פרק כ"א בספר משלי ממשיך לברר מהי הדרך הישרה שיבור לו האדם: מה באמת רצוי לפני הקדוש ברוך הוא, ומה שורש הרע שממנו צומחים כל החטאים. בשיעור זה נעמוד על שלושה פסוקים - מעלת הצדקה והמשפט על הזבח, "ניר רשעים" שהוא הגאווה, ומעלת מחשבותיו המיושבות של החרוץ.
עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח׃
רבנו יונה מבאר שפסוק זה נסמך למקרא שלפניו: כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'. כאשר האדם אינו הולך אחר מה שישר בעיניו בלבד, אלא מכין את ליבו ועושה צדקה ומשפט - הקדוש ברוך הוא יעזור לו שיהיה ליבו זך לעבודתו. "ותוכן לבות ה'" פירושו שהשם יסייע לו לתכנן ולמלא את ליבו תוכן לכבוד שמיים. כלומר: האדם מתחיל ופועל את הפעולה, והקדוש ברוך הוא נעשה לו עזר וסיוע. ומהן הפעולות הנצרכות? "עשה צדקה ומשפט".
לפי רבנו יונה, צדקה היא אהבת הטוב, ומשפט הוא אהבת האמת. בשתי המידות הללו האדם נעשה מרוצה לפני הקדוש ברוך הוא, וכמו שנאמר במיכה: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד" - אלו הן המידות הנרצות והנדרשות: לאהוב את הטוב ולאהוב את האמת והמשפט.
הגר"א מקשר את הפסוק לפסוק מעין זה: "הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים". שמואל אמר זאת לשאול כששב ממלחמת עמלק, ושאלו: "מה קול הצאן הזה באזני?" והשיב: "העם הביאו לזבוח לה'". על כך נענה: שמוע מזבח טוב - הקדוש ברוך הוא מעדיף שתשמע בקולו מאשר שתקריב לו קורבנות. זהו שאומר שלמה: "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" - ללכת בדרכיו ולשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט חשוב בעיני השם יותר מזבחים.
ובפרט כשנתבונן מהו זבח כפי שאנשים תופסים אותו: לקחת בהמה, לשחוט, להניח על גבי המזבח ולרחוץ בניקיון כפיים - וגמרנו, העניין סודר. הדבר דומה לאנשים שיש להם בעיה בבית או בבניין, ומה הם עושים? מביאים רב שישחט תרנגולת ויעשה כפרה. למה כפרה? תתחיל לשמור שבת - זה הרבה יותר טוב. תתחיל להתנהג בדרך ארץ עם אשתך ובין אדם לחברו, תתחיל להתנהג ביושר בדרכי המסחר שלך. מה פשוט יותר מאשר לקחת תרנגול, לזרוק עליו את כל העוונות, לפתור איתו את הבעיות, ולהמשיך לחגוג כמנהגי? זה פתרון קל מאוד - אבל אין זו הדרך. הקדוש ברוך הוא מעדיף שתעשה צדקה ומשפט, ולא שתיקח בהמה, תפיל עליה את עוונותיך ותחשוב שבזה נסתיים הסיפור. שהרי גם בזבח, כפי שנראה בדברי המלבי"ם, נצרכת התשובה.
ועוד ביאור מביא הגר"א: נאמר "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'". במה חפץ השם? בצדקה ומשפט. וכן: "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוהים מעולות" - חסד, שכל ודעת חשובים לפני השם יותר מעולות וזבחים. וזהו שאומר שלמה: "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח".
המלבי"ם מסביר שבזמנם רבים סברו שהבאת הקורבן היא מטרה בפני עצמה, ולכן היו מרבים בזבחים ובקורבנות. הנביאים הוכיחו אותם על כך פעמים רבות, להראות שהקדוש ברוך הוא אינו מעוניין בקורבן מצד עצמו. הקורבן הוא אמצעי - דרך שבה האדם מראה הכנעה לקודשא בריך הוא, ומראה שהוא מוכן להקריב את עצמו. מה שנעשה לזבח, השחיטה וזריקת הדם, זה מה שהאדם עצמו היה ראוי לו בשל חטאו, והנה הקדוש ברוך הוא חמל וריחם עליו, וכעת הוא מביא את הבהמה חלף הקורבן שהיה נצרך להקריב.
