פרק ה' במשלי עוסק באזהרה מפני האישה הזרה, אך המלבי"ם מלמד אותנו לקרוא אותו בשני רבדים בבת אחת: המשל, שהוא האזהרה הפשוטה מפני הזנות, והנמשל, שהוא האזהרה מפני הכפירה, המינות והדעות הזרות. שני הדברים כרוכים זה בזה. העבודה הזרה הייתה מאפשרת את הזנות, וחלק מן העבודה הזרה עצמה היה הפקרות בתחום הצניעות, ומשום כך כל ביטוי של עבודה זרה מבוטא בלשון זנות. כך מבאר הגאון מווילנא. ולמה העבודה הזרה מושכת? מפני שהיא מבטיחה בקלות ובזול. כולם מבטיחים, וכולם מבטיחים בזול.
כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ׃
כאן הכתוב מבאר כיצד האישה הפרוצה מושכת את האדם, וכך בדיוק מושכות אותו גם הכפירה והעבודה הזרה. דבריה מתוקים כנופת, חלקים משמן, ואינך מרגיש כלל שיש כאן עבירה. וכך גם יצר העבודה הזרה: ליבו של אדם זונה אחרי דעות חיצוניות ומשובשות, והן נראות לו מתוקות.
המלבי"ם מדייק: השפתיים רומזות אל הדעת, כמו שראינו בפסוק "וְדַעַת שְׂפָתֶיךָ יִנְצֹרוּ". הדעות שעליהן בונים הכופרים את הראיות וההוכחות שלהם נראות לו מתוקות כנופת. והחיך רומז אל החוכמה, שכן החוכמה תמיד מרומזת בטעם. אדם אומר לחברו: לא מצאתי טעם בדבריך, כלומר לא מצאתי בהם חוכמה. אצל התימנים אומרים "אדי טעם", כלומר אמור דברי חוכמה. הטעם הוא חוכמת הדבר, והחיך הטועם מרמז על החוכמה. לכן "וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ": נדמה לו שיש כאן דברים חלקים, משכנעים, דברי חוכמה. זוהי הכפירה.
וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת׃
שני חלקי הפסוק הם היפוכם המדויק של הפסוק הקודם. "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה" מול "מָרָה כַלַּעֲנָה", ו"חָלָק מִשֶּׁמֶן" מול "חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת". חשבת שזה מתוק, ובסוף הנפש טועמת טעם מר. המרירות היא כבר ביסודות שהניחו ובהוכחות הראשוניות שלהם, וככל שתעמיק אל התולדות של אותה חוכמה שהם מבקשים למכור לך, תגיע להכרתת הנפש. אותם יסודות ואותן מסקנות של החוכמה המשובשת מביאים את האדם למצב שנפשו נכרתת ממקורה העליון. ואם כן, מה זה אם לא חרב פיות? זו בדיוק כריתה בחרב פיות. תדע לך: מה שמתוק בהתחלה, מר בסוף.
רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ׃
"רַגְלֶיהָ" היינו ההולך אחריה, כלשון הכתוב "הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ", שפירושו העם ההולך אחריך. מי שהולך אחרי רגליה, הדבר מוביל אותו אל המוות. ויש הבדל בין מוות לשאול: שאול הוא בור עמוק, ואפשר להיות בו גם בחיים, ואילו מוות הוא תמיד לאחר מיתה, אין מוות בחיים.
ובמשל: "שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ" בא ללמד שאפילו הצעדים בלבד, עוד לפני שעבר עימה עבירה, אלא רק הולך אל אותה פרוצה, כבר מפילים אותו אל הבור. והשאול עצמו הוא שיתמוך אותו, כלומר אל תחשוב שיהיה שם משהו שיציל אותך. כשתגיע לשם, בסופו של דבר לא תוכל עוד לצאת. וכך אומרת הגמרא על יצרא דזנות, שמי שהיה הדוק בזנות רק מיתה מוציאה אותו מזה, ואם עשה תשובה שלמה הוא צריך למות, ואם לא מת כנראה שתשובתו לא הייתה שלמה.
ועל דרך המליצה, בנמשל: מי שנתפס למינות, "רַגְלֶיהָ", רק התחיל ללכת ברגלי הכפירה, כבר "יֹרְדוֹת מָוֶת", הוא מגיע למיתת הנפש. וגם ההולך בדרכיה, כלומר מי שרוצה להשתמש בהקדמות הפילוסופיות וביסודות הלוגיים של הפילוסופיה, כפי שהיו משתמשים בהם בזמנם כדי להוכיח את אמיתות הבורא, עלול להגיע למקום שממנו לא יוכל להשתחרר. זהו "שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ": הצעדים עצמם תומכים בו עד שיגיע אל השאול.
