פתיחה
פרק ד' במשלי הוא פרק של מסירת דרך: שלמה המלך מעמיד זה מול זה את שני הנתיבים - אורח הצדיקים ודרך הרשעים - ומלמד כיצד לברוח מן האחד ולהיאחז בשני. בחלק זה של הפרק אנו נמצאים באמצע האזהרה מדרכם של הרעים, ומשם ממשיך הכתוב אל עבודת הפנימיות: שמירת הלב, שמירת העיניים ושמירת דרכי המידות. נלך על סדר הפסוקים לפי ביאור המלבי"ם.
פרעהו - קלקל את הדרך ואל תעבור בה
פְּרָעֵהוּ אַל־תַּעֲבָר־בּוֹ שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבֹר׃
אומר הכתוב: תדע לך, הדרך הזאת, דרך הרעים, לא רק שאין לך ללכת בה כדי להגיע אל האושר, אלא אתה צריך לקלקל אותה. "פרעהו" - דהיינו דע מה שתשיב לאפיקורוס. הוכח שהדרך הזאת משובשת, התמודד כנגד טענותיהם של האפיקורסים. ואם אין בידך לעשות זאת, אם אין לך אפשרות לבטל את הדרך הזאת - על כל פנים "אל תעבור בו". אל תאמר: אם כך, לפחות אלמד אותו. לא. "שטה מעליו ועבור" - סטה מן הדרך הזאת ועבור אל דרך התורה והאמונה. ואל תחשוב שדרכך אל האמונה תעבור דרך הפילוסופיה והחקירה; אלא "שטה מעליו" - סטה לגמרי מדרך זו, ועבור אל דרך התורה.
אידיאולוגיה לחטוא
כִּי לֹא יִשְׁנוּ אִם־לֹא יָרֵעוּ וְנִגְזְלָה שְׁנָתָם אִם־לֹא יַכְשִׁילוּ׃
"אם לא ירעו" - אם אין הם עושים רעה בעצמם לבני אדם, אין הם ישנים. כלומר, אדם כזה אינו ישן טוב אם לא עשה רעה למישהו באותו יום. "ונגזלה שנתם אם לא יכשילו" - ואם הרעו אך לא הכשילו את זולתם, אמנם לישון הוא ישן, שהרי הרע למישהו, אבל מרגיש כאילו נגזלה שנתו. הוא חושב: הייתי יכול לישון עוד יותר טוב אילו גם הכשלתי אחרים.
לפעמים די לאדם במה שהוא עשה רע בעצמו: אכל חזיר, די לו בזה. אבל כשאדם הוא רשע גדול, אין די לו בכך; הוא צריך גם לפתוח בַּסְטָה ולחלק חזיר לאנשים. לישון הוא ישן, שהרי היום הוא כבר עשה רע - אבל "נגזלה שנתם", כי לא הצליח להכשיל גם אחרים בדרך רשעות.
כאן מראה לנו הכתוב את עניינם של "הרעים", שהם המינים והאפיקורסים: שיש להם אידיאולוגיה לחטוא. וזה שונה מן האדם הרשע, שאין לו שום עניין שאתה תיכשל; מדוע הוא רשע? מפני תאוות ליבו. אני זוכר שלפני עשרים שנה עמד נוער מרצ ברחובות ירושלים והקים מקומות שחילקו כריכים של דבר אחר. אדם רשע סטנדרטי אינו עושה דבר כזה; לשם כך צריך להיות "אדם רע" - אדם שבאידיאולוגיה שלו כופר במציאות השם, אפיקורוס. על זה נאמר "נגזלה שנתם אם לא יכשילו": אם לא הכשיל מישהו, אין הוא ישן טוב.
לחם רשע ויין חמסים
כִּי לָחֲמוּ לֶחֶם רֶשַׁע וְיֵין חֲמָסִים יִשְׁתּוּ׃
עכשיו הכתוב חוזר לדבר על הרשעים, ומבאר מדוע אמר "ואל תאשר בדרך רעים" - אל תבוא בדרכם. מדוע? "כי לחמו לחם רשע" - הלחם שהם אוכלים הושג על ידי רשע: גניבה, גזלה וכל מיני ענייני רשע. וגם היין שהם שותים הושג בחמס. כלומר אין להם מאומה משלהם, אלא את הכל הם עושים ברשעות ובחמס.
