פרק ד' בספר משלי הוא פרק של מסירה: האב מוסר לבנו את דרך החכמה, ומתאר שלב אחר שלב כיצד קונים אותה, כיצד מרוממים אותה, ומה שכרה של מי שאוחז בה. בחלק שלפנינו אנו עומדים על ההבדל היסודי שבין קניין חכמה לקניין בינה, על מעלות ההתקשרות לתורה - מסלסלה ועד עטרת תפארת, על ההבדל שבין הדרך והמעגל, בין הליכה לריצה, ולבסוף על האזהרה מאורח רשעים ומדרך רעים.
רֵאשִׁית חׇכְמָה קְנֵה חׇכְמָה וּבְכׇל־קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה׃ (ז)
דיברנו בעבר שלחכמה אין הקדמות שדרכן אפשר להגיע אליה, אלא אם כן נקבל אותה מאת השם או מפי נביא. הארכנו להסביר שאדם אינו יכול לקבוע בעצמו על מי להתאכזר ועל מי לרחם. יש כאלה שיאמרו שכאן יש מצווה לרחם, ויש כאלה שיאמרו להיפך - כאן יש מצווה להתאכזר. יש שמאל ויש ימין, יש דעות לכאן ולכאן, ואין מי שיכריע. ממי אפשר לקבל מהי דרך ההנהגה והיחס הנכון? רק מבעל החכמה, רק מאת הקדוש ברוך הוא. אין אפשרות להגיע לכך מתוך הסקת מסקנות עצמית, מתוך התבוננות או בדיקה.
לכן אומר הכתוב: ראשית חכמה קנה חכמה. הראשית של החכמה היא החכמה עצמה. אין לה ראשית מצד עצמה, ואין דבר אחר שממנו אפשר להתחיל ולהגיע אליה. חוקי החכמה שאתה מקבל מאלוקים - אותם קְנֵה. ולשון קנייה משמעה תמיד לקבל ממישהו אחר: קַבֵּל אותה מאת האלוקים.
לעומת זאת הבינה: הראשית שלה איננה הבינה עצמה אלא דברים אחרים. אני מתבונן בחכמה ומשיג בינה. כלומר, מתוך מה שקיבלתי מאת השם בחכמה אני מתבונן ומסיק מסקנות נוספות, מגיע להשלכות נוספות. מכל דבר של חכמה אפשר להסיק מסקנות נוספות, וזהו גדר הבינה - היא נובעת מהתבוננות. אם כן לבינה יש הקדמות, יש התחלות, וההתחלה שלה היא מה שקיבלתי בחכמה.
וזה מה שאומר: ובכל קניינך קנה בינה. כל הקניינים, כל מיני ידיעות וחכמות שיש בשכל האדם - על ידם אפשר לקנות את הבינה, להתבונן ולהשיג דבר מתוך דבר. אם יש לאדם את יסודות ההנדסה, את יסודות חכמת הטבע או את יסודות חכמת הרפואה, מתוכם הוא יכול להעמיק עוד ועוד ולהגיע למסקנות נוספות. זהו תפקידו של המדע: להתבונן בדברים ולהסיק מתוכם מסקנות. תקנה את הבינה מתוך כל מה שיש לך, ואז אתה מוסיף על מה שקיבלת.
ובאמת בקניין הבינה חייבים הקדמות. מישהו שאל פעם: מי גדול יותר, איינשטיין או ממציא הגלגל? ממציא הגלגל גדול יותר. אם תתבונן, מה כבר עשה ממציא הגלגל? זה כל כך פשוט. ואיינשטיין - לך תבין רק את הנוסחה שהוא אמר. ואף על פי כן, זה המציא את הגלגל. וכן: מי גדול יותר, ממציא הגלגל או ממציא החללית? האם יכולה להיות חללית בלי המצאת הגלגל? לא ייתכן דבר כזה.