אֹרַח חַיִּים פֶּן־תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע׃
כבר ביארנו את ההבדל בין אורח למעגל. אורח הוא הדרך הישרה המובילה אותי אל הכתובת הנכונה שאליה אני רוצה להגיע. מעגל הוא דרך סיבובית, שאני נאלץ לנקוט בה מפני שבדרך הישרה יש הפרעות, שיבושים או פקקים, אבל המטרה היא להגיע בסופו של דבר לאותה נקודה עצמה. זהו גדרו של מעגל: דרך עוקפת שמטרתה הגעה ליעד.
אלא שכאן נשאלת השאלה: כיצד אמדוד שאכן אגיע דרך המעגל אל הכתובת הנכונה? הרי אפשר לעשות מעגל ולהתברבר. כולנו מכירים את מי שרואה פקק ואומר אני אעקוף, ואינו מכיר את הדרך. עוקף מימין, נתקל ב"אין כניסה", וכבר נזרק לכביש אחר לגמרי. מה חסר לו? הפלס. וזהו "פֶּן־תְּפַלֵּס": שיהיה לך קו מידה לדעת שמן המעגל תגיע בסוף אל הכתובת הנכונה, ולא תישאר להסתובב במעגל בלי להגיע ליעד.
וזה מה שהכתוב מבאר. אתה רוצה ללכת במעגל אל בית הזונה, ולשם מה? אתה מפלס חשבון: אומנם אני מתחיל במעגל, בדרך שאינה הדרך הנכונה, אבל הכתובת הסופית שלי היא דרך הישר. כיצד? אעבור ליד פתחא דבי זונות כדי לכפות את יצרי, כדי להתגבר על הראייה ועל התאווה, ועל ידי זה אקבל שכר. שהרי אדם שיושב במקומו ואינו עובר עבירה אינו מקבל על כך שכר, אבל אם עברתי דרך מקום של עבירה וכפיתי את יצרי, יהיה לי בזה שכר. וכעין זה מביאה הגמרא על אותם חכמים שאמרו נלך דווקא דרך הפתח האסור, כי היכי דנכפייה ליצרן ונקבל שכר טפי. איך שלא יהיה, רואים שיש מהלך כזה: לעבור דרך מקום אסור, ואולי שם אכפה את יצרי ואקבל שכר גדול יותר.
על זה אומר הכתוב: "נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע". תדע לך שבסוף לא תגיע אל אורח החיים. הסיבובים, הדרך העקיפה שעוברת דרך המקום המקולקל, לא ייתנו לך להגיע אל הדרך הישרה. תיכנס למעגל ותיכנס לסחרור, תישאר שם בדרך העקומה ולא תדע כיצד.
וזה בעצם מה שאומרת הגמרא, שאסור לאדם ללכת במקום שנשים עומדות שם על הכביסה. מקום שנשים מכבסות ליד הנהר אסור לעבור בו, מפני שהן מתכופפות ומגלות רגליהן או זרועותיהן כשהן מכניסות אותן למים כדי שלא יירטבו השרוולים. מדובר בפגם קל בצניעות, לא יותר מזה, ואף על פי כן אומרת הגמרא שאסור ללכת דרך שם. ובאיזה אופן? אם יש דרך אחרת, רשע הוא, ואומר הרשב"ם שרשע הוא אפילו אם עוצם עיניו. יש דרך אחרת, למה אתה הולך כאן? ואם תאמר אעצום עיניי, יש לך ביטוח? הרי אין אפוטרופוס לעריות, אין מי שיאמר עליו אני מחוסן. והגמרא מספרת אף על גדולים וחכמים, "נורא בי עמרם", ורב עמרם חסידא היה, ואף על פי כן. נמצא שאדם צריך מראש למנוע את רגליו מנתיבתה.