יתרה מזו: אין אדם יכול לשבת בביתו ולשלוח קורבן. חילל שבת בשגגה וחייב חטאת - אינו יכול לומר לאשר על הבית או לאחד מנעריו: קח בהמה, עלה לבית המקדש ואמור שזה קורבנו של פלוני שנכשל בחילול שבת. אין דבר כזה, שאין קורבנו של אדם קרב ואין הוא עומד עליו. אי אפשר לשלוח קורבן בדואר; אתה חייב להיות שם. כלומר: אתה צריך לראות מה עושים בקורבן, צריכה להתעורר בך התשובה, צריכה להיות בך חרטה. לא להביא קורבן, לשחוט ולגמור, ולחשוב "טוב, ריבונו של עולם, עשיתי משהו - קח". זה כמו אדם המגיע פעם בשנה לבית הכנסת ביום הכיפורים, קונה פתיחת ההיכל בעשרים אלף דולר, ומרגיש שקיבל קרדיט לשנה נוספת של עבירות: "ריבונו של עולם, סידרתי את העניינים, קיבלת את מה שרצית, עכשיו תעזוב אותי בשקט".
אדוני, התבלבלת - כאן אין כנסייה ואין כומר, שתעשה כרצונך ואחר כך תתוודה והכול נמחק. יש תשובה, ויש דרך שבה אדם מתחרט על מעשיו. כתוב בספרים הקדושים שאם היה הכהן רואה שאין בו בבעל הקורבן חרטה, היה אומר ללויים לפצוח בשיר, והלויים היו שרים שיר נוגה לה' יתברך, עד שהאדם היה מתחיל לבכות, ליבו היה מתעורר לעבודת השם והוא היה עושה תשובה. זה מה שהקדוש ברוך הוא חפץ בו. אבל האנשים לא חיפשו להראות הכנעה, אלא אמרו: מה אתה רוצה, קורבן? הנה הבאתי שניים. הם לא רצו להראות שמוסרים נפשם על קדושת השם, אלא רק לשחוט את הבהמה ולסיים בפעולה טכנית. בא הקדוש ברוך הוא ואומר: שמיעת המצוות, שמיעת דבריי, לעשות צדקה ומשפט.
קו קבוע למלבי"ם בכל התנ"ך: "צדקה" מכוונת לבין אדם למקום, ו"משפט" לבין אדם לחברו. צדקה - צדיק בינו לבין בוראו; משפט - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שם מדובר בדיני ממונות, דינים שבין אדם לחברו. נמצא שהתכלית היא צדקה ומשפט, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, וזה הנבחר מזבח - שהזבח אינו אלא אמצעי.
מכאן, אומר המלבי"ם, פסוקנו הוא הוא הביאור לפסוק הקודם. האדם המרבה בהבאת קורבנות - "ישר בעיניו": הנה עשיתי, מה רצית, קורבן? קיבלת. הקרבתי קורבן שמן, שעות על גבי המזבח עד שנשרף, ויוצא הוא בהרגשה של חשיבות. הוא חושב שעשה את המעשה הישר. אבל באמת אין זה ישר, שהרי כבר ביאר לנו המלבי"ם ש"ישר" פירושו הקו הקצר ביותר בין שתי נקודות - זהו קו ישר, כביטוי ההנדסי המוכר. האדם פועל פעולה מסוימת ונדמה לו שזו הדרך הישרה והקצרה ביותר להגיע לשם יתברך, אך טעות היא בידו: זו דרך ארוכה, זה להגיע לאוזן השמאלית דרך היד הימנית.
