פתיחה: פתח חדש בספר משלי - "דברי חכמים"
מפסוק יז נפתחת פרשה חדשה בספר משלי, פרשת "דברי חכמים", ובה שלמה המלך פונה אל הלומד ומלמדו כיצד לקבל את דברי החכמים וכיצד לקנות אותם קנין קבוע. שני הפסוקים שלפנינו הם כעין מבוא לדרך הלימוד עצמה: מהו היחס הנכון אל רבותיו של אדם, ומהו התהליך שבו דבר שנתקבל בקבלה בלבד הופך לידיעה ברורה ומיושבת.
"הט אזנך ושמע דברי חכמים" - ממי לומדים?
הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי׃ (כב, יז)
רש"י מסביר: "הט אזנך ושמע דברי חכמים" - תלמד תורה מכל חכם שהוא; "ולבך תשית לדעתי" - ואם רבך רשע, לא תלמד ממעשיו. הדברים מעניינים מאוד, שכן משתמע מרש"י שאדם יכול ללמוד תורה גם מרב שהוא רשע, ורק ממעשיו יזהר שלא ללמוד.
אך מן הצד השני אנו רואים בחז"ל שהייתה ביקורת על רבי מאיר. אף שרבי מאיר "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" - קיבל מאלישע אחר רק את התורה שלו, ותמיד עוד ניסה לקרבו ולהחזירו בתשובה - בכל זאת חכמים לא הסכימו עמו. חכמים אומרים: רימון כזה יכול להתפוצץ עליך, היזהר, זה מסוכן; אל תאמר "תוכו אכל קליפתו זרק". רבי מאיר היה יחיד ומיוחד שהיה מסוגל באמת לברור את האוכל מתוך הפסולת, אבל באופן רגיל אין עושים כן.
מה שאפשר לומר הוא שרש"י מדבר במצב של אין ברירה: כשאין לאדם שום חכם ראוי כלל, לפחות את התורה ילמד מאותו חכם, ואת מעשיו המקולקלים לא ילמד. אבל במצב שיש ברירה - מי יתיר לו ללמוד תורה מאדם רשע, כאשר הוא יכול ללמוד גם ממעשיו של תלמיד חכם אמיתי.
רבנו יונה: תרד לעומק כוונתי
רבנו יונה מבאר: אומר שלמה, תשתדל להבין את עיקר כוונתי בכל עניין ועניין, לאיזה כיוון ולאיזו מסילה אני מתכוון לכוון אותך. הדברים שאני אומר לך אינם דברים פשוטים, אלא אתה צריך להתעמק בהם ולהתבונן בהם, ולא תגיע לכוונת עניינם עד שתשים לבך להשכיל ולהתבונן. בהתחלה הדברים נראים כשטחיים, אבל כאשר אתה מעמיק בהם - אתה רואה את העומק הנפלא שבהם.
וכך הוא בכל דברי חז"ל: "כפטיש יפוצץ סלע" - כפטיש המפוצץ ומוציא ניצוצות רבים, כך דברי חז"ל מתפצלים לניצוצות רבים. את המשנה של שור שנגח את הפרה לומד ילד בן שמונה, ולומד אותה גם החכם הזקן בגיל שמונים, והרב אלישיב בגיל מאה. האם שניהם לומדים באותה רמה? ודאי שלא. אותו דבר עצמו אפשר ללמוד ברמה בסיסית מינימלית, ואפשר ללמוד אותו ברמה של העמקה והבנה הרבה מעל ומעבר. על האר"י הקדוש כתוב שהיה לומד גמרא בשש דרכים - חמש על דרך הפשט ואחת על דרך הסוד. זו העמקה גבוהה מאוד. וזה מה שאומר שלמה: "הט אזנך ושמע דברי חכמים" - ואין השמיעה מספקת, לכן "ולבך תשית לדעתי": שים את לבך להתבונן ולהעמיק, עד שתרד לסוף דעתי.
