פרק ה' במשלי מזהיר מן ה"אישה זרה" - ובלשון המשל של המלבי"ם: מן החכמות הזרות והתאוות המפתות את האדם ומסיטות אותו מדרך התורה. בחלק שלפנינו אנו מגיעים לתיאור החרטה של מי שהלך אחריהן, ומשם עובר שלמה המלך אל הצד החיובי: אל "אשת הנעורים" - היא החכמה האמיתית, תורת השם, שממנה שותה האדם מים חיים ובה הוא דבק כל ימיו. נלך על סדר הפסוקים.
וְאָמַרְתָּ אֵיךְ שָׂנֵאתִי מוּסָר וְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי׃
כאשר יגיע האדם למצב שבו התאוות כבר אינן מדברות אליו, ויראה איך ביזבז את חייו בהבל וריק, אז יאמר: איך שנאתי מוסר. מוסר, כפי שהסברנו, הוא מלשון ייסורין - מייסרים אותו, מכים אותו, או מאיימים עליו בעונש. את זה הוא שנא לגמרי. תוכחת, לעומת זאת, היא מלשון ויכוח: לא בדרך ייסורים, אלא באים להתווכח עמו ולהוכיח לו את אמיתות התורה ואמיתות החכמה, להשיבו אל דרך הטוב בכוח הוכחות השכל. את זה הוא לא שנא, אבל "נאץ לבי" - היה מבוזה בעיניו. וכך גם דרכו של טבע: מכות אדם שונא; הוכחות שאינן מקובלות עליו - אינו שונא אותן, אבל אינו מחבב אותן, "נאץ לבי".
וְלֹא־שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַמְּדַי לֹא־הִטִּיתִי אׇזְנִי׃
ההבדל בין מורה למלמד: המלמד הוא בדרגה גבוהה יותר מן המורה. מורה - מורה לך את הדרך: אתה רואה שם? כך אתה מגיע. מלמד - נותן לך יד והולך עמך יד ביד, מראה לך בדיוק היכן לפנות. כך גם במלאכה: מורה אומר לך תחתוך כאן, תשייף שם, תדביק כאן; מלמד אומר בוא, קח את הדבק, אני אראה לך איך מחברים - ומראה את הדבר בפועל, וחוזר עליו כמה פעמים עד שהדבר יהיה מלומד אצל התלמיד. וזו תלונתו: לא שמעתי בקול מוֹרָי, אלה שהורו לי את הדרך; ולא די בכך, אלא גם למלמדיי, אלה שהיו מוכנים ללכת עמי יד ביד ולהראות לי בפועל - גם להם לא הטיתי אוזני.
כִּמְעַט הָיִיתִי בְכׇל־רָע בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה׃
"כמעט" כאן אינו כמשמעותו בלשוננו היום, אלא: על דבר מועט, בשביל דבר קטן. ומהו הדבר המועט? תאוות העולם הזה, הנאות שאינן שוות מאומה ואינן מתקיימות אלא זמן קצר. כל הנאה היא רגעית - אדם שאכל, כמה זמן נמשכת הנאתו? אומר המסילת ישרים: סנטימטר אחד, מה שעובר בגרון. וכן כל ההנאות. אם כן, בעבור אותו עונג פעוט מכרתי את הבכורה, "עד שהייתי בכל רע" - באו עליי כל הרעות. משל למה הדבר דומה? לאדם שהשקיע מיליון דולר כדי לקנות כרטיס הגרלה שאפשר לזכות בו בעשרה שקלים. כך הוא אומר: מכרתי בסכום פעוט את כל ענייני האמת והתורה והעולם הבא, וההפסד גדול מן הרווח.
ולא זו בלבד, אלא "בתוך קהל ועדה": הרעות שבאו עליי באו בפרסום, בבזיון וקצף לעיני הכול. אילו היו באות בחשאי, בלי שאיש ידע - ניחא; אבל הן באו בתוך קהל ועדה, שכולם ראו כיצד שילמתי את המחיר. ועל זה הוא מתחרט, כפי שנאמר למעלה "ונהמת באחריתך" - ינהם ויתמה על עצמו: איך עשיתי כדבר הזה.