נמצא שמי שהמציא את החללית הוא בבחינת ננס העומד על גבו של ענק. יש ענק, והננס עומד עליו למעלה וקורא: תראו כמה אני גבוה. בוודאי אתה גבוה, כשיש ענק בגובה כזה מתחתיך. אבל בוא נראה אותך מתחיל מלמטה. כל תגלית, כל המצאה מדעית וכל פיתוח בנויים על היסודות שהניחו כל אלה שקדמו לך, ואתה הוספת דרגה אחת. אתה נמצא בקומה ה-102 ומרגיש גבוה, אבל מישהו כאן בנה 102 קומות ולא מקבל על כך שום קרדיט ושום צל"ש. זהו שאומר: הבינה היא מה שאני קונה מתוך היסודות שכבר קיימים, ועל זה צריך להתבונן כדי לקנות.
סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה׃ (ח)
תחילה בא הכתוב לצייר לך את רוממות החכמה וחשיבותה. 'סלסלה' בלשון המלבי"ם היא מלשון מסילה - 'סולו המסילה'. מהי מסילה? מסילה עושים כמו כביש, והכביש תמיד גבוה מגובה פני הקרקע. לפני שסוללים כביש עושים הגבהה, שמים עפר וכורכר, ועל זה סוללים. אף פעם לא תראה כביש נמוך, שהרי בכל גשם תהיה הצפה. לכן 'סולו המסילה' פירושו רוממו והגביהו את המסילה. כך גם סלסלה: אם תרומם את החכמה, תפאר אותה ותעריך אותה כראוי - מידה כנגד מידה, ותרוממך, התורה עצמה תרומם אותך.
ואחר כך: תכבדך כי תחבקנה. אם תתחבר אליה באהבה - וזה כנגד מה שאמר קודם 'אל תעזבה' ו'אהבה' - שהרי סלסלה עדיין אינה בגדר אהבה. אבל אם תגיע לדרגת 'כי תחבקנה', שתחבק את החכמה, דהיינו שתהיה לך אהבה ורצון עז להגדיל את הידע בחכמה, במושכלות וביראת השם, אז תכבדך. וכידוע, החכמה לבעלי החכמה היא כל חייהם, כי הם חיינו ואורך ימינו. בכל רגע נתון, בכל פנאי, הוא רוצה ושואף לעסוק בחכמה - 'היא תהיה אשת חיקך, באהבתה תשגה תמיד'.
אפשר לומר זאת בדרך משל: יש אנשים שרוממו את התורה בגרונם. 'התורה אמת, והיא חשובה, ונפלא מאוד'. אבל מתי לאחרונה פתחת ספר? פירוש הדבר, לא די ב'סלסלה', צריך גם 'תחבקנה'. לפאר ולרומם - נפלא מאוד, אבל מתי לאחרונה חיבקת את התורה, כלומר הכנסת אותה לתוך חיי המעשה והתחלת לקיים אותה? על ידי זה תזכה ל'תכבדך'. ואם אתה רק מסלסל - גם זה מגיע, שהקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה ואפילו שכר שיחה נאה, וגם אז היא תרומם אותך. אבל אם תחבק אותה בקשר אמיץ ובאהבה, תזכה גם ל'תכבדך' ול'תצרך'.
תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת־חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ׃ (ט)
על ידי זה תוסיף לך החכמה אהבה וחסד, עד שתהיה לראשך לוית חן. לוית חן היא רוממות גבוהה יותר מ'סלסלה' וגבוהה יותר מ'תחבקנה' - זה חן המתלווה אל האדם בקביעות. אחרי 'סלסלה ותרוממך' ואחרי 'תחבקנה תכבדך', אם תמשיך בדרך הזאת תזכה ליותר: היא תוסיף לך אהבה וחסד עד שתמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.
'לראשך' - הראש מסמל את כלי השכל והדעת, לעומת הלב שפעמים רבות מסמל את התאוות והרצונות. לכלי השכל תהיה לוית חן, דהיינו יהיה לך שכל טוב, שכל מזוקק, שכל בריא וישר להתבונן בדברים ולעשותם כהוגן וכראוי.