הגר"א: כל תכלית הלימוד - לדעת אותי
הגר"א מסביר "ולבך תשית לדעתי" - שעיקר כוונת לבך תהיה לדעת אותי, כמו שכתוב "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו... כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי". כל עיקר עניין הלימוד הוא כדי שעל ידו נזכה לדעת את השם. אם אדם לומד שלא על מנת לדעת את השם, הרי זה כחמור נושא ספרים - לימוד שאינו מקדם אותו מבחינה רוחנית.
וכמו שכותב הרמב"ן לבנו באיגרת הרמב"ן: כאשר תקום מן הספר, תראה מה אתה יכול לקיים ממה שלמדת. ואם לא - הרי אתה לומד שלא במגמה לדעת אותי; זה לימוד אוניברסיטאי, לימוד של השכלה, ולא לימוד שאדם מפנים ומכיר על ידו את דרך השם. וכמו שכתוב "גמור בכל לבבך לדעת את דרכיי" - שזה העיקר.
הרלב"ג: לשמוע מכולם - ולבדוק שהדברים מסכימים לתורה
הרלב"ג מבאר "הט אזנך ושמע דברי חכמים" - תלמד מהם את חכמתם, אבל עם כל זה "ולבך תשית לדעתי": גם מה שאתה לומד מן החכמים, שים לב שהדברים יסכימו למה שהודעתי לך. יש לנו יסודות תורניים, יסודות מוסדים, שכל מי שיאמר דבר המנוגד להם הרי זה בגדר כפירה או מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. מצד אחד אדם אומר: אני רוצה לשמוע מחכמים רבים; ומצד שני אני מפחד להגיע לשיבוש. על זה אומר הכתוב: תשמע את דברי החכמים, אבל בסופו של דבר "לבך תשית לדעתי" - אומר הקדוש ברוך הוא, שתראה בסוף שאין כאן גילוי פנים בתורה שלא כהלכה.
וכאן צריך לדעת: דברי הרלב"ג לא נאמרו על הדורות שלנו. הם נאמרו על חכמים גדולים שבדורות הקודמים, שהייתה להם דרך לברור את התבן מתוך החיטים. אבל היום, כאשר אדם לומד מחכם שדעותיו משובשות, רוב הסיכויים שישתבש כמוהו - שיקנה את דעותיו המשובשות ואחר כך יחשוב כמוהו בעקמימות. ומשום כך אצלנו אין מתעסקים כלל בפרשנויות של כאלה הידועים ככופרים. לדוגמה קאסוטו: אף שיש לו פירוש נרחב על כל התנ"ך, אין לומדים אותו כלל, שכן כשמישהו כופר - הלימוד ממנו יכול להשפיע עליך בצורה שלילית.
נמצא שדברי הרלב"ג נאמרו רק על מי שנמצא ברמה רוחנית ועיונית כזו שהוא יכול באמת לבדוק אם מה שלימדו אותו מתאים למה שהתורה אומרת. אבל כשאדם אינו ברמה הזאת, הוא עלול לשמוע מן החכם כל מיני דברים ולדמות שהדברים הללו הם הם התורה, ואינו יודע שעל ידי זה הוא מגיע לשיבושים נוראים ועצומים. ועל אחת כמה וכמה שיש לנו חכמים שדעתם מיושרת - אז למה אצטרך ללמוד ממי שדעותיו משובשות ולהתחיל לברור מה נכון ומה לא? אלמד ממי שדעתו ישרה, ואז אני יודע שמה שקיבלתי הוא קו ונקי.
המלבי"ם: מחכמה - לדעת
המלבי"ם מסביר על פי היסוד שלמדנו אצלו אין ספור פעמים: החכמה באה בקבלה. את חוקי החכמה צריך בהתחלה לקבל מאת השם; אין עליהם הוכחות ואין מופתים. זו דרך הישר, הדרך המוסרית הנכונה, ואין עליה הוכחות - צריך לקבלה: כך ציווה השם, כך רצון השם, קבל את הדברים. אבל שלמה אמר בפתיחת הספר "לדעת חכמה ומוסר" - שתפקיד המשלים הוא שעל ידם תגיע לבחינת הדעת.
