מעלת השם הטוב, יראת ה', חינוך הנער, זהירות מגזל דל, וגם - וזה עיקר עיסוקנו בשיעור זה - תיאור חריף של דמות העצל. שלמה המלך אינו מסתפק בגינוי העצלות כשלעצמה, אלא חושף את המנגנון הפנימי שבו העצל מצדיק את עצמו: הוא ממציא סכנות, בונה דמיונות, ומייצר לעצמו טיעונים שנראים הגיוניים - וכל תכליתם אחת: שלא לזוז ממקומו. ומשם נעבור לפסוק הבא, העוסק ב"שוחה עמוקה" - נפילה שקשה לקום ממנה.
אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ, בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ׃ (יג)
רש"י מפרש: העצל אומר "ארי בחוץ" - אם כן איך אצא ללמוד תורה? האבן עזרא מפרש בדרך אחרת: "ארי בחוץ" - איך אלך למלאכתי ולעבודתי? הרי אדם צריך לצאת ולהביא טרף לביתו, לדאוג לפרנסתו; ועל כך הוא אומר: איך אלך לבקש מחייתי, והרי על ידי הארי אֵרָצח.
רבנו יונה מוסיף כאן יסוד גדול: הפסוק בא להודיע כי המידות הרעות מטות את השכל, והאדם מבקש טעמים כדי להימשך אחר תאוותיו. וכמה הדבר הזה קשה. אדם שיש לו מידה רעה הופך להיות בעל אינטרס, ואז הוא מְיַשֵּׁר - ובאמת מְעַקֵּם - את כל השיקולים לפי המידה הרעה שלו. הוא ימצא טעמים לטהר את השרץ ולהצדיק את מה שהוא רוצה, ואף דברים חסרי היגיון ישמשו לו טיעון להצדקת מעשיו המקולקלים. כפי שאמר מישהו פעם: "יש לי טעמים רבים להפסיק לעשן, אך טעם הסיגריה גובר על כולם". כלומר, הסיבות נכונות - אלא שיש טעמים נוספים, והם מפתים את האדם גם כשאין בהם ממש.
וכך העצל מחפש סיבות להימשך אחרי עצלותו. הוא אומר לך "ארי בחוץ" - איזה ארי? על מה אתה מדבר? הוא מפחד מדבר שאין זולתו מפחד ממנו. אנשים אינם מפחדים מארי שברחוב, אבל הוא כן, שכן לבו חלש.
עוד מביא רבנו יונה בשם מפרשים, שהמקרא בא להודיענו שהעצלה תולדתה ממורך הלב, והזריזות תולדתה מן הגבורה. אדם שאינו חושש, שאינו מפחד מצל עצמו, אדם שפורץ קדימה - הוא גם זריז: הוא קם, פועל, עושה. הוא אומר: אל תיכנס לפחדים, בוא, נעשה, בעזרת השם נצליח. לעומתו, בעל מורך הלב מגלגל ספקות: מי יודע אם יצליח, אני מפחד, זה יכול ליפול, ממה נתחיל, אחר כך לא יהיה לנו מאין להמשיך, וניכנס להשקעה, ונפתח מקום לימוד - ואיך נממן אותו... כיוון שאין לו לב חזק, אין לו זריזות. אבל מי שיש בו גבורה, ובלשוננו ביטחון עצמי, ואומר: נעשה ונצליח בסייעתא דשמיא, וכמו שאחרים הצליחו גם אני אצליח - אצלו הזריזות היא תולדת הגבורה. אמת מה שאמרו, מסיים רבנו יונה: העצלות באה ממורך הלב, והזריזות מן הביטחון העצמי והגבורה.