את הדבר הזה אפשר לראות היום בצורה הברורה ביותר, שאנשים לצערנו איבדו את השכל. מי שיתבונן יראה שבעבר גם אנשים פשוטים, שאינם תלמידי חכמים גדולים, היה להם שכל ישר והיגיון ישר. אבל היום צריך להדריך אנשים איך אוכלים, איך קונים ואיך מתלבשים. יש קאוצ'ינג - מדריך צמוד שיסביר לך איך להתלבש, ויסדר לך את הכרטיס אשראי ואיך להשתמש בו בצורה מושכלת: את זה אל תקנה, את זה נדחה לחודש הבא, את זה אולי בתשלומים, האם באמת אתה צריך את זה, אולי תקנה במקום שבו זה עולה בזול וזו קנייה מושכלת. האם סבא שלך היה צריך קאוצ'ינג כדי להסתדר? למה נולד דור שצריך מישהו שיחשוב במקומו?
אומר הכתוב: אדם שיש לו תורה, אדם שקרוב ומקיים רצון השם - תתן לראשך לוית חן, יהיה לך שכל טוב. אבל ככל שמתרחקים, השכל נעשה עקום ומשובש. 'בא לי' - ומה אם בא לך? האם בגלל זה תלך לעשות קנייה בארבעת אלפים שקל כשהמינוס שלך בבנק הוא חמשת אלפים שקל? 'בא לי'. כך קורה כשאדם אינו לומד לשלוט בתאוותיו וברצונותיו. אבל אדם שלומד ויש לו שליטה עצמית - זהו 'תתן לראשך לוית חן': יש לך חן ויש לך גם שכל טוב. והשכל הטוב מונע מן האדם לעשות שטויות גם במישור הארצי, ולא רק בחלק הרוחני שבו.
עטרת תפארת היא השלב הבא, לאחר שיהיה לראשך לוית חן. את מי היו מלבישים עטרת? את בעל המעלה, לאות על מעלתו היו שמים עטרת על ראשו. 'עטרת תפארת תמגנך' - היא תמגן עליך כביכול, תעטוף אותך, תלביש אותך עטרת תפארת לדור דורים. וזה יותר מן הכבוד והחן, שהכבוד והחן יכולים להיות רק לאותו דור ולאותו זמן, אבל מי שבאמת מגיע לדרגה - זוכה שעטרת תפארת תמגנך.
שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי וְיִרְבּוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים׃ (י)
שמע בני - ולא רק שמע, אלא גם קַבֵּל, קח את אמרי. ועל ידי זה ירבו לך שנות חיים. וכבר הסברנו שיש בתורה שתי בחינות: העניין של אורך ימים, כלומר ימים של ימי טובה, שלא יהיו לו צרות ולא יסבול ממלחמות ומבעיות; ודבר שני, אריכות הימים עצמם, וזהו 'שנות חיים' - שיהיו שנותיו ארוכות.
בְּדֶרֶךְ חׇכְמָה הֹרֵיתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי־יֹשֶׁר׃ (יא)
כפי שהסברנו כמה פעמים, ה'דרך' היא הדרך הישרה. ה'מעגל' לעומתה הוא הדרך שמובילה אל אותה מטרה עצמה, אבל בדרך סיבוב, בדרך מעוגלת. ולפעמים אדם צריך להגיע אל הכתובת המדויקת דווקא דרך מעגל.