ומהי הדרך הישרה, הקצרה? אם הקורבן נועד לעורר בי את קרבת השם, את ההכנעה ואת הרצון לעשות מצוות השם - הרי אם דילגתי על הקורבן והלכתי ישר לעשות את מצוות השם, צדקה ומשפט, הלוא זה טוב ומוצלח הרבה יותר, בלי עיקופים. הקורבן הוא דרך להגיע לרצון השם בעקיפין, ואינך חייב בה: אתה יכול להגיע ישירות על ידי צדקה ומשפט, וזה "נבחר לה' מזבח". נמצא ש"כל דרך איש ישר בעיניו" - הוא חושב שהשם רוצה את הקורבנות, ובאמת זו דרך עקלתון.
ובאמת, אומר המלבי"ם, אין המעשה בעצמו נרצה, אלא הלב והמחשבה והכוונה. לכן כשהאדם הולך ומביא קורבן, אומר לו שלמה: "ותוכן לבות ה'" - השם רואה מה טמון לך בקורבן הזה, איזה רצון להיפטר, איזו תחושה של "זרקתי עליו את עוונותיי וזהו, אני יכול להמשיך כמנהגי". השם בוחן את ליבך ואת כוונתך, ומיד לאחר מכן מגלה מה הוא רוצה: עשה צדקה ומשפט. זו דרך הישר, ואילו דרך הזבח אמנם מובילה לתוצאה, אך היא ארוכה ואינה ישרה.
ונשים לב: אין כאן דיבור על קורבנות חובה שאדם התחייב בהם. מי שחילל שבת אינו יכול לומר "אעשה צדקה ומשפט ואיני צריך חטאת"; בזמן שבית המקדש היה קיים, לא הייתה אפשרות שלא להקריב חטאת. הדיבור כאן הוא על העיקרון, על אותם "אלף עולות יעלה שלמה", על קורבנות שאינם לחיוב. עליהם הוא אומר: אתה חושב שהבאת קורבן וסידרת את העניינים בינך לבין השם - "ותוכן לבות ה'". השם מעדיף שתלך בדרך הישר ותבטא הכנעה; זה טוב לו מן הקורבן שאין בו הכנעה.
רוּם־עֵינַיִם וּרְחַב־לֵב נִר רְשָׁעִים חַטָּאת׃
ראשית הערה דקדוקית: המנחת שי מביא שהתרגום מתרגם "ושרגא דרשיעי לחטאה", ו"שרגא" הוא נר - משמע שגרס "נֵר רשעים חטאת", כפי שמופיע במקצת ספרים. אולם המנחת שי אומר שבספרים המדויקים הוא בחיריק, וכן האבן עזרא כותב "ניר חסר יו"ד", היינו שגרס "ניר". ומביאים בשם ספר השרשים שה"ניר" שכאן הוא כמו "נר" בצירה, וכן תרגומו "שרגא דרשיעי" - כלומר ייתכן מאוד שהתרגום עצמו גרס "ניר" ורק פירשו כנר. נמצא שהגרסה היא "ניר רשעים חטאת".
"רום עיניים" הוא גסות הרוח: אדם המהלך ועיניו מורמות למעלה, מרים את האף. היום קוראים לזה "רום אף", ובזמנם הביטוי היה "רום עיניים". "ורחב לב" - מי היה בעל נפש רחבה? בלעם הרשע ותלמידיו. "נפש רחבה" מבטאת שאין נפשו שבעה מן התאוות, רוצה עוד ועוד. וכן כאן, אומר רש"י: חפץ למלא תאוות ליבו. ומהו "ניר רשעים חטאת"? זה החריש והניר של הרשעים. והחריש בא לבטא מה האדם חושב כל הזמן, ליבו חורש - "לב חורש מחשבות און", מה שהוא "חורש" במוחו, טוחן את הדברים. אם כן: רום עיניים - גבהות הלב, ורחב לב - התאוות, וזה החריש התמידי של הרשעים, וזה החטא התמידי שלהם.