והנמשל והמליצה: אל תאמר אעמיק בפילוסופיה, אלמד את כל דרכי הכפירה והעבודה הזרה, שמתוך כך אוכיח את אמיתות התורה ואת אמיתות הבורא. תדע לך, אם תיכנס לשם ותימשך אחרי אותה פילוסופיה, יש סכנה שתישאר שם במעגל, וכל אותם דברים המעוררים ספקות באמונה יישארו אצלך. כבר הזכרנו את דברי הגאון מווילנא על הרמב"ם, שהפילוסופיה הארורה היתתו ברוב לקחה. חז"ל דיברו על שדים ועל רוחות, והתלמודים מלאים מזה בלי סוף ובתיאורים מדויקים, והרמב"ם אומר שזה לא באמת. אלא מה, הפילוסופיה הארורה היתתו ברוב לקחה, כלשון הגר"א.
לכן תמיד אומרים: אדם שיש לו אמונה תמימה ופשוטה, שלא ילך לחפש הוכחות לאמיתות הבורא. מדוע? מפני שכשמתחילים לחפש הוכחות, מתחילים תמיד בשאלות, שהרי כדי לענות תשובות צריך לשאול שאלות. ואז הוא שומע שאלות שמעולם לא חשב עליהן: האם הבורא יכול לברוא אבן שאינו יכול להרימה, ושאלות ידיעה ובחירה, אם הקדוש ברוך הוא יודע היכן הבחירה שלי. עד היום זה לא העסיק אותו כלל, ופתאום שאלו אותו והציעו לו תשובה. השאלה נכנסה בו עמוק והשפיעה עליו, ומן התשובה לא לגמרי השתכנע. מה עשית? השארת אדם עם ספקות ועם קושי. יש לך אמונה תמימה, הישאר בה. אל תאמר אלך לפילוסופיה כדי להעמיק ולברר, כי אם תשתמש בכלים שלהם אתה עלול להישאר עם אותם ספקות, וכל מה שתעשה אחר כך לא יוציא אותך ממעגלותיה.
וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ־לִי וְאַל־תָּסוּרוּ מֵאִמְרֵי־פִי׃
"שִׁמְעוּ־לִי" היינו שמעו את חוקי החוכמה, שהם מקובלים מאת השם, ואין לכם ברירה אלא לקבלם ממני. "וְאַל־תָּסוּרוּ מֵאִמְרֵי־פִי": הפה מרמז על החוכמה, ואל תסורו מן החוכמה אל החקירה, אל הפילוסופיה ואל דעות הכופרים, לא כדי לבחון אותן ולא כדי להגיע דרכן אל אמיתת התורה.
הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל־תִּקְרַב אֶל־פֶּתַח בֵּיתָהּ׃
לכאורה סדר הדברים תמוה. בדרך כלל אנחנו פותחים בקטן ומוסיפים כל שכן לגדול, וכאן הוא פותח ב"הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ", שלא תעבור אפילו בדרך, ואחר כך מוסיף "וְאַל־תִּקְרַב אֶל־פֶּתַח בֵּיתָהּ". הרי אם איני הולך אפילו בדרך המובילה אליה, כל שכן שלא אתקרב אל הבית. לכן מבאר המלבי"ם: "הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ" אפילו לא תעבור בדרך, "וְאַל־תִּקְרַב אֶל־פֶּתַח בֵּיתָהּ" אפילו כשאיננה שם. אפילו אם ידוע לך שהיא נסעה למדינת הים והבית ריק, גם אז אל תקרב אל פתח ביתה.
והטעם פשוט, מבחינה רגשית. כשאדם עובר במקום מסוים, אף שכרגע אין בו את הדברים המזיקים, כבר נוצר לו חיבור רגשי אל המקום. זה כבר לא מקום שהוא סולד ממנו, אלא מקום שהיה בו. ובעוד חודשיים, כשהזונה תהיה שם, יעבור גם אז ולא יהיו לו נקיפות מצפון, שהרי כבר עבר כאן פעם. לכן: אל תתקרב אל פתח ביתה גם כשאיננה שם.
ובנמשל: התרחק מדרכי הכפירה, העבודה הזרה והמינות. "וְאַל־תִּקְרַב אֶל־פֶּתַח בֵּיתָהּ" היינו אל תתקרב אפילו אל ההקדמות, שהן היסודות של הלוגיקה הפילוסופית, שבהם הם באים כביכול להוכיח את אמיתות תפיסותיהם המשובשות. אל תאמר אני לא אלמד את התפיסות עצמן, רק את ההקדמות ואת היסודות, ואשתמש בהם להוכיח את אמיתות התורה. אומר לו: לא. אל תתקרב אפילו אל הפתח, אל היסודות שמהם רק מתחילים ללמוד. גם בזה אל תתעסק.