ובאותו מובן מצאנו גם בפסוק "כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי". הקורא שם בלא הבנה שואל: וכי יש לקדוש ברוך הוא קושי להכניע את אויביהם, שנאמר "כמעט"? אלא הכוונה: אכניע אותם כאילו היו מעטים - לא כמי שעומד מול צבא של מאה אלף חיילים, אלא כמי שעומד מול ארבעה אנשים. אף כאן: על דבר מועט, על תאוות העולם הזה שאינן מתקיימות, כבר הייתי בכל רע.
שְׁתֵה־מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ׃
כנגד פיתויי היצר, שהיצר הרע מייעץ לאדם לחצוב לו בורות נשברים אשר לא יכילו המים - כביכול ימצא אצלם את מעיינות החכמה, ובאמת אין הם מחזיקים מים - אומר לו שלמה: יש לך בור משלך, מי החכמה ומי הדעת, ומשם תוכל להשיג מים זכים וצלולים. מה לך לחצוב בורות נשברים?
ומה ההבדל בין "בורך" ל"בארך"? (השילוב שלהם, כמובן, עולה "בוראך".) מבאר המלבי"ם: בור הוא מים מכונסים, כגון מי גשמים; אדם חופר בור כדי לקבץ לתוכו מים הבאים מן החוץ. באר היא מים נובעים, כמעיין: חופרים עד שמגיעים למי התהום במקום שידוע שהם מצויים, והמים עולים מאליהם. הבאר מתמלאת מעצמה, והבור מתמלא מנוזלים הבאים מבחוץ.
ובנמשל: תחילת לימוד החכמה היא בבחינת מי בור מכונסים, שכן בתחילה אין אדם יכול להסיק את החכמה מעצמו. חכמה חייבים לקבל. ההבחנה בין נכון ללא נכון, בין ראוי ללא ראוי, בין קמצנות לפזרנות, בין כעס לרגיעה - שעל אלו נופל תואר חכמה - אין אדם משיג מעצמו, אלא מקבלה מפי נביא. רק נביא יכול לומר לנו מהי דרך החכמה, מה השם דורש מן האדם ומהי העבודה הנכונה. לכן בתחילה עליך להיות בבחינת בור: להכין כלי ולקבל. "אני מעצמי"? לא. אם תתחיל מעצמך תגיע לשיבושים, שאי אפשר להגיע לדרכי החכמה בכוחות עצמיים.
אבל לאחר מכן - "ונוזלים מתוך בארך". משיש בידך יסודות החכמה, אתה מגיע לשלב התבונה: להתבונן, להסיק וללמוד דבר מתוך דבר, עד שאתה בעצמך נעשה כמעיין המתגבר. ומהו לשון "נוזלים"? כשאומרים על כוס שהיא נוזלת, הכוונה שהמשקה עלה עד שהתחיל לזול החוצה. כך החכמה: לאחר שקיבלת את יסודותיה מפי נביא, היא תגדל ותתפתח אצלך כל כך עד שתתחיל לזול החוצה - מרוב שתפרה את הדברים ותעיין בהם, ירבו ויגדלו חידושי התורה שיתחדשו אצלך.
יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי־מָיִם׃
"יפוצו מעיינותיך חוצה" - זה הלימוד שהוא מלמד מתוך עיון בדרכי החכמה, לבניו ולתלמידיו. ואחר כך "ברחובות פלגי מים". ומה ההבדל בין חוץ לרחוב? מסביר המלבי"ם, וכבר ראינו זאת בעבר: החוץ הוא החלק שמאחורי הבתים, כעין חצר אחורית, ושם מצויים רק בני ביתו. הרחוב הוא המקום הרחב שלפני הבתים, רשות הרבים, מה שאנו קוראים היום רחוב. לכן בשלב הראשון "יפוצו מעיינותיך חוצה" - לבניך ולתלמידיך; ובשלב השני "ברחובות פלגי מים" - עד שתגיע לרשות הרבים וכולם ישתו מחכמתו, מים שמתפלגים ומתפשטים לכל עבר, נעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, עד שכולם נהנים ממנו.
וזה מה שאמרה הגמרא על צורבא מרבנן, שהוא דומה לפרצידא דתותי קלא - לזרע הנמצא מתחת לרגב עפר, שבתחילה מוציא בקושי גבעול קטן, ולאחר מכן כשהוא גדל אתה רואה עץ גדול וגבוה. כך תלמיד חכם: בתחילה שואלים היכן הוא, לא שמעו עליו, לפני שנתיים לא הכירוהו; ופתאום "יפוצו מעיינותיך חוצה, ברחובות פלגי מים" - פתאום ברחובות שטף מים, וכולם יודעים ומכירים את גודל חכמתו.