רבנו יונה מסביר: הגאווה היא הניר של הרשעים. ניר הוא החרישה שחורשים לפני הזריעה - וכשאתה חורש, עוד מעט יזרעו ועוד מעט יצמח משהו. ומה מצמיח את כל פעולות הרשעים, מה הניר שמתוכו יגדלו אצלם קוצים וברקנים? זו הגאווה. הגאווה היא ניר הרשעים, וממנה יפרו וירבו עוונותיהם כתבואה הפרה ורבה בעקבות הניר. כלומר, היסוד והתשתית לכל חטאיהם היא הגאווה.
ובאמת יש כמה דעות בקדמונים מהי המידה היסודית שממנה מושתתות כל המידות - יש מונים מידה אחת ויש מונים כמה - אך ודאי שאחת המרכזיות שבהן היא הגאווה. כמעט כל פעולה של האדם נובעת ממקום כלשהו של האגו, של הרצון להתבלט, של הגאות שהוא מרגיש בעצמו. ואפשר לומר שאפילו בתחילת לימודו של אדם, הדרך לעודדו היא בזה: בתחילה נותנים לו ממתקים וסוכריות, ובשלב הבא, כדברי הרמב"ם, אומרים לו "למד כדי שתהיה חכם ויקראוך רבי" - על ידי הלימוד וההשקעה יהיה לך פרסום ושם, ולאט לאט יגיע גם לשם שמיים. אתה רואה שהכוח הדוחף את רבות מפעולות האדם הוא כוח הגאווה. וכן אצל הרשעים: מה דוחף אותם לכל מעשי הרשע? מידת הגאווה. זה הניר, החרישה שלהם, וזו ה"חטאת" - מה שמביא אותם לכל חטא.
ועכשיו מסביר רבנו יונה כיצד. תחילה, בגאוותם וגאונם ירדפו עניי ארץ: הוא מרגיש עצמו מעל כולם, מרגיש מנהל, מרגיש מנכ"ל העולם, ולכן רודף את הענווים ואת האנשים הפשוטים - "בגאוות רשע ידלק עני", הוא דולק אחרי העני, מענה ומייסר אותו. שנית, יכניעו תחתיהם את הטובים מהם, שהרי הוא בעיניו משהו וכולם נראים לו פחותים, אף שבאמת הם טובים ממנו. שלישית, יתנו חיתיתם בארץ חיים: מפני שהוא מרגיש שהוא משהו, הוא תמיד מאיים ונותן להבין שאוי ואבוי אם לא יעשו כרצונו. ואוי ואבוי לו על כך, שהרי הנותנים חיתיתם בארץ חיים יורדים לגיהנום ונידונים שם לדורות, וכמה הדבר נורא. אפשר להיות שר אוצר ולהחליט שחונקים את כולם, כי "אני על השיבר" - הוא חי טוב, ומרגיש שהעניים ילכו לעבוד; והלוא מדברים על עובדים, וקו העוני מדבר כששני בני הזוג עובדים. "אין מה לעשות, אתה מדינה בגירעון" - אבל המציאות אינה מוכיחה כך; "אני פה המנהל, אל תבלבל אותי עם עובדות". ועוד: ידברו לשון הרע, וישכחו את השם יתברך - שגם זה נובע מגאווה, "ורם לבבך ושכחת": כשיש רום לב, ממילא שוכחים את הבורא.
ומוסיף רבנו יונה: מלבד כל מה שהראינו, שרום עיניים ורחב לב הם ניר המצמיח חטאת וסיבה לעבירות עצומות - דע לך שהגאווה עצמה היא חטאת. גם אם יאמר אדם "אצלי הגאווה אינה מביאה שום חטא", עצם הגאווה היא חטא ודבר הנתעב לפני השם, "תועבת ה' כל גבה לב".