הדרך הישרה היא הדרך הממוצעת, הדרך התיכונה שאומר הרמב"ם, והיא הדרך המבוקשת והמוצלחת: בין האכזריות לרחמנות, בין העזות לבושה, בין הקמצנות לנדיבות, בין מי שכועס למי שכמת שאינו מרגיש - בכל המידות יש דרך תיכונה שהיא הדרך המומלצת. אבל מה יעשה אדם שיש לו נטייה טבעית אל אחד הקצוות, למשל שליבו נוטה יותר לאכזריות? כמו ברזל שרוצים לעקם ולהחזירו לישרותו - אין מחזירים אותו אל הישר, אלא מעקמים אותו יותר אל הצד השני, ואז הוא חוזר להיות ישר. כך אומר הרמב"ם: אדם שרוצה להגיע אל הדרך התיכונה והוא נמצא באחד הקצוות, ילך אל הדרך ההפוכה. אם הוא מרגיש שבטבעו יש בו כיליות וקמצנות, ייתן ויעניק יותר מכפי טבעו, יותר ממה שצריך על פי האמת, יהיה 'לארג'' וייתן ויעניק, ואחרי שינהג כך תקופה - יחזור אל הדרך התיכונה.
וכך גם עם ילדים. יש ילדים שנולדו באופיים קמצנים מאוד, אינם רוצים לתת ואינם רוצים לכבד. לילדים כאלה צריך לקנות סוכריות וממתקים כדי שיחלקו - שיחלקו בכיתה ובגן. זה מרגיל את הילד לתת, ואחרי תקופה מסוימת הוא כבר רגיל יותר לתת משלו.
נמצא שהדרך להגיע אל הדרך הישרה היא לפעמים דרך מעגל, דרך סיבוב. באמת הדרך הישרה היא התיכונה, אלא שלפעמים קשה להגיע לשם ישירות, ולכן אני מגיע בדרך הסיבוב - דהיינו ללכת בדרך שהיא כביכול אינה נכונה, כגון דרך של רחמים בלי הגבלה, ומתוכה להגיע אל הדרך התיכונה. אלא שיש בכך סכנה: לפעמים אתה הולך אל הדרך הקיצונה ועלול להישאר שם, ואז בסוף לא תגיע אל הדרך המרכזית. כשאני הולך בדרך המרכזית הסיכויים לטעות קטנים יותר, אבל כשאני הולך אל הקיצוניות כדי להגיע ממנה בסוף אל היושר - זהו דרך המעגל, ולפעמים אני נשאר במעגל והולך לאיבוד. שם אני זקוק הרבה יותר למי שידריך אותי בדרך הנכונה.
ולכן נשים לב ללשון הפסוק: 'בדרך חכמה הוריתיך' - ללכת בדרך החכמה, שהיא הדרך התיכונה והמרכזית, בזה די בהוראה, הוריתי לך כיצד לעשות את הדברים. אבל יותר מזה: 'הדרכתיך במעגלי יושר'. הדרכה, אומר המלבי"ם, היא יותר מהוראה, כמו שאנו אומרים 'הורני השם דרכך ונחני באורח מישור'. בדרך החכמה מספיק להורות, אבל במעגלי יושר יש סכנה ואתה צריך מדריך, ולכן שם 'הדרכתיך' - כדי שמן המעגל תגיע בסופו של דבר אל היושר.
בְּלֶכְתְּךָ לֹא־יֵצַר צַעֲדֶךָ וְאִם־תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל׃ (יב)
לפעמים אדם הולך בדרך התורה בהליכה רגילה ופשוטה: מקיים את המצוות כפי מה שהוא חייב, על פי עיקר הדין, כמה שכתוב בשולחן ערוך. על זה אומר 'בלכתך לא יצר צעדך' - שלא תתעצל במצוות, שתעשה אותן כדרך הראויה ולא תימנע מקיומן מחמת עצלות.
ולפעמים אדם עושה יותר ממה שהוא חייב, נוהג בדרך חסידות, בדרך של זהירות ודקדוק. זה כבר אינו הולך אלא רץ. מי שמקיים את הכתוב ונזהר במה שכתוב להיזהר נקרא הולך, ומי שעושה מעבר למה שהוא חייב נקרא רץ. ומהי הסכנה במי שרץ? שמא ייפול. לכן אומר: גם אם תלך בדרך של חסידות והתלהבות ותוסיף לך גדרים וסייגים, קדושה ופרישות - היזהר שלא תיכשל, שכן שם הסיכויים להיכשל גדולים יותר.