הגר"א מסביר ש"בחוץ" הוא מקום הרחוק מן העיר, ושם אכן מסתובב האריה, שכן האריה מצוי רק במקומו הטבעי ואינו מסתובב בערים. "רחובות", לעומת זאת, הוא מקום הקרוב לעיר, ושם אין אריות - אך מסתובבים שודדים, ליסטים ומפגעים. ולכן: "ארי בחוץ" - ובתוך רחובות "אֵרָצֵחַ". (יש לגר"א כאן ביאור נוסף, עמוק יותר, על דרך הסוד, ואנו מדלגים עליו.)
המלבי"ם מסביר את "חוץ" ואת "רחובות" אחרת. "חוץ" הוא השטח שמאחורי הבתים; כדרך שרואים אצל הגרים בבתים פרטיים - לפנים גינה קטנה, ומאחור מגרש או חצר גדולה, שנוטעים בה או זורעים בה, ומי שחובב גרוטאות אוסף שם את כל מה שהוא אוסף. חצר זו נקראת "חוץ". ו"רחוב" הוא צד רשות הרבים, מקום השוק, שם מתקבצים האנשים.
ומכאן, אומר המלבי"ם: דרך העולם שביערות הרחוקות מן היישוב מצויות חיות רעות, ובדרכים מצויים ליסטים - אבל בעיר, בחצרות, וכל שכן ברחובות, אין מסתובבים לא ליסטים ולא אריות. ובזה בא הכתוב להדגיש עד כמה העצל מדמיין דמיונות וממציא המצאות כדי להצדיק את עצלותו: הוא מספר לך שבחוץ, מאחורי הבית, במקום שאין רבים מצויים, יש חיות רעות ומסוכן לצאת. (יש אמנם מי שמגדל שם רוטוויילר או אמסטף, ואצלו זה נכון - אבל באופן הרגיל, האם מסתובבים שם אריות? רק בדמיונו של העצל.) וכשמשיבים לו שברחובות, שרבים מצויים בהם, ודאי אין אריות - הוא אומר: נכון, אבל ברחובות יש רוצחים; לא שמעת שלפני שלושים שנה אחד יצא ונרצח? זה מסוכן. ואף שבאמת ליסטים מצויים בדרכים ולא ברחובות - די לו באמתלה כלשהי, אומר המלבי"ם, כדי שלא להזיז את עצמו ולא לפעול מאומה. למה? מסוכן.
מוסיף המלבי"ם, שכל זה גם משל על העצל מלעסוק בדברי תורה וחוכמה. וראו כיצד הוא מוליך את הפסוק אל החוכמות הכלליות: אומרים לעצל לעסוק בחוכמה - הוא משיב "ארי בחוץ", כלומר החוכמות שהן חוץ לתורה מסוכנות, אפשר לבוא על ידן לידי כפירה (וזה כעניין "שוחה עמוקה פי זרות" שנבאר בהמשך). אומרים לו: אם כן, לך ברחוב, למד דברים שרבים דשו בהם, דברים שאין בהם סכנת כפירה - הוא משיב "בתוך רחובות אֵרָצֵחַ": גם שם לא אבין ולא אשיג את מה שאני לומד, אשחק את עצמי ולא אבין את אשר מלמדים.
והנמשל פשוט. אומרים לאדם: בוא תלמד, תעבוד במשהו, תשיג את עצמך. אם אדם לומד תורה - ילמד תורה כל היום, ונפלא מאוד. אבל לא כל אדם מסוגל, ואז "וברכתיך בכל אשר תעשה" - וחז"ל דייקו: "תעשה". אדם צריך למצוא לו מקור פרנסה, שכן הבטלה היא מקור אם כל חטאת. אין אופציה של בטלה: או דברי תורה, או דרך ארץ, או דרך ארץ עם תורה - ודרך ארץ היינו מלאכה. אבל אין מצב של יושב בטל, שהיושב בטל פתוח לכל עצות היצר הרע.