אורח צדיקים כאור נוגה
וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד־נְכוֹן הַיּוֹם׃
הסברנו כבר ש"אורח" הוא הדרך הפרטית, הקטנה והמסתעפת - הנתיב שבין הערים לכפרים; ואילו "דרך" היא הדרך הרחבה, המובילה מעיר לעיר. אומר לך הכתוב: אף שנדמה לך שהצדיקים אינם הולכים בדרך רחבה - שהרי אתה רואה שלהיות צדיק מצריך עבודה רבה ומאמץ גדול, ותחילת הדרך מלאה קוצים - אף על פי כן דע לך שסופו מישור.
האורח הצר הזה נדמה בתחילתו ל"אור נוגה". ומהו אור נוגה? זה האור שמתחיל לעלות בעלות השחר. כשאתה מסתכל בעלות השחר, אתה רואה שמתחילה להיראות הילה מועטת מאוד בצד מזרח, הילה של תחילת אור. ומה טיבה של הילה זו - האם זו השמש? לא, השמש עוד רחוקה מעבר לאופק. אלא שיש אדים באוויר, והשמש מכה באדים הללו, וההכאה הזאת יוצרת כעין הילה, והיא הנגלית לעינינו. זה נקרא אור נוגה.
בתחילה, אורח הצדיקים נדמה כאור נוגה - אורה של איילת השחר שרק מתחיל, מעט נוגה אור הנראה מעל הארץ. אבל דע לך, אחר כך "הולך ואור עד נכון היום": לאחר מכן זה נהיה אור עצמי, לא אור נוגה אלא ממש אור השמש, הולך ומתרבה עד שהיום עומד על מכונו בצהריים. כך הוא גם אורה של הנפש: בתחילה מכוסה בעבים, השמש מסתתרת, אבל מתוך האורח הצר תגיע בסוף אל דרך ישרה.
וזה נוגע גם לענייני הניסיונות. הרבה פעמים כשאדם הדוק בעבירה, כשהוא נמצא בתוך מציאות של דבר חטא, קשה לו מאוד להיאבק ולהשתחרר מאותם הרגלים - הרגל נעשה טבע. כשיש לאדם הרגל לדבר רע, זה כבר הופך להיות טבע אצלו, וקשה לו מאוד לשנות את טבעו. וזה מה שהכתוב אומר: בתחילה זה "אורח", נתיב צר, קשה, התמודדות; ולא רק זה, אלא גם "אור נוגה", אור מעט. אבל תדע לך, אם תתאמץ ותתגבר תזכה ל"הולך ואור עד נכון היום" - זה יהפוך מבחינת אורח לבחינת דרך, עד שתהיה שם ממש אורה, ותצא מן החושך אל האור.
וכך בכל עניין שיש לאדם בו הרגל רע. אדם שרגיל לעשן, כשהוא רוצה להפסיק זו התמודדות מאוד קשה; אבל אחרי חצי שנה שאינו מעשן הוא אומר: הסיגריה כבר לא מדברת אליי. אולי אם אראה מישהו מעשן לידי - אולי; אבל מעצמי כבר אינני חושב על כך, כבר השתחררתי מזה. וכך בכל עניין ועניין: בתחילה זה אורח צר והאור מועט, אבל אם תלך בדרך הזאת תזכה ל"הולך ואור עד נכון היום", ואז יהיה לך קל להתגבר על יצריך.
דרך רשעים כאפלה
דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ׃
אף שנראה לך שהרשעים הולכים ב"דרך" רחבה - הרי הצדיק נדמה כהולך ב"אורח": הוא סובל, קשה לו, הוא מתמודד; ואילו הרשע, לכאורה, חי טוב ועושה מה שבא לו - דע לך ש"דרך רשעים כאפלה". ואפלה היא יותר מחושך; אפלה היא דרגה גבוהה יותר של חושך. והם "לא ידעו במה יכשלו".
אצל הצדיקים, גם האורח שלהם - דהיינו העניינים הפרטיים הקטנים - יש בו אור. ואצל הרשעים, גם הדרך הרחבה שלהם מלאה אופל; וכל שכן אם תרד לפרטי מעשיהם, שתראה בכל מעשה ומעשה תככים ונוכלות ורמאות ושקר. אבל גם המעשים הגדולים שלהם די בהם כדי לראות כמה הם הולכים באפלה וכמה דרכם מעוותת.