יִהְיוּ־לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ׃
אף שמעיינות החכמה יוצאים החוצה, דע לך שהשמועות ייאמרו על שמך: "כך אמר חכם פלוני", "כך אמר רב הונא", "כך אמר רב פפא" - וממילא גם שכר החכמה יהיה לך לבדך. ומהו "ואין לזרים אתך"? שאף שתלמידיך הם המפיצים את חכמתך ויש להם שכר עמך, אין הם זרים - תלמידיו של אדם נחשבים כבניו, וכמו שכתוב "בני הנביאים". לזרים לא יהיה שכר, אלא לך ולתלמידיך שהם בניך.
יְהִי־מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ׃
"מקור" מציין תמיד את המקום שממנו מתחילה נביעת המעיין: המים יוצאים ממקורם ומתפשטים למעלה, והחלק התחתון נקרא המקור. ובדרך מליצה: השכל שלך יהיה ברוך, שתקבל שכל טוב מאת השם. "ושמח מאשת נעורך" - אותה תורה שיגעת עליה בנעוריך, שהתאמצת בה ועסקת בה בעמל, עכשיו תהיה לך בה שמחה.
שהרי בתחילת הלימוד האדם רואה חושך. הגמרא אומרת על "וחושך על פני תהום" - זה תלמודה של בבל. מדוע? כי כשאדם מתחיל ללמוד הוא אינו מבין מי נגד מי, מה הגמרא שואלת, מהו המושג הזה - חושך גדול. עד שהוא עמל ומתייגע, ומעיין בראשונים ובאחרונים, עד שהדברים מחוברים כשמלה, ואז "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול". כך גם בעמל התורה: קראו על כל הגדולים באיזו עניות ובאיזה דוחק חיו בתחילת דרכם. אותו אדם שהיום אנשים עומדים בתור לתת לו תרומות, לתמוך בו ולעזור לו - אתה קורא עליו בתחילת דרכו באיזה צמצום חי וכמה התמודד. זה בהתחלה. וזה שאמר: ושמח מאשת נעורך - אותה אשת נעורים שאז המצב עמה היה קשה, הגיע הזמן שתשמח בה; התורה שקיבלת בנעוריך - עכשיו השלב שתשמח בה.
אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת־חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכׇל־עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד׃
שני מיני בעלי חיים נזכרו כאן: איילה ויעלה. אומר המלבי"ם, שניהם דרים על הסלעים, ועל שניהם נאמר שרחמם צר, כמו שכתוב "וידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור", כפי שלמדנו בספר איוב. האיילה מעוררת אהבה והיעלה מעוררת חן, וכיוון שרחמם צר, יש בזה ביטוי לריבוי התאווה בעת הביאה.
והוא מדמה את החכמה העליונה ליעלה ולאיילה: שמרוצתן קלה, והחכמה באה ממקום גבוה - אין אדם יכול לקבל את החכמה מעצמו אלא ממקור גבוה, מלמעלה. "והיא מהירה בהשכלותיה" - שמכוח החכמה אדם משיג כל דבר במהירות גדולה ומבין את הדברים בקלות. "והיא מעלה אהבה וחן" - וכפי שהתבאר גם למעלה, מי שיש בו החכמה האלוקית מוצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם; דבריו נשמעים ומתקבלים, דבריו בהיגיון ובטוב טעם, כי החכמה האלוקית היא השכל הישר וההיגיון הברור.
כנגד "יעלת חן" אמר "דדיה ירווך בכל עת". יש מפרשים שדדים מתייחסים אל החזה, אך המלבי"ם נוקט, וכך הוא מבאר בכמה מקומות, שהדדים מכוונים אל מקום הזיווג, והיינו שהיא מעוררת חן בעת הזיווג. וכנגד "איילת אהבים" אמר "באהבתה תשגה תמיד" - גם שלא בעת הזיווג. ו"תשגה" מבאר המלבי"ם כמו "תסגה", מלשון סַגִּי שהוא רב, לשון ריבוי: אהבתה תגדל ותרבה אצלך תמיד.
