פרק כ"א במשלי נפתח באחד הפסוקים היסודיים ביותר בהשקפת היהדות על ההיסטוריה, על השלטון ועל הבחירה החופשית. בשיעור זה נעסוק בפסוק הראשון לבדו, שכן ממנו מסתעפים יסודות גדולים בהבנת הנהגת הבורא בעולם: מה נתון ביד האדם, מה נתון ביד השם, ולמי בעצם כדאי לנו לפנות כשצרה באה לעולם.
פַּלְגֵי־מַיִם לֶב־מֶלֶךְ בְּיַד־יְהֹוָה עַל־כׇּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ׃ (משלי כא, א)
רבנו יונה מסביר: מכיוון שהרבים תלויים במלך, והקדוש ברוך הוא נתן בידו כוח להמית ולהחיות, אילו היה המלך משתמש בכוח הזה בצורה בלתי מוגבלת הוא היה יוצר כאוס בעולם, מצבים נוראים ואיומים של הריגות ומיתות. די להתבונן במלכים בני זמננו כדי להבין כמה דם יכול שליט אחד לשפוך. ובוודאי בתקופות הקדמוניות היה כוחו של מלך כמעט בלתי מוגבל. אוי ואבוי אם הקדוש ברוך הוא לא היה מתערב בזה.
לכן, אומר רבנו יונה, אף שאחד היסודות הבסיסיים והעקרוניים ביותר של היהדות הוא "ובחרת בחיים" - ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע, והבחירה היא שלך - הרי בכל הנוגע לענייני הכלל שלל הקדוש ברוך הוא את הבחירה הזו מן המלך. בבחירתו הפרטית, כאדם פרטי, גם המלך בוחר; אבל בכל מה שנוגע לחייהם של רבים, הקדוש ברוך הוא שומר את ליבו שלא יטה מלעשות את גזירת השם. הקדוש ברוך הוא דואג שהמלך יעשה את מה שהשם רוצה.
ומכאן מסקנה נפלאה: ראוי שתהיה מגמת פני הלבבות ליראה את השם ולא ליראה את המלך. אם המלך אינו אלא פקיד של ריבונו של עולם, וליבו מוטה בידי השם - כשיש לך בעיה, אל תפנה לפקיד. פנה אל המלך האמיתי, אל ריבונו של עולם.
מדברי רבנו יונה משתמע שדווקא למלך אין בחירה חופשית בנוגע לאחרים, ומכלל זה אתה שומע ששאר בני האדם כן יש להם בחירה, ויכולים להזיק לי גם אם לא נגזר עליי. לפי זה, אדם מן השורה - עליך להישמר ממנו ולנסות לרצותו; אבל את המלך אין צורך לרצות, אלא לפנות ישירות לריבונו של עולם.
אלא שנקודה זו אינה מוסכמת. שיטה זו היא שיטת רבים, ובהם אור החיים הקדוש וראשונים נוספים, שבעל בחירה יכול להזיק גם למי שלא נגזר עליו. ראיה לדבר: ראובן אמר "אל תשפכו דם, השליכו אותו אל אחד הבורות" - כל רצונו היה ליטול את יוסף מידי בעלי בחירה, שהם האחים, שבידם להזיק גם בלא גזירה, ולמסור אותו ביד מי שאינו בעל בחירה, ביד נחשים ועקרבים, ושם מה שירצה השם יעשה. וכן שמואל, שנשלח למשוח את דוד ואמר "ושמע שאול והרגני" - אם ריבונו של עולם שולח אותך, ממה אתה חושש? אלא מכאן שיש כוח ביד בעל בחירה להזיק, שזה חלק מן הבחירה החופשית.
לעומת זאת דעת הגאון מווילנה, ומקובלנו מגדולי ישראל לנקוט כמותו למעשה, שאין בעל בחירה יכול להזיק לשום אדם בעולם שלא נגזר עליו. אין מצב שמישהו יזיק לי בלא שנגזר עליי. מכל מקום, בנוגע למלך הדבר מוסכם, שהרי לכל החלטה שלו יש השלכה על עם רב, ולכן "פלגי מים לב מלך ביד השם". רב חיים פרידלנדר, תלמידו של הרב דסלר, האריך בשתי השיטות הללו בספרו, והביא ביניהן אף השוואה וחיבור לומר שאינן סותרות זו את זו.