ומה ההבדל בין דעת לחכמה? חכמה - צריך לקבל, זו אקסיומה: כך קיבלנו וקבל את זה. ודעת - שתהיה לי הזדהות מלאה עם הדברים ואדע אותם בהבנה, שגם אני אבין וגם אני אקבל. בהתחלה קיבלתי מפני שקבל את האמת ממי שאמרה: כך אמרו לי, כך נמסר מאת השם, אני מקבל. אבל לאחר מכן, כשאני מעמיק והולך ולומד עוד, אני מגיע לבחינת הדעת - ידיעה ברורה והבנה מלאה של הציווי האלוקי. וזה מה שאומר שלמה: על ידי משליי אלמד אותך "לדעת חכמה ומוסר" - מה שעד עכשיו היה רק בגדר חכמה, יהפוך אצלך להיות ידיעה גמורה, ולצורך זה נצרכים המשלים והדוגמאות.
ולכן אומר שלמה: "הט אזנך ושמע דברי חכמים" - דברי חכמים הם החכמה הבאה מצד הקבלה, שכך קיבלנו. תחילה תאמר לעצמך: את הדברים הללו אני מקבל בצורה מוחלטת, גם אם איני מבין. הדברים ייקבעו בלבך משום שאתה בוטח בהשם, שאם זה דבר האלוקים זו אמת לאמיתה. ואם אינך מבין - שכלי קט, והקדוש ברוך הוא שכלו רחב עד אין קץ; אני מבין שאיני מבין, ומקבל את מה שהקדוש ברוך הוא אמר בצורה מוחלטת. ואחר כך "ולבך תשית לדעתי" - לאט לאט תגיע לבחינת הדעת, עד שתהיה לך ידיעה ברורה, ולא רק אקסיומה שאני חוזר עליה כתוכי, אלא ידיעה והבנה ברורה והזדהות מוחלטת עם הדברים.
אבל אם לא תהיה בהתחלה ההתבטלות, ומראש על כל דבר תשאל "מי אמר? ומניין יודעים? ומה ההוכחות?" - לא תוכל ללמוד לעולם. הלימוד חייב להיות ראשית מתוך התבטלות - אני מקבל את כל מה שאתה אומר - ובשלב השני לאט לאט תוכל להעמיק בדברים וגם להזדהות עמם.
וזו מציאות מוחלטת גם היום, כפי שרואים אצל בעלי תשובה. כשאדם מתחיל להתקרב אומרים לו: בהתחלה קבל, והסברים יבואו אחר כך. אבל אם הוא אומר "אם איני מבין - איני עושה", אדם כזה יישאר רחוק מאוד. ואילו כשאדם אומר "אני מקבל", לאט לאט הוא הולך ולומד, ופתאום מרגיש הזדהות עם הדברים. מה שלפני כן היה אצלו איזה אנטגוניזם, איזו התנגדות וחוסר רצון לקבל - לאט לאט הוא רואה איך הדברים מתיישבים על השכל, וכמה הדרך הזאת היא הדרך הנכונה ולא הדרך העקומה שחשב קודם. גם דברים שנראו לו בתחילה כחסרי היגיון, ואותם קיבל רק מפני שזה רצון השם, ישפיעו עליו בסופו של דבר שיגיע בהם לבחינת הדעת ולהבנה מלאה.
"כי נעים כי תשמרם בבטנך" - הדרך לזכור ולהבין
כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ׃ (כב, יח)
האבן עזרא מציע שני פירושים. האחד: למה תשית לבך לדעתי? "כי נעים" - האמרים שלי נעימים, ולכן תשית לבך לדעתי. והשני: ה"נעים" אינו חוזר על "דעתי" אלא עליך - "לבך תשית לדעתי", ואז "כי נעים כי תשמרם בבטנך": כאשר תשמרם בבטנך (והיינו בלב), אתה עצמך תהיה נעים, מעשיך יהיו נעימים ודרכך תהיה נעימה. כלומר, או ש"נעימה היא" - דעתי נעימה, או שאתה תהפוך להיות אדם נעים יותר ואדם טוב יותר בעקבות שתשמרם בבטנך.