והנמשל: כאשר אדם מתחבר אל החכמה, "דדיה ירווך בכל עת" - הוא רווה ממנה תמיד ומוצא בה חידושים נוספים, מעמיק בה ולומד אותה שוב ושוב, ודברים שכבר למד - מוצא בהם בכל פעם דבר חדש. כמו שאמרה הגמרא שנמשלה התורה לתאנה, שכל זמן שאתה ממשמש בה אתה מוצא בה תאנים: התאנה אינה מבשילה בבת אחת, אלא כל הזמן מבשילה עוד קצת ועוד קצת, ותמיד שתחפש תמצא. כך בתורה: אדם שלמד סוגיה וחידש בה, כשהוא לומד אותה פעם נוספת רואה דברים חדשים ורעיונות נפלאים נוספים. זהו "דדיה ירווך בכל עת" - אף שכבר מצאת, אתה מוצא רוויה חדשה.
וגם כאשר אינך מחדש חידושים - "באהבתה תשגה תמיד": מרוב אהבתה אתה חוזר על מה שכבר למדת, חוזר ושונה ומשנן שוב ושוב. וכמו שאומרים בשם הגאון מווילנא, שהעיד על עצמו שמגודל אהבת התורה שבו היה מסוגל ללמוד משנה אחת כל החיים. ומי מסוגל לחזור על משנה? גמרנו פרק, אומרים בוא נעשה חזרה - "עזוב, בוא נתקדם". האדם אוהב חדשות, ולא רק במבזקי החדשות אלא גם בלימוד. אבל הלומד ואינו חוזר - כזורע ואינו קוצר. יש בזה קושי לאדם.
מספרים על בעל השפתי כהן, הש"ך, שאחד מגדולי ישראל שאף הוא חיבר ספר בזמנו שאל אותו: במה זכה הרב שספריו נתפרסמו כל כך בעולם? (והרי כל עולם הישיבות לומד אותם, ומי שלומד שולחן ערוך לומד ודאי עם הש"ך.) אמר לו הש"ך: כשאתה מסיים יום של לימוד, מה אתה עושה? אמר לו: אני מסכם את כל מה שהתחדש לי היום ומעלה אותו על ספר. ולמחרת? אמר לו: אני מתחיל הלכה חדשה או דין חדש, מעיין בו ולומדו לעומקו וכותב את הדברים. אמר לו: אני איני נוהג כך. לאחר שאני מסיים ללמוד ומעלה את הדברים על ספר, למחרת אני חוזר על כל מה שלמדתי אתמול, ומוודא שכל מה שלמדתי אתמול היה נכון.
ואמר אחד מגדולי ישראל: היצר הרע שלי בלימוד אינו ללכת להסתובב ברחוב - היצר הרע שלי הוא לחזור על מה שלמדתי אתמול. וזה באמת קושי: למדנו, בוא נלמד משהו חדש. ועל זה אמר הגאון מווילנא שמגודל אהבת התורה שבו היה מסוגל ללמוד כל ימיו משנה אחת. ותבינו את גודל הדבר: אצלנו, נלמד את המשנה פעם שנייה ונבין אותה טוב יותר, ופעם שלישית עוד יותר; אבל הגאון מווילנא - מה שאנו מבינים בפעם האלף, הוא כבר הבין בפעם הראשונה. ומה יש לו עוד ללמוד? זו גאונות שאין לשער ולתאר, ועם כל זה זהו גדרה של אהבת תורה.
פעם בא אליו רבי חיים מוולוז'ין ואמר: רצוני שהרב יבחן אותי על מסכת סוכה. שאל אותו הגאון: כמה פעמים למדת אותה? אמר לו: ארבעים פעם. ואף על פי כן אמר לו הגאון: אין זה מספיק. שאל: אם כן כמה, מאה ואחת? אמר לו: כל ימיו בעמוד וחזור קאי. "עמוד וחזור" הוא ביטוי שנאמר לגבי אבידה, שאם החזיר אדם אבידה וברחה - חייב להחזירה שוב ושוב, "השב תשיבם". כך גם בעסק התורה: כל ימיו בעמוד וחזור קאי, לחזור ולשנן, לחזור ולשנן. ואז, אמר לו, תגיע לידיעת התורה. שאל: ומהי ידיעת התורה? אמר לו: כמה מחלוקות יש בין אביי לרבא במסכת סוכה? כמה סוכות כשרות וכמה פסולות? והתחיל לשאול אותו שאלות. ואחר כך ישב הגאון ומנה לו אחת לאחת: כך וכך סוכות פסולות - כמניין "סוכה" עם ו'; וכך וכך כשרות - כמניין "סוכה" בלי ו'. וכן מנה לו את כל המחלוקות שבמסכת, מחלוקת פלוני ופלוני. זה נקרא לדעת. ואמנם לשם כך צריך להיות הגאון מווילנא, אבל הנקודה היא שאף מי שכבר בפעם הראשונה הכול מונח לו בראש - עדיין חוזר ומשנן. וזהו "דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד": אהבה כה גדולה, שאפילו אין בזה חידוש, מרוב אהבתה אתה חוזר ושונה ומשנן שוב ושוב.
וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נׇכְרִיָּה׃
"למה תשגה בני בזרה" - באישה זרה; ולא די בזה, אלא אתה מוסיף סרה ומחבק גם חיק נוכריה, שהיא גרועה מן הזרה: זרה - אישה שאינה אשתו; נוכריה - בת אל נכר, גויה. והמליצה שבדבר: הזרה הן החכמות המטעות, אותן חכמות המסירות את השכל הישר ומטעות אותו מן החכמה האמיתית, מחכמת התורה. "תשגה" אפשר לפרשו הן מלשון שגגה, שוגה בדרך, והן מלשון להרבות את לימודו בהן. וכי סבור אתה שתמצא בהן תועלת? הרי חכמה ודעת אינך מוצא אלא בתורת השם. והנוכריה - אלו לימודי המינות והכפירה, שאותם תחבק בסוף. כיצד? כי אם אתה שוגה בזרה, סופך לחבק חיק נוכריה: זה מתחיל מלימוד החכמות שלהם ונגמר בלימוד הכפירה שלהם.
כִּי נֹכַח עֵינֵי יְהֹוָה דַּרְכֵי־אִישׁ וְכׇל־מַעְגְּלֹתָיו מְפַלֵּס׃
הדרך, כפי שאמרנו, היא הדרך הישרה. המעגל, כפי שהסברנו בתחילת הפרק, הוא הדרך העקיפה המובילה אל אותה כתובת שאליה אני אמור להגיע בסוף. וכדי לדעת שאגיע בדיוק אל היעד, צריך פלס - כלי המדידה המבטיח שאגיע בסוף לכתובת הנכונה.
ועל זה הוא אומר: דע לך, "דרכי איש" - הדרך הנפשית של האדם, דרכו הישרה - נוכח עיני השם. הקדוש ברוך הוא מכין לך דרך על פי התורה הקדושה, "והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה"; הדרך הנכונה והישרה בעבודת השם היא נוכח השם. תלמד את דברי התורה - התורה תיישר את דרכיך. "וכל מעגלותיו מפלס" - גם אם לפעמים אתה נצרך לנטות מדרך הישר, כמו שהסברנו בעבר: יש שאדם הולך בדרך של חסידות ועושה דברים לפנים משורת הדין, ויש שצריך לעבור על דברי תורה מפני כורח השעה, כאליהו בהר הכרמל שהקריב ושחט שחוטי חוץ - זה נקרא מעגל, נטייה מדרך הישר. אבל כיוון שהמגמה שלך תמיד היא עבודת השם ודרך השם, הקדוש ברוך הוא מפלס את מעגלותיו וידאג שמן הנטייה הזאת תגיע אל הדרך הישרה ותשיג את התועלת המקווה, ולא כאותו שנוטה אל המעגל ונשאר תקוע בתוכו.
עֲוֺנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת־הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ׃
אמרנו שהדרכים הטובות הן נוכח השם, שהשם מסייע לאדם להיטהר וללכת בדרך הטובה. עתה אומר: דע לך, דרכיו של הרשע אינן מן השם. ומי לוכד אותו? עוונותיו. הבא להיטהר מסייעים לו, והקדוש ברוך הוא מפלס את מעגלותיו; אבל הבא להיטמא - פותחין לו, והרשע באותה דרך מעוקמת מגיע לטומאה.