הגאון מווילנה מסביר תחילה כפשוטו: כשם שהמים נחלקים, ומפלג המים יוצא ערוץ לכאן וערוץ לכאן, כך לב מלך ביד השם, הן לטוב הן לרע, וכל אשר יחפוץ הקדוש ברוך הוא יטה את לב המלך. וזהו גם כיוון דבריו של רבנו יונה.
ומוסיף הגר"א: "לב מלך" נאמר גם על תלמידי חכמים, כמאמרם "מאן מלכי - רבנן". וכאשר האדם רוצה ללכת בדרך השם, הקדוש ברוך הוא יטה את ליבו לטובה כרצונו. מה נדרש ממך? לשאוף ולהתחיל. תשאף, תתחיל - והקדוש ברוך הוא יעזור לך, כמאמרם: בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. לפי זה ניתן לפרש "על כל אשר יחפוץ יטנו" - על כל אשר יחפוץ האיש, יטנו השם. אם יש לך חפץ אמיתי ורצון לעבוד את הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא יטה את ליבך שבאמת זו תהיה משיכתך, ולא תימשך לדברים רעים.
עוד מסביר הגר"א באותו קו: תלמידי חכמים יושבים בבית המדרש, הללו מטמאים והללו מטהרים, הללו מכשירים והללו פוסלים, הללו מתירים והללו אוסרים. כיצד נדע לפסוק? הולכים אחר הרוב, ופעמים שההכרעה באה מן השמיים. וזהו "לב מלך ביד השם" - כשהחכם אומר דעה, אין זו דעה פרטית שלו אלא מאת השם, דברי אלוקים חיים.
לפיכך נואלת השאלה: פלוני אמר כך ופלוני אמר כך, מהי האמת? רבי עקיבא מטהר ורבי טרפון מטמא, מהי האמת? מושגי "אמת או שקר" במובן הזה אינם מכירים את מקומם בלקסיקון של תורתנו הקדושה. שנה הקדוש ברוך הוא תורתו מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא: ארבעים ותשעה היבטים לטהר וארבעים ותשעה לטמא. להלכה אכן צריך להכריע כדעה אחת, ויש לנו כללי פסיקה - הולכים אחר הרוב ועוד כללים. אבל לומר שזה אומר אמת וזה אינו אמת, ודאי אינו נכון. הראיה: בית שמאי ובית הלל. בית הלל אמת, שכן פוסקים כמותם עכשיו; בית שמאי אמת, שכן לעתיד לבוא יפסקו כמותם. השאלה הרלוונטית אינה מי האמת, אלא כמי יש לנהוג. הכל אמת, הכל תורת השם: כשהחכם אומר "טהור", כביכול הקדוש ברוך הוא אומר טהור, וכשחברו אומר "טמא", כביכול הקדוש ברוך הוא אומר טמא.
ולאן יוטה פסק ההלכה? "על כל אשר יחפוץ יטנו" - את מי שהשם יחפוץ, יטה ויקבע ההלכה כמותו. כמו שיצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל, מפני שהיו שפלים וענוותנים ושונים דברי בית שמאי לפני דבריהם. הרי שלשם הטה השם את הפסק.
ויש להסתייג ולציין שהתוספות מתקשים בזה: אם הקדוש ברוך הוא קובע את ההלכה, הרי "לא בשמיים היא", שהתורה ניתנה לארץ וההכרעה אינה בשמיים. ומתרצים התוספות שבאמת בית הלל היו הרוב, וכיוון שהיו הרוב הלכה כמותם, והבת קול רק חיזקה את העניין ולא באה לקבוע הלכה כנגד כללי הפסיקה. אדרבה, מה שאמרה הבת קול תואם את כללי הפסיקה שהולכים אחר הרוב. אמנם היה צד לפסוק כבית שמאי משום שהיו חריפים ומפולפלים, ואף שגם בית הלל עוקרי הרים וטוחנים זה בזה אלא שהיו פחות חריפים - מכל מקום כיוון שהיו הרוב, פסקנו כמותם.