אדם שעושה כמו שכתוב בשולחן ערוך אין לו הרבה טעויות: כתוב לעשות כך, ועשיתי כך. אבל מי שעושה חסידות - 'ולא עם הארץ חסיד'. כשאתה רוצה לעשות חסידות, דהיינו להיזהר יותר ממה שכתוב בהלכה, ייתכן שתעשה טעויות ותהיה זו חסידות של שטות והבל, שעל ידה אתה עוד עלול להיכשל ולגרום נזק. לדוגמה, אדם שירצה לקום לפנות בוקר בשעה מוקדמת ולהתחיל ללמוד בהתלהבות ובשמחה - נפלא מאוד, איזו חסידות נאה. אבל אם יש אנשים ישנים לידך ואתה לומד בהתלהבות ובשמחה, יש סיכוי שאתה עובר על גזל שינה ומפריע את שנתם. זו חסידות של שטות. תעשה חסידות - לך לבית הכנסת, למקום שאין בו הפרעה לשום אדם.
לכן אומר: 'ואם תרוץ לא תכשל'. אם אתה מודרך על ידי התורה, יצאת מגדר עם הארץ, ואתה עושה את מה שהתורה מורה לך - 'בדרך חכמה הוריתיך, הדרכתיך במעגלי יושר' - אז גם כשתרוץ לא תיכשל. ולא תהיה כאלישע אחר, שנכנס לפרדס והגיע גבוה מאוד, ובסוף קיצץ בנטיעות. כשרצים יש סיכוי להישבר ויש סיכוי להיכשל, אבל על ידי דרך התורה וההכוונה הנכונה, גם כשתרוץ לא תיכשל.
הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל־תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי־הִיא חַיֶּיךָ׃ (יג)
היות שיצר לב האדם, כמו שלמדנו לעיל, מתנגד אל החכמה ומושך אותו אל הרע: אם החכמה אומרת לרחם, היצר אומר להתאכזר; אם החכמה אומרת לאהוב, היצר אומר לשנוא; אם החכמה אומרת להעניק ולתת, היצר אומר לקמץ ולא להעניק; אם החכמה אומרת למעט בתאוות ובהנאות, היצר אומר להרבות בהן. יצר לב האדם רע מנעוריו ומושך אותו באופן טבעי לעשות תאוות ליבו נגד מידת החכמה.
מה אדם צריך לעשות? עליו לאסור את כוחות נפשו ואת תאוותיו כדי שלא יסורו מדרכי החכמה. וזהו 'החזק במוסר אל תרף'. מהו מוסר? לשון מאסר. שהאדם יאסור את עצמו ויגדור עצמו בגדרות, כדי שלא יגיע למצב שהתאוות המוטבעות בו ימשכו אותו לדברים המנוגדים לחכמה.
וכיצד אדם מחזיק במוסר? על ידי שהוא עוסק בתורה - 'הן יראת השם מוסר חכמה'. אם אדם מפתח בעצמו את יראת השמים, לדעת שיש דין ויש דיין, ושעתיד הוא לתת את הדין על כל מעשה ומעשה - זהו המוסר, זהו מה שסוגר אותו במאסר, שמונע מכוחות התאווה ומהרצונות הפרטיים שלו להתגבר על כוחות הנפש ורצונותיה. יראת השם שבתוכו היא המחזיקה אותו.
ומדייק המלבי"ם: יש הבדל בין 'אוחז' לבין 'מחזיק'. אני אוחז את הכוס, אבל אני מחזיק ברצועה של כלב שרוצה לברוח. 'להחזיק' פירושו לתפוס בחוזק דבר שלא יישמט, דבר שמטבעו רוצה להישמט. כך אנו מתבטאים גם בשפה: החזקתי בו בכוח, תחזיק אותו במעצר. להחזיק דבר מה - בחוזק, כי הדבר מצד עצמו רוצה לברוח ממני.
