פתיחה: האדם ומדידת עצמו
בפרק כ"א ממשיך שלמה המלך לעסוק בשורש עבודת האדם: בהכרת הדרך הנכונה. אחרי שראינו בפסוק הראשון כי לב מלך ביד ה', עובר הכתוב אל לבו של כל אדם ואדם - ואל האשליה הקבועה המלווה אותנו, שדרכנו שלנו היא הישרה והמדויקת. נעסוק בפסוק זה לעומקו, לאור רבנו יונה, הגר"א, הרלב"ג והמלבי"ם.
כׇּל־דֶּרֶךְ־אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו וְתֹכֵן לִבּוֹת יְהֹוָה׃ (משלי כא, ב)
"כל דרך איש ישר בעיניו" - כל אחד הוא המדד של עצמו
אומר רבנו יונה: מידותיו של האדם, טבעיו והנהגותיו - הם בעיניו הדרך הישרה. כך צריך להתנהג, וכיצד? "ממני תראה וכן תעשה". כל אדם בטוח שהוא ההגון, הוא הישר, והוא הסטנדרט. יש ביטוי ביידיש: מי שמעליי הוא "פרומער", ומי שמתחתיי הוא "פראָסטער". פרומער - צדיק, מדקדק, יש לו כל מיני חומרות, עזוב, זה מוגזם. ומי שמתחתיי - פראָסטער, קל דעת, לא רציני, "דתי לייט". ואם כן מי בדיוק במקום הנכון? כמוני ראה ועשה. זהו. מה שאני עושה, זה המעשה הנכון.
שימו לב כמה זה קורה באופן טבעי בתפילת שמונה עשרה. אדם מתפלל, ופתאום רואה את שכנו לימין מסיים אחרי שתי דקות ועושה "עושה שלום". הוא באמצע תפילה, אבל אי אפשר שלא לחשוב על זה: הבן אדם הזה לא רציני, מה זה שתי דקות תפילה? אני עוד לא הגעתי ל"חנון המרבה לסלוח" והוא כבר מסיים. הוא ממשיך, מסיים שמונה עשרה, בא לכרוע - ורואה מאחוריו אחד מתנדנד כרוח סערה. טוב, נחכה. עוד שתי דקות, עוד שתי דקות, והוא חשב שההוא כבר במודים - ומתברר שהוא עדיין במגן אברהם. תשמע, זה כבר מוגזם. כמה אדם מתפלל? תתפלל באופן סביר. ומה זה סביר? אני. אני זה סביר. ההוא מימיני קצר מדי, וזה שמאחוריי ארוך מדי. מה קרה להם לאנשים? ואולי, אולי אני פשוט לא מספיק מוכר, ואולי מרוב ענווה אני צריך לפרסם את עצמי יותר לכבוד שמים, שאנשים יבינו מהי הדרך הנכונה.
וכך בכל תחום. אדם הולך בשמונה בבוקר לתפילה, רואה אנשים חוזרים מבית הכנסת - אה, זה מוקדם מדי. אחר כך הוא חוזר, ורואה אנשים ההולכים בתשע - הגזים, מה קרה לו? למחרת הוא עצמו הולך בתשע, ואותו דבר קורה: המוקדמים מוקדמים מדי, וההולך בעשר הגזים. המד תמיד הוא אני. אני הכי טוב, הכי מוצלח, הכי מהודר.
שמעתי פעם מהרב אסולין משל נפלא: אדם הולך ללוויה. אם הנפטר צעיר - אה, ברוך השם, אני כבר עברתי את הגיל הזה, הוא נפטר בן שלושים ואני כבר אחרי. ואם הנפטר מבוגר - אה, ברוך השם, אני עוד לא הגעתי לגיל הזה, הוא היה בן שבעים, יש לי עוד זמן לחיות. בכל מקרה הוא רגוע: או שעבר את הגיל או שעוד לא הגיע אליו, אבל הוא בטוח שהוא לא ברשימה. וזו המציאות של האדם: תמיד הוא בטוח שמעשהו נכון, שדרכו נכונה, שמידת יראת השמים שלו היא במינון המדויק; מי שמעליו מגזים, ומי שמתחתיו כבר כמעט לא דתי, ואיך שצריך להתנהג זה בדיוק כמידתו שלו.
