פרק ד' בספר משלי פותח פרק חדש בדרך המוסר של שלמה המלך. עד כה דיבר אלינו שלמה מצד עצמו, וכאן הוא פותח חלון אל הבית שבו גדל: אלו הם הדברים שקיבלתי מאבי, דוד המלך, ואלו הם הדברים שהוצאתי מבינתי שלי. נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד המלבי"ם מדייק בכל מילה ומילה.
שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה׃
שלמה אומר לבניו: אספר לכם את המוסר שקיבלתי מאבי, כפי שיפרט להלן בפסוק ג'. ומעבר לזה - "והקשיבו לדעת בינה". הסברנו בעבר שהבינה היא דבר היוצא אצל האדם עצמו מתוך ההקדמות שכבר יש בידו. חכמה אי אפשר להוכיח, את החכמה צריך לקבל מאת השם; אבל אחרי שקיבלתי חכמה, אני מתחיל להבין דבר מתוך דבר, להתבונן ולהסיק מסקנות נוספות - וזה שם בינה. אומר שלמה: יש בידי שני סוגי דברים - מה שקיבלתי מאבי, ומה שהתבוננתי מבינתי, ועל ידי שניהם תדעו את הדברים בידיעה ברורה. "לדעת" פירושו ידיעה ברורה ומוחלטת.
ומדוע תחילה "שמעו" ואחר כך "והקשיבו"? כאן השפה העברית המודרנית מטעה אותנו. כשרוצים לומר שאדם רק שמע דבר שעבר ליד אוזנו, אומרים "שמעתי"; וכשרוצים לומר שהתבונן היטב, אומרים "הקשיב לו", כלשון "רוב קשב". בלשון הקודש זה בדיוק להפך: אומר המלבי"ם שההקשבה פחותה מן השמיעה. שמיעה היא בדקדוק ובעיון, והקשבה אינה בדקדוק ובעיון כל הצורך. לכן כשהם באים יחד, השמיעה היא החזקה וההקשבה הפחותה. לכן אומר שלמה: "שמעו בנים מוסר אב" - מה שקיבלתי מדוד המלך, זה דורש שמיעה טובה ומדוקדקת; "והקשיבו לדעת בינה" - מה שהתבוננתי בעצמי, איני דורש עליו שמיעה כשל דברי אבא, אבל לפחות הקשיבו גם לזה.
כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל־תַּעֲזֹבוּ׃
כנגד מה שקיבל מאביו הוא אומר "לקח טוב נתתי לכם": מה שכביכול לקחתי וקניתי מאבי הוא דבר טוב מצד עצמו, ואני מוסר אותו לכם. קיבלתי מאבי יסודות טובים, ואני מעביר אותם אליכם. וכנגד מה שהוציא מבינתו והתבוננותו, זה מיוחס אליו - "תורתי" - ועליו הוא אומר "אל תעזובו". גם כאן הלשון מדויקת: "נתתי לכם" היא נתינה חיובית, קח זאת בשתי ידיים; "אל תעזוב" היא רק הימנעות מעזיבה, מדרגה פחותה. את מה שמאבא - חטוף; ואת מה שמשלי - לפחות אל תעזוב, כי גם בזה תמצא דברים טובים.
כִּי־בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי׃
שלמה מסביר מדוע המוסר שקיבל הוא יקר ונבחר במיוחד. אב אמנם מנחיל מוסר לכל בניו, אך על אחת כמה וכמה לבן הנבחר לו. כך מצאנו ביעקב, שמסר את כל תורת שם ועבר דווקא ליוסף. כשיש בן נבחר, המסרים שהוא מקבל מהאב מלאים יותר, מדויקים יותר, במלוא הנתינה. אומר שלמה: "בן הייתי לאבי" - הייתי הבן העיקרי, הבן הבונה את בית אביו. מי המשיך את שושלת המלוכה? שלמה. ממילא ברור שאם דוד רצה להעביר מסר עיקרי, לשלמה העביר אותו, שהוא ממשיך דרכו.
ועוד: "רך ויחיד לפני אמי". לבת שבע לא היו בנים נוספים - הבן הראשון שנולד לה מדוד, מן הזמן שקדם, מת, ושלמה היה הבן שאחריו. וכיוון שאצל אמי הייתי יחיד, ממילא גם אצל אבי נחשבתי כבן יחיד: אצל האישה שאותה הוא אוהב הייתי בן יחיד, וזה הפך אותי להיות כבן יחיד גם אצל אבי. גם מאמו קיבל שלמה מוסר רב, כפי שמצאנו "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי" - כשהביא את בת פרעה ונשאר לישון עד מאוחר ולא הלך לפתוח את דלתות ההיכל, הכתה אותו אמו בנעלה והוכיחתו. מוסר טוב קיבל גם מאמו.