ובצדיק ההיפך: גם באורח, גם בדרך הקטנה שלו, יש אור. וזהו מבחן הצדיק שדיברנו עליו - המבחן בקטנות. אומרים לאדם: יש כאן מבצע גדול של חסד - ואנשים אוהבים מבצעים. אבל אם יאמרו לו: יש כאן חסד קטן ופרטי, משהו בינך ובין החבר שיושב לידך על הספסל - יאמר: עזוב, יש עוד הרבה מצוות, לא חייבים דווקא את החסד הזה. ובזה נמדד האדם: בחסד הקטן, הפרטי, ולא בחסד עם הצלצולים והרעש והרושם. לכן "אורח צדיקים כאור נוגה" - גם אם תבדוק אותם בפרטים הקטנים, גם האורח הוא אור; ולעומת זאת אצל הרשע גם הדרך הראשית כולה אפלה, ועל אחת כמה וכמה האורח הפרטי והקטן.
לדברי הקשיבה, לאמרי הט אזנך
בְּנִי לִדְבָרַי הַקְשִׁיבָה לַאֲמָרַי הַט־אָזְנֶךָ׃
"דברים" הם הדיבור שאדם מדבר באריכות. אדם שמוסר את דבריו בהטעמה ונותן את ההסברים הראויים - זה נקרא דיבור. ו"אמרים" הם הלשון שבה האדם מלביש את דבריו. אומר לו: "לדברי הקשיבה" - הקשב לדברים הארוכים; אבל גם למה שאני מוציא מפי, לאופן שבו ניסחתי זאת בלשוני - "לאמרי הט אזנך", גם לזה הטה אוזנך ושמע.
גם בשפה העברית המקובלת אנו מחלקים בין דיבור לאמירה. יש ביטוי משובש, רחובי, אבל הוא ממחיש: "יש לי דיבור איתך" - כלומר שיחה ארוכה. "דיברתי איתו" אין פירושו שזרקתי לו מילה והלכתי, אלא הארכתי עימו בדברים והסברתי לו. לעומת זאת "אמרתי לו" - זרקתי והלכתי: אמרתי לו שלא יחנה כאן, וזהו. "אמרתי לו לא" - אבל לא נאמר "דיברתי לו לא", שהרי דיבור הוא שיחה ארוכה.
וזה מה שהוא בא ואומר: "בני לדברי הקשיבה" - כשאני מטעים את הדברים ומבאר אותם, כאן נדרשת הקשבה. "ולאמרי" - זו האמירה, הלשון עצמה, איך שהוציא את הדברים; גם בזה אתה צריך לדקדק. ונמשל הדבר: הלשון שבה נאמרה תורה שבכתב נקראת "אמרים" - אמירה קצרה שצריך לדקדק בה מאוד. כשהתורה אומרת מילה זו, למה אמרה כך ולא אחרת? איזה לימוד אנו לומדים מן הריבוי? מה לומדים מן הו' שהתורה הוסיפה ומן ה"את" שכתבה? אלו אמרים קצרים שיש לדקדק בהם. וההלכות שנמסרו באריכות בתורה שבעל פה - גם להן אתה צריך להקשיב. וכנגד שני הדברים נאמר: "לדברי הקשיבה, לאמרי הט אזנך".
שמרם בתוך לבבך - להכניס את התורה להיגיון
אַל־יַלִּיזוּ מֵעֵינֶיךָ שָׁמְרֵם בְּתוֹךְ לְבָבֶךָ׃
"אל יליזו מעיניך" - מלשון נלוז, סוטה מדרך הישר; שלא יסטו מנגד עיניך אלא יהיו תמיד נוכח עיניך. "שמרם בתוך לבבך" - הכוונה שתחשוב תמיד על פי דרכי החוכמה בהיגיון ליבך. לפעמים אומרים לאדם: עשה כך. מדוע? זהו, כך אמרה חוכמתו יתברך. דברים כאלה אינם תמיד שמורים אצלי כהוגן. ומתי הם שמורים כהוגן? כשאני מקרב אותם אל הדעת, מסביר ומבאר אותם - ואז קל לי בהרבה לקיים אותם.