אומרים לאדם: לך למד מקצוע, מצא עבודה. הוא משיב: הלכתי ללמוד, והתחילו ללמד אותי דרווין - מה לי דרווין והבל הזה? זהו "ארי בחוץ": החוכמות החיצוניות מלמדות אותי כפירה. טוב, אומרים לו, עזוב זאת; למד מתמטיקה, תהיה רואה חשבון, למד דברים שאפשר להתפרנס מהם ואין בהם חששות אלו - זהו "בתוך רחובות", דברים שדשו בהם רבים ואין באים על ידם לכפירה. ומה הוא משיב? "בתוך רחובות אֵרָצֵחַ" - אתה יודע כמה זה מסובך, כמה זה קשה... אז מה אתה עושה? אני הולך לישון; תעיר אותי כשיהיה משהו חדש. זהו העצל.
כל עצה שתיתן לעצל וכל פתרון שתציע לו אינם רלוונטיים בשבילו, והוא ימצא לך את כל הטעמים מדוע אינו עושה דבר עם עצמו. ואת זה אפשר לראות עד היום. יש אנשים שאופיים אופי של בטלן: בחור בן עשרים, בן שלושים, מסתובב כל היום. "הלכתי לשם, חיפשתי עבודה פה, אמרו לי לבוא לשם, קבעו לי ראיון..." - והוא אינו מצליח למצוא עבודה. מדוע? מפני שמראש לא בא כדי למצוא עבודה; הוא בא מפני שלוחצים מן הבית ולוחצים מכאן ומשם. אבל לו מתאים מאוד לקום בשתים עשרה, להסתובב קצת, לקפוץ אל החברים, לשבת אצל זה ואצל זה - חוסר המעש מתאים לו. ואז גם עבודה אינו מוצא, והוא אומר: אתה יודע איזו משכורת מציעים לי? בושה וחרפה, משכורת רעב; בשביל זה אלך לעבוד? עדיף לא לעבוד. הוא החליט מראש לא לעבוד, וממילא כל מה שמציעים לו אינו מתאים לו.
מסופר על אחד שהלך לבקש עבודה. אמרו לו: בחודש הראשון תרוויח 4,000, אחרי ארבעה חודשים תעלה ל-4,500, אחרי עוד חמישה חודשים ל-5,000, ובסוף השנה תתחיל לקבל 6,000. אמר להם: טוב, אני אבוא בסוף השנה בעזרת השם. כזה אדם רוצה להתחיל כבוס. להתחיל מלמטה? "מה אני, להתחיל מלמטה?" - לא; יש משרת מנהל שעומדת להתפנות? האם יש לך ניסיון בניהול? "תשמע חביבי, בצבא חבל על הזמן, ניהלתי שם עניינים". אדם בא בלי ניסיון, בלי ותק, בלי ידע ובלי לימודים - לא מינהל, לא כלכלה, כלום - והוא רוצה שיקחו אותו כמנהל, ובלי זה הוא אומר שאינו מוצא עבודה. ובאמת אינו מוצא, כי מי פתי ייקח אדם שאין לו שום ניסיון ושום דבר, חוץ מזה שהוא חושב שהוא מבין.
ומה אומר על כל זה שלמה? עצלות, נקודה. כל הטיעונים וכל הסיבות: עבודה כזו אינה מתאימה לי, כאן אני סובל מהגב, שם מדבר אחר - אלף ואחד טיעונים מדוע לא לצאת לעבוד. ואחר כך גם אינו הולך להתחתן, שהרי אם יתחתן יצטרך להקים בית ולפרנס; אז נוח לו בהסתובבות הזו, יש לו איזו קצבה מכאן ומשם, וזה מספיק לו, ואינו מרגיש צורך לעשות עם עצמו כלום. על כך אומר שלמה המלך: "אמר עצל ארי בחוץ, בתוך רחובות ארצח" - כל הטיעונים והצידוקים אינם אלא עצלות.