המלבי"ם מדגיש נקודה חשובה: הגם שליבו הפרטי של האדם נתון ברשותו, והבחירה החופשית בידו, לא כן לב המלך, שהרי בו תלוי הכלל, ואם יתנהג שלא כראוי ישחית רבים ועצומים. לכן ליבו הכללי של המלך ביד השם, אבל ליבו הפרטי - אילו עבירות יעשה בינו לבין עצמו - זה בידו.
ומדוע חוזר המלבי"ם ומדגיש זאת? כי אם נאמר שהכל ביד השם, איזו תביעה יש על דוד בפרשת בת שבע? "לב מלך ביד השם", הכל מאיתו יתברך! אלא לא כן: בענייני הכלל אין המלך יכול לעשות דברים המנוגדים לרצון הבורא, אבל בענייני הפרט ודאי שהמלך בוחר בחירה חופשית, ויכול לבחור בחירה שגויה.
המלבי"ם מבאר את המשל: המים היורדים מן ההרים מתאספים לנחל שוטף, והנחל מתפלג לערוצים רבים. אם לא תשתמש בנחל ולא תטה אותו למקומות הזקוקים למים, הוא ישטוף שדות, בתים והרים. מה עושים? בונים סכרים, כורים ערוצים, מטים את המים - וכך משתמשים במים בצורה מושכלת, שתצא מהם תועלת ולא נזק. אבל אם תניח למים לזרום כדרכם, ישטפו הכל. לפני שנים נפרץ סכר בסין ושטף כפרים, ומאות אלפים מתו. זו סכנה גדולה. חלק מטובת הכלל הוא לחלק את המים לנחלים ולערוצים, שיתפשטו למקומות הזקוקים להם למחייתם, ולא להניחם לזרום בשטף.
כך גם לב המלך: ממעשיו נובעת השפעה על הכלל, אם לשבט אם לחסד, אם למלחמה אם לשלום. אם זכו, השם מטה את הערוץ למקום שבו ישפיע טוב; ואם לא זכו, השם נותן לשטף המים הרבים לשטוף כפרים וארצות, כצונאמי המוחק הכל. בין כך ובין כך - הכל ביד השם.
לפיכך טעות לחשוב שהשליט הזה או האחר יצא למלחמה מפני שנכנסה בו רוח שטות. "לב מלך ביד השם". הקדוש ברוך הוא רצה שבבל תשלם את המחיר, כמו שמופיע בנבואות שבבל שממה תהיה, חורבה תהיה, ושהשם ייפרע ממנה, "אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע". לא אנחנו נעשה זאת - אחרים יעשו זאת, ושם מתפוצצת מכונית תופת אחת לשעות ספורות. אמנם על הקצב אפשר אולי להצטער, אך לא על עצם הדבר: ברור לנו שלב מלך ביד השם, והקדוש ברוך הוא מביא על אותן אומות את כל מה שעשו לנו. וכן כל המתרחש בסוריה - גם זה ביד השם.
ושימו לב, שכל האומות שהצרו לנו, ובעיקר במזרח אירופה, רובן נחשלות היום. ספרד, שעוללה לנו את הדבר הנורא והאיום של גירוש יהודי ספרד, לא הצליחה להתרומם מאז. היסטוריונים כותבים שמאז ששילחה מתוכה את העם החכם והנבון, החלה בצלילה ובשקיעה שעד היום לא השתחררה ממנה, עד שהאיחוד האירופי רואה בגירעונותיה ובנזקיה הכלכליים נטל על כלל אירופה. אתה מבין שיש דרך שבה הקדוש ברוך הוא נפרע במשך השנים מן האומות שהצרו לנו ועשו לנו נזקים לאורך ההיסטוריה.