"קדושים תהיו" - המדד אינו השכן
מפני כך אומר רבנו יונה שקשה מאוד לאדם לתקן טבעיו ומידותיו. על זה נאמר "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם". חז"ל דורשים: יכול כמוני? תלמוד לומר כי קדוש אני. אך ראיתי דרשה נוספת בעניין: מה צרתו של האדם? שהוא מודד את עצמו תמיד באופן יחסי. אתה מדבר איתי על צניעות? בוא תראה את השכנה שלי, עדיף שלא תראה - לידה אני צנועה. אבל אלו אינם גדרי הצניעות. "קדושים תהיו" - מה המדד? לא השכן שלך. "כי קדוש אני". הגעת לקדושתו של ריבונו של עולם? אם לא, יש לך לאן להתקדם. ליד פלוני אני לומד, ליד אלמוני אני יודע, ליד זה אני צנוע וליד זה אני קדוש - לא. ליד הקדוש ברוך הוא אתה קדוש? למדוד את עצמנו ביחס לאחרים היא מדידה שקרית.
לכן נאמר שאין אדם יכול לתקן מידותיו בלא לימוד מוסר. לימוד המוסר מציב בפניו מראה ואומר לו: כך צריך להיראות. לא מה שאתה חושב שאתה, לא מה שאתה משכנע את עצמך שאתה בסדר - אלא כך צריך להיראות. כשאתה לומד מוסר, אתה יודע כמה עוד עליך להתקדם.
"ותוכן לבות ה'" - הקב"ה מכונן את הלב
"תוכן" בתי"ו וכ"ף, מלשון מתקן ומכונן, כמו "תיקנת שבת" - לכונן דבר ולהעמידו על מכונו. הקדוש ברוך הוא עוזר לאדם, מתקן את מידותיו, מיישר את הנהגותיו, ונותן לו התעוררות להרגיש: אני לא בסדר, אני צריך לתקן את עצמי. אבל שימו לב מתי: כאשר יכוון האדם את לבו לדרוש האמת וללכת אחרי ה'. זהו תנאי. אדם יכול לחיות כל חייו בטעות, מפני שמעולם לא כיוון את לבו לדרוש את האמת. אבל אם באמת תכוון את לבך ללכת אחרי ה', המצפן הפנימי שלך, הקרוי מצפון, יאמר לך בתוך תוכך: התגובה שהגבת לא הייתה נכונה; בדיבור שדיברת עכשיו יש סרך גאווה; הפעולה הזאת הייתה מיותרת, טעיתי. מאין זה בא? אף אחד לא אמר לך. אלא כיוון שאתה מכוון לבך לדרוש האמת, המצפון נעשה אצלך מצפן המנחה אותך בדרך הישר.
"ויך לב דוד אותו" - רגש המוסר הפנימי
הסבר דומה ונפלא ראינו במלבי"ם, במרדף שאול אחרי דוד. דוד קרע את כנף מעילו של שאול, ונאמר: "ויך לב דוד אותו". אומר המלבי"ם דבר נפלא: האנשים השלמים יודעים אם מעשיהם ראויים ונכונים או לא, לפי רגשות המוסר הפנימיים שלהם. ברגע שלבו של דוד הכה אותו, הוא ידע שלא נהג נכון. לכאורה יאמרו לו: זה טוב, קרעת את מעילו והוכחת לו שאתה רודף שלום ויכולת להורגו ולא פגעת בו. אבל למה היה עליך להשחית את מעילו? ויך לב דוד אותו - לבו הכה אותו והוא ידע שלא עשה כהוגן. (מי שירצה יוכל לשמוע זאת בהרחבה בדיסק על ספר שמואל.) כך הוא האדם השואף באמת ליושר.
וזה פסוק מפורש: "כי האלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". כל הדרכים העקלקלות - זה מה שאדם מסגל לעצמו, אבל הקדוש ברוך הוא יצר את האדם ישר כפלס. שימו לב לילדים קטנים שגדלו בבתים חילוניים גמורים; פתאום אתה שומע ילד בן שש אומר: אלוקים שלי, רציתי שתדע מה חלמתי הלילה במיטה. מי דיבר איתך על אלוקים? מאין שמעת? זה טבעי, זה בא מבפנים; הוא מרגיש את ריבונו של עולם. אחר כך, כשהוא מתבגר, התאוות ושאר הדברים מוחקים כל זיק - אבל אתה רואה שבאופן טבעי, "האלוקים עשה את האדם ישר". הילד מדבר עם ריבונו של עולם ומבקש מאת ה', מפני שיש בו עדיין טהרה.