הרב דסלר מעורר על העניין הזה: יש אנשים שרוממות הביטחון בגרונם, כלשונו של החזון איש, ולמען האמת אין זה ביטחון אלא עצלות פשוטה - והם מרמים את עצמם. אדם אומר לך: חביבי, צריך לבטוח בהשם, הפרנסה מן השמיים, הקדוש ברוך הוא יעזור ויסדר כל מה שצריך. נראה כאיש ביטחון. מציעים לו: בוא תעבוד, יש כאן עבודה - והוא משיב: השם ייתן.
אבל הראיה שאין זה ביטחון פשוטה: הצע לאותו אדם משכורת אחרת. כמה הציעו לך, ארבעה אלפים? אני מציע לך עשרת אלפים שקל על אותו זמן. "כן! איפה? מתי מתחילים?" - רגע, למה קפצת? הרי אתה בעל ביטחון, השם ידאג לך! מכאן שכל הנקודה אינה אלא עצלות: אינני רוצה ללכת לעבוד, אין זה מכובד בעיניי, אינני רוצה להתאמץ - ולכן אני תולה את עצמי בביטחון. ואילו היה זה ביטחון אמיתי, אף אם יציעו לו מאה אלף שקל היה אומר: וכי ממך אני מתפרנס? מריבונו של עולם אני מתפרנס. אלא שאין זה ביטחון ולא מיני ולא מקצתי, אלא עצלות פשוטה. וכמה צריך אדם להיזהר שלא לרמות את עצמו.
ולעיתים אותו אדם הולך ללמוד חצי שעה ביום, וכששואלים אותו מדוע אינו עובד הוא משיב: "אני לומד" - והלימוד אצלו כסות עיניים. מה הלימוד? חצי שעה, ובה הוא משתמש כדי לומר: אם אלך לעבוד אפסיק ללמוד? הלוא רוב הזמן אתה מתבטל. ואדרבה, כשאדם מתבטל - עבודה עדיפה, שכן כשהוא עובד הוא טרוד במשהו, וכשהוא מתבטל הוא טרוד ביצרו: היצר מתלבש עליו ומחפש היכן להחטיאו. בטלה אם כל חטאת; הבטלה מביאה לידי שיעמום, והשיעמום לידי חטא. ולכן אומר שלמה שהגרוע מכול הוא העצלות, ואדם צריך שתהיה לו תמיד אמביציה לעשות משהו עם עצמו.
שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת, זְעוּם יְהוָה יִפָּל שָׁם׃ (יד)
רש"י מפרש "פי זרות" - עובדי אלילים, זרות היינו עבודות זרות. ומי נכשל בזה? "זעום ה'" - מי שהקדוש ברוך הוא שונאו ומי שנזוף וזעום לפניו, הוא הנופל ונכשל בעבודה זרה.
רבנו יונה מפרש "פי זרות" - שיחת האישה, שהיא מפילה את האדם ומכשילתו בחטא. מה היה עם שמשון ודלילה? מהיכן התחיל הכול? משיחת האישה. ומה היה עם שמשון ואשתו הראשונה - "לכולם גילית את החידה ורק לי לא גילית", ובעקבות זה קרה מה שקרה, ונלקחה אשתו, וכל מה שעבר עליו בעקבות אותו סיפור. "שוחה עמוקה פי זרות" - הפה הוא סיבת הנפילה; הזרות היא הסיבה למצב שבו האדם ייכשל אחר כך, שהיא מושכת אותו בפיה ומפתה אותו ועל ידי כך הוא נכשל.
"שוחה" היא בור שבו היו צדים: כדי לצוד בעלי חיים או כדי ללסטם אנשים היו כורים בור ומכסים אותו בעלים וכדומה, והעובר היה נופל בו. אם השוחה עמוקה - "לא תוסיף קום", אין יכולת לצאת משם; ואם היא קטנה יותר, הנפילה זמנית. ולכן צריך האדם להישמר ולהינצל משיחתה. ומוסיף רבנו יונה: "זעום ה' יפול שם" - דע לך שרע ומר יותר מפי זרות הוא מי שנופל לשוחה העמוקה של זעום ה'. מי שהקדוש ברוך הוא זועם עליו - נפילתו נפילה שאין אחריה תקומה. "פי זרות" היא שוחה עמוקה, אבל זעום ה' - שם הנפילה קשה הרבה הרבה יותר.