אומר רבנו יונה: מצינו שגם הכנת הלב לתשובה נמשלה לניר, שנאמר "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים". מה פירוש הדבר? אדם עבר עבירות, ואחר כך אמר: לא חשוב, נעשה גם מצוות. אוי ואבוי - על הקוצים אתה זורע? מה הועלת בזה? נירו לכם ניר: עקור תחילה את הקוצים, הוצא אותם, חרוש, ואז זרע. התחל על דף חלק, בשולחן נקי, ואל תתחיל מלוכלך. יש אדם שאומר שחזר בתשובה, ומהי תשובתו? ממשיך בעבירותיו כרגיל, אבל התחיל לקיים גם מצוות: מניח כל יום תפילין. ומה חוץ מזה? חי כגוי, "אבל אני כל יום מניח תפילין". השם ירחם. נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים.
נמצא שהניר נקרא חריש, ואתה הוא שתחליט למה ישמש. אם רום עיניים ורחב לב - הרי "ניר רשעים חטאת", חריש כדי לזרוע בו עוונות, שהגאווה היא החריש לצורך עבירות. ואילו אצל האדם הישר וההגון, אדרבה, "נירו לכם ניר" - הוא עושה חריש כדי לא לזרוע אל קוצים אלא כדי לזרוע מצוות ומעשים טובים. אתה תחליט מה לזרוע בניר שלך ולאיזו מטרה יהיה: אתה יכול לעשות בו תשובה, ואתה יכול לזרוע בו עבירות ועוונות.
הגר"א מבאר את הפסוק על פי שלושת הדברים שבהם נבדלים תלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום מתלמידיו של בלעם הרשע: עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה, שהן ממידותיהם וטבעיהם של תלמידי בלעם. ואגב, מדוע מדברים על התלמידים ולא על בלעם עצמו? התשובה היא שלפעמים בבלעם עצמו הדבר אינו ניכר; צריך להמתין ולראות מה קורה עם תלמידיו, ואז תראה מהי דרכו ומהי שיטתו. הוא עצמו נראה לכאורה שומר מצוות כרגיל, אבל לך וראה את תלמידיו - ואז תבין במי מדובר.
שלושת הדברים הללו מבטאים קנאה, תאווה וכבוד. "רום עיניים" - זו רוח גבוהה, הכבוד. "רחב לב" - זו נפש רחבה, התאווה. "ניר רשעים" - זו עין רעה, שהרשע חורש כל הזמן בעינו הרעה על זולתו ומסתכל עליו תמיד בצורה שלילית; זה החריש, מחשבות האוון שהוא חורש בליבו. ו"חטאת" - זו הקנאה. וכיצד קשורה חטאת לקנאה? שהרי "חטאת" עניינה חיסרון, כמו "והייתי אני ובני שלמה חטאים" - חסרים את המלוכה, החטיא את המטרה והחסיר אותה. והקנאה מוציאה את האדם מן העולם ומחסירה אותו מן העולם. נמצא: רום עיניים - רוח גבוהה, רחב לב - נפש רחבה, ניר רשעים - עין רעה, וכולם "חטאת", שהקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם ומחסירים אותו ממנו.
המלבי"ם מסביר שהעיניים מציינות תמיד את ההשגה - מה שהאדם משיג ורואה, צופה בעולמות העליונים. "רום עיניים" היינו שהאדם מתגאה בהשגתו: נדמה לו שהשיג הכול בשכלו העיוני, שהוא יודע ומבין הכול, ואפילו דברים שהם למעלה משכל האדם הוא משיג ועומד על אמיתתם; גם דברים על-טבעיים, מטאפיזיקה, גם מה שמעל הטבע - שהרי יש לו שכל. מתוך כך הוא מגיע לכפירה באלוקות, שהרי יש לו השגות גם על בורא עולם, ומעט מציק לו שבורא עולם לא לקח אותו כיועץ, שכן היו לו כמה עצות איך העולם יכול היה להיות מתוקן ומוצלח יותר. ובשלב מסוים הוא אף עשוי להחליט שהוא מפטר את בורא עולם, שהרי באמת יש כמה דברים "לא הגיוניים". ומאין הכול? מרום עיניים: האדם חושב שהשיג, חושב שהוא מבין, ונעשה כבר יועץ בעל דעות והשגות.