פֶּן־תִּתֵּן לַאֲחֵרִים הוֹדֶךָ וּשְׁנֹתֶיךָ לְאַכְזָרִי׃
ההוד הוא היופי הפנימי הנפשי של האדם. במשל, המדבר בזנות: על ידי הזנות כהה אור השכל, והוד הנפש, יופיה ותפארתה הרוחנית של האדם, כהים. הזנות היא דבר שפל שמוריד ומדרדר את האדם נפשית וגשמית.
"וּשְׁנֹתֶיךָ לְאַכְזָרִי" מדבר על החלק הגשמי: החולי האכזרי ישלוט בגופך. מהו החולי האכזרי? זה החולי של המנאפים. המנאפים היו דבוקים בכל מיני חלאים רעים, מי ששטוף בזנות היה לוקה בירקון, בעגבת ובעוד מחלות המיוחדות לשטופי זימה. היום זהו האיידס ושאר מחלות זיהומיות המיוחדות לאנשים הללו. נמצא שאתה נותן את שנותיך, את חייך, לחולי אכזרי שישלוט בהם.
ובנמשל, על המינות: אתה מוסר את הודך, את נשמתך ואת כוחותיך השכליים והנפשיים, לאחרים, לדברים שלא יועילו לך, שלא יובילו אותך אל אושר הנפש ואל השגת האלוקות, אלא אדרבה יוליכו אותך לאבדון. "וּשְׁנֹתֶיךָ לְאַכְזָרִי", שהרי שנות רשעים תקצורנה. ההולך בדרך רשע מפסיד בחלק הנפשי ואינו מתעלה ברוחניות, ומאידך גם שנותיו חלילה מתקצרות.
פֶּן־יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ וַעֲצָבֶיךָ בְּבֵית נׇכְרִי׃
כוח הגוף, לדברי הגמרא, זו שכבת זרע. ולכן כותב הרמב"ם שמי ששטוף בזימה זקנה קופצת עליו, ובאים עליו חולאים, שיניו נושרות ושערותיו נושרות, מפני ששכבת זרע היא כוח הגוף. וכאן אומר הכתוב שעל ידי שתלך אחרי אותה אישה, "יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ", אותה אישה זרה תשבע מכוחך.
יש אומרים, ואיני יודע אם נבדק הדבר מבחינה פיזית, שכשם שכוח האיש הוא בשכבת זרע, כך כשהאיש מנאף הוא כביכול נותן כוח באישה שעמה ניאף. ועל פי זה מסבירים "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ", שאת החיל והאון שלו הוא מעביר אליה. אין לי ידיעה אם נעשו בזה בדיקות מציאותיות, אבל ברור שזה מתאים ללשון הפסוק שלנו: "פֶּן־יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ". שביעה פירושה שמישהו קיבל. אילו היה מדובר רק בהפסד שלי, היה אומר שאני מבזבז את כוחי, אבל מלשון שביעה משמע שמישהו קיבל כאן, שאותה אישה זרה שבעה מאותו כוח.
"וַעֲצָבֶיךָ בְּבֵית נׇכְרִי": עצביך הם הנכסים, כל מה שהשגת בעיצבון, כל מה שטרחת ויגעת כדי להשיג, כלשון "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה". וכל זה יהיה בבית נוכרי. ומי יירש את זה? בני נוכריה. שהרי גם אם יהיה לך בן מאותה נוכרייה, הבן שייך אליה ומתייחס אחריה, שהרי ולד כותית כמותה, והמוליד בן מגויה אין הבן מתייחס אחריו אלא אחר הגויה. נמצא שכל ממונך וכל השקעותיך יהיו בבית נוכרי, והוא זה שיירש אותך.
וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ׃
לבסוף, כשיכלה בשרך על ידי התאווה וההליכה בדרכיה, שהרי ההולך אחר התאווה הורס ומקלקל את גופו, אז תנהם. ומהי נהמה? קול זעקה, קול שבר, קול צער. אלא שאז כבר יהיה מאוחר, שהרי זה "בְאַחֲרִיתֶךָ". אחרי שתראה שהגוף אבד, ואחרי שתראה שהנשמה כלתה ואבדה, ויגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, תשאל את עצמך מה נותר לי מכל אותן תאוות ומכל אותן עבירות. ולא נותר דבר, כי כלה בשרו ולא נותר מאומה, ורק נהמה נשארת, רק צער.