הגר"א מסביר ש"פי זרות" היינו אדם המדבר זרות, שיבוא לידי שוחה עמוקה; ו"זעום ה' יפול שם" - אלו השומעים. כלומר, אדם המדבר לשון הרע, רכילות, חנופה, שקר וכל מיני דברים המחטיאים אחרים - האדם הזה עצמו הוא שוחה עמוקה, פיו המדבר דברים זרים הוא השוחה העמוקה והנפילה; ומי ששומע את הדברים - "זעום ה' יפול שם", השומע הוא זעום ה' והוא ייפול לאותה שוחה עמוקה. לפי הגר"א, "זעום ה'" היינו גיהנום, ואין זה השוחה העמוקה; "יפול שם" - שם היינו הגיהנום ולא השוחה העמוקה. ונמצא שמצבו של השומע גרוע יותר.
עוד הסבר: "שוחה עמוקה פי זרות" - את המדבר מטילים אותו לשוחה עמוקה, אבל השומע "יפול שם" מעצמו. הגר"א אינו מבאר את ההבדל שבין מפילים אותו לבין נופל שם, ובפשטות: מפילים אותו הוא כמו בהכרח, משהו אחר שולט בך ומפיל אותך; ואילו "יפול שם" הוא כמו מעצמו, דבר שעדיין בשליטתך, שאתה יכול למשול בו ולהתגבר עליו.
ועוד מבאר הגר"א על פי מה שאמר בלעם: "מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'". העונש של המקלל והזועם הוא בשמיים ובארץ. כיצד? יש פסוק "יגלו שמיים עוונו וארץ מתקוממה לו" - יש שעונשו בשמיים, ויש שהארץ מתקוממה לו והארץ היא המענישה אותו. ולכן: "שוחה עמוקה" - בה נידון "פי זרות", המדבר, וזה בארץ, שהשוחה העמוקה היא בור כאן למטה. לעומת זאת השומע - "זעום ה'", עונשו בידי השם, והיינו בשמיים. וזה כנגד "מה אקוב" ו"מה אזעום": המדבר דברים שאינם ראויים - זה "אקוב", ועונשו קם בארץ, "שוחה עמוקה פי זרות"; והשומע - "זעום ה'", ועונשו כבר ביד השם, "יפול שם", לא כאן בארץ אלא שם למעלה, בעונש הגיהנום.
המלבי"ם מסביר שפסוק זה מדבר בדרכי החוכמה והפילוסופיה של הגויים. וכידוע כבר ביאר לנו המלבי"ם כמה פעמים, שכאשר משלי מזכיר "פה" הכוונה לחוכמה ולדיבורי החוכמה. חוכמת הגויים היא בגדר שוחה עמוקה: שוחה היא חפירה שנועדה ללכוד בני אדם, וכשהיא עמוקה קשה גם לצאת ממנה. מי שנתפס לפילוסופיה הארורה, מי שנתפס לכל מיני לימודי הגויים - קשה יהיה לו אחר כך לראות באור החיים.