המלבי"ם עומד כאן על דבר מעניין: מדוע נקרא הבן בשם "בן"? מפני שהוא בונה את בית אביו. כך מצאנו ביבמה - "אשר לא יבנה את בית אחיו": כשיש בן, יש בנייה לבית אביו; כשאין בן, אין בנייה. וראיתי מי שמסביר - איני זוכר כעת היכן, אולי בכלי יקר - שההפך מזה הוא בת, מלשון "שתה בתה", לשון חורבן. באיזה מובן היא חורבן? לא חלילה במעשה, אלא בכך שהוולדות שלה אינם נקראים על שם בית אביה. הבן הוא חלק מבניין בית האב, הוא ההמשך שלו והוולדות על שמו, ולכן נקרא בונה. הבת מייחסת את ילדיה - שהם נכדיך - לבעלה ולמשפחתו, היא בונה את בית בעלה ולא את ביתך, ולכן נקראת "בת" מלשון בתה, חורבן.
וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ־דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֺתַי וֶחְיֵה׃
"ויורני" - אבי הורה לי. ומהי הוראה? מסביר המלבי"ם שהוראה תמיד מבטאת דבר מעשי. כשאני מורה לך כיצד להכין כוס תה - הנה אני לוקח קומקום, שופך מים, שם תיון - ההמחשה המעשית היא "ויורני". לכן הקדים "ויורני" ל"ויאמר לי": תחילה ראיתי את הנהגתו בפועל, ורק אחר כך את דבריו. שהרי "גדול שימושה יותר מלימודה" - מה שאני רואה אותך עושה בפועל חזק לאין ערוך מכל תיאוריה ומכל מוסר.
מכאן שהדוגמה האישית היא הדבר החשוב ביותר בבית, יותר מכל מוסר. יש הורים שמרעיפים מוסר על ילדיהם אך דוגמה אישית אינם נותנים, והילד קולט מהדוגמה האישית פי כמה ממה שהוא קולט מהמוסר, אם בכלל הוא קולט. אמר פעם הסטייפלר: ילד עשה בכיתה מעשה לא הגון, והמלמד התרתח, יצא מכליו, צעק עליו ושטף אותו עשר דקות במוסר. מה יצא מן הילד? הרי אין מוכיחין אדם בשעת כעסו ובשעת קלקלתו, כשאין דעתו פנויה לקבל - ואת המוסר הוא לא קיבל. אבל "גדול שימושה יותר מלימודה" - את מה כן למד? למד איך כועסים. עכשיו, כשמישהו ירגיז אותו, תראו אותו נוהג בדיוק כך: היה לי רב טוב, ראיתי איך כועסים, לקחתי שיעור כהלכה.
לפעמים אדם בא לעשות פעולה חיובית ובעצם מנחיל לילדו מידה רעה, מתוך עצם הרצון לתקן. האמירה שלך חיובית, אבל הדוגמה האישית שלילית. וכך גם כשאדם מעיר לילד בסרקזם, בעוקצנות, תמיד מתוך ירידה והשפלה - נדמה לך שתיקנת, אבל הילד למד ממך מידה של עוקצנות ורצון להשפיל את הזולת. ואגב, אצל הורים הנוהגים כך, תראו לרוב גם את הילדים נוהגים כך. "אבל תמיד נתתי לו מוסר" - כן, אבל באיזו צורה? הצורה היא זו שנקלטת. לכן אומר שלמה "ויורני" תחילה: לא רק שמעתי מאבי, אלא ראיתי את מעשיו ואת הנהגתו בפועל, ורק אחר כך "ויאמר לי".
הלב מסמל תמיד את כוח הממשלה שבאדם. התאווה מבקשת להסיר את הלב מעבודת השם ומקיום המצוות, שלא ימשול הלב על הרצונות אלא יינטה אחרי התאוות. על כך אומר דוד לבנו: "יתמך דברי לבך". שכן הלב הוא לרוב כמו משחק פינג פונג, מציאות של רצוא ושוב: פעם נמשך לתאווה, קולט את עצמו, ושוב נמשך ושוב עוצר - תנודה מתמדת. רק הצדיקים, אומרת הגמרא, יצר הטוב שופטם - יצר הטוב מנהיג אותם עשרים וארבע שעות, והיצר הרע אינו רואה אותם ממאה מטר. הבינוניים - ואמר רבא "אנן בינוניים", ואנו מה נאמר, הלוואי שנהיה בינוניים - יצר הטוב ויצר הרע שופטם: פעמים היצר הרע נוטל את המושכות ופעמים היצר הטוב. לפעמים נכשל בלשון הרע, לפעמים בראייה אסורה, ולפעמים מתגבר ונוטל את המושכות. ככל שתיתן שליטה רבה יותר ליצר הטוב שישפוט וינהיג, כך אתה מתקרב למדרגת צדיק; ואם ההפך - לרשע. וכשהיצר הרע נטל את המושכות לבדו, זו כבר מדרגת רשעים, שיצר הרע שופטם. זו האזהרה: דברי המוסר שאני מלמדך יתמכו את לבך שיעמוד תמיד בשאיפה לחכמה וליראת השם, ולא יהיה נתון בתנודתיות מתמדת.