וככלל, שימו לב מה אנחנו זוכרים יותר: דברים הקרובים אל השכל ואל ההיגיון. אם יאמרו לי עשר הלכות, חמש מהן יסבירו לי כך שאבין אותן גם בהיגיון, וחמש יימסרו לי כאקסיומות - הסיכוי שאזכור את החמש הראשונות גדול בהרבה. כי כשישאלו אותי שאלה הנוגעת לחמש הראשונות אומר: רגע, ההיגיון אומר כך, אה כן - ומיד אשיב את ההלכה. אבל בחמש האחרות, שבהן לא הוסבר לי ההיגיון, אין לי במה להיתלות: לעשות כך או כך? א' או ב'? אין היגיון המכריע לכאן או לכאן. כשדבר אינו קרוב אל ההיגיון, אנו זוכרים אותו פחות.
והדוגמה הפשוטה ביותר: אם אלמד אותך עכשיו משהו, יש סיכוי שתזכור ממנו נגיד עשרים אחוז; אבל אם אתן לך רצף מספרים, יש סיכוי של אחוז אחד שתזכור. מדוע? כי ברצף מספרים אין היגיון. 7, 13, 24, 12, 15, 12, 14, 32 - האם תוכל לזכור זאת בעוד חצי שעה? אין לזה שום היגיון. דברים שאינם הגיוניים קשה לנו לזכור. אבל אם הכנסנו את הדברים להיגיון, כשתשאל אותי אומר: רגע, ההיגיון אומר כך - ומיד אדע לענות. אנו זוכרים יותר את מה שקרוב לליבנו ולהיגיון שלנו. וזה "שמרם בתוך לבבך": הרגל את עצמך לחשוב על פי דרכי החוכמה, ואז ההיגיון הזה יהפוך להיות ההיגיון של לבבך, וממילא כך תשמור אותם וכך תזכור אותם.
חיים הם למוצאיהם
כִּי־חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל־בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא׃
מהו "למוצאיהם", וכי מצא אותם? אלא כבר הסברנו שהחוכמה אינה מסוג הדברים שהאדם יכול לקבל מאדם אחר או להסיק מעצמו; הוא חייב לקבלם מן ההשגחה העליונה, מבורא עולם. שהרי חוכמה עניינה דרכי ההנהגה בדברים שיש בהם טוב ורע: רחמנות מול אכזריות, טוב לב מול רוע לב, נתינה מול קמצנות וכן הלאה. בכל העניינים הללו אין האדם יכול להבין מעצמו, ואנחנו רואים שכאשר אנשים מנסים לקבוע מעצמם מתי להתאכזר ומתי לרחם - יש בזה אינסוף דעות. את זה אתה צריך לקבל מאת השם. ולכן כשאתה מקבל זאת מאת השם, זו בגדר מציאה - "מוצאיהם": אם תמצא, פירושו שנתנו לך זאת משמיים. והדרך שלנו לקבל היא התורה הקדושה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא על ידי נביאיו, וכך אנו יודעים את רצונו יתברך.
ואם תשיג את זה - תשיג חיים. והחיים הללו הם חיי הנפש. שהרי אדם שחי לא נכון, שחי בקמצנות ובכעס וברגזנות ובאכזריות, כל זה עושה לו חיים לא טובים; חיי נפשו הם חיים רעים. ומעבר לכך, זה משפיע גם על הגוף, כמו שדיברנו כמה פעמים בארוכה. "חיים הם למוצאיהם" - מי שמצא חוכמה מצא חיים.
ולכל בשרו מרפא - תרופה שאינה מזיקה
"ולכל בשרו מרפא" - תדע לך שזה גם חיי הגוף. מהו "מרפא"? גם מי שחייו השתבשו, והוא כמו חולה, יש בכוח התורה לרפא אותו. וזו אינה כרפואת התרופות והסמים, שתרופה שאתה לוקח לאיבר אחד עלולה להזיק לאיבר אחר. לדוגמה: אדם הסובל מפטרת, אומרים לו לבלוע כדורים; ואחר כך, בעוד חודשיים, עשה בדיקה לכבד. מדוע? כי כדורים נגד פטריות פוגעים בכבד. מה עדיף, פטריות או כבד? כל אחד ואיך שהוא אוהב לאכול את זה. על כל פנים, תבין שיש כאן דבר אחד המנוגד לשני, ובעודך מועיל כאן אתה מזיק שם. אבל בתורה אין זה כך: הרפואה מועילה לכלל האיברים, "רפאות תהי לשריך ושיקוי לעצמותיך" - היא רפואה לכל. זה "ולכל בשרו מרפא": תרופה המרפאת את הכל, ואינה מרפאת דבר אחד ומקלקלת דבר אחר.