רש"י מפרש: "כי נעים" יהיה לך לאחר זמן אם תשמרם ותצפנם בבטנך. ומה בא "תשמרם" לומר? שלא תשכח את מה שהקדוש ברוך הוא מצווה, את התורה שנתן. ואיך לא נשכח? "יכונו יחדיו על שפתיך".
ברוריה והתלמיד ששנה בלחש
וכפי שמביאה הגמרא על ברוריה, שהכתה את אותו תלמיד בסנדלה מפני שראתה אותו שונה בלחש - לומד בשקט. אמרה לו את הפסוק הזה: "כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך". אתה יודע מתי "תשמרם בבטנך", שהכל שמור אצלך ואינך שוכח דבר? כאשר "יכונו יחדיו על שפתיך" - תוציא בפה, תאמר את הדברים בדברים מפורשים, תלמד בקול רם.
וידוע מאוד גם היום שאחת מדרכי המתודולוגיה היא לשנן דברים בקול ולחזור עליהם. כשאדם קורא דברים בעיניים בלבד - אין זה לימוד מספק: ראשית יש כאן חוסר הבנה, ושנית חוסר זיכרון.
הרב אלישיב: מגיד שיעור לעצמו
סיפר יהודי שכאשר הרב אלישיב היה צעיר, למד עמו בחברותא שנתיים. כיצד למדת עמו? אמר: הוא למד לבדו, ואני ישבתי לידו והקשבתי, כאילו לא הרגיש בי כלל. הרב אלישיב היה לומד לעצמו בקול: אמר רבא כך וכך, ורבא לפי שיטתו חולק על אביי, שאביי אמר כך ורבא אומר כך; ואם התוספות שואלים - הרי לפי שיטת רבא לא יובן מה שכתוב... כך היה לומד את כל הגמרא, מגיד שיעור לעצמו, מוסר שיעור לעצמו ומשנן. ובסוף הסוגיה היה מסכם: יוצא לנו שלפי שיטת רבא במקרה כזה וכזה חייב, ובמקרה כזה פטור, ובמקרה כזה המוציא מחברו עליו הראיה; ולאביי במקרה כזה חייב, ולפי התוספות חייב, ולפי הבנת הרא"ש פטור, ולפי מה שפסק הרמב"ם רק במקרה כזה חייב. מסכם את כל הסוגיה כולה.
ואין פלא שאחר כך, בכל מקום שהיו שואלים אותו, ההלכה הייתה ברורה ונהירה לו - אף במקומות נידחים שמי מגיע אליהם ומי לומד אותם - ובכל מקום ומקום הייתה לו שליטה מוחלטת. והסוד: ראשית עיון והוצאה בפה, ושנית סיכום הדברים ואמירתם בקול, ועל ידי זה אדם גם זוכר.
כתיבה - כארבע פעמים חזרה
כך היו אומרים גם על הרב עובדיה יוסף, שדרך הלימוד שלו הייתה ללמוד בקול, וגם לכתוב בעצמו את הדברים בכתב ידו, ואחר כך היה מקריא אותם למשב"ק שהקליד אותם. וגם הכתיבה עוזרת מאוד להבנה, שכתוב שכתיבה היא כמו ארבע פעמים חזרה, שכן כשאדם כותב יש עליו אחריות גדולה.
הרב אלישיב, לדוגמה, לא היה כותב. שאלו אותו למה, ואמר שכשהוא מגיע לכתוב הוא נתקע: כשאתה אומר דבר - קל לך יותר, אבל כשאתה כותב אתה נזהר מיד בניסוח - רגע, "צריך" או "חייב"? מה ההגדרה? איך אני מגדיר זאת? הוא היה ירא הוראה, ולכן חשש מאוד לכתוב, והיה אומר שהכתיבה גוזלת ממנו זמן רב עד שיתנסח בצורה המדויקת ביותר, שלא יגיע חס ושלום למצב שכותב דברים שאינם מדויקים לגמרי. המקומות הבודדים שכן כתב היו באגדתא, ששם אין בעיה לכתוב כי אין באחריות כזו גדולה של פסיקת הלכה לרבים, או בפסקי דין שכתב בהיותו יושב בבית הדין הגדול, ששם אין חוכמות - חייבים לכתוב. אבל במקומות אחרים מיעט מאוד לכתוב, והיה אומר: חבל לי על הזמן, בזמן הזה אני יכול להספיק עוד תוספות.