הקשר לפסוק הקודם: תתחיל - והקב"ה יעזור
פַּלְגֵי־מַיִם לֶב־מֶלֶךְ בְּיַד־יְהֹוָה עַל־כׇּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ׃ (משלי כא, א)
אומר רבנו יונה: אם הבנת נכון, תראה שהמקרא הזה סמוך למקרא שלפניו. בפסוק הקודם למדנו ש"פלגי מים לב מלך ביד ה'", וביאר רבנו יונה שכאשר האדם מבקש רחמים ומצפה לה', הקב"ה מטה את לב המלך לכל אשר יחפוץ. כך גם בענייננו: כאשר יבקש אדם ויטה את לבו אל ה' - "ותוכן לבות ה'", הקדוש ברוך הוא מתקן את לבו, נותן לו משיכה אל הטוב, מחליף את טבעו הרע, ומכוון את לבו ללכת אחר ה' ולעובדו בעבודה שלמה ותמימה.
מה למדנו? שהאדם צריך לעשות את ההתחלה. תתחיל, והקדוש ברוך הוא כבר יעזור לך. רואים זאת בלי סוף אצל בעלי תשובה. בעל תשובה אומר בדרך כלל: אני לא יכול, אני לא מסוגל. אומרים לו: תתחיל במשהו. תתחיל בנטילת ידיים בבוקר - הוספת לעצמך קדושה כלשהי, וכבר יש פתח להימשך הלאה. בתנאי שאינו אוכל מאכלות אסורות; אם הוא אוכל מאכלות אסורות, זה מכבה הכול. אבל אם הוא נשמר, והתחיל באיזו מצווה - הקדוש ברוך הוא תוכן לבות; הוא יודע את תוכן לבך, והוא יתקן את לבך להימשך הלאה אל הקדושה, והבא להיטהר מסייעין בידו.
הגר"א: בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו
גם הגאון מווילנה מסביר שהפסוק נמשך אחר הפסוק הקודם, על פי הכלל שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. לפי מה שהגר"א ביאר שם על התלמיד חכם - שהתלמיד חכם הוא מלך, ולבו ביד ה' - "על כל אשר יחפוץ יטנו": כיוון שהתלמיד חכם שואף לעבודת ה', הקב"ה מטה את לבו לעובדו בלבב שלם ומסייע בידו. כך גם כאן: "כל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות ה'" - הקב"ה יודע את מחשבתו של אדם, ובדרך שהוא רוצה לילך מוליכים אותו, שכן כל מעשה נגרר אחר המחשבה.
הרלב"ג: בכל דרך אפשר למצוא מעלה
הרלב"ג מסביר: כל דרך מן הדרכים שהאדם ירצה לבחור בה, ימצא בה איזו מעלה. תפוס כל אדם ערכי, גם בלי דת, ושאל אותו מדוע הוא דוגל בשיטות אלו ומדוע דעותיו כאלה - הוא ייתן לך מעלה שיש בדרכו ובתפיסת עולמו. ניקח דוגמה קיצונית: הקומוניזם. למה? כולם שווים, אין פערי מעמדות, אין מצב שאנשים מחטטים באשפה וישנים על ספסל בתחנת המטרו ולעומתם מולטי-מיליארדרים שאינם יודעים מה לעשות עם הכסף. תשמע דעות שמציגות את המעלה שבדבר. ואז תשאל את הדוגל בקפיטליזם, והוא יאמר לך: לא צריך הרבה הסברים, בוא תראה לאן הגיעו כל המדינות שדגלו בקומוניזם - קריסה טוטאלית ומוחלטת.