וכאן נוגע הכתוב במה שהזכרתי: מי שהולך בדרכי החוכמה, לא רק שנפשו בריאה אלא גם גופו בריא. שהרי אדם החי ברגזנות ובכעס הורג את עצמו; הוא מזיק לעצמו וסובל ממחלות - מלחץ דם, מאולקוס, מבעיות לב - וכל זה מחמת הלחץ התמידי, חוסר השלווה הפנימית, הרגזנות והכעס. ולכן לא רק שתקבל חיים לנפשך, אלא "לכל בשרו מרפא": מי שחי על פי התורה, גם בשרו יהיה בריא וגם מבחינה גשמית יאריך ימים. ראה גדולי ישראל שזכו לאריכות ימים מופלאה: הרב אלישיב למעלה מגיל מאה, עבר את ה-101; הרב עובדיה יוסף בשנות התשעים; הרב שטיינמן בשנות התשעים - אנשים גדולים, ואתה רואה אצלם אריכות ימים. ולא שיאמרו לך שאכל דברים אורגניים, כמו שאנשים מחפשים כל מיני סגולות לבריאות. איני אומר שאין בכך ממש, אדם צריך לשמור על בריאות גופו; אבל יותר מזה עליו לשמור על בריאות נפשו. שמירת בריאות הנפש היא חיים - חיים בעולם הזה וחיים בעולם הבא.
מכל משמר נצור לבך
מִכָּל־מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי־מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים׃
אומר המלבי"ם שפסוק זה יתבאר על פי מה שביאר בפסוק "הטיבה השם לטובים ולישרים בלבותם, והמטים עקלקלותם יוליכם השם את פועלי האוון". שם ביאר שהעיקר הנדרש מן האדם הוא שיהיה ישר בליבו ובמצפונו. "מצפון" הוא מלשון צפון - מה שנמצא בלב פנימה. עיקר מה שנדרש מן האדם הוא שהצפון בליבו יהיה נקי; ואף שלפעמים במעשים החיצוניים נדמה שהוא עושה דברים שאינם הגונים לגמרי, החשוב יותר הוא שבפנימיות יהיו הדברים ראויים והגונים, שליבו ומצפונו יהיו נקיים.
וזהו גדרו של דבר מעוקל: "מעוקל" היינו "המטים עקלקלותם" - שבלב הדבר טהור ונקי והוא לשם שמיים, אבל מבחוץ הוא נראה לא טוב, לא ישר ולא הגון. וזהו "הטיבה השם לטובים ולישרים בלבותם": שבסופו של דבר, אף שיש כאן כלפי חוץ משהו שאינו הגון, אם בליבותם הם ישרים - זה העיקר. רחמנא ליבא בעי. וכן "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה": כלפי חוץ זה עשה מצווה וזה עשה עבירה, אבל בפנימיות - מי שעשה את העבירה לשמה גדול יותר, כי העיקר הוא שהשם דורש את הלב.
וזה "מכל משמר נצור לבך": את הלב אתה צריך לשמור ולהיזהר בו, שהוא העיקר - שיהיה הלב משומר מרע, שכל מעשה שאתה עושה לא ינבע מרוע לב אלא יהיה מעשה שהטוב שבלב מדבר בו. ומדוע? "כי ממנו תוצאות חיים" - תוצאות החיים באות מן הלב. העיקר הוא מה תהיה דעתך בפנים, והגוף נחשב טפל אליו. ואם הוא ישר במצפונו, בזה אנו אומרים שהגיע אל המעלה הגבוהה; ולכן "ממנו תוצאות חיים" - שמור אותו כהוגן.