נמצא שבהוצאה בפה ובכתיבה הדברים מתחדדים אצל האדם הרבה יותר והוא זוכר אותם הרבה יותר. "כי נעים כי תשמרם בבטנך" - בתנאי ש"יכונו יחדיו על שפתיך": תאמר את הדברים ותשנן אותם על שפתיך, ועל ידי זה יהיו שגורים על לשונך ותזכור אותם.
לימוד בקול ובנעימה
ואגב, מי שישים לב יראה שאצל התימנים יש ידיעה מופלגת בתנ"ך, ולמה? מפני שדרך הלימוד שלהם תמיד הייתה קריאה בקול ובנעימה, ולא קריאה בעיניים. וגם הנעימה מוסיפה לזיכרון: כשאדם מנגן דבר הוא זוכר אותו. איך מלמדים ילדים אנגלית? A B C D E F - בשירה. ולמה שרים? כי בלי מנגינה קשה לזכור, ועם מנגינה קל יותר. ולכן תמיד הייתה דרך הלימוד בשיר, במנגינה ובקול, ועל ידי זה האדם זכר את הדברים. ומי שהיה קורא בשקט, מה אומרים לו? "פתח!" - פתח את הפה, קרא בקול, תוציא את הדברים, קרא כמו שצריך.
הגר"א: אם אינך יכול לחזור - לא הבנת
הגר"א מסביר: ראינו שביאר "ולבך תשית לדעתי" - שהעיקר יהיה כדי לדעת אותי. ועכשיו הוא אומר: ינעם לנפשך כאשר תגיע לבחינת הדעת, שתשמרם בבטנך וגם "יכונו יחדיו על שפתיך". מתי יהיה לך נעים? כאשר ידיעת התורה תהיה בבטנך - כמו שהסברנו, בלב - וגם יכונו יחדיו על שפתיך.
ומוסיף הגר"א: לפעמים אף שיודע את הדבר על אמיתו, לא יוכל להסבירו בשפתיו ולהוציא לאור משפטו. כל אחד מאיתנו מכיר את המציאות הזאת: הבנת? כן. תחזור על זה? איני יכול. אבל הרי אני הבנתי... וכשאדם אינו מסוגל לחזור על דבר, פירושו שהבנתו שטחית, ולא הצליח להעמיק ולהבין הבנה נכונה ואמיתית. ולמה זה? אומר הגר"א: מחמת שאינה סדורה לו. אם היה סדור לך, היית יודע ושונה את הדברים ומסוגל גם לאומרם; ואם איני מסוגל לאומרם - הבנתי בהם רופפת.
"לעולם בעמוד וחזור קאי"
פעם שאל רבי חיים מוולוז'ין את הגר"א: למדתי מסכת סוכה כבר עשרות פעמים, האם זה מספיק? כמה צריך לחזור? אמר לו הגר"א: אין לזה גבול. אמר לו: מה זה, מאה ואחת? אמר לו הגר"א: אין גבול, "לעולם בעמוד וחזור קאי" - והוא לשון מליצית ממה שנאמר באבידה, שאם מצאת ובָרחה שוב, השב תשיבם, עמוד וחזור. כך גם בתורה: תמיד חייב לחזור. ואומרים עליו על הגר"א, שמגודל אהבת התורה שבו אמר שהוא מסוגל לחזור על אותה משנה כל ימיו. אנחנו קראנו משנה - טוב, הלאה, כבר הבנתי, נעבור למשנה הבאה; אבל הגר"א, אף שבפעם הראשונה הבין את המשנה לכל עומקה אורכה ורוחבה, מרוב אהבת התורה היה מסוגל לשנן וללמוד את אותה משנה כל ימיו.