ויש להוסיף: לפעמים המלך עושה מעשה, והקדוש ברוך הוא דואג שהתוצאה תתהפך. פרעה גוזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ומכוח הגזירה הזו עצמה יוצא משה: משליכים אותו ליאור, פרעה מגדלו בביתו, ומשם מתגדל גואל ישראל. לכאורה משמע שהקדוש ברוך הוא "נכנס לתמונה" רק בסוף הסיפור, שפרעה גזר והשם הניחו לעשות כמחשבתו ורק את התוצאה הפך.
אומר המלבי"ם: כשאנו אומרים "פלגי מים לב מלך ביד השם", אין הכוונה שהקדוש ברוך הוא ממתין לשנות את סוף הסיפור בלבד, אלא כבר את תחילת נטיית הלב הוא מטה כרצונו. כשם שמטים פלגי מים מתחילתם, ואין ממתינים עד שהשיטפון שטף הרים ובקעות וכפרים ורק אז כורים ערוצים, אלא כורים את הערוצים מראש כדי שהמים יתחלקו כראוי. כך גם הרצון הראשוני של המלך כבר נתון בידי השם. ואם אתה רואה מלך שמתאכזר אלינו, דע לך שאין זה ממנו, אלא מאת השם יתברך.
דוגמה לדבר מצינו אף במלכי ישראל: "ויסת השם את דוד" למנות את ישראל. חז"ל תמהים: מה פשר הדבר, שדוד מצד עצמו לא היה מונה אותם והשם מסיתו למנותם? ומבארים חז"ל שהיו בידם עוונות נסתרים, והיה צריך להיפרע מהם. וכיצד? השם נותן מחשבה שגויה בליבו של דוד למנות את עם ישראל, דבר שאפילו תינוק שבחדר יודע שאין למנות בו בני אדם. יואב מנסה להניאו, ואין הדבר מועיל כלל - ומדוע? כי "פלגי מים לב מלך ביד השם". ואם תשאל: וכי דוד אשם? אין הוא אשם, אלא הוא המקל שבו נפרע הקדוש ברוך הוא מן העם, ועל ידי המניין בא נגף בעם, והעם שילם על העוונות הנסתרים שבידו.
והיכן הדבר רמוז? דווקא בפרשה העוסקת במניין בני ישראל: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" - לדעת מפקדם ומניינם, "ונתנו איש כופר נפשו להשם בפקוד אותם" - כל אחד נותן מטבע, סופרים מטבעות ולא סופרים ראשים, "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" - שלא ישלוט בהם עין הרע ונגף. וטענת יואב לדוד רמוזה שם: קרא את התיבות "בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה" מן הסוף להתחלה - יהיה י', ולא ו', אותם א', בפקוד ב' - ראשי תיבות "יואב". לומר לך שיואב טען: וכי תפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף? ודוד לא שמע לו, כי כאמור השם הסיתו. פלגי מים לב מלך ביד השם.
מכאן נלמד מוסר גדול: כשיש לנו בעיות, אל נחשוב שאם נסיר את ראשו של זה או נחסל את ההוא ייפתרו הבעיות. חוסל ערפאת, והמצב חמור יותר, משום שאבו מאזן מתעטף בנוצות של יונה בעוד שאנו יודעים שזאב טורף לפנינו. והמבינים אומרים שלאורך כל תקופת הדיונים עם ערפאת, דווקא אבו מאזן היה זה שהביע את העמדות הניציות ביותר והקשיח עמדות ולא נתן לחתום על הסכם. היום יש לנו בעיה קשה עמו בדיוק בגלל נוצות היונה: הוא אינו מדבר בגלוי על ג'יהאד ואינו מניף קלצ'ניקוב, הוא נראה כאיש מדינאי, אבל מה הוא מוכר בפועל? שנאה ורצח, והכל במסווה של מדינאות.