אבל גם "מה יאמרו" - הסר ממך עקשות פה
ואם תשאל: האם משמעות הדבר שאני יכול לעשות דברים ולומר "העיקר שליבי טהור ונקי", אף שכלפי חוץ זה נראה לא טוב? על כך בא הפסוק הבא.
הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ׃
עם כל זה, אל תזנח את העניין של "מה יאמרו" ושל אופן היראות הדברים. לכן "הסר ממך עקשות פה" - היזהר שלא יעקשו אנשים בפיהם ויאמרו שמעשיך עקושים. "עקוש" היינו מעוקל, מעוקם. אתה עלול לגרום חילול השם גם כשכוונתך רצויה, ולכן "הסר ממך עקשות פה".
ומוסיף המלבי"ם: השפתיים חיצוניות לעומת הפה שהוא פנימי, והדיבור שבפה עיקרי יותר מן הדיבור שבשפתיים. והכתוב מזהיר: היזהר שלא תעשה מעשה שיגרום שיחשדו בך, עד שפיהם של בני אדם יעקש את מעשיך ויאמר שהם עקומים - שעברת על ההלכה, על הדין, על דרך היושר וההגינות. ולא רק זה, אלא "ולזות שפתיים הרחק ממך": אפילו שלא יעמוד אדם ויאמר עליך דברים קשים, כי אינו מבין נכון את מעשיך, ואפילו שלא נגיע לדרגה הקיצונית הזאת - עדיין עלול להיות מעט לזות שפתיים, קצת מן השפה ולחוץ, שיעקם את שפתיו על מה שעשית. וגם מזה הרחק. אף שאתה אומר "כוונתי לשם שמיים" ו"רחמנא ליבא בעי", אל תעשה דברים שיעוררו עליך חשד; ולא רק שיגרמו דיבורים מפורשים נגדך, אלא גם שלא יעקמו שפתיים כנגדך - גם מזה ראוי לאדם להתרחק.
עיניים פתוחות ועיניים עצומות
עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ׃
אומר המלבי"ם: העיניים מציינות את העיניים הפתוחות, והעפעפיים מציינים את סגירת העיניים. שהרי מתי נגלים אלינו העפעפיים? כשאדם סוגר את עיניו - אז רואים את העפעף; אבל כשהעיניים פתוחות אין רואים אותו, כי הוא מתקפל ונסתר.
"עיניך לנוכח יביטו" - בענייני הרוחניות ובענייני הנפש על האדם לפתוח את עיניו: להביט אל האלוקים, לראות מעשיו וגבורותיו וללכת בדרכיו. "נוכח" הוא הסתכלות ישרה אל מול נקודה מסוימת, כלשון "לנוכח", למולו בדיוק. וזה שעיניך יביטו לנוכח - "עיני תמיד אל השם".
"ועפעפיך יישירו נגדך" - אבל בענייני הגוף ובענייני התאוות, כאן צריך את העפעפיים: לסגור את העיניים. שם יתגלה העפעף, שתעצום את עינך. אל תתור אחרי מראה עיניך ואחרי תאוות ליבך, אלא מה שנגדך - נגד יצר הרע, נגד תאוות הגוף, נגד ההנאות וההימשכות אחרי האיסורים והעבירות - בזה "עפעפיך יישירו": סגור את עפעפיך כדי שלא תצטרך לראות את אותם דברים רעים, ועל ידי זה תתרחק גם מן הניסיון ומן הפיתוי.
פלס מעגל רגלך - מדידה בדרך העקיפה
פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל־דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ׃
הסברנו שיש הבדל בין "דרך" ל"מעגל": הדרך היא הדרך התיכונה והישרה שדרכה ניתן להגיע אל הנקודה המבוקשת, ואילו המעגל הוא דרך סיבובית, שבה סוטים מן הדרך הישרה כדי להגיע בסופו של דבר, לאחר הסיבוב והעיקוף, אל הנקודה החפצה. וכיצד נדע אם בדרך זו תגיע אל הנקודה המבוקשת או לא? לצורך זה יש כלי מדידה, והוא ה"פלס" - ולא בהכרח פלס המים המוכר לנו היום, אלא כלי מדידה בכלל.