זהו שאומר: החזק במוסר. אם רגע אחד תרפה ממנו - כל הבניין יתמוטט. כל מה שבנית בעמל של חודשים ושנים יכול להתמוטט ברגע אחד. מדוע? כיוון שהיצר הרע אינו נח לעולם, הוא תמיד מושך, ואם אין אתה מחזיק חזק כל הזמן - זה יישמט. לכן 'אל תרף', היזהר שלא להרפות ממנו אף לרגע.
ועל ידי זה 'נצרה כי היא חייך' - תנצור את החכמה, מלשון שמירה, שחוקי החכמה יהיו שמורים בתוך ליבו. והיא חייך, כי החכמה תחיה את בעליה ותחיה את הנפש, ועל ידי זה לא תחיה חיים בהמיים גשמיים בלבד, אלא חייך יהיו חיים רוחניים, חיים שבהם האדם עולה מעלה מעלה במעלות היראה ואינו מחפש רק את ענייני התאוות וההנאות הגשמיות. החכמה הזאת נותנת לך חיים בעולם הזה ובעולם הבא.
בְּאֹרַח רְשָׁעִים אַל־תָּבֹא וְאַל־תְּאַשֵּׁר בְּדֶרֶךְ רָעִים׃ (יד)
הסברנו כמה פעמים את ההבדל בין 'אורח' לבין 'דרך'. הדרך היא הדרך הגדולה, האוטוסטרדה המובילה בין הערים, וממנה מתפצלות דרכים קטנות יותר המובילות אל הכפרים - והן הנקראות אורח. ויש גם 'נתיב', שהוא של אנשים פרטיים, להבדיל מדרך ואורח שהם של כלל הציבור. הדרך המובילה מן הדרך הראשית אל הכפר נקראת אורח, והדרך המובילה מן הכפר אל הבית הפרטי שלך נקראת נתיב.
ולפני שנבאר מהו 'אורח רשעים' ומהי 'דרך רעים', צריך להבין מה בין רשעים לרעים. אומר המלבי"ם: רשעים הם אנשים שעושים מעשה רשע בפועל - גונב, גוזל, חומס, נואף, עושה את כל הדברים הרעים למעשה. ואילו 'רעים' - ייתכן שאדם זה אינו עושה רשע באופן מעשי, אבל הוא רע בתוכו, עצמותו רעה: הוא אפיקורוס, כופר בהשם יתברך וכופר במציאות הרוחנית. אדם כזה נקרא רע גם אם אינו עושה שום מעשה. ייתכן שהוא פרופסור או דוקטור, והתיק שלו במשטרה נקי ולא עשה מעולם שום מעשה פשע - רשע אינך, אבל רע אתה כן.
ויכול להיות גם להיפך: אדם שהוא רשע, גונב וגוזל ונואף ועושה את כל מעשי הרשע, ובתוך תוכו אינו כופר. אדם כזה נקרא רשע אבל לא רע. רע הוא מי שיש לו עיוות השכל, הכופר בהשם ובמציאות הרוחנית, אפיקורוס. ורשע הוא מי שעושה בפועל מעשה רשע.
ועוד אומר המלבי"ם: לכל רשע יש אורח מיוחד משלו, הדרך הפרטית שבה הוא הולך. יש רשע שהולך באורח של רציחה, יש באורח של ניאוף ויש באורח של גניבה. על זה אומר 'באורח רשעים אל תבוא' - כי האורח אינו הדרך המרכזית אלא דרכים מתפצלות, ולכל רשע אורח משלו שבו הוא מרשיע. אבל הרעים - להם יש 'דרך', יסוד מוסד שהוא מכחיש את ההשגחה האלוקית ואומר שאין בורא לעולם. זו דרך סלולה, אידיאולוגיה מסודרת, ולא אורח מקרי.