ונשים לב שיש כאן "עוון" ויש כאן "חטאת", וזהו כלל שהמלבי"ם מבאר בכל התנ"ך: עוון הוא מלשון עיוות, והוא מציין את עיוות השכל; חטא מציין בדרך כלל שגגה, או את המעשה בפועל - חיסרון במעשה. מדוע בדרך כלל אדם חוטא? מפני שהתגברה בו התאווה, וממילא חטא, ונחשב הדבר כמעין שגגה, יצרו אנסו. אבל מה קורה כשאדם מעמיק בחטא? הוא אינו מוכן לראות את עצמו כחדל אישים וכחסר חוט שדרה, ולכן הוא מגייס את השכל להוכיח שמה שהוא עושה נכון. וכך משגגה - "מה אעשה, יצר הרע התגבר עליי" - הוא נעשה אדם שיש לו אידיאולוגיה בכפירתו. הוא הפסיק לתרץ את עצמו ביצרו, והתחיל לומר: מה רע בזה? כך צריך לעשות. אדם תמיד רוצה להצדיק את עצמו.
נמצא שהחטא גורם לו להגיע לעוון, והעוון חמור יותר, שכן הוא עיוות השכל. החטא שייך רק לכלי המעשה, ואפשר לומר עליו נתגבר עליו יצרו; אבל כשמגיע העוון, האידיאולוגיה עצמה מתעקמת, וזה חמור מאוד, שכבר משבש את השכל ואת הדעת. וזהו "ובחבלי חטאתו יתמך": מי מחזיק אותו בחטא? העוון, הנותן אידיאולוגיה לחטאו. אם עד עתה חטא מתוך חוסר אונים, עכשיו עם האידיאולוגיה הפך הדבר מבדיעבד ללכתחילה - "כך צריך לעשות". וכיצד? על ידי ההרגל: כיוון שהאדם מתרגל למינות ולכפירה, נעשה הדבר אצלו כעיקר.
הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה׃
בסופו של דבר הוא ימות באין מוסר - כבר אינו מסוגל לקבל מוסר. ומהו מוסר? הסברנו: ייסורין, וכן מה שמפחידים אותו בעונשים הבאים מאת השם. ואפילו יענישו אותו - אינו מקבל מוסר. מדוע? "וברוב אולתו ישגה", שהוא דבק באיוולתו.
והסברנו מה ההבדל בין אוויל לכסיל: אוויל מלשון "אולי", והוא הספקן, הסקפטי. כל מה שתאמר לו - יש בורא לעולם, יש הוכחות - הוא אומר: מי אמר? זה לא ברור, זה לא מוכח לגמרי, אין ראיות. זהו אוויל: אדם המטיל על כל דבר ספק של "אולי". ולכן אינו מאמין שהעונש בא בהשגחה. הרי יש כאן מוסר - למה אינך מקבל? אלא שהוא אומר: אולי זה מקרה, אולי במקרה הייתי שם בדיוק אז ונפגעתי. זה מה שגורם לו שלא יקבל את המוסר ולא יבין את המסר: "ברוב אולתו ישגה" - הוא שוגה אחרי איוולתו לומר שהכול בדרך מקרה, ואין כאן השגחה ואין כאן ראיה שדרכו מוטעית, ומתוך כך סופו שימות באין מוסר.
בחלק זה של הפרק מתאר שלמה המלך את חרטתו של מי ששנא מוסר וניאץ תוכחת, שלא שמע לא למוריו ולא למלמדיו, ומכר בעבור הנאה מועטת וחולפת את כל ענייני האמת והעולם הבא - ובפרסום, בתוך קהל ועדה. וכנגד זה הוא מורה את הדרך: שתה מים מבורך - קבל תחילה את יסודות החכמה ממקורה, מפי נביא ומן התורה, ואחר כך תיעשה כבאר נובעת, עד שיפוצו מעיינותיך חוצה וברחובות פלגי מים, והשמועות ייקראו על שמך. שמח באשת נעוריך, בתורה שעמלת בה בדוחק ובחושך של ההתחלה, ודבק בה באהבה: "דדיה ירווך בכל עת" - בחידושים המתחדשים בכל לימוד, "באהבתה תשגה תמיד" - בחזרה ובשינון שמתוך אהבה. ואל תשגה בזרה, בחכמות המטעות, שסופן חיבוק חיק נוכריה. כי דרכי איש נוכח עיני ה', והוא מפלס גם את מעגלותיו של ההולך אליו; ואילו הרשע - עוונותיו לוכדים אותו, חטאו נסמך על עיוות שכלו, ובאיוולתו התולה הכול במקרה הוא מאבד את היכולת לקבל מוסר.