והסברנו בפסוקים הקודמים: אדם הרוצה להגיע אל המידה התיכונה ויש לו מידה קיצונית לצד ההפוך - למשל קמצן גדול הרוצה להגיע למצב שאינו פזרן מדי ואינו קמצן, אלא הדרך התיכונה - עליו להתחיל לפזר הרבה, וכך יקנה בעצמו את מידת הפזרנות, ובסוף יגיע אל מידת השוויון. וזהו "פלס מעגל רגלך": כאשר אתה מעגל את רגליך, עושה דרך של עיקוף ומעגל ונוטה מן הדרך הישרה כדי להגיע בסוף אל הנקודה המבוקשת - השתמש במידת הפלס. כלומר עשה את הדברים בצורה כזו שלא תסטה מן הדרך ולא תחמיץ בסוף את הנקודה שאליה אתה חפץ להגיע. שהרי כשאני הולך בדרך הישרה הדבר פשוט הרבה יותר; אבל כשאני רוצה להגיע אל הנקודה דרך עיקוף, הדבר מסובך יותר ויש חשש שאטעה בדרך.
לכן "פלס מעגל רגלך": עליך לשער את הדרך הנכונה, כיצד תגיע בסוף אל קו היושר. כמו מי שאוחז במידת הגאווה ומתגאה יותר מדי - עליו לאחוז בקצה השני, עד קצה מידת השפלות והענווה, עד שישוב אל מידת הענווה הממוצעת והראויה. ועל ידי שתפלס את מעגל רגלך - "וכל דרכיך יכונו": תוכל לחזור אל הדרך המרכזית והתיכונה. בתחילה תהיה חייב מעגל, ובתחילה תהיה חייב פלס כדי שמן המעגל תגיע אל הנקודה המבוקשת; אבל לאחר שתגיע, תמשיך בדרך ישרה וסלולה, וכל דרכיך יכונו.
אל תט ימין ושמאל
אַל־תֵּט־יָמִין וּשְׂמֹאול הָסֵר רַגְלְךָ מֵרָע׃
בתחילה צריך להיזהר שלא יסור מן הקו האמצעי, לא לימין ולא לשמאל - לא לתוספת ולא למגרעת - ועל ידי זה "הסר רגלך מרע", שלא תגיע לרע. כלומר, אחרי שדיברנו על מצבים שבהם אתה צריך ללכת אל הקיצוניות כדי לחזור בסוף אל הדרך האמצעית, בא הכתוב ואומר: דע לך, הדרך הנכונה ביותר, שבה ינהג כל אדם לכתחילה - אם לא הגיע לאיזו קיצוניות אלא רוצה ללכת מלכתחילה בדרך הישרה - היא "אל תט ימין ושמאל": אל תטה לא לימין ולא לשמאל, אלא לך מלכתחילה בדרך הישרה. ועל ידי זה "הסר רגלך מרע" - לא תגיע לשום דבר רע, כי בדרך התיכונה אדם עושה את כל מעשיו בשיווי, כראוי וכהוגן.
לסיכום:
בפסוקים אלו העמיד לפנינו שלמה המלך שני נתיבים: דרך הרעים, שאסור אף לעבור בה אלא לקלקלה ולסטות ממנה כליל, ושחייה עצמם בנויים על להרע ולהכשיל, ועל לחם רשע ויין חמסים - ודרכם של צדיקים, שתחילתה אורח צר ואור נוגה מעט, אך סופה "הולך ואור עד נכון היום", שכל מי שיתאמץ ויתגבר על הרגליו הרעים יזכה בסוף להארה ולקלות בעבודה. ומן העיון בשתי הדרכים עובר הכתוב אל עבודת הפנים: להקשיב לדברים ולדקדק באמרים, לשמור את החוכמה בתוך הלב עד שתהפוך להיגיון הלב, לדעת שהחוכמה היא מציאה הבאה משמיים והיא חיים לנפש ומרפא לכל הגוף, לשמור את הלב מכל משמר כי ממנו תוצאות חיים, ועם זאת להישמר מעקשות פה ומלזות שפתיים, לפתוח את העיניים ברוחניות ולסגור אותן בתאוות, ולפלס את דרכי המידות - ולכתחילה לא לנטות ימין ושמאל, אלא ללכת בדרך הישרה והתיכונה, וכך "הסר רגלך מרע".