ומהו 'ואל תאשר בדרך רעים'? אומר המלבי"ם שכל מקום שמוזכר אושר, ביאורו הוא האושר הרוחני; אין הכוונה לנירוונה גשמית אלא לאושר הנפש. והעניין הוא כך: הרעים שבזמנם, האפיקורסים, דרכם להגיע לאפיקורסות הייתה בדרך של התפלספות, בדרך פילוסופית. וכידוע הרמב"ם הרבה להתווכח עם הפילוסופים, ולכן כתב גם את מורה נבוכים. בתקופת ימי הביניים נושא הפילוסופיה היה נושא מדובר מאוד, וכאשר רצו להוכיח את אמיתות התורה או להתווכח כנגד הכפירה - הדרך הייתה דרך הפילוסופיה.
על זה אומר: אל תחשוב שעל ידי שתלך בדרך הפילוסופיה תמצא את האושר, ושעל ידי חקירותיהם והתפלספותם תגיע אל האמונה. בדרך שבה הולכים הרעים, שהיא הדרך הפילוסופית, דע לך שאל האושר לא תגיע משם. היו אנשים שהתחילו להעמיק בפילוסופיה, וכששאלת אותם מה לך ולזה, ענו: כדי להוכיח את מציאות הבורא. כמו שעושה רבנו בחיי בחובות הלבבות בשער הייחוד, שכאשר הוא מדבר על מציאות בורא עולם הוא מוכיח בדרך פילוסופית את מציאותו - שיש אחד ולא ייתכן שהיו שניים, שכן מי עשה את הראשון, ושאם הוא אחד אחדותי אינו יכול להתחלק, וכיצד לא ייתכן שיש עוד כוח. בקיצור, אפשר להוכיח את מציאות הבורא דרך פילוסופיה. ובא הכתוב ואומר: אל תחשוב 'אלך בדרך רעים, דהיינו בדרך הפילוסופיה, ואגיע על ידה לאושר, שהרי אוכיח את אמיתות הבורא דרך הפילוסופיה'. על זה אומר 'ואל תאשר בדרך רעים' - אל תחשוב שאם תלמד את דרכי חקירתם ואת הקדמותיהם תוכל על ידי זה להגיע אל האושר הנפשי, שאין תקווה שתמצא שם אושר כלשהו. הדרך אל האושר היא דרך התמימות והאמונה בהשם, ולא דרך הפילוסופיה.
כידוע, הגאון מווילנה בשולחן ערוך יורה דעה סימן קע"ט מתייחס לדברי הרמב"ם, שכתב על מציאות השדים ועל הדורש והמעלה באוב ודורש אל המתים, שאלה הבלים שהאמינו בהם העמים הקדמונים, ואין שדים ואין אוב, וכל הדברים האלה הבל ואין בהם ממש. ומרבה שם הגאון מווילנה להקשות עליו: איך אפשר לומר דבר כזה? יש גמרות מפורשות, יש דברים בכתובים, היו להם קשרים עם שדים ועם רוחות, ורואים שהיו שולחים את השדים לכל מיני שליחויות - וכיצד אפשר לומר שהחכמים דיברו שטויות?
ואומר הגאון מווילנה ביטוי קשה מאוד: 'והפילוסופיה הארורה היתתו ברוב לקחה'. דהיינו, כיוון שהרמב"ם התעסק הרבה בפילוסופיה, הסתכל על הדברים בצורה חקירתית קרה, בוחן אותם בצורה שכלית, ובצורה שכלית לא מצא מקום לכל ענייני השדים והדברים המטאפיזיים, ולכן התייחס לזה בביטול. הפילוסופיה כביכול היתתה אותו מן הדרך הנכונה והישרה. ובאמת הדעה המקובלת בזה אינה דעתו של הרמב"ם אלא דעתם של שאר המפרשים, שיש ממש בשדים ויש ממש בהעלאה באוב, ורואים שהיה בזה כוח. זהו שאומר: אל תאשר בדרך רעים - שלא תחשוב להגיע אל האושר דרך הפילוסופיה שהיא דרכם של הרעים, כי יש חשש גדול מאוד שלא תגיע משם אל האושר אלא אל השיבוש.