וכן בנסראללה: את קודמו חיסלה מדינת ישראל, והיום מתגעגעים אליו, שכן מי שקם אחריו גרוע שבעתיים - קידם את הארגון ואת החימוש ואת הטילים בכל הפרמטרים, ועשה לנו בעיות פי אלף מקודמו. מה המסקנה? טועה מי שחושב שהבעיה שלנו היא עם המלך. "פלגי מים לב מלך ביד השם" - השם הוא המטה אותו. עם מי אפוא הבעיה שלנו? להסתדר עם ריבונו של עולם. "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי" - אשור אינו אלא שבט אפו של הקדוש ברוך הוא.
על הפסוק "ויהי בימי אחשוורוש" אומר המדרש: "דא עקתא" - זו צרה; "הוא אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש" - "דא רווחא", זו הרווחה. לכאורה מדרש סתום לחלוטין: "ויהי בימי אחשוורוש", אוי ואבוי איזו צרה, ואילו "הוא אחשוורוש המולך", ברוך השם והייתה הרווחה? על פי מה שלמדנו הדברים מאירים: כל עוד אחשוורוש היה אדם אלמוני ולא מלך, אין השם מטה את ליבו, והוא יכול לעשות צרות ונזקים גדולים מאוד - וזאת לפי שיטת אור החיים הקדוש והרד"ק שהזכרנו, שבעל בחירה יכול להזיק גם במה שלא נגזר. זהו "ויהי בימי אחשוורוש - דא עקתא". אבל "הוא אחשוורוש המולך" - משנעשה מלך, הרי ליבו נתון ביד השם, "דא רווחא".
וזהו גם מה שאמרו חז"ל: כל המצר להם לישראל נעשה ראש. ולכאורה תמוה, וכי הוא מקבל פרס על שעשה לנו צרות, שהשם עושה אותו לראש? אלא מבאר אור החיים הקדוש: כל המצר לישראל יכול לעשות לנו צרות גדולות ולאמלל אותנו, שהרי יש לו בחירה חופשית. אבל ברגע שהשם עושה אותו לראש, למלך - אומר ריבונו של עולם: המפתחות אצלי. "פלגי מים לב מלך ביד השם". וממילא, שלשלת הכלב ביד אדוניו. כל עוד הוא גור - גור ממנו, עליך לפחד; אבל משנעשה מלך, השלשלת כבר ביד השם, ושוב אינו יכול להזיק לנו. נמצא שמה שהשם עושה אותו לראש - לטובתנו הוא.
ובזה מתבאר גם הכתוב "עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם". מילא מלכים שמשלו בנו - פורק יש מידם, ששלשלת הכלב ביד אדוניו; אבל עבדים שמשלו בנו, מה הישועה? "פורק אין מידם" - יש להם בחירה חופשית והם יכולים להזיק לנו, אוי ואבוי. טוב לנו אפוא שיהיה מלך, שעל ידי כך תהיה שלשלת הכלב ביד ריבונו של עולם, ולא נסבול יותר ממה שהקדוש ברוך הוא ירצה.
"פלגי מים לב מלך ביד השם" - בכל הנוגע לכלל ישראל ולעולם כולו, אין המלך אלא ערוץ שהקדוש ברוך הוא מטה אותו לכאן או לכאן, כמים היורדים מן ההרים שמכוונים אותם בסכרים ובערוצים. ליבו הפרטי של המלך נתון בבחירתו, אבל ליבו הכללי ביד השם, ולא רק בסוף המעשה אלא כבר בתחילת נטיית הלב. לפי הגר"א נאמר הפסוק גם על תלמידי חכמים: מי שרוצה ללכת בדרך השם - יטה השם את ליבו, ודברי החכמים בבית המדרש הם דברי אלוקים חיים, וההכרעה למי יוטה הפסק אף היא מלמעלה. ומכל זה נובע המוסר הגדול: אל תפנה אל הפקיד אלא אל המלך האמיתי. אין הבעיה שלנו עם שליט זה או אחר, אלא עם היחס בינינו לבין ריבונו של עולם; ומשעה שהקדוש ברוך הוא ממליך את הצר - שלשלת הכלב כבר בידי אדוניו.