וראו מה שכתב הגר"א ביורה דעה סימן קע"ט על הרמב"ם, שהרמב"ם כידוע לא האמין בשדים, ברוחות, בקמעות, במעלה באוב ובכל הדברים האלה - עד שהיו אף מי שהאשימוהו שאינו מאמין בתחיית המתים, ואחר כך הוצרך לכתוב את איגרת תימן ולבאר שם דברים ברורים בעניין, כדי שלא יחשדו בו חלילה. על כל פנים, הרמב"ם עסק בפילוסופיה, והגר"א כותב עליו דברים קשים (מובא במשנת החלומות): "והפילוסופיה הארורה היתו ברוב לקחה". מבהיל לאומרו, ומי אנו שנפתח פינו כנגד רבנו הרמב"ם; אבל לגר"א היו כתפיים לדעת ולהכיר שמה שכתב הרמב"ם בשלילת השדים, הרוחות, הכוחות העליונים ומעלה באוב - בא לו דרך הפילוסופיה, שהפילוסופיה שללה את כל הדברים הללו. ואילו הפותח את התלמודים מוצא מהם מלא: עניינים שהיו להם עם שדים, שליחויות שהיו שולחים על ידי שדים, מעלה באוב, מעלה בזכורו, חרטומים - כל הדברים האמיתיים שהתורה אסרה אותם; והרמב"ם לעומת זאת נוקט שהתורה דיברה לפי הבליהם של בני האדם, לפי אמונותיהם המטופשות שאין בהן ממש.
ואם אתה רואה שהגר"א אומר שהפילוסופיה הארורה הייתה מסוגלת להטות אף את הרמב"ם - בוודאי צודק המלבי"ם: "שוחה עמוקה פי זרות", שוחה שמי שנופל לתוכה קשה לו לצאת מאותן חוכמות זרות. ולא עוד, אלא שאין לו אף תקווה שהשם יעזור לו לצאת מאותה שחת, שהרי "זעום ה' יפול שם" - הנופל לשם הוא מי שיש עליו כביכול זעם מן הקדוש ברוך הוא, קללת השם וזעמו, שהרי נתפס במינות ונתפס בכפירה. ואין אנו מדברים חלילה על הרמב"ם, אלא על אלה הנמשכים אחר החוכמות הזרות, שנלכדו בכפירה ואבדון.
והגמרא אומרת שמי שפורש ממינות מיד מת. פירוש הדבר: המינות כה קשה, שאם אדם רוצה לשוב עליה בתשובה שלמה אינו יכול לחיות לאחר מכן, אלא התשובה השלמה מביאה אותו עד מוות - כי אחרת תמיד קיים החשש שיחזור לכך; המינות תופסת את האדם מאוד. וזה "זעום ה' יפול שם": הזעם מקשה עליו מאוד את היציאה, כי ממי יקבל מקל או חבל כדי לצאת? מן הקדוש ברוך הוא - והוא זעום ה'. ולכן הדרך היחידה לצאת מן המינות היא על ידי מיתה, שרק אז הוא יוצא לחלוטין מן הכפירה שקנה באותם לימודים משובשים.
שני הפסוקים שלפנינו מתארים שתי מלכודות. הראשונה - מלכודת העצל: "אמר עצל ארי בחוץ". לא הסכנות מעכבות אותו אלא עצלותו, והמידה הרעה מטה את שכלו לבנות דמיונות ואמתלאות - אריות בחצר, רוצחים ברחוב, משכורת נמוכה, עבודה שאינה מתאימה - ואף "ביטחון" מדומה שאינו אלא עצלות, כפי שהעמידנו הרב דסלר. והתשובה לכך: אין מצב של בטלה, כי בטלה אם כל חטאת; או תורה, או מלאכה, או שתיהן יחד, ותמיד אמביציה לעשות עם עצמו משהו. המלכודת השנייה - "שוחה עמוקה פי זרות": פה המדבר זרות, ולפי רבנו יונה שיחת האישה המפתה, ולפי הגר"א המדבר ומכשיל והשומע שנופל אחריו, ולפי המלבי"ם החוכמות והפילוסופיה הזרות. זו שוחה עמוקה שקשה לצאת ממנה, ו"זעום ה' יפול שם" - שאף הסיוע מלמעלה נמנע ממי שנלכד בה. מכאן התביעה הכפולה: לא לרמות את עצמנו בטיעוני העצלות, ולהישמר מפי הזרות שמפילה את האדם אל בור שאין ממנו מוצא.