ואז שאל אותו הגר"א: חזרת כבר? אמר לו: כן. אמר לו: כמה סוכות כשרות יש במסכת, וכמה סוכות פסולות? ואמר לו שהסוכות הכשרות הן כמניין "סוכה" בלי ו' והפסולות כמניין "סוכה" עם ו', וישב ומנה ופירט אותן אחת לאחת: סוכה כזו וכזו, וכזו וכזו, עד שהגיע למניין. זהו "כי נעים כי תשמרם בבטנך": אתה יודע מתי יהיה לך נעים? כאשר "יכונו יחדיו על שפתיך" - כשאתה מסוגל למנות, לספור, לפרט ולבאר, אז באמת הגעת לכך שהדברים שמורים בבטנך ותורתך נעימה לך. ואם ראית תלמיד חכם שתלמודו קשה עליו כברזל - זה מפני שמשנתו אינה סדורה לו. אבל אם משנתו סדורה, ושינן את הדברים ויודע ומבין אותם - כמה נפלא: הדברים נעימים לו, ידועים לו, והוא מסוגל גם להעבירם הלאה.
אחריות המגיד שיעור
ודברים אלו נצרכים מאוד גם בזמננו. הרב עובדיה יוסף עורר מאוד על העניין הזה, שלפעמים אדם הולך למסור שיעור והוא אינו מוכן. אתה רואה את האדם סומך על כך ש"אלו בעלי בתים, הם אינם מבינים הרבה", וחושב שיכול לבוא ולהביא איזו גמרא ולנסות להבין במקום. פעם הייתי במקום כזה, ואני אומר לכם - התביישתי בשביל המגיד שיעור. אתה רואה אדם מגיע לאיזו שורה ומנסה להבין מה כתוב, חשב שזה פשוט, פתאום קורא רש"י ומנסה להבין אתם מה רש"י אומר.
כשאדם מכין, ואז תוך כדי מסירת הדברים הם מתחדדים לו ופתאום הוא עומד על קושיה - זה מצוי מאוד ולגיטימי; כשבאים לפרט את הדבר פתאום שמים לב שיש כאן קושי. אבל כשאדם בא למסור משהו שלא הכין, ובא עם שוטנשטיין ש"יהיה בסדר" ויבוא לעזרתו, ואז פתאום נתקל בסוגיות שאם לא עברת עליהן קודם פעם ופעמיים אין סיכוי שתמסור את השיעור - זו אחריות גדולה מאוד, ועל זה נאמר, השם ירחם, "ארור עושה מלאכת השם רמיה". הרב עובדיה יוסף פעם מחה על זה נמרצות ואמר: אני הייתי מוסר שיעור לבעלי בתים על עין יעקב, ואין דבר כזה שלא הייתי מכין את הסוגיה לפני כן. והוא, הרב עובדיה, בכל מקום שהיית שואל אותו בכל הש"ס ובכל מקום בתורה - היה אומר לך דף, עמוד ומפרשי הש"ס. אין דבר כזה לבוא לשיעור בלי להכין; אין מוסרים שיעור בלי שאדם מוכן.
וזה מה שנאמר כאן: "כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך" - ואם התלמוד קשה עליו כברזל, הוא מפני שמשנתו אינה סדורה לו. חייב אדם לסדר משנתו, וזה כשלומד לעצמו; על אחת כמה וכמה כשמישהו אמור להבין ממך מה למדת, ואתה אמור להסביר את מה שלמדת. אם לא הכנת את הדברים כראוי, איך תסביר לאנשים כשאתה עצמך אינך מבין לגמרי? כפי שאמר פעם מישהו: יש כאלה שדורשים "ברזין" - דורשים בסודות התורה, והיינו שהמגיד שיעור מבין והשומעים אינם מבינים. ומה זה "רזי דרזין"? כשגם המגיד שיעור אינו מבין מה שהוא אומר: הוא קורא ומדקלם את הדברים, מנסה לתת מילות קישור וממשיך הלאה בלי להבין מה אמר. זה רזי דרזין - סודי סודות; גם הוא וגם הם בדיאטה, לא הבינו, לא קלטו, ויצאו אחר כך רעבים. לכן הדבר הבסיסי ביותר הוא להבין נכון, ואז אפשר גם ללמד נכון.