מי שירצה יוכל לשמוע בהידברות סרט בשם "שלטון דמוקרטי מול שלטון מלוכני", וכן הרצאה נוספת בהקשר של שמיטה, שבהן הרחבנו בהבדל שבין קומוניזם לקפיטליזם. התפיסה הקפיטליסטית נותנת לאנשים להעשיר עד בלי גבול, והתפיסה הקומוניסטית לכאורה מחלקת את הכסף נכון - אבל המתבונן יראה שהתפיסה הקפיטליסטית נכונה יותר מן הקומוניסטית. אלא שהתורה אינה קומוניסטית לגמרי ואינה קפיטליסטית לגמרי: מחד היא קפיטליסטית, ומאידך היא יוצרת איזונים על ידי מערכת חסד מאוד מאוד מסועפת - מה שאין בתפיסה הקפיטליסטית. בקפיטליזם: יש לך - יהיה לך; אין לך - תמות. ראו כמה קשה היה למר אובמה להעביר את חוק הבריאות בארצות הברית. מה עניינו של חוק בריאות? שכל אמריקאי יוכל לקבל שירותי רפואה. ומולו עומדת התפיסה: יש לך כסף - תהיה בריא, אין לך כסף - שתמות; אתה מעודד בטלנות, שילכו לעבוד. אבל בינתיים אין לו. הרי שאם נלך עם התפיסה הקפיטליסטית עד הקצה, היא גרועה מאוד, והתורה עם כל זה יוצרת איזונים. ומדוע בכל זאת יש עדיפות לקפיטליזם על הקומוניזם - לא אכנס לזה כאן, ומי שירצה ישמע שם.
אבל העיקרון ברור: כל דרך ימצא בה האדם טוב-מה - אם מועיל, אם ערב, אם כבוד, אם ניצחון, או כל דבר שהאדם יחשוב אותו לטוב. בכל דרך שאדם דוגל בה יוכל למצוא יתרונות. ומי באמת מיישר אותנו אל הטוב האמיתי? מה שהתורה אומרת. והטעם פשוט: נניח שהמצאתי מכונית, ואני אומר לך שהיא צריכה חומר בעירה מסוים כדי לנסוע. ואתה בא ואומר: שמתי אלכוהול והיא נסעה; ערבבתי גם קצת שמן והיא עדיין נסעה; הוספתי נפט והיא עוד נוסעת, וגם חסכוני יותר. ייתכן שבכל דרך תמצא מעלה או יתרון - אבל מי באמת יכול לומר לך איך הרכב ייסע טוב? היצרן. הוא אומר: אני בניתי את המנוע, אני יודע את מרכיביו, את שריפת התחמוצת ובאיזו רמה היא נשרפת, את גודל הניצוץ ואת רמת הבעירה - ואני אומר לך בדיוק איזה דלק אתה צריך. כך גם כאן: ייתכן שתמצא מעלה בכל דרך, אבל היצרן ודאי יודע את הדרך הנכונה ביותר להשתמש במכונה הקרויה אדם.
לכן "כל דרך איש ישר בעיניו" - בכל דרך ימצא אדם מעלה, ישרות ויתרון. אבל מי מיישר את הלבבות באמת, ומהי הדרך הנכונה באמת? "ותוכן לבות ה'". ההגעה אל הדרך הישרה היא רק על ידי השפע השופע מאת ה' יתברך.
המלבי"ם: נטיית הלב מול המעשה הראוי
המלבי"ם מבאר שהאדם מכריע לא פעם לפי נטיית לבו, ומדמה בנפשו שזהו הישר. קחו לדוגמה מצב שבו ידוע שהתינוק הזה - קוראים לו אדולף - "וזה הקטן גדול יהיה", והשם יצילנו מפניו. אולי כדאי להורגו כשהוא עוד קטן? אבל הלב אינו נותן: מה, ילד קטן ארצח? נמצא שלא עשית את המעשה הראוי, אלא נטית אחר נטיות הלב; לבך נטה לכאן וזה מה שבחרת. אבל "ותוכן לבות ה'" - הקדוש ברוך הוא יודע את תכונת הלב, והוא מפלס מעגלותיו. אומר המלבי"ם: מי הוא ה"תוכן" את הלב? הקדוש ברוך הוא, שהוא יודע לאן הלב נוטה ומדוע החלטת כפי שהחלטת - לא משום שזה הנצרך, אלא משום ש"כל דרך איש ישר בעיניו", ונטית אחר נטיות לבך, ונטיות לבך במקרה זה היו לרחם, אף שהקב"ה אמר שכאן צריך להתאכזר.