ועל פי המליצה, בעניין הכפירה: כשיגיע האדם קרוב לאחריתו, כאשר יכלה הבשר ותאוותיו, אז יתחרט. שהרי מדוע נוטה אדם מדרכי החוכמה? מדוע אינו מקבל את ההוכחות לאמיתות התורה ואת הראיות שיש בורא לעולם ותורה ומצוות? וכי מבחינה שכלית תפיסתו פחותה משלך? אלא שאינו מקבל מפני שלא בא לו, כלומר מפני שזה מחייב. אתה רואה עד היום אנשים רבים המאמינים בבורא עולם, ואפילו בשכר ועונש, ואפילו בתורה ומצוות, וחיים כרצונם. והוא אומר: אני לא מרגיש סתירה, אתה צודק, יש בורא ויש שכר ועונש, אבל אני ככה. נמצא שמה שמפריע לאדם לקבל את ההוכחות אינו חוסר שכנוע שכלי, אלא החיוב שנובע מהן. הוא טוען שלא השתכנע, ואל תתפעל מזה, הוא טוען כך רק כדי שהדבר לא יחייב אותו.
ובאמת עצם הדברים די בהם להוכיח את האמת, עד שאפילו גדולי המדע אמרו כן. איינשטיין עצמו אמר פעם שאי אפשר שאדם יהיה כאן בעולם ויחשוב שהעולם נוצר מעצמו בלא מנהיג. וכששאלו אותו על עניין בתורת הקוונטים אמר: אתה חושב שהקדוש ברוך הוא משחק בקוביה? כלומר אין הדברים נעשים בדרך של מזל, אלא הכול מתוכנן ומסודר. אי אפשר להתבונן בעולם ולא לראות את חוכמת הבורא. אם כן למה אנשים אינם רואים? לא שאינם רואים, אלא שאינם רוצים.
ומתי אדם באמת מתחיל לראות? כאשר התאוות יורדות, כשכבר אינו רודף ואין לו אחרי מה לרדוף. אז פתאום אין לו סיבות המונעות ממנו לקבל, אין מי שלוחש לו שזה לא אמת מפני שיצטרך להתחייב. כוח הגוף שוקט, התאוות כבר אינן מדברות אליו, ואז הוא מתחרט. "וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ", כשתראה איזה עולם נצחי איבדת בגלל שנטית אחרי הכפירה והעבודה הזרה. הוא אומנם יגיע לחרטה, אבל בסוף החיים, כשכבר אין הרבה מה לעשות, וזה כבר יהיה מאוחר מדי.
ומה ההבדל בין "בְּשָׂרְךָ" ל"שְׁאֵרֶךָ"? אומר המלבי"ם: שאר מציין את חלקי הבשר שאינם מתחלפים, כגון הבשר שעל העצמות, ואילו הבשר מציין את החלקים המתחלפים. לדוגמה, שומנו של אדם מתחלף, אפשר להוריד אותו בדיאטה ואפשר להשמין, וזה נקרא בשר. והשאר הוא מה שנשאר תמיד על גופו, הבשר ההכרחי לחיותו. ומכאן גם הביטוי "שאר בשר", שהוא על אותו עיקרון.
הפרק מציג לפנינו מסלול שלם: התחלה מתוקה כנופת וחלקה משמן, ואחרית מרה כלענה וחדה כחרב פיות. מי שפוסע אחרי רגליה יורד אל המוות, והשאול עצמו תומך בצעדיו כך שלא יוכל עוד לצאת. ומי שמנסה לפלס לעצמו מעגל חכם, לעבור דרך מקום האיסור ולצאת משם מרוויח, נשאר בסחרור המעגל ואינו מגיע לעולם אל אורח החיים. מכאן האזהרה הכפולה: הרחק את דרכך ממנה, ואל תקרב אפילו אל הפתח ואפילו כשאיננה שם, ובנמשל אל תתקרב אפילו אל ההקדמות והיסודות של הפילוסופיה, אף לא בטענה שדרכם תוכיח את אמיתות התורה. הפסדו של ההולך בדרך זו כפול: הודו ונשמתו נמסרים לאחרים, ושנותיו וכוחו הגשמי מתכלים ונמסרים לזרים ולאכזרי. ובסוף נותרת רק נהמה בכלות בשרו ושארו, חרטה מאוחרת של מי שרואה סוף סוף את האמת, אחרי שהתאוות שקטו ואין עוד מה שימנע ממנו לראותה.