"ורחב לב" - הלב מבטא את התאוות, כמו "תאוות ליבו נתת לו". רחב לב הוא בעל תאוות אינסופיות, המתאווה תמיד עוד ועוד. נמצאו לנו כאן שני דברים: מצד אחד מי שמתגאה בשכלו, בעיונו ובכוח הבנתו, ומצד שני מי שתאוותיו אינסופיות.
ומהו הניר? אומר המלבי"ם: חרישת השדה להסרת כל המעכבים בזריעה, שעל ידה אפשר לנטוע את הזרע באדמה, לעקור את הקוצים ולגרום שתצמח הזריעה כראוי. הרשעים זורעים את החטא על ליבם - אבל ייתכן מאוד שהזרע לא יגדל; לא כל מה שזורעים גדל בהכרח. ייתכן שהרעה שזרע לא תתפתח, מפני שהשכל העיוני או השכל המעשי ימנעו אותה. השכל העיוני: אף שעשה מעשה רשע, התבונן בדבר והבין שאין זו הדרך הנכונה. השכל המעשי: אף שעשה מעשה רשע או שואף אליו, השכל אומר לו שאין זה משתלם, שיקבל נזק, שתצא לו מזה צרה - חשבת שגנבת ויהיה לך רווח, ובסוף תשב בכלא ותשלם מחיר יקר. אם כן ייתכן שאחד משני השכלים יבלום אותו בסוף מלעשות את מה שליבו חורש: הוא הכין את מקום הזריעה ואף זרע, אך הדבר לא יתפתח.
אבל "רום עיניים ורחב לב" מסירים את שני הבלמים. בעל רום העיניים סבור שהוא מבין טוב מכולם, ובגבהות עיניו נדמה לו שהגיע לשכל העיוני ברמה הגבוהה ביותר, עד שהגיע מתוך כך אף לאפיקורסות - ולכן השכל העיוני אינו מונע אותו, אדרבה, הוא עוד אומר לו שהוא מבין טוב מכולם, ומי יאמר לו שמשהו אינו טוב. ובעל רחב הלב - כשתאמר לו שהתוצאות שליליות, תאוותיו כה גדולות עד שהוא עיוור לתוצאות. לכן הניר של הרשעים מצמיח חטאת, ולא בולמים אותו לא השכל העיוני ולא השכל המעשי, שכן לאדם הזה אין את הבלמים הנצרכים כדי שאותה חטאת לא תתפתח ולא תצמח.
מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר׃
רש"י מפרש: "מחשבות חרוץ" - אדם ישר המתהלך באמת ובמשפט חרוץ, כלומר משפט נחרץ ומוחלט. "אך למותר" - לשון ייתור, כמו "יותרת הכבד", שיהיה לו רווח והצלחה ותוספת לממונו. ולא כמו שאנשים חושבים שכל ההולכים ישר מגיעים ללשכת הסעד; אדרבה, התנהג ביושר ותראה שתרוויח. ולעומתו "וכל אץ" - מי שאץ ודוחק את השעה, "אך למחסור", לא יצא לו מזה אלא הפסד.
שלושת הפסוקים מציירים קו אחד: הקדוש ברוך הוא אינו מחפש מעשים טכניים אלא לב. "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" - הקורבן אמצעי לעורר הכנעה ותשובה, ואילו הדרך הישרה והקצרה היא ללכת ישירות אל רצון השם: צדקה בין אדם למקום ומשפט בין אדם לחברו, ו"תוכן לבות ה'" בוחן את הכוונה. "רום עיניים ורחב לב" הם הניר, החרישה שממנה צומחים כל חטאי הרשעים: הגאווה מסירה את בלם השכל העיוני והתאווה מסירה את בלם השכל המעשי, ולעומתם "נירו לכם ניר" - שיעקור אדם את קוציו ויזרע מצוות על שדה נקי. ולבסוף, "מחשבות חרוץ אך למותר": ההולך באמת ובמשפט מרוויח, והאץ ודוחק את השעה אינו מגיע אלא למחסור.