והנה אומר היעב"ץ, שכאשר היו גזרות בזמנו, לפני חמש מאות שנה, בימי האינקוויזיציה וגירוש ספרד, היו הרבה אנשים שהמירו את דתם למראית עין ובתוך תוכם נשארו אנוסים. ובסופו של דבר מרובם המוחלט לא נשאר כלום, כי הבנים ובני הבנים - כמה זמן יכלו להישאר אנוסים? ולאט לאט הלכו ונתערטלו מדתם.
ומעיד היעב"ץ: היו שם באותה תקופה אנשים פשוטים מהמון העם, והיו פילוסופים ומשכילים וחכמים. והוא אומר שאלה מפשוטי העם, בעלי האמונה התמימה בבורא עולם, מסרו נפשם על קדושת השם בצורה מהירה בלי שום חשבונות. ולעומתם, דווקא אלה שסברו שהשיגו את האלוקות בדרגה גבוהה יותר, שהשיגו אותה דרך ידיעה וחקירה והתבוננות - דווקא הם חיפשו להם חשבונות רבים למה לא למסור נפשם, ואולי כדאי אחרת, ואולי השם חפץ בחיים, וכל מיני חשבונות כדי לא למסור את נפשם ולהיות מן האנוסים.
ללמדך שאדם צריך להאמין בהשם בתמימות, באמונה שלמה ותמימה. אם אתה רוצה הוכחות למציאות הבורא וזה יחזק אותך - אדרבה. אבל לבוא ולהאמין בהשם דרך ההוכחות - לא זו הדרך. קודם כל צריך להאמין בהשם. וזה מה שאנו אומרים: 'אין כאלוקינו, אין כאדונינו, אין כמלכנו, אין כמושיענו', ומיד אחר כך אנו אומרים 'מי כאלוקינו, מי כאדונינו'. מה השאלות? הרי כבר אמרת 'אין', ואם אין - אז אין אחר, ומה זה 'מי'? אלא שאדם לפני שהוא מתחיל לשאול שאלות צריך שיהיו לו אקסיומות: אני מאמין באמונה שלמה בבורא עולם, שהוא עשה והוא עושה והוא יעשה, ואין עוד מלבדו, והכל באמונה שלמה תמימה ופשוטה. ולאחר מכן, אם אתה רוצה גם לקרב את הדברים אל הדעת - תבוא עליך ברכה. אבל אם אתה אומר 'אבדוק, ואם אתווכח לראות שזה כך אז אדרבה אאמין בהשם' - זו דרך משובשת. האמונה התמימה והפשוטה מעלתה גבוהה יותר.
למדנו שלחכמה אין הקדמות והיא נקנית רק מבעל החכמה, ואילו הבינה נקנית מכל הקניינים שבידינו - ננס העומד על גבי ענק. ראינו את מעלות ההתקשרות לתורה: סלסלה ותרוממך, תחבקנה ותכבדך, ומשם ללוית חן שבראש - שכל ישר וטוב - ועד עטרת תפארת לדור דורים. למדנו את ההבדל בין הוראה בדרך החכמה להדרכה במעגלי יושר, בין ההולך על פי עיקר הדין לרץ בדרך החסידות שצריך להיזהר מכשל, ואת גדר 'החזק במוסר' - לשון מאסר ולשון אחיזה בחוזק בדבר שמבקש להישמט, שאם תרפה רגע אחד עלול כל הבניין להתמוטט. ולבסוף האזהרה מאורח רשעים ומדרך רעים, ומן המחשבה שאפשר להגיע אל האושר הנפשי בדרך החקירה והפילוסופיה - שהרי הדרך אל האושר היא דרך האמונה השלמה, התמימה והפשוטה בבורא עולם.