המלבי"ם: "נעים" - נע ונד
המלבי"ם, לאחר שביאר בפסוק הקודם "הט אזנך ושמע דברי חכמים" - קבל את דברי החכמים אף שזה רק בקבלה בלי הבנה, ואחר כך תזכה ש"לבך תשית לדעתי", להשיג בהם בחינת הדעת - מבאר כאן: מה שלימדתי אותך דעת וחכמה, על ידי זה תוכל להוציאם בשפתיך.
והמלבי"ם תמיד מסביר ש"שפתיים" מסמלות דעת, להבדיל מן ה"פה" שהוא פנימי יותר ומבטא את החכמה. החכמה היא פנימית: אתה שואל אותי אם אני מבין - איני מבין, זה בפנים, כך אני מקבל, שהחכמה באה בקבלה. אבל לאחר מכן אני מגיע לבחינת הדעת, ואז אני גם מזדהה עם הדברים וגם זוכה להבין אותם, וכששואלים אותי אני גם יכול להסביר ולבאר - כי אני בבחינת הדעת.
וכאן מבאר המלבי"ם ביאור מקורי: עד עכשיו לכל המפרשים "נעים" הוא לשון נעימות, והמלבי"ם אומר שלא - "נעים" הוא לשון נע ונד. כאשר הדבר הוא רק בקבלה, אדם עדיין אינו מזדהה עם הדברים אלא מקבלם: כך אמר החכם וכך אני מקבל. והאם הדברים מיושבים אצלך בבטן? לא לגמרי, אבל כך אני מקבל. ומה מצבם? הם "נעים" - נעים ונדים. "כי נעים כי תשמרם בבטנך": בהתחלה, כשאתה מקבל וזה שמור רק בבטנך, הדבר נע ונד ואינו מיושב עדיין.
אבל לאחר מכן, כאשר תקבל את הדברים אף שאינך מבינם, "יכונו יחדיו על שפתיך" - אם יצאו מן הבטן אל השפתיים, ושפתיים מסמלות דעת, אז "יכונו": יהיה להם כן ובסיס. זה כבר אינו נע ואינו מתנדנד, אלא מקבל קביעות - עכשיו אני מבין, עכשיו הדברים מיושבים לי. הגעתי בדברים לבחינת הדעת, ועל ידי זה יש כאן כן ובסיס טוב, ואני מזדהה עמם ומבין אותם הבנה נכונה ואמיתית.
לסיכום:
שני הפסוקים הללו פותחים את פרשת "דברי חכמים" ומניחים את יסודות דרך הלימוד. "הט אזנך ושמע דברי חכמים" - תחילה קבלה והתבטלות, לשמוע ולקבל אף בלי להבין, ובלבד שיהיה זה מחכם שדעתו ישרה, שכן מרב שדעותיו משובשות רוב הסיכויים שאדם ישתבש כמוהו. "ולבך תשית לדעתי" - ומשם להעמיק עד שתגיע לבחינת הדעת, לידיעה ברורה והזדהות מלאה, שכל תכלית הלימוד היא "השכל וידוע אותי" ולקיים את מה שלמדנו. "כי נעים כי תשמרם בבטנך" - ומה שנע ונד בבטן מתקבע רק כאשר "יכונו יחדיו על שפתיך": לימוד בקול, שינון, סיכום, כתיבה וחזרה שאין לה גבול, עד שהמשנה סדורה לו ואינו מגיע לכלל "תלמודו קשה עליו כברזל". וכל זה קודם כל בלימוד לעצמו, ועל אחת כמה וכמה במי שבא למסור שיעור לאחרים, שחייב להכין ולהבין - שרק מי שהבין נכון מסוגל גם ללמד נכון.