וחוץ מזה: "שמור מצוותי וחיה". כאשר תשמור את הציוויים של הקדוש ברוך הוא גם בלי טעם וגם בלי שתבין את ההיגיון שבהם - על ידי כך יהיו לך חיים, חיים במובן הרוחני וגם במובן הגשמי, כפי שהתבאר בפרק הקודם.
קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה אַל־תִּשְׁכַּח וְאַל־תֵּט מֵאִמְרֵי־פִי׃
כך אמר לי אבי: קנה חכמה - שהחכמה והבינה יהיו לך קניין. אנו אומרים על הקדוש ברוך הוא בכל יום "קונה הכל", ואין הכוונה שמישהו מוכר לו דבר, אלא שהכל הוא קניינו: כל מה שיש בעולם הוא קניינו של הקדוש ברוך הוא, ואין דבר השייך כביכול לאחר. זו כוונת "קנה חכמה": שהחכמה תהיה לך בבחינת קניין, לא דבר שאתה עושה בדרך עראי ובדרך אגב, אלא קניין בנפשך.
והסברנו בעבר את ההבדל בין חכמה לבינה: חכמה היא דרכי ההנהגה בדברים שיש בהם טוב ורע - קמצנות מול פזרנות, גאווה מול ענווה, רחמנות מול אכזריות; ובינה היא ההתבוננות להבחין בין אמת לשקר. אומר לו אביו: גם קנה חכמה, שיהיה קניין בנפשך לדעת מהי המידה הראויה ומהי המידה שיש להתרחק ממנה, וגם קנה בינה, להתבונן ולהבחין בין אמת לשקר.
"אל תשכח ואל תט מאמרי פי" - שתי סיבות עלולות להסיר אדם ממה שלימדוהו. האחת, שישכח את הדברים שאמר לו אביו, ועל כך "אל תשכח". השנייה, שיזכור היטב אך יצר הרע ימשוך אותו לדברים אחרים, ועל כך "אל תט מאמרי פי" - "תט" לשון סטייה, להטות לדרך אחרת.
אַל־תַּעַזְבֶהָ וְתִשְׁמְרֶךָּ אֱהָבֶהָ וְתִצְּרֶךָּ׃
שוב שתי מדרגות, כפי שכבר ראינו: אי־עזיבה היא פעולה חלשה מאהבה. ייתכן שאדם אינו עוזב דבר מה בלית ברירה, אף שאינו אוהבו כלל. יש לו עובד שכל התנהלותו אינה לרוחו, והוא עושה את מלאכתו בחוסר חשק, ובכל זאת אינו מפטרו - מדוע? כי אין לו בינתיים תחליף. זו בחינת "אל תעזבה": החזקתי ואמשיך להחזיק, עמידה פסיבית. לעומת זאת לאהוב דבר הוא מצד הטוב והמעלה שבו, אני רוצה בו ממש - וזו פעולה אקטיבית.
ולפי זה מדויק ההמשך: "אל תעזבה ותשמרך" - אפילו אם אינך מגיע לגדר אהבה, עצם זה שלא תעזוב את התורה יגרום שהיא תשמור אותך. "אהבה ותצרך" - אבל אם תגיע למדרגת אהבה, היא תנצור אותך, ונוצר גדול משומר: נצירה היא שמירה חזקה ומופלגת יותר משמירה רגילה.
שלמה פותח את הפרק בהעמדת שני מקורות: המוסר שקיבל מאביו, הדורש שמיעה מדוקדקת, ומה שהוציא מבינתו, שלפחות הקשיבו לו ואל תעזבוהו. הוא מעיד על עצמו שהיה הבן הבונה את בית אביו ויחיד לאמו, ולכן זכה לקבל את המסרים במלואם ובדיוקם. וראשית קבלתו לא הייתה בדיבור אלא בראייה - "ויורני" קודם ל"ויאמר לי", שגדול שימושה יותר מלימודה, והדוגמה האישית מנחילה לילד יותר מכל דרשת מוסר. מכאן ואילך תוכן המוסר: שהלב המתנודד ייתמך בדברי תורה ולא יימסר למושכות היצר; ששמירת המצוות, גם בלא טעם, היא חיים; שהחכמה והבינה יהיו קניין קבוע בנפש ולא עראי; ושככל שתעלה ממדרגת "אל תעזבה" למדרגת "אהבה", כך תעלה שמירתה עליך משמירה רגילה לנצירה מופלגת.