"ישר" לעומת "זך" - תוכן לבות ותוכן רוחות
מוסיף המלבי"ם: עד כה דיברנו על טעות גמורה - אדם המרחם על האכזרי, זו טעות גמורה. אבל יש מצבים שבהם האדם לא טעה עד כדי כך. לדוגמה, היה עליו לעשות פעולה מסוימת והוא אכן עשה אותה, אבל לא לשם שמים. המעשה נכון, אך הוא כבר אינו זך. "זך" פירושו בלא סיגים, בלא פסולת, בלי שום נדנוד של עבירה. על האדם הזה נאמר שהוא ישר, אך אינו זך. ואילו האדם שדיברנו עליו קודם כלל אינו ישר: כאן צריך להתאכזר והוא מרחם - זו דרך עקומה.
ומי קובע מהיכן יוצאת זכות לבו של האדם? זה פנימה יותר, עמוק יותר ברוחו. הלב הוא החיצוני יותר, והרוח היא הפנימית יותר. שהרי כשאני עושה מעשה נכון, מי יכול להרגיש שהייתה בו נטייה דקה שלא לשם שמים? זהו "ותוכן רוחות ה'" - רק הקדוש ברוך הוא יודע מה מתרחש פנימה פנימה ברוח. ייתכן מאוד שאתה מרמה אפילו את עצמך ואומר: לא, אני עושה זאת לשם מצווה; אבל אם תחקור ותעמיק יותר ויותר, תראה שהייתה שם גם נטייה חיצונית - וכבר אין זה זך.
וראו כמה נפלא הדבר: "כל דרך איש ישר בעיניו" - האדם עושה דברים עקומים והם ישרים בעיניו; הוא מרחם על מי שצריך להתאכזר עליו, וזה ישר בעיניו. אומר הקדוש ברוך הוא: אני יודע מה בלבך, ואני יודע שתכונת הלב עקובה, ושעשית את הפעולה מתוך עקמימות לבך. ולעומת זאת "כל דרך איש זך בעיניו" - כאן מדובר באדם בדרגה גבוהה יותר, שכבר עושה את הישר אך לא את הזך; יש סיגים ויש פסולת, והוא עדיין מרגיש בסדר עם עצמו. גם בדרגות גבוהות האדם משוכנע: אני זך, אני רק לשם שמים. ועל זה נאמר "ותוכן רוחות ה'" - ה' יודע גם מה פנימה ברוח, לא רק בלב, ויודע שהייתה כאן נטייה חיצונית ושלא היה זה נטו לשם ה'.
נמצא שהאדם צריך לכוון את כל מעשיו בשני דברים: ראשית, שילך בדרך הישר; ושנית, שהליכתו בדרך הישר תהיה זכה, נטו לשם ה'. ואז באמת, גם "תוכן לבות" וגם "תוכן רוחות" - יודע הקב"ה תוכן לבבו, ויודע שמעשיו ישרים וזכים, חפים מכל נגיעה ומכל כוונה לתועלת אישית.
ומכאן ממשיך הכתוב אל הפסוק הבא: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהֹוָה מִזָּבַח" - שדווקא הדרכים הישרות של צדקה ומשפט הן הנבחרות לה' יותר מן הזבח, כפי שנסביר בעזרת ה'.
לסיכום: "כל דרך איש ישר בעיניו" - טבעו של אדם למדוד את עצמו בעצמו: מי שמעליו מגזים ומי שמתחתיו מזלזל, והוא תמיד בדיוק במקום הנכון. מדידה זו שקרית, ולכן נאמר "קדושים תהיו כי קדוש אני" - המדד הוא הקב"ה ולא השכן, ולימוד המוסר הוא המראה המראה לאדם כמה עוד עליו להתקדם. ומנגד, "ותוכן לבות ה'": כשאדם מכוון את לבו לדרוש האמת וללכת אחרי ה', הקב"ה מכונן את לבו, מתקן את מידותיו ומעורר בו את המצפון להיות מצפן - כשם שלב דוד הכהו על קריעת המעיל. די בהתחלה קטנה מצד האדם, והבא להיטהר מסייעין בידו. ואף שבכל דרך אפשר למצוא מעלה כלשהי, רק היצרן - נותן התורה - יודע את הדרך האמיתית. ולבסוף, אין די בישר: צריך שיהיה גם זך, נקי מכל נגיעה, שהרי ה' תוכן לא רק את הלבבות אלא גם את הרוחות.